מאמרי על הרצון החופשי יוצא מנקודת הנחה שהקורא יודע ומבין שממצאי המדע מצביעים על כך שמוחנו הוא מכונה משוכללת המצייתת לחוקי הטבע. בדיונים שניהלתי עם אנשים לאחר כתיבת המאמר, התברר לי שלא כולם יודעים ומבינים זאת והמאמר הנוכחי נועד לשכנע את קוראו שהמוח הוא אכן מכונה המצייתת לחוקי הטבע שאינה מותירה שום תפקיד לישויות מיסטיות כמו נשמה.

לא אסקור כאן את הספרות הענפה בנושא ולא אציג את תוצאות כל המחקרים שעסקו בו.

תחת זאת, אתמקד בממצאיו של ניסוי אחד ואסביר מדוע בעיני, הוא אומר פשוט את הכל.

הניסוי עליו אני מדבר מתואר בקצרה בדבריו של פרופסור חיים סומפולינסקי במסגרת התוכנית "לונדון וקירשנבאום"[א].

פירוט יותר מלא ומקצועי של אותו ניסוי יוכלו בעלי הרשאת גישה למגזין סיינס לקרוא כאן (ללא הרשאת גישה תוכלו לקרוא רק תקציר).

תמצית מסקנות הניסוי היא זו:

ניתן – באמצעות גירוי חשמלי של אזורים מסוימים במוח – לעורר באדם את התחושה שהוא רוצה דבר מה (למשל – שהוא רוצה להרים את היד).

אני מדגיש: מה שנוצר באמצעות הגירוי הנדון הוא הרצון, בניגוד לניסויים שנעשו בעבר וגרמו רק לפעולה עצמה (כמו הרמת היד), בניסוי הנוכחי גרמו לנבדק לרצות לבצע את הפעולה.

למה זה חשוב?

מחקרים בעבר כבר התמודדו עם ביטוין המוחי של תחושות שונות.

הם גם מדדו את הפעילות העצבית הכרוכה בביצוע מודע של פעולות שונות.

מסקנות ניסויים אלה סוכמו בזיהוין של תבניות פעילות מוחית שכונו Neural Correlates of Consciousness.

שימו לב לשם הזהיר (המאפיין את זהירותם של מדענים):

הממצאים הצביעו על תבניות פעילות עצבית שנמצאו במתאם גבוה עם התודעה (ולכן כונו Correlates) אבל ממצאים אלה לא אפשרו לטעון שתבניות אלו הן התודעה עצמה.

אפשר היה לטעון שהתבנית המוחית שזיהו בזמן תחושה מסוימת אינה אלא שלב ביניים בין קליטת התחושה על ידי החושים לבין הגעתה לתודעה עצמה.

באופן דומה, אפשר היה לטעון שהתבנית המוחית שזיהו במהלך ביצועה של פעולה מסוימת הייתה אף היא שלב ביניים בין ההחלטה המודעת על ביצוע הפעולה לבין ביצועה בפועל.

בכל אחד מן הפירושים הללו אפשר היה לטעון שאי שם מעל לכל הפעילות המוחית, מרחפת לה התודעה שאינה דבר פיזיקאלי.

רמזים ראשוניים לכך שלא זה המצב – כלומר לכך שהתודעה נמצאת במוח ולא בשום מקום אחר, התחילו להתקבל מניסוייו של ליבט.

ניסויים אלה מראים שניטור פעילותם של אזורים מסוימים במוח מאפשר לחזות מה תהיה בחירתו של אדם (כשמוצגת לו אפשרות בחירה), עוד לפני שהוא מסוגל לדווח על בחירתו.

אף שמדובר ברמזים מאד עבים, הותיר הניסוי פתח להסתייגויות, כפי שאפשר לקרוא בערך המתאר את הניסוי בויקיפדיה, תחת שתי הכותרות הבאות:

Reactions by dualist philosophers

Timing issues

כל ההסתייגויות שהועלו מול מסקנות מחקרי העבר נופלות, לדעתי, מול ממצאי הניסוי אותו הזכרתי בראשית הדברים.

לגבי ניסוי זה אי אפשר לטעון שמדובר במצב ביניים בדרך בין התודעה לבין הביצוע או בין קלט החושים לבין התודעה כיוון שיותר מכל דבר אחר – הרצון הוא תוצר של התודעה עצמה: הוא אינו דיווח שעובר מן החושים לתודעה והוא אינו הוראה של התודעה למערכת המוטורית ולכן ההצדקה לביטוי Neural correlate נמוגה.

גם אין כאן כל שאלה של תזמון.

מדובר כאן – ללא כחל ושרק, ביצירה של הרצון (דבר שכל כולו תודעה) באופן פיזיקאלי.

לטעמי מדובר כאן בנעיצת המסמר האחרון בארונו של הדואליזם העומד מאחרי בעיית הגוף והנפש[ב], אותה כינה לייבוביץ' – הבעיה הפסיכו פיזית, כמו גם בארונו של המוניזם האידיאליסטי כפתרון לבעיה.

אמנם תמיד אפשר יהיה לטעון שהתודעה קיימת כישות עצמאית וצופה על הכל – גם על הרצונות, מלמעלה, אבל זו טענה שאין לה משמעות אמיתית כיוון שגם מי שטוען אותה עושה זאת באמצעות גופו הפיזי שאינו מושפע מן התודעה שלו (ומניין יכול הגוף הפיזי לקבל את המידע העומד מאחרי טענה זו?).

אם השתכנעתם מן הטיעונים המוצגים כאן, אתם עלולים למצוא את המסקנה קצת מדכדכת. קשה להיפרד מן ההרגשה הכל כך חזקה והכל כך מרוממת שרצוננו חופשי.

כדי לצאת מן הדיכאון אני ממליץ שתקראו את המאמר שעם אזכורו פתחתי את המאמר הנוכחי.

מיכאל רוטשילד