הדתה – הקרדו של גלית דיסטל אטבריאן

"אין יהדות מלבד היהדות האורתודוקסית ואראל סג"ל הוא נביאה". גלית דיסטל אטבריאן מאמצת את הדתיות האורתודוקסית, ואז יוצאת בשמה למסע השמצות נגד כל מי שמציע לה אלטרנטיבה

מאת אמנון פורטוגלי

לא צריך לאכול את כל הביצה כדי לדעת שהיא באושה ומקולקלת, לא צריך לקרוא את כל המאמר 'חושבים שיש 'כיבוש' ו'הדתה'? תארזו מזוודות' של גלית דיסטל אטבריאן כדי לדעת שהוא קלוקל. קראתי את המאמר כמה פעמים, אבל אפשר היה להסתפק בכותרת, בהתייחסות של דיסטל להדתה כבועת אוויר חם, בזלזול שלה באלו הרואים בכיבוש בעיה קיומית, ובהתייחסות שלה ליהודים החופשיים (החילוניים) ולקיבוצים.

מצאתי לנכון להגיב למאמר זה מכיון שגלית דיסטל מופיעה תכופות ובהופעה מרשימה בטלוויזיה, והיא היתה והינה אחת מ'המשפיענים' המובילים בעולם הדיגיטלי הישראלי, ולדעותיה יש השפעה מסוימת על הציבור.

דיסטל, שיש לה תואר שני בפילוסופיה אנליטית, מנסה למצוא רציונל חד ערכי למערכת מורכבת, הצדקה להקמת מדינת ישראל. היא מתייסרת בדבר זכותה להיות בישראל. היא מחפשת הצדקה אמיתית להיות כאן במקום הפלסטינים שהעפנו מהבית, היא מכירה בכך שזה היה מעשה בלתי מוסרי, שלפלסטינים נעשה עוול, שהכיבוש הוא איום ונורא.

הפתרון שלה הוא לאמץ את הזהות היהודית המסורתית האותודוקסית מבית מדרשו של אראל סג"ל. לדעתה זה ההכשר המוסרי היחיד שיכול להיות לה לשבת על האדמה הזאת. לשיטתה, המוסר היהודי מאפשר לעשות מעשים שהם לדעתה בלתי מוסריים. אם יש לך זהות יהודית מסורתית אורתודוקסית מלאה אז יש לך הצדקה אמיתית להעיף את הפלסטינים מביתם ולהיות כאן במקומם. גישתה זו מסבירה מדוע היא לא מתכוונת להתנחלויות, שכן אם נמשיך בלוגיקה שלה, הרי שכל ארץ ישראל בגבולות ההבטחה האלוהית היא שלנו, וצריך להמשיך במעשה הכיבוש, להעיף את הפלסטינים מביתם ולהתנחל כאן במקומם.

דיסטל אינה טורחת להסביר מדוע הזהות היהודית כפי שהיא מבינה אותה, נותנת לה הצדקה אמיתית להיות כאן במקום הפלסטינים. הרי היהדות הדתית הרבנית המסורתית שדיסטל מדברת עליה היא יצירה מאוחרת, אחרי חורבן בית שני. לפני החורבן היתה כאן יהדות מסוג אחר והיו כאן יהודים מסוג אחר. המשנה והתלמוד (הגמרא) – הבסיס לגירסת היהדות המסורתית האורתודוקסית, בין אם נוסח ספרד או נוסח אשכנז, לא היו לפני חורבן בית שני. יתרה מכך, לפי התלמוד, בימי בית שני כבר חיו כאן 'ערביים'.

ומה תעשה דיסטל עם צאצאי היהודים בארץ ישראל שנצמדו לאדמתם ולו גם במחיר המרת הדת לנצרות ומאוחר יותר לאיסלאם? האם אין להם הצדקה אמיתית להיות כאן במקום אלה שבחרו לעזוב ולגור בגלות?

גלית דיסטל מתמוגגת מארסנל הידע של אראל סג"ל, ה"נוטה להכניס איזו תובנה יהודית מארסנל הידע שלו גם באייטמים שלא קשורים לכך". תנוח דעתה, זה בדיוק אופן הפעולה של כל רב קטן כגדול בכל שו"ת המנסה לדלות תובנות מהתלמוד ומהגמרא, ובדרך כלל לא מהתנ"ך, גם לנושאים שלא קשורים לכך ולא מתאימים לכך. דיסטל ממשיכה ומסבירה לקוראים את גדולתו של סג"ל: "אתם מבינים – מבחינתו היהדות היא ממשק של פילוסופיה, תרבות, ביקורת התבונה הטהורה ומאגר בלתי נדלה של אתיקה אנושית." דיסטל בוגרת פילוסופיה, מנכסת לתרבות היהודית את הספר 'ביקורת התבונה הטהורה'. היא צריכה לדעת שזה ספר שנכתב על ידי עמנואל קאנט, נוצרי פרוטסטנטי, בשנת 1781. על שאר הדברים שהיא מייחסת לסג"ל, אפשר לומר – 'הלוואי'.

יש בעייה מהותית בגישה של דיסטל. שכן כפי שכותבת צביה גרינפלד, שמכירה היטב יהדות ומחשבת ישראל, "התרבות היהודית נלקחה בשבי בידי החרדים והדתיים הלאומיים, שעשו שמות במערכת הערכים היהודית והפכו אותה למפלצת־כוח פולחנית וגזענית. מנקודת המבט החרדית, המשמעות הדתית מסתכמת בפעולות פולחן שאין להן כל ערך מוסרי או קיומי. מטרתן רק לחזור בכפייתיות על מנטרות עבשות כדי להשיג תחושת ביטחון בעולם מעורער שאיבד את אלוהיו." כשהזהות היהודית עליה מדברת דיסטל כל כך מלאה בענייני פולחן דקדקני וריקה מאתיקה וממוסר, "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' […] כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי […].חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, נלאתי נשוא. ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו.", אז אין הצדקה אמיתית להיות כאן או בכל מקום אחר. ואני מתכוון במפורש לכותבת המאמר ולחבר מרעיה.

דיסטל מעידה על עצמה: “אבל בכל מה שקשור ליהדות ומחשבת ישראל אני בורה ועאמת הארצות”. היא מכירה ומזכירה את המנהגים של היהדות הפרסית המסורתית נוסח ספרד. זה לא מפריע לה להאמין שהיהדות היא רק היהדות הדתית הרבנית שאראל סג"ל מייצג ואולי גם היהדות החרדית. בעולם של דיסטל אין תרבות יהודית שאינה דתית, אין עם יהודי, יש רק דת יהודית ובתנאי שהיא הגרסה המסורתית אורתודוקסית. אלא שהיו ויש עוד גרסאות ליהדות כדת. לדוגמה, הנצרות וישוע היהודי כנביאה, הקראים, ובימינו אלו היהודים הרפורמיים הקונסרבטיביים וזרמים אחרים.

לא ברור לי מאין שאבה דיסטל את עזות המצח לכתוב ולדבר בצורה בה היא כותבת על אלו שאינם חושבים כמוה וכמו האליל שלה אראל סג"ל. מאיין היא לקחה את החוצפה, מי שם אותה לקבוע מה היא הזהות היהודית המלאה ומה היא הזהות היהודית הריקה. האם עולה על דעתה שליהודים החופשיים, החילוניים בישראל יש זהות יהודית לאומית מלאה, גם בלי לדעת 'למה שותים את היין מפה לפה?', 'למה לא חותכים את החלה באופן מסודר?', וכו'. מניין היא לקחה את השנאה שלה לקיבוצים? כדאי שתראה את הסרט המופתי של עמיה ליבליך על קיבוץ בית השיטה.

היהדות החופשית החילונית, בניגוד למסורתית, אינה אוסף חוקים וכללים שנועדו לעשייה ולציות למתווכים מוסמכים בעיני עצמם, שבסופו של דבר דורשים מהמאמין לקבל את דעתם, בנימוק 'נסתרות דברי האל'.

כאן המקור להתנגדות להדתה. הדתה שמשמעותה הכנסת יסודות של פולחן דתי בצורה ישירה ועקיפה לאורח חיים של ילדים או נערים שאינם דתיים מסורתיים או אורתודוקסים בישראל. מעין גירסה מודרנית של מיסיונריות שהיהודות התרחקה ממנה במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנים.

יותר מזה, צימצום היהדות לגישה המסורתית האורתודוקסית שלה, זו לא רק הדתה- זה עלבון ליהדות, טמטום והפסד תרבותי עצום לכולנו. הפתרון לחוסר ההשכלה אצל הנוער החרדי, הדתי-האורתודוקסי והחופשי/החילוני הוא לא שטיפת מוח אורתודוכסית, אלא למידה והכרה של כל הזרמים, האמונות והדרכים ביהדות, לימוד וניתוח של הטקסטים היהודיים, וכך כל אחד יוכל לבחור לעצמו את דרכו שלו לקיים את יהדותו.

דיסטל עוצמת עיניה ומסרבת לראות את תהליך ההדתה הלאומני האגרסיבי חסר התקדים שמערכת החינוך הממלכתי עוברת בשנים האחרונות. לדבריה זו "בועת ההדתה באוויר חם".

אלא שזו לא בועה ולא אויר חם. נראה שהציונות האמונית-לאומנית דתית והבית היהודי שמו לעצמה מטרה לשנות את צביון תושבי ישראל היהודים החופשיים החילוניים, להפוך אותם לדתיים לפי הגירסה שלהם, וללאומניים יותר. אצטט שוב את צביה גרינפלד: "מבחינת צדיקי החינוך הדתי־הלאומי, ערכי היהדות ומצוותיה נועדו רק לקדם גזל שטחים מיושביהם הפלסטינים. זה הייעוד המקודש של מערכת החינוך."

משרד החינוך, הנשלט היום על ידי גורמים דתיים ולאומניים כמו סנוטריץ', בנט ושקד מהבית היהודי, עושה כמיטב יכולתו לקדם את תהליך ההדתה הלאומנית, בדרך של כפיית תכניות ליבה חדשות, מתן תמריצים כספים משמעותיים למנהלים שיכניסו תכניות הדתה במסגרת תוכניות העשרה, שכתוב ספרי לימוד כדי להתאים אותם לרוח ההדתה, ובעיקר בתמיכה כספית מסיבית בעמותות דתיות לאומניות ופתיחת מערכת החינוך אליהן כדי ללמד את התכניות החדשות.

ההדתה והלאומנות הנלווית אליה אינה בועת אוויר חמה, היא בעיה קיומית.