11 תגובות

• קישור לתגובה חמישי, 20 אוגוסט 2026 11:37 הוסף ע״י שי

  מיכאל:
  הבנתי. ביקשתי שתצביע על טענה אחת שלי ותראה היכן הופרכה; במקום זאת הודעת שהפרכת את כולן עשרות פעמים ושמבחינתך אינני קיים. אשאיר לקוראים להחליט מה משכנע יותר: ההפרכה, או ההכרזה שהיא התרחשה.
• קישור לתגובה רביעי, 19 אוגוסט 2026 23:19 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי:
  הדיון הסתיים מבחינתי בהפרכה מוחלטת של טענותיך - לא פעם אחת אלא עשרות פעמים ובהבנה שאתה לעולם לא תודה שטענותיך הופרכו ולכן אין שום טעם בוויכוח אתך.
  מבחינתי אתה כבר לא קיים ואתה מוזמן להמשיך לקשקש כאוות נפשך.
• קישור לתגובה ראשון, 12 יולי 2026 17:29 הוסף ע״י שי

  מיכאל,
  
  מעניין. אתה כותב שכבר מזמן הפסקת להעלות טיעונים, ושכל מטרתך מאז היא למצוא דרך להעליב אותי מספיק כדי שאפסיק לכתוב.
  
  לפחות בנקודה הזאת אני מעריך את הכנות.
  
  אבל זו גם הודאה בכך שהדיון הסתיים מבחינתך לא בהפרכת הטענות אלא בניסיון להרחיק את המבקר.
  
  אתה מייחס לי שקרים, סילופים וחוסר רצון להבין. אלו טענות כבדות. הדרך להוכיח אותן פשוטה: קח משפט אחד שכתבתי, צטט אותו, והראה היכן הוא מסלף את עמדתך.
  
  במקום זה אתה מפנה שוב ושוב לביקורות חיוביות על ספרך. אני לא מזלזל בהן. אם פרופסורים שיבחו את הספר, זה בהחלט הישג ראוי.
  
  אבל גם עשרה פרופסורים אינם תשובה לטענה אחת שלא נבחנה. ביקורת אקדמית חיובית מעידה שהספר זכה להערכה. היא אינה מוכיחה שכל ביקורת עתידית עליו שגויה.
  
  אתה הרי כתבת מאמר שלם על חשיבות השאלות ועל החיפוש אחר האמת. אם כך, בוא נדון בשאלה עצמה, לא במעמדם של השואלים.
  
  כל עוד אתה מסתפק ב"אתה משקר" בלי להראות שקר אחד, וב"לא הבנת" בלי להסביר מה לא הבנתי, אינך מפריך את הביקורת. אתה רק מודיע שאינך מסכים איתה.
• קישור לתגובה שני, 15 יוני 2026 15:49 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי הברברן:
  מזמן הפסקתי להעלות טיעונים נגד קישקושקריך כי עוד לפני שהפסקתי כבר הבהרת מעבר לכל ספק סביר ששום הסבר לא מעניין אותך וכל רצונך הוא הכפשת כותב המאמר בגלל שהוא מעז להביע עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם קשקושקרי הדת.
  מאז אני רק מחפש דרך לכתוב תגובה שתעליב אותך מספיק כדי שתפסיק לנג'ס.
  אחד הדברים המצחיקים ביותר שעלו במהלך קרב הבוץ הזה (שאתה יזמת!) הוא הטענה שהעלית כאילו אינני שוקל את האפשרות שאני טועה.
  אני שוקל את האפשרות שאני טועה. אני תמיד עושה זאת אבל אתה לא תבדוק אם אתה טועה גם אם עשרה אנשים יאמרו לך שאתה שיכור.
  הרי חוות הדעת שכתבו כמה פרופסורים על ספרי מתייחסות לספר שכולל את כל המאמרים שאתה מגחיך את עצמך בניסיון לקטול.
  חלקם אפילו מהללים ספציפית את המאמרים שאתה משמיץ, אבל אתה בשלך - מאשים אותי באי שקילת האפשרות שאני טועה מבלי שהעלית שום נימוק אמיתי לטענה שאני טועה ומתעלם מהעובדה שכמה אנשים שדווקא כן מסוגלים לחשיבה מגיעים למסקנה הפוכה משלך.
  אתה אינך חושב על השאלה אם אתה טועה כי היא בכלל לא מעניינת אותך; הרי אינך נמצא כאן כדי לברר את האמת: אתה כאן כלוחם בשם הדת.
• קישור לתגובה ראשון, 14 יוני 2026 17:09 הוסף ע״י שי

  מיכאל:
  
  מעניין שבכל פעם שאני מבקר את הטיעון, אתה מגיב לבן האדם. כנראה שגם אצלך יש היררכיה: כשהטיעונים חזקים תוקפים אותם, וכשהם לא נוחים תוקפים את הכותב.
  
  אני עדיין ממתין לתגובה לטענה עצמה. בינתיים "לא הבנת" מצטבר בכמויות מרשימות, אבל משום מה לא הופך לטיעון. ממש כפי שכתיבת המילה "רציונליות" עשר פעמים אינה הופכת עמדה אידאולוגית למדע.
• קישור לתגובה רביעי, 10 יוני 2026 23:03 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי:
  אינני אחראי על האסוציאציות ההזויות שלך.
  יש עדיין איזה שהוא אמר שלי שעדיין לא הספקת לזהם בתגובותיך חסרות ההבנה?
• קישור לתגובה שני, 08 יוני 2026 19:03 הוסף ע״י שי

  מיכאל, המאמר מזכיר אדם שמודד את העולם עם סרט מדידה ומחליט שרק מה שנמדד בסנטימטרים ראוי להשקעה ציבורית. הוא מודד כבישים, גשרים ומפעלים ומקבל מספרים ברורים. אחר כך הוא מנסה למדוד זהות לאומית, מסורת, שייכות, משמעות ואמונה. כמובן שהוא מקבל אפס סנטימטר. במקום לשאול אם אולי בחר כלי מדידה צר מדי, הוא מסיק שהדברים הללו חסרי ערך ציבורי.
  
  זו בדיוק הנקודה שבה לדעתי המאמר שלך נכשל. אתה מציג את הקריטריונים שלך כאילו הם נובעים מרציונליות טהורה, אבל הם עצמם בחירה ערכית. כשמדובר בתרבות, אתה מוכן לדבר על השראה, יצירתיות, מטפורות, גיבוש רעיונות ויוקרה לאומית. אלו דברים חשובים, אבל הם רחוקים מאוד ממדידה אובייקטיבית או כלכלית. כשמדובר בדת, לעומת זאת, אתה עובר פתאום לשפה של עלויות, תפוקות, תעסוקה ואובדן הכנסות ממסים.
  
  במילים אחרות, תרבות מקבלת אצלך מבחן בעל פה, ואילו הדת נדרשת לעבור בחינת בגרות במתמטיקה.
  
  אפשר בהחלט לטעון שהמדינה לא צריכה לממן דת. זו עמדה לגיטימית. אבל כדי להגיע אליה צריך לנהל דיון ערכי ופוליטי. אי אפשר להציג אותה כאילו היא שקולה ל־2+2=4.
  
  בסופו של דבר, הוויכוח איננו על המספרים אלא על הקריטריונים. אתה לא רק סופר. אתה גם מחליט אילו דברים בכלל ראויים להיספר. וזאת כבר אינה מתמטיקה אלא פילוסופיה.
• קישור לתגובה שישי, 29 מאי 2026 17:11 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: עדיין לא הבנת כלום.
  אתה מחרטט ללא הרף חירטוטים שאין להם שום קשר למאמרים וכל מטרתם היא לגמד את הדברים שאפילו לא התחלת להבין.
  יש מספיק אנשים רציניים שקראו את דבריי וחיווו את דעתם:
  https://www.worldscientific.com/worldscibooks/10.1142/12117#t=reviews
  
  ולכן חוות דעתו של חסר דעת ובינה אינה משפיעה עלי כהוא זה.
• קישור לתגובה חמישי, 28 מאי 2026 16:17 הוסף ע״י שי

  מיכאל, דווקא הבנתי היטב. פשוט עטפת הנחות ערכיות במונחים טכניים ואז הכרזת שניצחת את הוויכוח בשם ה"רציונליות". אתה כל הזמן "סופר", אבל לא שם לב מה הכנסת מראש למחשבון. הרי כל המאמר שלך בנוי על טריק אחד: אתה מגדיר "תועלת למדינה" כמעט רק דרך פריזמה חומרית־פונקציונלית, ואז מתפלא שהדת לא עומדת בקריטריונים שאתה עצמך תפרת עבורה. זה כמו להגדיר מראש שמוזיקה היא רק "רעש שאינו מגדיל תפוקת חיטה", ואז להסביר למה בטהובן מיותר. נמשיך בספירה, כפי שביקשת. 1. אתה טוען שתרבות וספורט מקבלים מימון כי יש להם תרומה ציבורית הסתברותית. אבל זו כבר קביעה ערכית, לא עובדה מדעית. יש אנשים שיטענו שספורט מקצועני מייצר אלימות, הימורים, הערצת סלבריטאים וטמטום המונים. יש שיטענו שחלק גדול מהתרבות המודרנית מייצר ניהיליזם, התמכרויות ופירוק חברתי. ובכל זאת אתה מוכן לממן אותם כי בעיניך התרומה הכוללת שלהם חיובית. כלומר גם אתה מפעיל מערכת ערכים ולא רק מחשבון. 2. אתה עושה הנחה סמויה כאילו הדת היא רק "שירות צרכני" עבור אנשים דתיים. אבל הדת היהודית אינה רק שירות. היא אחת התשתיות המרכזיות שעליהן בנויה עצם הזהות הלאומית של מדינת ישראל. בלי תנ"ך, בלי מסורת, בלי רצף דתי של אלפיים שנה, אין שום סיבה מיוחדת לכך שקבוצת אנשים בשם "יהודים" תחזור דווקא לכאן. אתה נהנה מפירות העץ תוך כדי כתיבת מאמרים על חוסר נחיצות השורשים. 3. אתה מציג את עלויות הדת כאילו כולן "אובדן". זו שוב מניפולציה מספרית. הרי גם תרבות, ספורט ואקדמיה עולים כסף ולא תמיד מחזירים אותו כלכלית. כמה תיאטראות חיים בפועל מכספי ציבור? כמה פקולטות למדעי הרוח מייצרות הכנסה? כמה מיליארדים מושקעים בפעילויות שערכן כלכלי ישיר נמוך? אבל שם אתה מדבר על "ערכים", "יצירתיות" ו"השראה". רק מול הדת אתה נהיה רואה חשבון קשוח עם מחשבון של מס הכנסה. 4. אתה מתעלם לחלוטין מהתרומה החברתית של קהילות דתיות: חסד, סולידריות, יציבות משפחתית, התנדבות, עזרה הדדית, משמעות קיומית, ירידה בבדידות. לא משום שאין נתונים כאלה, אלא משום שהם לא משתלבים בנרטיב שלך. אתה בוחר למדוד רק כסף ותעסוקה, ואז מודיע שהדת נכשלה במדדים שבחרת. 5. ההשוואה ל"כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת" אינה טיעון אלא גיחוך רטורי. היהדות אינה כת פרודית שהוקמה באינטרנט כדי לצחוק על דתיים. היא אחת המסורות העתיקות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית, כולל על המוסר, המשפט, התרבות והזהות המערבית עצמה. אבל קל יותר להחליף דיון עומק בקריצה צינית. בני אדם אוהבים לחשוב שסארקזם הוא תחליף לפילוסופיה. 6. אתה טוען שהדת מועילה לשליטת מנהיגים באזרחים. מעניין. כי תרבות, תקשורת, אוניברסיטאות ורשתות חברתיות כמובן אינן מעצבות תודעה פוליטית. הן רק מחלקות מטפורות על "צל מפכה בפרדס". איכשהו תמיד נדמה לאינטלקטואלים שהאידאולוגיה שלהם היא פשוט "חשיבה חופשית", בעוד שהאידאולוגיה של האחר היא "מנגנון שליטה". 7. הנקודה העמוקה ביותר שאתה מפספס היא שהמדינה איננה רק מנגנון ייצור. חברה אנושית לא מחזיקה מעמד רק על בסיס תוצר לנפש. אנשים צריכים משמעות, שייכות, זיכרון קולקטיבי, סיפור משותף ומסגרת מוסרית. אתה מוכן להכיר בזה כשמדובר בשירה, ציור ומוזיקה, אבל מסרב להכיר בזה כשמדובר בתורה. למה? כי מראש סימנת את האחת כ"תרבות" ואת השנייה כ"חשכה". זה לא ניתוח ניטרלי. זו העדפה אידאולוגית. ולכן הבעיה במאמר שלך אינה שאתה "נגד מימון דת". מותר להיות נגד. הבעיה היא היומרה להציג עמדה ערכית מאוד מסוימת כאילו היא מתמטיקה פשוטה בסגנון 2+2=4. בפועל אתה לא רק סופר. אתה גם מחליט אילו דברים בכלל ראויים להיספר. וזה כבר ויכוח פילוסופי עמוק הרבה יותר מאקסל תקציבי.
• קישור לתגובה רביעי, 27 מאי 2026 11:30 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: לא הבנת כלום. המשך בספירה.
• קישור לתגובה שני, 11 מאי 2026 16:34 הוסף ע״י שי

  רוטשילד מנסה כאן להציג טיעון "רציונלי", "כלכלי", "מדינתי". בפועל הוא עושה מה שהוא עושה כמעט בכל מאמר: אורז הנחות אידאולוגיות בתוך עטיפה של אקסל ונותן לקורא להרגיש שמדובר במדע מדויק. מין שילוב בין פקיד אגף תקציבים לבין מטיף אנטי־דתי עם פטיש למטפורות על פרדסים. האנושות המציאה פצצת אטום, אינטרנט וטיקטוק, ובסוף עדיין יש אנשים שחושבים שאם הם כותבים "בממוצע" שלוש פעמים בפסקה, זה הופך ספקולציה לעובדה. נתחיל מהבסיס. הטענה המרכזית שלו היא שלספורט ותרבות יש "תועלת ציבורית", ואילו לדת אין. זו לא מסקנה. זו פשוט הנחת המבוקש עטופה בעברית גבוהה. כי מה זה בעצם "תועלת למדינה"? אם "מדינה" היא רק מכונת גביית מסים שמטרתה לייצר כמה שיותר תוצר לנפש, אז אולי באמת משורר, שחקן כדורגל ומתכנת AI מועילים יותר מאברך. אבל זו תפיסה מאוד צרה, כמעט סובייטית, של אדם וחברה. לפי ההיגיון הזה גם קשישים שאינם עובדים הם "נטל", אנשים עם מוגבלויות הם "הפסד תקציבי", ואימהות שנשארות בבית עם ילדים במקום לפתח סטארטאפ הן בזבוז פוטנציאל GDP. מדרון חלקלק? לא. פשוט המשך ישיר של הלוגיקה שלו. מדינה אינה רק חברת כוח אדם עם דגל. מדינה היא גם זהות, היסטוריה, תרבות, זיכרון קולקטיבי, ערכים, שפה, מסורת וסיפור משותף. והנה האירוניה המפוארת: רוטשילד מוכן לממן "תרבות" כי היא יוצרת מטפורות, שירה ותחושת משמעות, אבל לא מוכן לממן את המערכת שהחזיקה את הזהות היהודית אלפיים שנות גלות. כלומר, אם אדם כותב שיר על "הצל המפכה בפרדס" זה נכס לאומי. אם יהודי לומד גמרא ששמרה על קיום העם היהודי מאז חורבן הבית ועד אושוויץ ומעבר לו, זה "נטל תקציבי". איזו מקריות מופלאה שהדברים שהוא אישית מתחבר אליהם מוגדרים "תרבות", והדברים שהוא לא אוהב מוגדרים "מנגנון שליטה". הרי בלי הדת היהודית לא הייתה בכלל תרבות יהודית מודרנית. לא הייתה עברית מתחדשת, לא היו חגים, לא לוח שנה, לא תנ"ך, לא מושג של "עם ישראל". אפילו החילוני הכי אנטי־דתי בישראל חי בתוך מסגרת מושגית שנבנתה בידי יהדות דתית במשך אלפי שנים. הוא מדבר עברית תנ"כית, נח בשבת יהודית, חוגג חגים יהודיים, ומתווכח על מדינה יהודית. אבל אז הוא מסביר שהדת "לא מועילה למדינה". זה קצת כמו לשבת על ענף ולכתוב מאמר על חוסר התועלת של עצים. ועכשיו למספרים. כאן בכלל מתחיל הקרקס. רוטשילד זורק "60 מיליארד שקל" כאילו מדובר בעובדה מתמטית מוצקה בסגנון 2+2=4. בפועל הוא מחבר תקציבי דת, הערכות אובדן מסים היפותטיות, הנחות על השתתפות בשוק העבודה, ושורה של ספקולציות סוציולוגיות, ואז מציג את הכול כחשבון פשוט. זה לא ניתוח כלכלי. זה משחק מחשבתי אידאולוגי. לפי אותו טריק אפשר לחשב גם את "עלות התרבות": כמה כסף המדינה מפסידה כי שחקנים, משוררים, אמנים וסטודנטים לקולנוע לא הולכים להייטק? כמה מסים אבדו כי מישהו בחר ללמוד פילוסופיה במקום הנדסת תוכנה? כמה מיליארדים עולים דיכאון, סמים, אלכוהוליזם והתפרקות משפחתית בתרבות החילונית המערבית? פתאום שם הוא נהיה עדין. שם הכול "מורכב". רק כשמדובר בחרדים, האקסל נהיה חרב קודש של אמת מדעית. והטענה שאין לדת תועלת חברתית? באמת? הדת מייצרת קהילתיות, מערכות חסד, יציבות משפחתית, משמעות, משמעת עצמית, זהות קולקטיבית ורציפות בין־דורית. גם חוקרים חילוניים לגמרי מודים שלקהילות דתיות יש לעיתים קרובות מדדים גבוהים יותר של תמיכה חברתית והתנדבות. אבל רוטשילד פשוט מוחק את כל זה, כי זה לא נכנס בקלות לאקסל שלו. האירוני במיוחד הוא שהוא בעצמו מודה שתרבות ואמנות אינן בהכרח "יעילות", אבל הוא עדיין מוכן לממן אותן בגלל "יצירתיות", "מטפורות", "השראה". כלומר: כשזה הערכים שלו, גם תועלת עקיפה, עמומה ופילוסופית נחשבת הצדקה. כשזה ערכים של אדם דתי, פתאום צריך להוכיח "חיוניות" ברמת טיפול נמרץ. ואז מגיעה ההתנשאות הקלאסית: "המדינה אינה מועדון צרכנות". נכון. ולכן היא גם לא אמורה להיות מועדון של האליטה התרבותית בתל אביב שמחליטה אילו ערכים הם "נאורים" ואילו הם "פרימיטיביים". אם המדינה מממנת תיאטרון ניסיוני מול שבעה אנשים וחצי שמוחאים כפיים למיצג של כיסא שבור המסמל את "התפרקות השיח הפטריארכלי", קשה קצת להעמיד פנים שרק הדת היא מימון של העדפות מגזריות. והקטע הכי מצחיק? הוא טוען שהדת מועילה לשליטת מנהיגים באזרחים. כאילו התרבות, האקדמיה, התקשורת והבידור אינם מנגנוני השפעה אידאולוגיים אדירים. כאילו סרטים, סדרות, אוניברסיטאות ורשתות חברתיות לא מעצבים תודעה פוליטית וערכית. בני אדם כנראה היחידים בטבע שמאמינים ששטיפת מוח היא דבר נורא, אלא אם היא מגיעה עם פסקול אינדי ומענק ממשרד התרבות. גם ההשוואה ל"כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת" ילדותית להפליא. זו רטוריקה של פורומים אתאיסטיים מ־2009. היהדות אינה כת סאטירית שהומצאה לפני יומיים כדי לצחוק על דת. היא הציוויליזציה שהולידה את עצם קיומו של העם היהודי. מדינת ישראל לא קיימת למרות היהדות אלא בגללה. אפילו הציונות החילונית יונקת מהתנ"ך, מהזיכרון הלאומי ומהרעיון העתיק של שיבת ציון. בן־גוריון לא הקים מדינה של "ישראלים דוברי עברית" במקרה גיאוגרפי. בלי התנ"ך ובלי מסורת יהודית, אין שום הצדקה עמוקה לכך שיהודים דווקא יחזרו לכאן אחרי אלפיים שנה. בסוף המאמר כולו נשען על טריק אחד: רוטשילד מגדיר מראש מה נחשב "טוב", ואז מוכיח שרק הדברים שהוא אוהב עומדים בהגדרה. אם אמנות נותנת משמעות, השראה וזהות קולקטיבית אז היא חשובה. אם דת נותנת משמעות, השראה וזהות קולקטיבית אז היא מנגנון שליטה. אם תרבות מחברת אנשים למסורת אנושית זה נפלא. אם תורה מחברת יהודים למסורת שלהם זה בזבוז. אם שירה מעוררת מחשבה זה ערך לאומי. אם גמרא מעצבת חשיבה אנליטית ומסורת אינטלקטואלית בת אלפי שנים זה "לא מועיל". בקיצור, זה לא מאמר על תקציב. זה מאמר על סלידה אידאולוגית שמתחפשת לנייטרליות רציונלית. עטוף יפה, כתוב רהוט, עם הערות שוליים ומטפורות. אבל עדיין אותה הנחת יסוד ישנה: כל מערכת ערכים חילונית היא "תרבות", וכל מערכת ערכים דתית היא "בעיה". בני אדם באמת מסוגלים לבנות תחנת חלל ואז ליפול שוב ושוב לאותו טריק אינטלקטואלי בן מאתיים שנה. מרשים בדרכו.