11 תגובות

• קישור לתגובה שני, 15 יוני 2026 15:47 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי הברברן:
  מזמן הפסקתי להעלות טיעונים נגד קישקושקריך כי עוד לפני שהפסקתי כבר הבהרת מעבר לכל ספק סביר ששום הסבר לא מעניין אותך וכל רצונך הוא הכפשת כותב המאמר בגלל שהוא מעז להביע עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם קשקושקרי הדת.
  מאז אני רק מחפש דרך לכתוב תגובה שתעליב אותך מספיק כדי שתפסיק לנג'ס.
  אחד הדברים המצחיקים ביותר שעלו במהלך קרב הבוץ הזה (שאתה יזמת!) הוא הטענה שהעלית כאילו אינני שוקל את האפשרות שאני טועה.
  אני שוקל את האפשרות שאני טועה. אני תמיד עושה זאת אבל אתה לא תבדוק אם אתה טועה גם אם עשרה אנשים יאמרו לך שאתה שיכור.
  הרי חוות הדעת שכתבו כמה פרופסורים על ספרי מתייחסות לספר שכולל את כל המאמרים שאתה מגחיך את עצמך בניסיון לקטול.
  חלקם אפילו מהללים ספציפית את המאמרים שאתה משמיץ, אבל אתה בשלך - מאשים אותי באי שקילת האפשרות שאני טועה מבלי שהעלית שום נימוק אמיתי לטענה שאני טועה ומתעלם מהעובדה שכמה אנשים שדווקא כן מסוגלים לחשיבה מגיעים למסקנה הפוכה משלך.
  אתה אינך חושב על השאלה אם אתה טועה כי היא בכלל לא מעניינת אותך; הרי אינך נמצא כאן כדי לברר את האמת: אתה כאן כלוחם בשם הדת.
• קישור לתגובה ראשון, 14 יוני 2026 17:02 הוסף ע״י שי

  מיכאל,
  
  מעניין שככל שהדיון מתקדם, כמות ההסברים הולכת ופוחתת וכמות האבחונים הפסיכולוגיים הולכת וגדלה.
  
  בהתחלה הייתי "לא מבין".
  
  אחר כך הפכתי ל"חסר דעת ובינה".
  
  עכשיו אני גם שקרן שפועל בחוסר יושר.
  
  בקצב הזה, בעוד שתי תגובות כנראה יתברר שאני גם עומד מאחורי נפילת האימפריה הרומית.
  
  אבל עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה הפשוטה:
  
  איזה חלק במאמר לא הבנתי?
  
  איזה משפט שלי מסלף את עמדתך?
  
  איזה שקר כתבתי?
  
  הרי אם הדברים כה ברורים, לא אמורה להיות בעיה להצביע על דוגמה אחת.
  
  במקום זאת אתה מבקש מהקורא לקבל את האבחנה שלך עליי במקום את הנימוקים שלך.
  
  זה קצת כמו שופט כדורגל שמכריז:
  
  "השחקן טועה."
  
  "למה?"
  
  "כי אני שופט."
  
  "אבל איפה הייתה העבירה?"
  
  "אם היית מבין כדורגל, לא היית שואל."
  
  בשלב מסוים הצופה מתחיל לחשוד שהוויכוח כבר אינו על הכללים אלא על המעמד של השופט.
  
  שי
• קישור לתגובה רביעי, 10 יוני 2026 13:35 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי:
  עדיין לא הבנת כלום.
  העניין הוא שאתה גם לא מעוניין להבין. כל מטרתך היא להילחם במי שנאבק באמונות הטפלות שלך ולשם כך, כל האמצעים, ובפרט שקרים, כשרים בעיניך.
• קישור לתגובה שני, 08 יוני 2026 19:00 הוסף ע״י שי

  מיכאל, יש כאן משהו משעשע.
  
  אתה מפרסם מאמר על חשיבות השאלות, מסביר שרוב האנשים אינם שואלים מספיק, משבח את הספקנות ומעודד דיון.
  
  ואז כשמישהו מגיב באריכות, שואל שאלות ומעלה ביקורת, התגובה שלך היא:
  
  "לא הבנת כלום. המשך בספירה."
  
  זה קצת כמו לפתוח בית ספר לשחייה, להזמין אנשים לקפוץ לבריכה, וכשמישהו נכנס למים לצעוק עליו מהיציע:
  
  "אתה בכלל לא יודע לשחות!"
  
  "יופי," הוא עונה, "אז תסביר לי מה אני עושה לא נכון."
  
  "לא."
  
  "אז אולי תדגים?"
  
  "לא."
  
  "אז מה כן?"
  
  "הנה תעודת ההצטיינות שקיבלתי לפני עשר שנים ממדריכי שחייה."
  
  מרשים מאוד. המים עדיין בבריכה.
  
  אם באמת לא הבנתי את המאמר, אמור מה לא הבנתי. צטט משפט אחד. הסבר טעות אחת. הצבע על כשל אחד.
  
  אבל אם כל התשובה היא "אנשים רציניים אהבו את הספר שלי", אז נראה שהדיון עבר משאלת האמת לשאלת היוקרה.
  
  ובכל הכבוד, ביקורות טובות על ספר פילוסופי אינן תשובה לביקורת על מאמר. בדיוק כפי שמדליית זהב בשחייה אינה הוכחה לכך שניצחת בוויכוח על חוקי הכדורגל.
  
  הרי אתה עצמך כתבת שהשאלה החשובה היא לא "מה האמת?" אלא "מדוע האמת היא כזאת ולא אחרת?".
  
  בינתיים קיבלתי ממך הרבה "מה" ומעט מאוד "מדוע". וזה קצת אירוני ממי שכתב מאמר שלם על חשיבות השאלה "למה?".
• קישור לתגובה שישי, 29 מאי 2026 17:10 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: עדיין לא הבנת כלום.
  אתה מחרטט ללא הרף חירטוטים שאין להם שום קשר למאמרים וכל מטרתם היא לגמד את הדברים שאפילו לא התחלת להבין.
  יש מספיק אנשים רציניים שקראו את דבריי וחיווו את דעתם:
  https://www.worldscientific.com/worldscibooks/10.1142/12117#t=reviews
  
  ולכן חוות דעתו של חסר דעת ובינה אינה משפיעה עלי כהוא זה.
• קישור לתגובה חמישי, 28 מאי 2026 16:16 הוסף ע״י שי

  אם תגובתך לטיעון מפורט היא ‘לא הבנת כלום’, אולי הבעיה אינה בהבנה אלא בכך שאין לך תשובה
• קישור לתגובה רביעי, 27 מאי 2026 11:32 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  שי: לא הבנת כלום. המשך בספירה.
• קישור לתגובה שני, 11 מאי 2026 16:37 הוסף ע״י שי

  רוטשילד שוב מגיש לקוראים את המנה הקבועה שלו: קצת מדע פופולרי, קצת פילוסופיה בשקל תשעים, הרבה התנשאות עטופה במילים כמו “חשיבה ביקורתית”, ובסוף עקיצה קבועה לדתיים כדי שהקהל ירגיש שהוא שייך למועדון “האנשים ששואלים שאלות”. כי הרי אין דבר שמלטף לאגו יותר מהמחשבה שאתה חלק מכת קטנה של נאורים בעוד מיליארדי בני אדם פשוט “לא שואלים”. האנושות המציאה מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה, מוזיקה, שפות, משפט, לוגיקה ותיאולוגיה במשך אלפי שנים, אבל אל דאגה: מיכאל גילה ב־2026 שצריך לשאול “למה הירח מסתובב”. איזה מזל שהוא הגיע בזמן להציל את הציוויליזציה.
  
  נתחיל מהנקודה המרכזית: רוטשילד מציג ספקנות כאילו היא ערך עליון, כמעט קדוש. אבל זו כבר הטעות הראשונה. ספק הוא כלי, לא אידיאל. פטיש הוא כלי נהדר לבניית בית, אבל אם אדם יסתובב כל חייו וידפוק עם פטיש על כל דבר ביקום, לא נקרא לו “חושב ביקורתי”. נקרא לו נודניק מסוכן עם עודף זמן פנוי. ספקנות חסרת גבולות אינה חכמה אלא שיתוק אינטלקטואלי. אם תטיל ספק בכל דבר באופן מוחלט, תגיע מהר מאוד למצב שבו אינך מסוגל לדעת מאומה, כולל עצם תקפות השכל שלך. גם המדע עצמו נשען על הנחות יסוד שאינן מוכחות מדעית: שהמציאות עקבית, שהחושים פחות או יותר אמינים, שהלוגיקה תקפה, שהעבר מלמד על העתיד. אי אפשר להוכיח את הדברים הללו באמצעות ניסוי בלי להניח אותם מראש. כלומר גם המדען הגדול ביותר חי על בסיס אמון בסיסי כלשהו. כן, אפילו האיש עם חולצת “Science is real” מקיים אמונות יסוד. החיים קשים.
  
  האירוניה היא שרוטשילד עצמו כלל אינו מטיל ספק בהנחות היסוד האידיאולוגיות שלו. הוא מטיל ספק בעיקר בדברים שאנשים דתיים מאמינים בהם. משום מה הוא לא כותב מאמרים בסגנון: “האם באמת יש בסיס מוסרי אובייקטיבי לאתאיזם?” או “מדוע בכלל יש ערך לחיי אדם ביקום חומרי אקראי?”. כאן פתאום חדוות הספק מתחלפת בשקט מביך. כי קל מאוד לשאול למה הירח מפנה צד אחד לכדור הארץ; הרבה יותר קשה לשאול למה בכלל חובה מוסרית קיימת בעולם שאין בו תכלית.
  
  וזה מביא אותנו לעוד כשל יסודי במאמר: ההנחה הסמויה שדת היא אויב השאלה. זו פשוט בורות היסטורית. היהדות בנויה על שאלות. כל התלמוד הוא תרבות של קושיות, פירוקים, השוואות, ספקות, תירוצים ודיונים אינסופיים. ילד יהודי בליל הסדר מחונך דווקא דרך “מה נשתנה”. חז"ל לא פחדו משאלות; הם בנו עליהן ציוויליזציה אינטלקטואלית שלמה. הביטוי שהוא עצמו מצטט, “ושאינו יודע לשאול את פתח לו”, בכלל מגיע מההגדה. כלומר אפילו הדוגמה שלו הורסת את התזה שלו. הישג די מרשים. זה קצת כמו לטעון שהאוקיינוס שונא מים.
  
  הבעיה האמיתית של רוטשילד איננה שאלות. הבעיה שלו היא סמכות. הוא מוכן לשאול כל דבר כל עוד המסקנה לא תוביל חלילה למשהו מטאפיזי, מוסרי או אלוקי. ברגע ששאלה מובילה לכיוון הזה, פתאום מופיעים ביטויים כמו “שטיפת מוח”. מדהים איך “חשיבה ביקורתית” אצל חלק מהאתאיסטים המודרניים פירושה בפועל: “תשאל הכול עד שתגיע למה שאני כבר מאמין בו”.
  
  ניקח למשל את המשפט שלו על כך שחינוך דתי מלמד “טענות שקר”. איזו קביעה מדעית מרהיבה. האם הוא הוכיח שאין אלוהים? שאין נשמה? שאין תכלית? ודאי שלא. הפילוסופיה האתאיסטית עצמה מלאה חורים עצומים. שאלת התודעה, למשל, עדיין לא נפתרה אפילו בקצה. איש אינו יודע להסביר כיצד חומר דומם מייצר חוויה סובייקטיבית. גם שאלת ראשית היקום רחוקה מלהיות “סגורה”. אפילו חוקי הפיזיקה עצמם אינם מוסברים אלא מתוארים. המדע מצוין בלתאר איך דברים פועלים; הוא הרבה פחות מוצלח בלענות למה בכלל קיימים חוקי טבע. אבל במקום ענווה אינטלקטואלית אנחנו מקבלים שוב את הפוזה המוכרת: “הדתיים שטופי מוח”. תמיד משעשע לראות אנשים שמקדשים ספקנות מדברים בוודאות מוחלטת דווקא על הדברים שהם לא יכולים להוכיח.
  
  והרשימה שלו? היא נחמדה, באמת. שאלות מדעיות מעניינות. אבל הוא מתנהג כאילו עצם השאלה היא פסגת החכמה. לא, מיכאל. ילד בן חמש שואל שאלות בלי סוף. החכמה איננה רק לשאול אלא גם להבין מהו סוג השאלה, מהם גבולות השכל, ומה ההבדל בין מנגנון פיזיקלי לבין משמעות קיומית. המדע יכול להסביר איך פועלת נדנדה. הוא לא יכול להסביר למה אהבה, מוסר, הקרבה או יופי מחייבים משהו. ברגע שמנסים להפיק “ערכים” מפיזיקה, מקבלים בדרך כלל טד טוק מעייף עם מוזיקת פסנתר ברקע.
  
  והנה עוד אירוניה משעשעת: רוטשילד מתאר את עצמו כאביר החירות המחשבתית, אבל המודל שהוא מציע יוצר בפועל אליטה אינטלקטואלית חדשה. “רוב האנשים לא שואלים”, “מעטים חושבים באמת”, “רק קומץ מגיע לרמה הגבוהה”. איזה פלא שבסוף תמיד מתברר שהוא חלק מהקומץ. ממש נס סטטיסטי. יש משהו כמעט דתי בהתנשאות הזו. במקום רבנים יש “אנשי מדע”; במקום כופרים יש “שטופי מוח”; ובמקום כתבי קודש יש פוסטים ארוכים בבלוג עם הדפסה ודירוג גולשים.
  
  אבל הנקודה העמוקה ביותר שהוא מפספס היא זו: עצם היכולת לשאול “למה” כבר רומזת שהאדם אינו רק מכונה ביולוגית עיוורת. חומר לא שואל שאלות. אבן לא מחפשת אמת. מולקולות לא מתייסרות על משמעות. דווקא הצימאון האנושי להבנה, למשמעות, למוסר ולנצח הוא אחד הדברים שהדת מתייחסת אליהם ברצינות, בעוד שחלק מהאתאיזם המודרני מנסה לצמצם הכול לאלקטרונים וכימיקלים ואז מתפלא למה אנשים חשים ריקנות.
  
  בקיצור, רוטשילד צודק בדבר אחד בלבד: חשוב לשאול שאלות. בהחלט. רק שכדאי להפנות אותן גם אליו. למשל:
  מדוע הוא מניח שהמציאות חסרת תכלית?
  מדוע הוא מתייחס לאמונה כאילו היא מנוגדת לחשיבה?
  מדוע ספקנות מופעלת אצלו באופן סלקטיבי?
  ומדוע כל כך הרבה “חופש מחשבתי” אצל אתאיסטים מהסוג הזה מסתיים תמיד באותה דוגמה צפויה של “דת = שטיפת מוח”?
  
  לפעמים נדמה שהשאלה האמיתית שמפחידה אנשים כמו רוטשילד איננה “האם יש אלוהים”, אלא “מה יקרה אם יש”. כי אז האדם איננו רק צרכן אקראי של חלבון ופחמן ביקום אדיש, אלא יצור עם אחריות, תכלית ומשמעות. וזה כבר הרבה יותר מחייב מלכתוב מאמר מתנשא על קיפול דף נייר.
• קישור לתגובה שלישי, 02 מאי 2017 21:30 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  יובל:
  בנוגע לירח, אני מניח שאתה מתבדח, גם לפי סימן החיוך וגם מפני שהתשובה רק חוזרת על תיאור הבעיה במילים אחרות.
  עם זאת, כדאי לך לחשוב על השאלה ברצינות.
  היתרון שבהעמקה הוא שלא פעם (וגם במקרה זה) ההסבר מצביע על תופעה כך שהתופעה צריכה להיות נפוצה ואכן - רבים מן הירחים מפנים צד קבוע כלפי כוכב הלכת שאותו הם מקיפים.
• קישור לתגובה שלישי, 02 מאי 2017 05:20 הוסף ע״י חייקין יובל

  שאלה 3: פשוט מאד, הארץ היא לוויין סטציונרי של הירח
  :)
• קישור לתגובה שבת, 29 אפריל 2017 22:47 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

  הרצאה שקשורה לנושא:
  http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=39811