|
בני האדם, בשוביניזם האופייני להם, מרבים לחפש את "מותר האדם מן הבהמה". חיפוש זה מונע על ידי ההנחה שחייבת להיות תשובה לשאלה ושלא יתכן שאין לאדם שום יתרון מהותי על הבהמה. אחת התשובות הנפוצות לשאלה זו היא "השפה", כלומר, הטענה שמותר האדם על הבהמה הוא בכך שיש לו שפה.
טענתי היא שלמרות ההטיה הברורה לטובת האדם הטמונה בשאלה, יש לה, במקרה, תשובה. כלומר – שאכן קיים "מותר האדם מן הבהמה" ושאכן, התשובה "השפה" היא כמעט (אבל רק כמעט) התשובה הנכונה.
לא אחת נתקלים אנו במאמרים המנסים להתחקות אחר מקורות השפה האנושית. כמעט ללא יוצא מן הכלל, מעלים מאמרים אלה אחת משתי השערות: הראשונה היא שמקור השפה הוא אוסף הקריאות והאיתותים הקוליים הנהוגים בקרב בעלי החיים השונים. השנייה היא שמקור השפה הוא דווקא במחוות הגופניות ושהשפה הראשונה של בני האדם הייתה שפת סימנים שהתפתחה לשפה קולית במקביל להתפתחות קופסת הקול שבגרוננו.
בספרו רחב היריעה "Unweaving the rainbow" (שתורגם לעברים בשם "לפרום את הקשת" למרות שהשם "להתיר את הקשת" התאים, לדעתי, יותר) מנסה ריצ'ארד דוקינס להתחקות בין השאר אחרי אותו אירוע מכונן שבו המציא איזה גאון את השפה לראשונה. טענתי היא שכל הגישות הנ"ל מחמיצות את העיקר והוא שהתפתחות השפה ארעה דווקא במוח ולא בשום מקום אחר, וכל ההתפתחות הייתה הדרגתית – ללא כל גאון או אירוע מכונן.
טענתי זו מתבססת על השיקולים הבאים:
אילו הייתה השפה נוצרת כתוצאה מהברקה של גאון כלשהו בהזדמנות כלשהי, ללא פיתוח מיוחד של המוח, היו כל החיות סביבנו מדברות כבר מזמן. הרי הן אינן זקוקות לאותו גאון ואירוע מיוחדים כיוון שאנחנו מספקים להם את כל מה שאותו גאון ואותו אירוע יכולים היו לספק. יותר מזה – אנחנו משקיעים מאמצים אקטיביים בניסיון להנחיל להם שפה ולמרות זאת הצלחתנו מוגבלת ביותר. למעשה, שיקול זה הוא מקרה פרטי של שיקול מעמיק יותר המתמקד בהתפתחות השפה כחלק מתהליך האבולוציה של המין האנושי.
האבולוציה, כידוע כיום, היא תהליך הדרגתי המתבסס על מוטציות ששורדות ומתפשטות באוכלוסיה כתוצאה מן היתרונות שהן מעניקות לפרטים הנושאים אותן. מה היתרון שיכלו המוטציות המצטברות ליכולתנו ללמוד שפות להקנות לפרט יחיד שבו נוצרו?
הרי פרט זה לא יכול היה לשוחח עם איש בסביבתו ולכן יכולתו לשוחח לא הייתה מועילה לו במאומה. כיצד, אם כן, התפשטה יכולת הדיבור ונעשתה נחלת הכלל?
האתגר שהיה עומד מול מוטציה זו דומה לאתגר שעמד מול איש המכירות הטוב בעולם – זה שניסה למכור את מכשיר הטלפון הראשון כשלא היו טלפונים נוספים בנמצא ולכן לא היה עם מי לדבר באמצעותו. בפני אותו איש מכירות עמדה לפחות האפשרות להציע את המכשיר לכמה אנשים בו זמנית ובכך לאפשר להם לשוחח אלה עם אלה, אבל אפשרות זו לא עמדה בפני האבולוציה הפועלת, כידוע, על פרטים בודדים ולא על קבוצות שלמות באופן מתואם.
לפני שאמשיך ואפרט כיצד, לדעתי, יכלה השפה האנושית להתפתח, ברצוני להסביר מדוע טענתי בראשית הדברים שהשפה היא רק כמעט התשובה הנכונה לשאלה על מותר האדם מן הבהמה.
בני האדם אינם רק דוברים שפה זו או אחרת. הם יכולים בקלות יחסית לרכוש שפות נוספות ושפות אלו יכולות להיות שפות מדוברות או שפות סימנים או שפות כתובות. היכולת לרכוש שפה היא יכולת חזקה מן היכולת לדבר בשפה מסוימת אבל אפילו היא עדיין אינה ממצה את מהות יכולתנו בתחום.
בעיני, המהות היא ביכולתנו להמציא שפה (כן! היכולת להמציא שפה; לא היכולת להשתמש בה או לרכוש אותה). יכולת זו באה לידי ביטוי מובהק אצל המתמטיקאים הממציאים ללא הפסק מילים במהלך ניסוח הוכחותיהם. השימוש שלהם בתהליך זה נפוץ עד כדי כך שכדי לא להתאמץ יותר מדי על בחירת המילים הם מקנים כל פעם משמעות חדשה ושונה לחלוטין למילים שהשתמשו בהן בעבר, מתוך הבנה שמשמעות זו תשמש אותם רק בהקשר מסוים וברור.
הפסקה הבאה היא המחשה לטובת אלה שאינם נבהלים משפה מתמטית. האחרים מוזמנים לדלג עליה.
ניקח למשל את המילה אפסילון: כל מי שעסק אי פעם במתמטיקה מכיר את הפתיח "יהא אפסילון מספר קטן כרצוננו עבורו כך וכך…" זו למעשה הכרזה על כך שמרגע זה ואילך – עד לסוף הפרק הנוכחי בהוכחה – תשמש המילה אפסילון לציון דבר מסוים וזאת מבלי להתחייב על שום משמעות שיתנו למילה זו בהקשרים אחרים. בהרצאות שאני נותן מדי פעם על פתרון חידות אני מביא דוגמאות נוספות ומעניינות יותר אבל לא זה המקום לפרט[א].
המעניין הוא, שבשעה שהיכולת להשתמש בשפה אינה מקנה לפרט כל יתרון אבולוציוני, היכולת להמציא שפה דווקא מקנה לו כזה יתרון כיוון שהמנגנון של קישור בין מושג מורכב לסמל כלשהו מפשט את ההתייחסות המחשבתית לאותו מושג ומאפשר בנייה של מושגים מורכבים יותר המשתמשים בו. מנגנון זה – כשהוא מופעל באופן רקורסיבי – מאפשר לפרט לשכלל את הבנתו את הסביבה ובכך מקנה לו יכולת הישרדות גבוהה יותר.
היתרון הזה לפרט יתורגם ברבות הימים למספר צאצאים גבוה יותר ובסופו של דבר יהפוך לנחלת הכלל. בני האדם התחילו, לדעתי, לדבר זה עם זה, רק אחרי שרובם כבר נהגו "לדבר עם עצמם" – לא בשפה פורמאלית כלשהי – אבל בשפה פנימית שפיתח כל אחד מהם לעצמו.
פרט אנקדוטלי שחשוב עבור מי שמחפש אילנות גבוהים הוא שאחרי שעמדתי על הטעות אותה תיארתי בספרו של דוקינס, כתבתי לו את הדברים והוא קיבל את דעתי.
מיכאל רוטשילד
המאמר התפרסם לראשונה באתר הידען www.hayadan.org.il |
התגובות האחרונות