אחד ממאפייניה העיקריים של הנאורות הוא הטלת הספק. זה עניין גורף שאין סמכות שמחוסנת בפניו: הסמכות ההורית, סמכות השליט, סמכות המומחים למיניהם, כולל מומחי המדע – כולן מוטלות בספק. לא רק סמכות מוקדי הסמכות המסורתיים מוטלת בספק אלא גם יושרם.
עובדה זו, גם כשלעצמה, פוגעת ביכולתו של הציבור החילוני להתאחד מאחרי מנהיג סמכותי, אבל עובדה זו אינה לעצמה; עובדות נוספות מעצימות את הבעיה.
להטלת הספק יש תוצאות משמעותיות מעבר לערעור הסמכויות. היא מביאה לא פעם אנשים שונים למסקנות סותרות ביחס לשאלות שהתשובה להן הוטלה בספק. ברור שלא כולם צודקים; למעשה, הרוב טועים, אבל לא תמיד יש דרך לשכנע את הטועים בטעותם[א]. זה נובע, בין השאר, מן העובדה שאנשים רבים אמצו מן הגישה המדעית רק את הטלת הספק אבל זנחו את שאר מרכיביה, הניסוי והניתוח ההגיוני[ב].
אבל גם זה לא הכל. כל הגישה האתיאיסטית לחיים מושתתת על תופעה שלרוב האנשים קשה להודות בה: באופן ציורי אפשר לומר שכשאין אלוהים, עבור אנשים רבים, האינדיבידואליזם (ואפילו האגו) הוא מלך מלכי המלכים.
זה לא לגמרי מדויק אבל זה מספיק נכון כדי להסביר את התנהגות הציבור החילוני. במדע ובאומנות, האמירה "קנאת סופרים תרבה חוכמה" מייצגת את הצד הטוב של התופעה. היעדר היכולת להתארגן באופן פוליטי מייצג את הצד הרע שלה.
כדי להמחיש זאת, די אם נתבונן במספר הקבוצות האתיאיסטיות הישראליות בפייסבוק. אני אישית מכיר עשרות כאלו ואני בטוח שיש לא מעט שאינני מכיר.
בכל פעם שאני עד לניסיון להקים קבוצה אתיאיסטית חדשה, אני מנסה לשכנע את יוזמיה לפעול במסגרת אחת הקבוצות הקיימות. אני מסביר להם שריבוי הקבוצות גורם לכך שכל אחד מן המעוניינים בנושא צריך לעקוב אחרי הרבה קבוצות ושכשברצונו להביא משהו לידיעת הציבור, עליו לפרסם בהרבה קבוצות. כולם מסכימים איתי על כך שזו תופעה מזיקה אבל לרוב זה לא מונע מהם להמשיך במימוש תכניתם להקים קבוצה חדשה. הם רוצים שכל הקבוצות תתאחדנה, אבל הם רוצים שזה יקרה תחת הקבוצה שלהם!
ריבוי המפלגות שאינן דתיות הוא פן אחר של התופעה. כאן חוברות למעשה שתיים מן הנקודות שכבר הזכרתי: זו של ריבוי הדעות (עיין, למשל, ערך "שמאל מול ימין") וזו של האינדיבידואליזם/אגו. כמעט כל מחלוקת מהותית יוצרת מפלגה חדשה וכך גם כמעט כל אדם שרוצה להיות מנהיג.
אז נכון: בעולם המדעי והאומנותי – העולם שבו נוצר הידע האנושי ושממנו מופק כל היופי של מותר האדם מן הבהמה, האינדיבידואליזם/אגו הוא מלך הרבה יותר טוב מאלוהים (כי, כאמור, קנאת סופרים תרבה חוכמה) ומגוון הדעות הוא הבסיס לאבולוציה של תפיסת העולם (בדיוק כשם שבעולם החי – מגוון המוטציות הוא בסיס לאבולוציה) אבל כאשר מדובר במאבק בכוחות הפוליטיים של הדת, הפירוד שהמלך הזה יוצר וריבוי המחלוקות, מקטינים מאד את סיכויי הניצחון.
השוו את הנ"ל למתרחש בעולם הדתי: כאן יש מקורות סמכות מוגדרים ומעטים. זה שאנחנו בטוחים שהם טועים לחלוטין לא משנה את העובדה שהציבור הדתי מקבל את סמכותם כתורה למשה מסיני (זה משל, כמובן, ולצורך זה לא חשוב אם אנחנו מאמינים שמעמד הר סיני כלל לא התרחש. בעיני הנוהים אחרי הדת זה נתון שנמצא מעבר לכל ספק).
גם המחלוקות על נושאים ענייניים מועטות כי בדרך כלל, ה"אמת" נשאבת מכתבי הקודש שעליהם אין עוררין.
כשאין מקום למחלוקת וכל התשובות ברורות, המטרה היחידה שיש להילחם עליה היא השלטת ההלכה על המדינה[ג] ואת זה עושים באמצעות חקיקה ותקציבי "חינוך".
עובדה זו גורמת לכך שלמפלגות הדתיות יש רק מטרה אחת והן יכולות להרשות לעצמן לחבור לקואליציה באופן אופורטוניסטי לחלוטין. מי שישלם להן יותר, אם בנכונות לחוקק כפייה דתית ואם בנכונות להקצות תקציבים לאילוף הציבור, יקבל את תמיכתן.
מטרתי בדברים אינה לרפות ידיים אלא להאיר את הבעיה.
מיכאל רוטשילד |
התגובות האחרונות