Skip to content

1VSDAT

Open menu
שבת, 16 פברואר 2013 23:50

מי צריך לשלם את עלות גיוס החרדים (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(10 מדרגים)

 

מי צריך לשלם את עלות גיוס החרדים?
 
הדברים נכתבו בתגובה לטענה שבגלל שאנו חיים במדינה דמוקרטית עלינו להסכים לחלק מחוקי הכפייה הדתית של החרדים ולשאת בעלות ציות החרדים לחלק אחר מהם (כמו העלות הנוספת של יחידות חרדיות בצבא).
לדעתי לא מדובר כאן בפשרות שמתחייבות מן הדמוקרטיה אלא בפשרות שאנו מתנדבים להתפשר מול חברה אנטי דמוקרטית.
החוקים שהמגזר הדתי נלחם עליהם הם חוקים של כפייה דתית ולאלה אין מקום בדמוקרטיה.
כמעט שאין חוקים המחייבים את החרדים לעבור על חוקי דתם (כלומר – יש קצת כאלה – כמו איסור רציחתם של הומואים, דבר שדתם מצווה עליהם לעשות. באופן כללי, החוקים שהחרדי מנוע מלקיים במדינה דמוקרטית הם חוקים אנטי דמוקרטיים) ואין להסכים עם חוקים שיחייבו את מי שאינו מאמין במפלצת הספגטי לציית לחוקיה או לשלם על ציותם של אחרים לחוקים אלה.
לכן הפתרון הנכון (אבל ברור לי שכמו כל הפתרונות הנכונים – אין סיכוי שיתקבל בעידן הפוסט מודרניסטי בו אנו חיים) הוא להשית את כל עלויות דרישות היתר של החרדים – על החרדים עצמם.
אם מישהו רוצה השגחה של רבנות מיוחדת על המזון – שיממן בעצמו את משגיחי הכשרות הנדרשים לשם כך.
אם מישהו רוצה לשרת ללא נשים – שיממן בעצמו את ההפסד הכספי הנגרם בעקבות אבדן חלק מיתרון הגודל של הצבא.
אפשר לעשות זאת, למשל, על ידי על ידי מיסוי נוסף של שכר החובה של מי שדורש לשרת ביחידות עם התנאים המיוחדים.
תארו לעצמכם דת המחייבת את מאמיניה לשרוף שטר של עשרה ₪ כל בוקר – האם על הצבא לתת למאמינים את השטרות שהם רוצים לשרוף או שמותר לו לדרוש מהם להביא את השטרות מהבית?
למעשה מדובר כאן באותו דבר בדיוק.
עם חוקים הפוטרים חרדים משירות בזמנים מסוימים אין להסכים, כל עוד אין מאפשרים פטור כזה לאחרים (אפשר לחוקק חוקים סימטריים שעל פיהם יוכל כל חייל לקבוע לעצמו מראש זמנים בהם אינו משרת והחרדים יוכלו להשתמש בזכות זו כדי לציית לאיסורים שמפלצת הספגטי אוסרת עליהם.
אותו פתרון מתאים, אגב, גם לאופן בו יש לקבוע את ימי המנוחה באזרחות).
עם חוקים הפוטרים חרדיות משירות – כמובן שאין להסכים.
אגב – גם החוקים שנועדו להימנע מכליאת החרדים בשל סירובם לשרת צריכים להחליף את דרכי האכיפה על האוכלוסייה החילונית: אם כדי לא לכלוא אלפי חרדים מחליטים שחרדי שלא משרת יאבד חלק מזכויותיו כאזרח – זה צריך להיות הפתרון גם לגבי חילוני – לא ייתכן מצב בו חרדי שמשתמט מאבד את זכות ההצבעה וחילוני שמשתמט ייאסר (לא ברור לי מי משלם יותר במצב זה וגם לא מעניין אותי. העיקרון צריך להיות עיקרון השוויון).
כאמור – אני יודע שאלו חלומות באספמיה אבל נראה לי שבכל זאת שווה להשמיע את הדברים
 
מיכאל רוטשילד
נקרא 7115 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה ראשון, 09 אוגוסט 2026 19:55 הוסף ע״י שי

    בס"ד

    מי צריך לשלם את עלות הדמוקרטיה? תשובה למיכאל רוטשילד

    מאמרו של מיכאל רוטשילד, "מי צריך לשלם את עלות גיוס החרדים?", מציג לכאורה טיעון פשוט: החרדים דורשים התאמות הנובעות מאמונתם; ההתאמות הללו עולות כסף; ומכיוון שהאמונה היא עניינם הפרטי, עליהם לשלם מכיסם את עלותה. אלא שמתחת לפשטות הזאת מסתתרת שורה של הנחות שלא הוכחו: שהמרחב הציבורי החילוני הוא "ניטרלי" ואילו הדתי הוא "חריג"; שדמוקרטיה מחייבת דווקא אורח חיים חילוני; שהתאמות למצפון דתי הן מעין מוצר צריכה פרטי; וששוויון פירושו להעניק לאנשים שונים יחס זהה גם כאשר יחס כזה הופך בפועל את השתתפותו של אחד מהם לבלתי אפשרית. כל אחת מן ההנחות הללו טעונה הוכחה. רוטשילד אינו מוכיח אותן. הוא פשוט מניח אותן, ואז בונה עליהן מערכת שלמה.

    1. דמוקרטיה אינה שם נרדף לחילוניות

    נקודת המוצא הבעייתית ביותר במאמר היא הזיהוי הסמוי בין "דמוקרטי" לבין "חילוני". רוטשילד כותב שהפשרות עם החרדים הן פשרות עם "חברה אנטי דמוקרטית", וכי לחוקי "כפייה דתית" אין מקום בדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה אינה תורה מטפיזית הקובעת שאין אלוהים, שאין התגלות ושאין משמעות ציבורית למסורת. דמוקרטיה היא בראש ובראשונה שיטה להסדרת כוח פוליטי, השתתפות אזרחית, זכויות, מוסדות שלטון והכרעה ציבורית.

    אזרח דתי אינו נעשה פחות דמוקרטי משום שהוא מאמין שההלכה מחייבת אותו. כשם שאזרח ליברלי אינו נעשה אנטי-דמוקרטי משום שהוא מאמין שיש ערכים מוסריים שאפילו רוב פרלמנטרי אינו רשאי לרמוס. למעשה, כמעט כל תפיסה פוליטית רצינית מציבה גבולות כלשהם לרצון הרוב. הוויכוח הוא על מקורם ותוכנם של הגבולות, לא על עצם קיומם.

    מנקודת המבט התורנית הדברים עמוקים עוד יותר. היהדות מעולם לא טענה שהאמת המוסרית נוצרת בקלפי. "אחרי רבים להטות" אינו אומר שהרוב ממציא אמת כרצונו, אלא מתאר מנגנון הכרעה בתוך מסגרת נורמטיבית נתונה. גם הדמוקרטיה המודרנית, למרבה האירוניה, אינה מאמינה באמת בשלטון רוב בלתי מוגבל. היא מקימה בתי משפט, מעגנת זכויות ומציבה מגבלות חוקתיות בדיוק מפני שהיא יודעת שרוב מסוגל לעוול.

    לכן השאלה הרצינית אינה "האם החרדים דמוקרטים מספיק", אלא כיצד מדינה דמוקרטית המכילה בעלי השקפות עולם שונות מאפשרת להם להשתתף בחברה בלי לדרוש מהם למחוק את זהותם כתנאי כניסה.

    2. הטריק הלשוני: החילוני הוא ברירת המחדל והחרדי הוא "עלות"

    רוטשילד מדבר שוב ושוב על "דרישות היתר של החרדים". כדאי להתעכב על שתי המילים הללו. מה הופך דרישה ל"דרישת יתר"? ביחס לאיזה קו בסיס?

    נניח שהצבא מאורגן מלכתחילה בהתאם לנורמות המקובלות בחברה חילונית. אדם חילוני יכול להשתלב בו כמעט בלי שהמערכת תשנה דבר באורח חייו. לעומתו, אדם חרדי נדרש לעיתים להתאמות בכשרות, בזמני תפילה, בשבת ובסביבה החברתית. כעת מכריזים שהמצב הראשון הוא "רגיל" ואילו השני הוא "עלות מיוחדת". אבל זה אינו נתון מדעי. זו בחירה בנקודת ייחוס.

    אותו דבר קורה בכל חברה. המדינה מוציאה כסף על נגישות לבעלי מוגבלויות, התאמות לשוניות, צרכים של מיעוטים, חופש דת, אבטחת מוסדות ציבור, שירותים באזורים מרוחקים ועוד. איננו אומרים אוטומטית שכל אדם שאינו מתאים למודל האזרח הממוצע חייב לשלם למדינה את ההפרש. מדינה אינה חברת תעופה המוכרת תוספות למושב.

    שוויון דמוקרטי אינו מחייב שהמדינה תוציא בדיוק אותו מספר שקלים על כל אזרח. אילו זה היה העיקרון, היה צריך לחשב לכל אדם כמה עלו למדינה בית הספר שלו, הכביש המוביל לביתו, מצבו המשפחתי, צרכיו הביטחוניים ושירותי הציבור שהוא צורך, ואז לשלוח לו חשבונית. זו אינה תפיסת אזרחות אלא הנהלת חשבונות שהתחפשה לפילוסופיה פוליטית.

    3. כשרות אינה מקבילה לשריפת שטרות

    רוטשילד מציע משל: נניח שדת מסוימת מחייבת את מאמיניה לשרוף שטר של עשרה שקלים בכל בוקר. האם הצבא צריך לספק להם את השטר?

    זה משל שנון, אבל מבחינה לוגית הוא כמעט חסר ערך. משל מוכיח משהו רק אם המבנה הרלוונטי של הנמשל נשמר בו. כאן הוא אינו נשמר.

    שריפת שטר היא פעולה שהמאמין מבקש לבצע. כשרות, לעומת זאת, היא מגבלה על מה שמותר לו לאכול. שמירת שבת היא מגבלה על פעולות שהוא רשאי לבצע. דיני צניעות עשויים להציב מגבלות על נסיבות שבהן הוא יכול להשתתף בפעילות מסוימת. אדם המבקש מזון שהוא מסוגל לאכול אינו מבקש מן המדינה לממן טקס שריפת כסף; הוא מבקש שהשירות שהמדינה עצמה מחייבת אותו לבצע לא יעמיד אותו בפני בחירה בין מילוי החובה האזרחית לבין הפרת מצפונו הדתי.

    האנלוגיה המתאימה יותר היא חייל שהמדינה מכירה במגבלה מהותית שלו ומנסה לאפשר את שירותו למרות אותה מגבלה. אפשר בהחלט להתווכח על היקף ההתאמה, על מחירה ועל השאלה מתי דרישה נעשית בלתי סבירה. אבל אי אפשר לפתור את הדיון באמצעות החלפת המקרה האמיתי בקריקטורה של אדם המעלה שטרות באש.

    4. גם החילוניות עולה כסף

    כאן מתגלה חוסר הסימטריה המהותי בטיעון. רוטשילד מבקש לבודד את העלויות הנובעות מאורח החיים החרדי ולהציגן כהוצאה פרטית. מדוע לא לעשות אותו דבר לכל העדפה ערכית אחרת?

    חברה ליברלית מקבלת אינספור החלטות ציבוריות הנובעות מתפיסות מוסריות, תרבותיות ופוליטיות שאינן משותפות לכל האזרחים. מערכת החינוך משקפת ערכים מסוימים. התרבות הציבורית ממומנת בהתאם להכרעות מסוימות. מבנה הצבא, שוויון מגדרי, הגנת חופש הביטוי, מוסדות תרבות, ספורט, תקשורת ציבורית ואינספור תחומים אחרים עולים כסף. אדם חרדי יכול באותה קלות לומר: אינני צורך חלק ניכר מן התרבות שהמדינה מממנת; מדוע עליי להשתתף בעלותה?

    אבל מדינה אינה פועלת כך, ובצדק. המס אינו דמי מנוי שבהם כל אזרח מסמן אילו שירותים הוא אוהב. אזרחים מממנים מערכת ציבורית משותפת, שבתוכה מתקיים ויכוח פוליטי על חלוקת המשאבים.

    מרגע שמקבלים את העיקרון הזה, השאלה אינה עוד "מדוע שאני אשלם על הדת שלך?", אלא השאלה הבוגרת בהרבה: אילו התאמות סביר שמדינה פלורליסטית תממן כדי לאפשר לקבוצות שונות להשתתף במוסדותיה?

    זו כבר שאלה שאפשר להתווכח עליה ברצינות.

    5. הצעת "המס על החייל החרדי" הופכת את השוויון על ראשו

    אחת ההצעות התמוהות ביותר במאמר היא להטיל "מיסוי נוסף של שכר החובה" על מי שמבקש לשרת ביחידה בעלת תנאים מיוחדים. כלומר: המדינה מבקשת לגייס אדם; האדם אומר שבשל אמונתו הוא יכול לשרת בתנאים מסוימים; והמדינה משיבה: נאות לאפשר לך לקיים את חובתך, אבל ננכה משכרך את עלות היותך אתה.

    קשה לראות בכך ניצחון של עקרון השוויון.

    אם למדינה יש אינטרס אמיתי בשירות חרדים, עליה להביא בחשבון שלשילוב אוכלוסייה בעלת אורח חיים שונה יש מחיר. אפשר להחליט שמחיר מסוים גבוה מדי. אפשר לקבוע גבולות. אפשר לומר שהתאמה מסוימת פוגעת בזכויותיהם של אחרים ולכן אינה מוצדקת. כל אלה טיעונים לגיטימיים. אבל העיקרון שלפיו עצם השונות הדתית הופכת את החייל לחייב כספית כלפי המדינה הוא עיקרון מוזר מאוד.

    באותה לוגיקה ניתן היה לדרוש מכל אוכלוסייה בעלת צרכים ייחודיים לשלם את "עלות השונות" שלה. זה אולי מודל כלכלי פשוט. ספק אם זו חברה שהיינו רוצים לחיות בה.

    6. "שוויון" אינו בהכרח זהות מכנית

    רוטשילד מציע שכל חייל יוכל לבחור מראש זמנים שבהם אינו משרת, וכך החרדי יוכל לבחור שבת. לכאורה, סימטריה מושלמת.

    אלא ששבת אינה יום פנוי שהחרדי במקרה מחבב. היא מוסד הלכתי בעל זמן קבוע שאינו נתון לבחירתו. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" אינה העדפת פנאי. מנקודת מבטו של יהודי שומר מצוות מדובר בחובה.

    אפשר לא לקבל את האמונה הזאת. אי אפשר, אם רוצים לנהל דיון אינטלקטואלי הוגן, להעמיד פנים שהמאמין עצמו תופס אותה כהעדפה שרירותית.

    והמשפט המודרני מכיר היטב בהבדל בין שוויון פורמלי לשוויון מהותי. כלל אחיד יכול לפגוע באופן שונה באנשים שונים. האמירה "לכולם מותר לבחור יום חופשי" אינה בהכרח שקולה למצב שבו אחד הצדדים כבול ליום מסוים מכוח מצפונו והאחר אינו כבול לשום יום.

    מובן שאין מכאן מסקנה שכל דרישה דתית חייבת לגבור על צורכי הצבא. פיקוח נפש עצמו הוא ערך הלכתי עליון, וההלכה יודעת היטב שמלחמה והצלת חיים משנות את מערך החובות הרגיל. אבל דווקא משום כך הדיון צריך להיות קונקרטי: מהו הצורך המבצעי? מה דורשת ההלכה? איזו התאמה אפשרית? מה מחירה? את כל זה מחליפה אצל רוטשילד נוסחת קסם: "סימטריה".

    בני אדם, למרבה אי-הנוחות, אינם משוואות סימטריות.

    7. התורה עצמה אינה מכירה בקריקטורה שמוצגת כאן

    מנקודת מבט תורנית, חשוב לומר דבר נוסף: המאמר מתאר את הדת כאוסף גחמות פרטיות שהמאמין בחר להעמיס על סביבתו. זו תפיסה חילונית אפשרית של הדת, אבל אין שום הצדקה להכניס אותה כהנחת יסוד לטיעון המופנה כלפי אדם דתי.

    יהודי שומר תורה אינו חושב שהוא המציא את השבת, את הכשרות או את איסורי העריות. הוא רואה עצמו מחויב לברית היסטורית ונורמטיבית שקדמה למדינת ישראל באלפי שנים.

    אפשר כמובן לחלוק על אמיתותה. אבל ויכוח הוגן דורש להבחין בין הטענה "אינני מאמין שההלכה ניתנה מאת ה'" לבין הטענה "מבחינת החרדי מדובר בגחמה פרטית". הראשונה היא עמדה פילוסופית; השנייה פשוט מתארת באופן כוזב את עמדת היריב.

    ומעבר לכך, המסורת היהודית אינה זרה כלל לאחריות ציבורית. התורה מלאה במושגים של ערבות, צדקה, משפט, חובות הציבור, צורכי העיר, מלחמה והצלת נפשות. חז"ל אינם מתארים חברה שבה כל אדם משלם אך ורק על השירותים המתאימים להעדפותיו האישיות. להפך: "כל ישראל ערבים זה בזה" מבטא תפיסה כמעט הפוכה מן האטומיזם המשתמע מן המאמר.

    8. הטענה על "איסור רציחתם של הומואים" אינה ביקורת רצינית על ההלכה

    כאן המאמר עובר מטיעון פוליטי לקריקטורה תיאולוגית. רוטשילד כותב כאילו "דתם" של החרדים מצווה אותם לרצוח הומואים ולכן החוק הדמוקרטי מונע מהם לקיים את דתם.

    זו הצגה כה גסה של המשפט ההלכתי שקשה להבין כיצד היא אמורה לשמש בסיס לטיעון אקדמי.

    ההלכה אינה מעניקה לאדם פרטי רישיון להרוג אדם שעבר עבירה. דיני העונשין המקראיים שייכים למסגרת משפטית של בית דין, עם כללי ראיות קיצוניים בחומרתם: עדים, התראה, חקירה ודרישה וסמכות שיפוטית. כבר במשנה נאמר שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת חובלנית, ולדעה אחרת אפילו אחת לשבעים שנה; רבי טרפון ורבי עקיבא אמרו שאילו היו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם.

    אפשר לבקר את ערכי המקרא. אפשר לדון בעמדת ההלכה כלפי יחסים חד-מיניים. אבל לומר שהחרדי מנוע על ידי המדינה מלקיים "מצווה לרצוח הומואים" אינו תיאור של ההלכה אלא של בובת קש.

    יש כאן אירוניה מסוימת: מאמר המטיף לרציונליות ולשוויון מבקש לנצח את יריבו באמצעות תיאור של אמונתו שאף תלמיד ישיבה מתחיל לא היה מזהה כתיאור רציני של ההלכה.

    9. "מפלצת הספגטי" אינה טיעון פילוסופי

    רוטשילד חוזר לדימוי "מפלצת הספגטי". אפשר להבין את התפקיד הרטורי: אם אמונה דתית שקולה לאמונה בישות מומצאת בעליל, ממילא כל דרישה הנובעת ממנה נראית מגוחכת.

    אלא שכאן בדיוק מסתתר המבוקש בתוך ההנחה.

    כדי שההשוואה תהיה בעלת כוח טיעוני צריך קודם להוכיח שהיהדות שקולה מבחינה אפיסטמית לאמונה שהומצאה במוצהר כפרודיה. צריך להתמודד עם טיעונים פילוסופיים לקיום האל, עם שאלת מקורו של הסדר הרציונלי בטבע, עם בעיית התודעה, עם יסודות המוסר, עם ההיסטוריה של האמונה הישראלית ועם טיעוני המסורת וההתגלות.

    אפשר לדחות את כל אלה. פילוסופים עשו זאת. אחרים הגנו עליהם. זהו ויכוח עתיק ורציני.

    אבל לכנות את האל "מפלצת הספגטי" אינו פתרון לוויכוח הזה יותר מכפי שכינוי המטריאליזם "אגדת האטומים הקסומים" מפריך את הפיזיקליזם.

    לעג יכול להיות משעשע. הוא אינו ראיה.

    מבחינה תורנית, התמונה הפוכה לגמרי. התורה אינה מציגה את האמונה כבריחה מן התבונה אלא כתביעה להתבוננות: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"; "השמים מספרים כבוד אל"; והרמב"ם פותח את הלכות יסודי התורה בדרישה לידיעה, לא בפולחן של אי-רציונליות. אפשר לחלוק על מסקנותיו, אך אי אפשר למחוק מסורת אינטלקטואלית של אלפי שנים באמצעות צלחת פסטה מעופפת.

    10. גם חופש המצפון של אדם דתי הוא חופש מצפון

    יש במאמר תפיסה משונה של חירות: החילוני זכאי לחיות לפי השקפת עולמו מפני שהשקפתו כביכול אינה השקפה אלא ברירת מחדל; הדתי, לעומת זאת, רשאי להחזיק באמונותיו רק כל עוד הוא משלם מכיסו על כל חיכוך בינן לבין המערכת.

    אבל חופש דת אינו רק הזכות לחשוב בלב שאלוהים קיים. אם כך היה, גם משטר האוסר תפילה, כשרות ושבת היה יכול להתפאר ב"חופש דת", שהרי איש אינו קורא מחשבות.

    חופש דת וחופש מצפון משמעותם שיש משקל ציבורי מסוים לעובדה שבני אדם מחויבים למצפונם. המשקל אינו אינסופי. לעיתים הוא נסוג מפני ביטחון, זכויות הזולת או אינטרסים ציבוריים כבדי משקל. אבל הוא אינו אפס.

    וזה בדיוק המקום שבו חברה דמוקרטית נבחנת: לא ביכולתה להעניק חופש לאדם שאין לו שום התנגשות עם הנורמה השלטת, אלא ביכולתה להכיל גם אדם שאורח חייו שונה משל הרוב.

    11. ומה לגבי גיוס נשים חרדיות?

    רוטשילד פוסק במשפט קצר: "עם חוקים הפוטרים חרדיות משירות – כמובן שאין להסכים."

    המילה "כמובן" עושה כאן עבודה מרשימה. היא מחליפה טיעון שלם.

    אפשר לטעון בעד גיוס נשים חרדיות. אפשר לטעון נגדו. אפשר לדון בהשלכות החברתיות, ההלכתיות, הביטחוניות והכלכליות. אבל דווקא במקרה כזה אי אפשר להתעלם מכך שהמדינה אינה מגייסת אוסף של אטומים אנושיים נטולי משפחה, קהילה ותרבות.

    אם מטרת המדינה היא להפיק תועלת ביטחונית ולחזק השתתפות אזרחית, עליה לשאול גם מה יהיו תוצאות המדיניות. האם כפייה מסוימת תגדיל השתלבות או דווקא תיצור התנגדות עמוקה יותר? האם יש חלופות? האם שירות אזרחי מתאים בחלק מן המקרים? מה המחיר החברתי ומה התועלת הביטחונית?

    מדיניות ציבורית רצינית אינה מסתפקת ב"כמובן". היא בוחנת תוצאות.

    12. ומה לגבי מי שאינו לומד?

    מן הצד החרדי ראוי גם לא לברוח מן השאלה הקשה. אין צורך להגן על כל מצב קיים כאילו ירד מסיני יחד עם הלוחות.

    המסורת התורנית עצמה מבחינה בין אידיאל של שקיעות אמיתית בתורה לבין שימוש בסיסמאות תורניות לצרכים אחרים. ערך לימוד התורה אינו מעניק היתר אוטומטי לכל אדם להשתמש בשמו כדי להתחמק מכל אחריות. מי שבאמת "תורתו אומנותו" שייך לדיון אחד; מי שאינו לומד בפועל מציב שאלה אחרת.

    גם ביחס לצבא, ההלכה אינה מסתפקת בסיסמאות. מלחמת מצווה, פיקוח נפש, הגנת הציבור והיחס בין לימוד תורה לצורכי מלחמה הם סוגיות הלכתיות כבדות. דווקא אדם מאמין צריך לרצות שהדיון יתנהל בתוך עולם המושגים האמיתי של התורה ולא באמצעות סיסמאות פוליטיות משני הצדדים.

    לכן ביקורת על רוטשילד אינה מחייבת לטעון שכל הסדר חרדי קיים הוא צודק, יעיל או קדוש. אפשר לחשוב שמדיניות מסוימת דורשת שינוי ועדיין לדחות לחלוטין את התשתית הפילוסופית של מאמרו.

    13. שאלת השירות אינה מתחילה ונגמרת בחשבונאות

    יש כאן גם טעות קטגוריאלית. צבא אינו מפעל פרטי המחשב רק עלות שולית לעובד. שירות צבאי הוא מוסד לאומי. אם המדינה סבורה ששילוב חרדים בצבא חשוב לה, הרי שעלויות השילוב הן חלק מעלות הגיוס עצמו.

    כאשר צבא מתאים מסלול לאוכלוסייה מסוימת, השאלה הכלכלית היא בהחלט לגיטימית: האם התועלת מצדיקה את העלות? אבל מכאן לא נובע שהחייל עצמו צריך לשלם אותה.

    המדינה משקיעה כסף בהכשרה, במיון, בתשתיות, בתנאי שירות ובמסלולים שונים משום שבני אדם אינם חומר גלם אחיד. לעיתים התאמה לקבוצה מסוימת תחסוך למדינה כסף בטווח הארוך; לעיתים היא תעלה כסף; ולעיתים תהיה בלתי מוצדקת. כל מקרה דורש בחינה.

    הניסיון להפוך את כל הדיון לעיקרון מוסרי של "אתם רוצים כשרות? תשלמו" אינו כלכלה רצינית אלא סיסמה.

    14. ומהי בכלל "כפייה"?

    גם השימוש החוזר בביטוי "כפייה דתית" דורש זהירות. בכל חוק יש כפייה. מס הוא כפייה. גיוס הוא כפייה. חוקי תכנון ובנייה הם כפייה. איסור פתיחת עסק בתנאים מסוימים הוא כפייה. דיני עבודה הם כפייה. עצם קיומה של מדינה פירושו שימוש מוסדר בכוח.

    לכן השאלה אינה אם יש כפייה, אלא איזו כפייה מוצדקת.

    כאשר מדינה יהודית קובעת שבת כיום מנוחה ציבורי, אפשר להתנגד לכך, אבל אי אפשר לסיים את הדיון במילים "כפייה דתית". מדינות קובעות ימי מנוחה, סמלים, שפות רשמיות, לוחות שנה וטקסים ציבוריים. לכל אלה יש שורשים היסטוריים ותרבותיים.

    ישראל אינה נולדה בחלל ריק. השבת לא הופיעה בכנסת בעקבות עסקה קואליציונית מקרית. היא אחד המוסדות העתיקים ביותר של התרבות היהודית. אפשר לדון בגבולות אופייה הציבורי, אך הצגת עצם נוכחותה במרחב הציבורי כפלישה זרה של דת אל מדינה "ניטרלית" כבר מניחה את המסקנה.

    15. המדינה היהודית אינה רק חברת ניהול

    כאן מגיעים לשורש העמוק ביותר של המחלוקת. בעיני רוטשילד, לפחות במאמר הזה, המדינה נראית כמעין מסגרת ניהולית ניטרלית שבתוכה יחידים בעלי העדפות פרטיות. דת היא העדפה אחת כזאת, ולכן בעל ההעדפה צריך לשאת במחירה.

    התפיסה היהודית ההיסטורית שונה מן היסוד.

    עם ישראל אינו רק אוסף פרטים שבמקרה מחזיקים אותו דרכון. התורה מתארת ברית לאומית: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". שבת, מועדים, כשרות, לימוד תורה ומשפחה אינם רק תחביבים פרטיים של אזרחים מסוימים אלא מרכיבים של תרבות לאומית בת אלפי שנים.

    גם מי שאינו מקבל את סמכות התורה אינו יכול למחוק את העובדה ההיסטורית הזאת. מדינת ישראל נקראת "יהודית ודמוקרטית" משום שהיא מנסה, לעיתים בצורה מגושמת להפליא, לקיים יחד זהות לאומית יהודית ומוסדות דמוקרטיים.

    המתח אמיתי. אבל הפתרון אינו להכריז שאחד משני המרכיבים הוא "ניטרלי" והשני צריך לשלם דמי כניסה.

    16. ומה עם השוויון בנטל?

    כאן ראוי לומר את הדבר בלי התחמקות: הטענה לשוויון בנטל היא טענה רצינית.

    כאשר אזרח אחד מסכן את חייו במשך שנים ואזרח אחר אינו משרת, נוצרת שאלה מוסרית אמיתית. חרדי המבקש תשובה רצינית אינו רשאי לפתור אותה בלגלוג, כשם שרוטשילד אינו רשאי לפתור את שאלת חופש הדת באמצעות "מפלצת הספגטי".

    אלא שהכרה בקושי אינה מחייבת לקבל את הפתרון של רוטשילד.

    אפשר לבנות מודלים של שירות המכבדים אורח חיים חרדי; אפשר להבחין בין לומדי תורה מובהקים לבין מי שאינם לומדים; אפשר לדון בשירות צבאי לעומת שירות אזרחי; אפשר לבחון גילי גיוס, צרכים ביטחוניים ותמריצים כלכליים. אפשר לנהל ויכוח הלכתי אמיתי על חובת ההשתתפות בהגנת הציבור.

    אבל אם המדינה אומרת לחרדי: "אתה חייב לשרת, ואם כדי שתוכל לשרת בלי לעבור על אמונתך נדרשות התאמות, אתה תשלם עליהן", היא אינה פותרת את בעיית השוויון. היא יוצרת בעיה חדשה.

    17. התורה אינה "דרישת יתר" של אורח מזדמן

    יש גם משהו צורם מבחינה היסטורית בעצם המסגור. יהודים שמרו שבת וכשרות הרבה לפני שהתקיימה מדינה יהודית מודרנית. הם שילמו מחירים כלכליים וחברתיים עצומים כדי לשמור עליהן בגלות. לאחר אלפיים שנות גלות קמה מדינה יהודית, ואז נאמר ליהודי שומר המצוות: אמונתך היא "דרישת יתר", ואם היא עולה למדינה כסף, שלם.

    אפשר להבין מדוע אדם חילוני אינו מייחס קדושה להלכה. אבל קשה לטעון שזו התייחסות ניטרלית לזהותה היהודית של המדינה.

    בן-גוריון עצמו הבין שהקמת מדינה יהודית מחייבת התמודדות עם שבת, כשרות, נישואין וחינוך לא רק כגחמות פרטיות אלא כחלק משאלת דמותו של המרחב היהודי המשותף. אפשר להתווכח עד היום על ההסדרים שנוצרו. בהחלט יש מה לבקר. אבל הוויכוח הוא על אופייה של חברה יהודית משותפת, לא על חשבונית שמגישים ללקוח שביקש תוספת כשרות.

    18. הבעיה העמוקה: רוטשילד דורש מן הדתי לקבל תחילה את האתאיזם שלו

    בסופו של דבר, הטיעון כולו עובד רק אם מקבלים מראש את הנחתו העמוקה ביותר: הדת אינה אמת אלא מערכת אמונות פרטית ושרירותית.

    אם התורה היא בדיה, שבת יכולה להצטייר כגחמה. אם הכשרות חסרת משמעות, ההתאמה לה אכן נראית כהוצאה מיותרת. אם אמונה באלוהי ישראל שקולה למפלצת ספגטי, ברור מדוע המאמין צריך לממן בעצמו את מוזרויותיו.

    אבל זה בדיוק הדבר שרוטשילד אמור להוכיח, לא להניח.

    הוא מבקש מן החרדי להיכנס לדיון רק לאחר שהודה מראש בעיקרי האמונה החילונית של יריבו: שאין התגלות, שאין חיוב אלוהי, שההלכה היא המצאה אנושית ושאורח החיים החילוני הוא נקודת האפס הניטרלית.

    לאחר שהחרדי קיבל את כל אלה, אכן קל מאוד לנצח אותו.

    רק שבשלב הזה כבר לא התקיים ויכוח. פשוט הגדירו את עמדת היריב כשגויה בתוך הנחות היסוד.

    19. ומה הייתה נראית טענה רצינית יותר?

    טענה רצינית הייתה אומרת: מדינת ישראל צריכה להגן על עצמה; נטל ההגנה צריך להתחלק באופן הוגן; במקביל עליה לכבד חופש דת ומצפון; התאמות דתיות הן לגיטימיות כל עוד מחירן ופגיעתן באחרים סבירים; לימוד תורה הוא ערך מרכזי עבור ציבור גדול ויש לדון במעמדו בלי להפוך אותו לפטור בלתי מוגבל; וצריך לבנות הסדר המאזן בין ביטחון, שוויון, חירות וזהותה היהודית של המדינה.

    עם ניסוח כזה אפשר להתווכח במשך מאות עמודים.

    אבל הוא לפחות מתחיל מן המציאות.

    לעומתו, מודל שבו החילוניות מוכרזת כניטרלית, הדת כסטייה פרטית, שבת כבחירת יום חופש, כשרות כמקבילה לשריפת כסף וההלכה כדת המצווה כביכול על חרדים להסתובב ולרצוח הומואים, אינו מספק בסיס רציני לדיון על אחת הסוגיות הקשות ביותר בחברה הישראלית.

    סיכום: לא מי ישלם על החרדים, אלא איזו מדינה אנחנו

    רוטשילד צודק בנקודה אחת חשובה: שוויון הוא ערך שאין לזלזל בו. חברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר קבוצה אחת חשה שהיא נושאת לבדה בחובות הכבדות ביותר. החרדים צריכים להתייחס לטענה הזאת ברצינות, ולא כל הסדר שנוצר בעבר ראוי בהכרח להישמר לנצח.

    אבל מכאן ועד למסקנות המאמר המרחק גדול.

    דמוקרטיה אינה חילוניות ממלכתית. שוויון אינו זהות מכנית. חופש דת אינו חופש להאמין רק כל עוד האמונה אינה עולה לאיש דבר. התאמה דתית אינה שקולה לשריפת שטרות. ההלכה אינה מצווה אדם פרטי לרצוח הומואים. ומדינה אינה קופה בסופרמרקט שבה כל קבוצה משלמת בנפרד על המדף התרבותי שלה.

    השאלה האמיתית איננה "מי צריך לשלם את עלות החרדים?"

    השאלה היא מי צריך לשלם את עלותה של חברה משותפת.

    והתשובה הדמוקרטית היא: כולנו.

    החילוני משלם גם על מוסדות שאינם מבטאים את השקפת עולמו, החרדי משלם גם על מוסדות שאינם מבטאים את השקפת עולמו, הדתי, הערבי, העולה, תושב המרכז ותושב הפריפריה עושים אותו דבר. אחר כך כולנו מתווכחים, מצביעים, מחוקקים ומנסים לקבוע מהם הגבולות הסבירים של האחריות ההדדית.

    זה בדיוק ההבדל בין מדינה לבין אוסף לקוחות.

    ומנקודת מבטה של תורה יש כאן קומה נוספת. עם ישראל לא התחיל בשנת 1948, והשבת לא הומצאה כדי להרגיז את משרד הביטחון. התורה, השבת, הכשרות ולימוד התורה הם חלק מן הרצף ההיסטורי שבזכותו בכלל התקיים עם יהודי שיכול היה לשוב לארץ הזאת ולהקים בה מדינה.

    אפשר לחלוק על האמונה הזאת. אפשר להיות אתאיסט גמור. אפשר לדרוש מן הציבור החרדי יותר אחריות, יותר השתתפות ויותר נשיאה בנטל. כל אלה עמדות שאפשר לדון בהן.

    אבל יש הבדל בין ביקורת לבין קריקטורה, בין טיעון לבין לעג, ובין שוויון לבין הדרישה שכל אדם יהיה העתק של אורח החיים של הרוב.

    מי שמבקש מדינה דמוקרטית באמת אינו צריך לשאול כיצד לגרום למיעוט לשלם על עצם שונותו. הוא צריך לשאול כיצד בונים מרחב משותף שבו גם מחלוקת עמוקה אינה שוללת מאדם את הזכות להיות שותף.

    והיהודי המאמין יוסיף שהשותפות הזאת אינה רק חוזה אזרחי מקרי. היא נושאת בתוכה זיכרון עתיק בהרבה מן הוויכוח הנוכחי: "ויחן שם ישראל נגד ההר" – ופירשו חז"ל: כאיש אחד בלב אחד.

    לא נאמר שם שכולם חשבו אותו דבר.

    נאמר שהם היו עם אחד.

התגובות האחרונות