Skip to content

1VSDAT

Open menu
שני, 18 פברואר 2013 20:53

הצעת ייעול לאלוהים (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(31 מדרגים)

 

 

הצעת ייעול לאלוהים:

 

לפני כמה ימים השתתפתי בהפגנה של הפורום לשוויון בנטל מול ישיבה בבני ברק.

 

 

חלק מן התינוקות שנשבו שם התחילו להתווכח אתי על קיום אלוהים.

שאלתי אחד מהם מה דעתו על כך שאלוהים אפשר את רציחתם בשואה של תינוקות יהודיים שלא עשו דבר רע.

הוא אמר לי שהם מתו בגללי ובגלל העבירות שאני מבצע.

מכיוון שאינני חושב שהוא מתכוון באמת לטעון שאני (שעוד לא נולדתי אז) באמת גרמתי לכך – אני נותן לו ליהנות מהספק ומיחס לו את הכוונה שלא אני – אלא אנשים כמוני שחיו אז – הם הסיבה לרצח אותם תינוקות.

קצת אחרי זה שאל אותי מישהו אם אני באמת לא מאמין שיש אלוהים.

אמרתי לו שלא, והמשכתי וקראתי לעבר השמיים המעוננים "אם יש אלוהים, שיפיל בבקשה סלע שימחץ אותי כאן ועכשיו!".

בן שיחי התחלחל מן המחווה ואמר לי "אתה עוד תקבל את המכה שלך".

באירועים כאלה שבהם מתחלפים בני השיח תוך שניות, קשה לחשוב ולנסח תשובות מספיק מהר, אבל חשבתי לעצמי שמאחר שאני כבר חייתי שנים רבות ואין בכלל דרך להמית אותי מספיק פעמים כדי לכפר, למשל, על כל חילולי השבת שלי, הייתי צריך לומר לו שמכיוון שכפי שהודגם בשואה אלוהים לא עובד ברמת הפרט, את המכה שהוא חושב שאלוהים ייתן לי, הוא בכלל ייתן לו (כי, כאמור – אותי הרי אי אפשר להכות מספיק על כל העברות שביצעתי כך שהרבה מאד יישאר לחלוקה בין שיות תמימות כמוהו).

ואז עלה במוחי הרעיון הבא, שאותו אני מציע לכל האווילים שמקבלים את ההסבר על השואה, לכתוב על פתק שיתחבו בין אבני הכותל, כהצעת ייעול לאלוהים.

 

אני מציע להם לכתוב כהאי לישנא:

 

אלוהים היקר.

ראיתי בשואה שתחושת הצדק שלך לא כל כך מפותחת ואתה חושב שנכון להעניש תינוקות שלא חטאו על חטאיהם של אחרים.

לא אתווכח אתך על המוסריות שבדבר כי הרי אתה זה שקובע מה מוסרי ומה לא, אבל אתן לך עצה קטנה לייעול תהליך קבלת ההחלטות שלך.

ביישום נכון תוכל לחסוך כאן נפחים אדירים על הדיסק הקשיח שלך וגם זמן העיבוד יתקצר פלאים.

בין מצוותיך אנחנו מוצאים לא אחת את הרעיון של "עין תחת עין", כלומר – שהעונש הראוי על גרימת נזק מסוים שווה בגודלו לנזק שנגרם.

שים לב לעובדה שכאשר מוסיפים לכך את הרעיון של "לא חשוב את מי מענישים" אותו הדגמת לנו בשואה – אפשר פשוט להעניש את הרוצח בעונש שאינו אחר ממות קורבנו – כלומר – כאשר א רוצח את ב, העונש שיקבל א הוא מותו של ב.

כנ"ל כאשר מדובר בעקירת עיניים או כל נזק אחר – העונש לעבריין יהיה פשוט סבלו של הקורבן.

זה מבטיח שאכן – גודל העונש יהיה זהה לגודל הנזק וכך – ללא כל הנהלת חשבונות וללא צורך בשמירה של טרה בייטים של זיכרון על כל העברות שעדיין יש להתחשבן עליהן – תוכלנה כל העברות שבין אדם לחברו להיות מטופלות בחסכוניות רבה.

כמובן שזה משאיר את העברות שבין האדם למקום ללא טיפול, אבל בשביל זה הרי המצאת את המחלות.

מיכאל רוטשילד

 

נקרא 6501 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

4 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 09 פברואר 2026 20:58 הוסף ע״י שי

    מיכאל,

    הקישורים שצורפו אינם סותרים את הביקורת אלא מדגימים אותה היטב. גם דבריו הידועים של רבי אלחנן וסרמן על השואה נאמרו במסגרת דרש, זעקה תיאולוגית ותוכחה רוחנית, מתוך עולם מושגים של הסתר פנים, אחריות קולקטיבית ושבר היסטורי, ולא כהצעה למודל סיבתי־משפטי של ענישה חליפית שבה חפים מפשע “נענשים במקום” אשמים; מי שמכיר את כתביו יודע שהוא עצמו שלל יומרה להבין את חשבונות שמים, ובוודאי לא דיבר על מנגנון מוסרי יעיל, חישובי או סימטרי. גם הערך האנציקלופדי שהובא אינו אלא תיאור ביוגרפי והקשרי, ואינו הופך אמירות אמוניות שנאמרו מתוך חורבן טוטלי לדוקטרינה פילוסופית מסודרת של גמול וענישה.

    כך גם ההישענות על דברי הרבי מסאטמר אינה מחזקת את הטענה אלא מחלישה אותה: דבריו נאמרו מתוך הקשר פולמוסי חריף מאוד, הקשור למאבקו בציונות ולקריאתו לראות באירועי הדור אזהרה היסטורית־רוחנית, אך בשום מקום אין אצלו הצדקה עקרונית לענישת תינוקות או תפיסה שלפיה סבלם של חפים מפשע הוא יישום לגיטימי של “עין תחת עין”; גם אצלו מדובר בלשון תוכחה, זעקה ואזהרה, לא בהצעת הסבר סיבתי ולא במודל של צדק חליפי. המרת דרשות אמוניות שנאמרו מתוך כאב קיצוני ומצוקה קיומית לתיאוריה קרה של חשבונאות עונשית אינה נאמנות למקורות אלא אלימות פרשנית.

    ולבסוף, עצם העובדה שכל ביקורת עניינית מתויגת מיד כ“שקרים” וכ“זיהום” מצביעה פחות על עוצמת הטיעון ויותר על רגישות יתר כלפי עצם המחלוקת; דיון כן בחקר האמת, במיוחד בנושאים טעונים כמו שואה, אמונה והשגחה, מחייב יכולת לשמוע טיעון נגדי בלי התקפות אישיות ובלי עלבון מתמיד, משום שמי שבטוח באמת דרכו משיב לגוף הדברים ולא נבהל מעצם העובדה שמישהו מעז לערער על הקריקטורה שהוא עצמו הציב.

    שי

  • קישור לתגובה ראשון, 08 פברואר 2026 12:51 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שי:
    אני רואה שהחלטת לזהם את כל מאמרי בתגובות מלאות בשקרים.

    https://www.kikar.co.il/actualy/t1a4v3

    https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F_%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%9E%D7%9F

  • קישור לתגובה ראשון, 08 פברואר 2026 02:37 הוסף ע״י שי

    הנחת היסוד המשתקפת בטקסט היא זיהוי מוחלט בין הנהגת הדין האלוהית לבין קטגוריות אנושיות של ענישה פלילית, יעילות מערכתית ושיקולי תועלת, זיהוי שאין לו כל אחיזה במקורות ישראל. כבר קבעו חז״ל שאין דנים הנהגת שמים במידות בשר ודם, לא מצד הידיעה ולא מצד הסיבתיות, וכדברי התוספתא (סנהדרין ח): אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים. תפיסת “עין תחת עין” כהעתקה מכנית של נזק לעונש נדחתה בפירוש במסורת ההלכתית, שהעמידה אותה כפיצוי ממוני ולא כנקמה פיזית, כמבואר בבבא קמא פג–פד וברמב״ם (הלכות חובל ומזיק א, ג–ה), ומכאן שאין כל יסוד לטעון שהשקפת התורה רואה בעולם מנגנון עונשי סימטרי פשוט. יתר על כן, ההנחה שניתן לייחס סבל של חפים מפשע כ”ענישה על אחרים” אינה אלא קריקטורה של שיח אמוני, שכן המקרא עצמו קובע במפורש “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו” (דברים כד, טז), וחז״ל והרמב״ם (מורה נבוכים ג, יז–כד) הבחינו הבחנה חדה בין אחריות מוסרית אישית לבין הנהגת ההשגחה הכללית, שאינה נבחנת במשקפי גמול משפטי אלא במבנה רחב של תכלית, ניסיון, תיקון והסתר פנים. ספר איוב כולו נכתב כדי לשלול את עצם האפשרות של מענה סיבתי־מוסרי פשוט לשאלת הסבל, והנביא ישעיה קבע במפורש “כי לא מחשבותי מחשבותיכם” (נה, ח), לא כהתחמקות אלא כשלילת היומרה האנושית לאמוד את הדין האלוהי במונחי יעילות. גם השימוש הרטורי בשואה כהוכחה לאי־רלוונטיות של השגחה פרטית או כמופת לאכזריות מכוונת מתעלם במודע ממסורת ענפה של דיון תיאולוגי זהיר, החל מהרמב״ן (תורת האדם) ועד החזון איש ואחרים, שעמדו על חובת השתיקה, הזהירות והענווה מול קטסטרופות היסטוריות, והזהירו מלהפוך אותן לאובייקט של ניסויי מחשבה ציניים. לבסוף, ההצעה ל”ייעול” הנהגת שמים מניחה אל שמוגבל במשאבים, בזיכרון ובחישוב, הנחה שמקורה בדמיון טכנולוגי מודרני ולא במחשבת ישראל, הרואה באלוהות מציאות שאינה כפופה לקטגוריות של חומר, זמן ומידע, וכבר כתב הרמב״ם (יסודי התורה א–ב) שכל לשון של פעולה, חישוב או שינוי ביחס אליו אינה אלא השאלה. ממילא, הביקורת אינה פוגעת באמונה אלא מציגה דמות תיאולוגית פיקטיבית, ולאחר מכן תוקפת אותה; ומול זאת עומדת מסורת יהודית עתיקה, מורכבת וצלולה, שמכירה בכאב, מודה באי־ידיעה, ודוחה בנחרצות את הפיכת הסבל האנושי לבדיחה אינטלקטואלית או לאלגוריתם ענישה.

  • קישור לתגובה ראשון, 03 נובמבר 2013 11:08 הוסף ע״י יהודה

    פירותיו הבאושים של החינוך הדתי לאומי

התגובות האחרונות