9 תגובות

• קישור לתגובה שבת, 07 פברואר 2026 18:30 הוסף ע״י שי

  מיכאל,
  אם אינך מעוניין להגיב – זו זכותך המלאה.
  אבל אין צורך להסוות הימנעות מדיון כהכרעה אינטלקטואלית, ואין טעם לטעון ש”בזבוז זמן” הוא טיעון ענייני.
  לא התבקשת לקרוא הכול, לא התבקשת להסכים, ורק דבר אחד כן התבקשת: להתייחס לטענות עצמן.
  אם זה אינו רצונך – מוטב לומר זאת בפשטות, בלי הערות סגנוניות ובלי ניסיון למסגר שתיקה כעליונות.
  
  הדיון, אגב, לא נפסל משום שהתגובה ארוכה, אלא משום שאין לה מענה.
  וזו כבר בחירה שלך, לא בעיה שלי.
• קישור לתגובה שישי, 06 פברואר 2026 23:17 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי:
  אתה מבזבז את זמני בכל תגובה שלך.
  לכן הפעם לא אכביר מילים ומצידי אתה יכול לחזור ולכתוב את התגובות שלך כעמודה של אותיות מלמעלה למטה - נוהג שהתחלת לחזור אליו בתגובה הנוכחית - כי אני, פשוט אדלג על תגובות שאזהה ככאלו שמגיעות ממך.
• קישור לתגובה חמישי, 05 פברואר 2026 14:44 הוסף ע״י שי

  מיכאל,
  
  על הבלבול בין “אמונה” לבין “סטטיסטיקה”
  
  הטענה המרכזית שלך פשוטה עד גיחוך:
  כיוון שכשאתה אומר “אני מאמין ש-X” אתה מתכוון לייחוס הסתברות גבוהה ל-X, וכל מי שלא משתמש במילה כך – “לא באמת מאמין”, אלא עוסק בהכחשה, הדחקה או מניפולציה עצמית.
  
  זו איננה ביקורת על הדת. זו קביעה סמנטית חד־צדדית שמתחפשת לאבחנה פסיכולוגית.
  
  כבר חז״ל עמדו על כך שהשורש א-מ-ן אינו שייך לעולם ההסתברות כלל, אלא לעולם הנאמנות, ההישענות והקיום.
  “אמן” הוא אותו שורש של אומן, אומנה, אמון, נאמנות.
  לא של מחשבון. לא של אחוזים.
  
  הרמב״ם פותח את מורה הנבוכים בהבהרה מתודית יסודית: יש הבדל בין ידיעה פילוסופית, אמירה לשונית, וקבלת אמת מחייבת. מי שמערבב ביניהן – מקבל טקסט שנראה לו סותר את עצמו, ואז מאשים את הקוראים בהדחקה.
  
  הבעיה אינה בדתיים.
  הבעיה היא שאתה מתעקש למדוד אמונה בכלים שלא נועדו אליה, ואז מופתע שהתוצאה “לא מסתדרת”.
  
  על המוסר, “לא תרצח”, ומחלל השבת שהפך לניסוי מעבדה
  
  הטריק הרטורי החביב עליך חוזר גם כאן:
  אתה לוקח שתי מצוות, מבודד אותן מהמערכת ההלכתית, מהפרשנות, מהמסורת, מהיישום ההיסטורי, ומהדיון הפנימי שנמשך אלפי שנים – ואז מכריז:
  
  “הנה! הם יודעים שזו מצווה לא מוסרית, ולכן מדחיקים”.
  
  זה לא ניתוח.
  זה קריקטורה עם הערת שוליים.
  
  הרמב״ם (הלכות סנהדרין, פרקים י״ח–כ׳) מבהיר במפורש שדיני נפשות הם תיאוריה נורמטיבית עם סף ראייתי כמעט בלתי אפשרי ליישום. חז״ל עצמם קבעו:
  
  “סנהדרין שהרגה נפש אחת בשבעים שנה – נקראת חובלנית”.
  
  אבל את זה אי אפשר להכניס לפסקה בפייסבוק, אז קל יותר לטעון שהדתיים “יודעים את האמת” ופשוט מפחדים ממנה.
  
  לא.
  הם פשוט חיים בתוך מערכת, ואתה עומד בחוץ וצועק “מצאתי סתירה”.
  
  על “דיווחים עובדתיים” ופסיכולוגיה בגרוש
  
  הקטע שבו אתה מתאר כיצד פרסמת “עובדות בלבד” וקיבלת תגובות רגשיות, ואז מסיק מזה ניתוח פסיכולוגי של הדתיים – הוא שיא המאמר.
  
  לא בגלל העומק.
  בגלל הביטחון.
  
  אין כאן פסיכולוגיה. יש כאן ייחוס כוונות חד־כיווני:
  אם מגיבים נפגעים – סימן שהם יודעים שאתה צודק.
  אם הם כועסים – סימן שהם מדחיקים.
  אם הם תוקפים – סימן שהאמונה שלהם חלשה.
  
  כל תוצאה מאששת את ההנחה.
  זה לא מחקר. זה מעגל סגור עם מראה באמצע.
  
  כבר האריסטו (כן, עוד לפני שדתיים שטפו מוחות) הסביר שטיעון שאינו מאפשר עקרונית הפרכה – איננו טיעון אלא רטוריקה.
  
  אז מה כן קורה כאן?
  
  הדתיים שאתה מדבר עליהם אינם “יודעים שהדת שקרית”.
  הם גם אינם “מפחדים לומר במה הם מאמינים”.
  
  הם פשוט לא מקבלים את הנחת היסוד שלך:
  שאמונה היא הערכה הסתברותית על טענות אמפיריות.
  
  אמונה, במסורת היהודית, היא:
  
  קבלת מחויבות קיומית
  
  נאמנות למסגרת משמעות
  
  חיים בתוך שפה, חוק, סיפור ופרקטיקה
  
  מי שמנסה למדוד אותה כאילו הייתה השערה מדעית –
  ומאוכזב כשהמדידה “לא מצליחה” –
  צריך אולי לשקול שהבעיה אינה בנמדד.
  
  סיום קטן, כי גם לזה צריך אמון
  
  אתה מסיים ברמיזה שצריך אולי מילה אחרת ל“אמונה”.
  בזה, לראשונה, אתה כמעט צודק.
  
  אבל המילה החסרה איננה בצד הדתי.
  היא בצד שלך.
  
  כי מה שאתה מחפש איננו “אמונה” אלא כניעה לשפה שלך,
  וכשזה לא קורה – אתה קורא לזה הדחקה.
  
  זה לא ניתוח פסיכולוגי.
  זו אסטרטגיה רטורית.
  
  ונראה שגם הפעם, היא תיבחר מחדש.
  
  ולסיום, הערה מתודית קטנה, כדי לחסוך סיבוב מיותר:
  
  תגובה עניינית תתייחס לטענות עצמן. לא למוטיבציות שמייחסים לי בדיעבד, לא לשאלה היכן “מיקמתי” את התגובה בשיח, לא לאבחנות פסיכולוגיות על מידת המאמץ שהשקעתי או לא השקעתי, ולא לניסיון הנצחי להזיז את הדיון מהשאלה האם הטיעון נכון לשאלה מה זה אומר על הכותב. אם יש כשל לוגי, טעות מושגית או החמצה מהותית – אדרבה, זה המקום להצביע עליה. כל השאר הוא רעש רקע. רעש מוכר, אגב, שמופיע בדרך כלל כשאין תשובה טובה יותר.
  
  שי
• קישור לתגובה שלישי, 10 יולי 2018 09:47 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  יותר ויותר דתיים מודים שאינם מצליחים להאמין:
  https://www.srugim.co.il/165178-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA
• קישור לתגובה שישי, 11 מאי 2018 12:33 הוסף ע״י עדי אביר

  מאיר,
  
  הריגת מי שמנסה להרוג אותך אינה רצח. זאת הגנה עצמית שמותרת בכל התרבויות.מחלל שבת אינו מנסה להרוג אף אחד. הוא בסך הכל שולל את האידיאולוגיה שלך ומי שמוציא להורג אנשים שחושבים אחרת ממנו נכנס לטריטוריה מאד מסוכנת. היום הוא זה שמוציא להורג ומחר יוציאו להורג אותו.
  
  אנשים פרימיטביים הורגים את אלו שכביכול פוגעים ב'קדושה' כלשהי (שלרוב נמצאת ברשותם של אנשי דת שתפסו עליהם חזקה). היום, על אפם ועל חמתם של האל וקלגסיו המזוקנים, אף אחד כבר אינו מומת בגין עבירות 'דתיות' כי הרבנים מצאו התר טכני שמאפשר להם לוותר על רצח של חוטאים שסטו מדרך הישר שהם המציאו לצרכיהם. מסתבר שחז"ל חשבו על פטנט גאוני שאפשר להם להתעלם מהציווי האלוהי וליישר קו עם השכל הישר: 'תלמוד לומר: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" - הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית'. כלומר, ביהדות אולי יש 'משהו החשוב יותר מהחיים עצמם' אבל כשהיהודים נתקלים בשלטונות קצת פחות חשוכים הם ממהרים למצוא תירוץ שמתיר להם להתעלם מדברים חשובים יותר מהחיים עצמם ולאמץ את החוק האזרחי אותו הם כל כך אוהבים לשנוא.
  
  בכל אופן, אני מחלל שבת מושבע ואוכל שרצים נלהב ולמרות זאת לא נראה לי שאני נתון בסכנה כלשהי. אמנם יש בקרבכם קנאים מטורפים שחושבים שחובה עליהם לרצוח צעירות תמימות שמשתתפות במצעדי גאווה אבל נראה שרשויות החוק מסוגלות לטפל בהם ולהרחיקם מהציבור השפוי. אני, בכל אופן, איני מתכוון לשנות ממנהגי וליישר קו על ציוויים שכביכול ניתנו אי פעם בתקופה הניאוליטית.
  
  הרחבתי את הדיון בנושא במאמר בשם 'למה הם לא מבערים אותי?':
  
  http://1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9D/item/1311-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99
  
  
  עדי אביר
• קישור לתגובה שישי, 11 מאי 2018 07:51 הוסף ע״י מאיר

  שלום רב,
  אני מה שאתה מכנה "דתי", אבל אני מכנה עצמי יהודי. כשזה עולה לשיחה, אני תמיד אומר שאני לא אדם מאמין ואז מיד שואלים "איך זה יכול להיות? אתה הרי שומר שבת" ואז אני משלים "אני לא מאמין, אני יודע".
  
  בנוגע להריגתו של מחלל שבת. אתן לך דוגמה למה הדבר דומה. אני מניח שאתה רואה עצמך כאדם מוסרי ורצח זה דבר מתועב בעיניך. עכשיו ברגע הזה שבו אתה מהנהן בהסכמה, דמיין אדם שעומד עשר מטר ממך ומתחיל לירות עליך. אתה פתאום מרגיש ביד שלך אקדח שהופיע משום מקום. אין לך לאן לברוח ולהתחמק מהכדורים שלו, הדרך היחידה לעצור את המוות שלך זה על ידי רציחתו של האדם שיורה עליך. האם תרצח אותו?
  
  המוסר היהודי מציב את קדושת החיים בראש, אבל ביהדות יש משהו החשוב יותר מהחיים עצמם. כדי להבין מדוע זה כך, צריך להבין לפני כן מה מטרת החיים בכלל. אבל לא נכנס עכשיו להסברים על מטרת החיים. כאשר יש משהו החשוב יותר מקדושת החיים, אז כל עוד בני האדם לא מסכנים את הערך החשוב יותר, החיים חשובים יותר מהכל ולכן "לא תרצח". אבל כאשר אדם מסויים מסכן את הערך החשוב יותר מקדושת החיים, הורגים אותו. למה השבת חשובה יותר מהחיים? זה כבר נושא אחר. אבל חשוב שתבין את הרעיון ואת ההקשר הנכון.
• קישור לתגובה ראשון, 17 ספטמבר 2017 21:49 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  איתמר:
  בנוסף למה שאמר עדי, הדתיים מראים בתשובותיהם - לא רק שהם מניחים שאני יודע את התשובות המוסריות אלא גם שהם יודעים בעצמם מה התשובות המוסריות.
  כאמור, בגלל זה הם לעולם ינסו לשכנע שמקור המוסר הוא בדת באמצעות "לא תרצח" ולעולם לא ינסו לשכנע באמצעות "רצח את ההומו".
  כמו כן, גם כאשר הדברים פחות מפורשים, הם בכל זאת מצליחים להבין שלא רק שאני יודע את התשובות אלא גם שאני יודע שתשובות הדת שגויות.
  בקיצור, הם לא יכולים להסתיר את ערוותם גם באמצעות הטיעונים שאתה מציג
• קישור לתגובה ראשון, 17 ספטמבר 2017 15:05 הוסף ע״י עדי אביר

  איתמר,
  
  אם האמונה היא 'נתיב הכרתי',מדוע אנשים האמינו גם בימים בהם אף אחד לא חשב במושגים אפיסטמולוגיים ואיש לא ראה באמונה 'נתיב', או תהליך?
  
  כיצד, לדעתך, מסבירים אלו שמייחסים את האמונה ל'תחושת שכנוע' את העובדה ש'תחושת השכנוע' שלהם הביאה אותם ליהדות ו'תחושת השכנוע' של אחרים לנצרות, איסלאם, בודהיזם וכדומה? האם אני טועה כשאני רואה ב'תחושת שכנוע' מושג מכובס ל'שטיפת מוח', כדבריו של מיכאל רוטשילד?
  
  עדי אביר
• קישור לתגובה שבת, 16 ספטמבר 2017 23:13 הוסף ע״י איתמר אברגל

  יש דתיים שיגידו שאמונה זה "נתיב הכרתי" שבו ניתן, כמו בשאר האמצעים האפסטימולגויים, להגיע לאמיתות כלשהן.
  ויש דתיים שאומרים שאמונה מבחינתם זו תחושת שכנוע. אני חושב שהרוב אומרים כך. ולא מדובר על הסתברות בלבד, אלא על סבירות.
  
  לפי דעתי, גם מה שהגיבו לך, הוא לגבי זה שציפו שאתה יודע את התשובות המוסריות לעובדות לגבי מצוות חליצה, וטענותן באות לאחר טענה מוסוות, שאומרת "אתה יודע את התשובות המוסריות לעובדות האלה, אזי למה -" וממשיכים עם טענותיהן מכאן.