"מדוע", שואלים אנשים (ולא רק דתיים[א]), "אלה שמתנגדים למימון הדת על ידי המדינה אינם מתנגדים באותה מידה למימון התרבות והספורט על ידי המדינה?"

אמנם אלה שמתנגדים למימון הדת לא בהכרח תומכים במימון התרבות והספורט, אבל בדרך כלל אין הם (או אחרים) מנהלים מאבק נגד מימון התרבות והספורט. אנשים משתמשים בעובדה זו כדי לבסס טענה שיש לממן גם דת או כדי לבסס את הטענה שאין לממן תרבות וספורט.

מבלי להמליץ על דעה כלשהי בשאלת מימון התרבות והספורט, ברצוני להצביע כאן על מספר תשובות אפשריות לשאלה "מדוע אין הצדקה לגזירת גזירה שווה בין מימון הדת לבין מימון תרבות וספורט?".

תשובה אחת לשאלה היא תשובה כמותית.

אילו היו ההוצאות על הדת דומות בהיקפן להוצאות על תרבות וספורט, סביר מאד שהשאלה כלל לא הייתה עולה, אבל זה רחוק מלהיות המצב:

ההוצאות השנתיות שמוציאה המדינה על התרבות והספורט מתבטאות בתקציב משרד התרבות והספורט העומד כיום על קצת יותר ממיליארד ש"ח.

ההוצאות השנתיות על הדת, גדולות בהרבה:

בתחקיר שערך, גילה תומר אביטל שמדי שנה מוציאה המדינה 8.7 מיליארד ₪ על שירותי דת

מספר זה אינו משקף את מלוא חומרת המצב כיוון שהוא לא מביא בחשבון את ההוצאות על אברכים שתורתם אומנותם ואת אובדן ההכנסות שהיו מתקבלות ממסים לו עבדו החרדים באותם היקפים ובאותו שכר כמו שאר אזרחי המדינה.

בחשבון גס מסתכמים מספרים אלה לסדר גודל של 50 מיליארד ש"ח.

יוצא, אם כן, שהדת מקטינה את תקציב המדינה בכמעט 60 מיליארד ש"ח - כמעט כמו תקציב הביטחון!

כמובן שישנן גם סיבות עקרוניות.

כדי להתמודד עמן צריך להגדיר את העקרונות הקובעים במה צריכה המדינה להשקיע ובמה לא.

מה שצריך להכריע בשאלת המימון הוא השאלה באיזו מידה רוצה המדינה לעודד את הפעילות.

כדי להחליט אם המדינה רוצה לעודד דבר מה, עליה להצביע על התועלת שיש בו לכלל או למרבית האזרחים.

התועלת שבה מדובר היא על פי רוב ממוצעת/הסתברותית.

המדינה מממנת חינוך כי התלמיד המחונך יהפוך בממוצע לאזרח מועיל יותר מזה שלא קיבל חינוך.

המדינה מממנת שירותי בריאות כי כל אחד יכול לסבול ממחלה – בין אם שלו ובין אם של קרובי משפחתו.

המדינה אינה מממנת את כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת כי (אולי בטעות) אינה רואה בה כל תועלת לכלל הציבור.

אז מה עם ספורט?

אינני טוען בתוקף שיש לממן ספורט אבל לפחות יש טיעונים הגיוניים בעד מימון זה.

אני מניח ש"רצונה" של המדינה לממן פעילות ספורטיבית יכול לנבוע מן האמונה שפעילות ספורטיבית תורמת בממוצע לבריאות האוכלוסייה ויכולה, באופן זה או אחר, להיחשב לרפואה מונעת (יש גם פציעות ספורט אבל זכרו את המילה "בממוצע").

מכיוון שפעילות ספורטיבית היא פעמים רבות תחרותית, המדינה גם מרוויחה בעקיפין מן היוקרה הכרוכה בהישגים של ספורטאיה.

ומה עם תרבות?

אינני טוען בתוקף שיש לממן תרבות אבל לפחות יש טיעונים הגיוניים גם בעד מימון זה[ב].

מה שמכונה במחוזותינו "תרבות" כרוך בדרך כלל בפעילות יצירתית וגם את זה המדינה "רוצה" לעודד בגלל שגישה יצירתית לחיים גם מניבה פירות מעשיים בסופו של דבר.

ספרות ושירה משמשים אותנו היטב בגיבוש, ביטוי והפצה של רעיונות.

שירה חשובה בעיני במיוחד בזכות ריבוי המטפורות שהיא כוללת. מטפורה היא כלי מחשבתי חשוב ביותר כיוון שהיא מביאה לזיהוי אנלוגיות בלתי צפויות בין אתגרים שונים ומאפשרת להעתיק פתרונות ותובנות שנוצרו בתחום ידע אחד לתחומי ידע אחרים[ג].

למוזיקה יש חשיבות בהנכחת שירה והפיכתה לקליטה^[ד].

ציור ופיסול ריאליסטיים, מתרגלים בנו סוג של כנות בכך שהם דורשים מאתנו להציג מה שאנחנו רואים באמת ולא סטריאוטיפים הטבועים במוחנו[ה].

ועוד[ו].

גם הישגי התרבות, כמו הישגי הספורט, תורמים למדינה בשיפור ההערכה ששאר מדינות העולם רוחשות כלפיה.

אז מה עם הדת?

לדעתי, לא ניתן להצביע על כל מוטיבציה שבזכותה תרצה המדינה לעודד את הדת[ז].

אני מבדיל כאן בין "המדינה" לבין "מנהיגי המדינה" כי הדת יכולה לתרום רבות לשליטת מנהיגי המדינה באזרחיה אבל במצב דמוקרטי נורמאלי זה לכל היותר אינטרס אישי של מנהיגי המדינה ולא אינטרס כללי של המדינה.

מיכאל רוטשילד