התפרסם באתר 'הארץ'

אזכור קדום של אלוהי ישראל עורר ספקות שהיה יחיד

האזכור הראשון לאלוהי היהודים מחוץ לתנ"ך מאיר את עבודת הפולחן של ישראל באופן שונה לגמרי מהמסורת הדתית כיום, ומעלה סימן שאלה בנוגע ליחידותו של האל בתקופת המקרא

18.09.2018 10:00

אריאל דוד

לפני כ–150 שנה דהרו שלושה פרשים ערבים במדבר עבר הירדן לאחר שהשלימו משימה חשאית שהטיל עליהם דיפלומט צרפתי שהוצב בירושלים. בדואים מקומיים תקפו אותם ופצעו אחד מהם, אבל הם הצליחו לברוח ובאמתחתם פריט שערכו לא ישוער: אוצר ארכיאולוגי שיעצב מחדש את התולדות המוקדמות של המקרא, של ממלכת ישראל, ומבחינה מסוימת גם של אלוהים.

האוצר היה כתובת בת כמעט 3,000 שנה, שבה מלך מואב מתהדר בניצחונותיו על ממלכת ישראל ועל אלוהיה. הכתובת היא מצבת מישע, והיא מכילה את האזכור החוץ תנ"כי הראשון של אלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים. מאז גילויה ב–1868, העצימה מצבת מישע את הוויכוח על האמת ההיסטורית של המקרא.

מצד אחד, מצבת מישע מאשרת כמה מהשמות ומהנסיבות שמופיעים בטקסט המקראי על תקופת המלוכה. ייתכן שהיא אף מזכירה את המלך דוד ("אריאל דודה" בכתובת), וגם מעידה על קיומו של פולחן גדול לאלוהים בממלכת ישראל.

ומצד אחר, עולה ממנה האפשרות שהתרבות והדת של ישראל המקראית היו שונות לגמרי מהיהדות של ימינו. העברים העתיקים כנראה היו קרובים הרבה יותר ליריביהם הכנענים המושמצים מכפי שמגלה התנ"ך. "התנ"ך עמד לרשות החוקרים במשך אלפי שנים, והיסטוריונים רואים את אירועים המתוארים בו כסבירים. אבל כשמוצאים כתובת שמוצאה מן העבר הרחוק, מאותה תקופה עצמה שבה התרחשו האירועים האלה, פתאום זה נהפך למציאות", אומר מתייה רישל, מרצה לתנ"ך ואחד החוקרים העומדים מאחורי התערוכה בקולז' דה פראנס בפריז, החוגגת 150 שנה לגילוי המצבה.

תולדות השבת הפריט סנסציוניות לא פחות מתוכנו. הראשון שדיווח על קיום הכתובת הוא מיסיונר אלזסי, שראה אותה בין השרידים של דיבאן (דיבון המקראית), עיר מואבית עתיקה ממזרח לים המלח.

בתקופה שארכיאולוגים חובבים וחוקרים סרקו את המזרח התיכון בחיפושים אחר ראיות לדיוק ההיסטורי של התנ"ך, הידיעה על הכתובת הציתה תחרות בין המעצמות הקולוניאליות, במיוחד צרפת, אנגליה וגרמניה, להשתלט על המצבה. שארל קלרמון־גאנו, ארכיאולוג ודיפלומט בקונסוליה הצרפתית בירושלים, הוא ששלח את הפרשים להטביע את הטקסט החרות בסלע על נייר גבס.

לשם כך הניחו שליחיו נייר לח על האבן ולחצו אותו אל הבליטות שיצרו האותיות. אבל בזמן שחיכו לנייר שיתייבש, השליחים של קלרמון־גאנו הותקפו על ידי שבט בדואי מקומי. אחד השליחים נפצע, והם מיהרו להוריד את נייר הגבס מהאבן כשעדיין היה לח (ובתוך כך קרעו אותו בכמה מקומות) לפני שנמלטו. המעשה הזה היה המכריע לשימור הטקסט מפני שזמן קצר אחר כך הבדואים החליטו להרוס את המצבה וניפצו אותה לעשרות חתיכות.

לקלרמון־גאנו ולחוקרים אחרים נדרשו שנים עד שהצליחו לאתר ולרכוש את מרבית השברים, אך לבסוף הצליח החוקר הצרפתי לחבר יחד כשני שלישים של המצבה ושיחזר את מרבית החלקים החסרים בזכות ההטבעה שניצלה למרבה המזל. המצבה המשוחזרת עדיין מוצגת בלובר בפריז.

כלי האלוהים

מלך מואב מישע כותב כיצד ישראל כבשה את האזורים הצפוניים של ממלכתו ושיעבדה את מואב במשך זמן רב בתקופת המלך עמרי ובנו אחאב — המלכים המקראיים ששלטו בשומרון והפכו את ממלכת ישראל למעצמה אזורית במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפני הספירה.

אבל מישע ממשיך לספר איך מרד בעם ישראל וכבש את מעוזיו ויישוביו בעבר הירדן, ובהם נבו: "וַאֶקַח מִשָם אֶת כְּלֵי יהוה וַאֶסְחַבהֵם לִפְנֵי כְּמֹש" (האל המואבי הראשי).

מישע שבמצבה הוא מלך מואב המורד שמופיע במלכים ב' פרק ג'. בסיפור המקראי, יהורם בן אחאב, מלך ישראל, יוצא עם בעלי בריתו, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום לדכא את מרד מישע. המקרא מספר על הנסים שעשה אלוהים, שהעלה מים להרוות את הצמא של צבא ישראל ובתמורה יוצא הצבא לחסל את המואבים בקרב.

אבל הסיפור מסתיים בנפילת מתח פתאומית. בדיוק כשבירת מואב עומדת ליפול לידי ישראל, מישע מקריב את בכורו על חומות העיר: "וַיִּקַּח אֶת־בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל־הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף־גָּדוֹל, עַל־יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ, מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ, לָאָרֶץ".

אף שהאירועים המסופרים בשני הטקסטים שונים מאוד, אחד הדברים המפתיעים בכתובת מישע הוא עד כמה היא נקראת כטקסט מקראי בסגנונה ובלשונה.

מישע מסביר שעמרי הצליח לכבוש את מואב "כי יֶאֱנַף כמוש (אל מואב) בארצו", משפט שיש לו מקבילות רבות במקרא, שם הצרות הבאות על בני ישראל מיוחסות לחרון אפו של אלוהים. ואז, כמוש מחליט להשיב את מואב לעמו ומדבר ישירות עם מישע ואומר לו "לך כבוש את נבו מישראל", בצורה דומה מאוד לאופן הדיבור של אלוהים לנביאי ישראל ולמנהיגיו. ועל כיבוש נבו מישע מספר כיצד טבח בכל תושבי המקום במצוות כמוש, בדומה להוראת אלוהים להכות בעמלקים (שמואל א', פרק ט"ו).

אף שנמצאו רק קומץ כתובות מואביות, החוקרים לא התקשו לפענח את הכתובת מפני שלשונה דומה מאוד לעברית העתיקה. "הן קרובות יותר מצרפתית וספרדית", מסביר אנדרה למר, בלשן והיסטוריון המלמד בבית הספר ללימודים גבוהים בפריז. "אנחנו מהססים אם לקרוא להן שתי שפות שונות, או פשוט שני דיאלקטים של אותה שפה".

אם כך, ניתן ללמוד ממצבת מישע כי אמנם המקרא מתאר את המואבים ואת עמי כנען האחרים כעובדי אלילים נתעבים שמקריבים קורבנות אדם, אבל ישנה חפיפה תרבותית ודתית גדולה בין ישראל הקדומה ושכניה.

על סמך הכתוב במצבה דומה כי יהוה, שהישראלים האמינו בו במאה התשיעית לספירה, והאל המואבי כמוש, קרובים זה לזה יותר מאשר למושג של אל יחיד ואוניברסלי שמופיע מאוחר יותר ביהדות. העובדה שמישע מצא מקדש ליהוה בנבו עומדת בניגוד לכתוב במקרא, שהפולחן באל היחיד נקבע והתרכז במקדש בירושלים כבר בתקופתו של שלמה המלך.

קריאת תיגר נוספת על הסיפור המקראי נמצאה בכונתילת עג'רוד במדבר סיני. הארכיאולוגים מצאו שם כתובות על סלע המוקדשות ל"יהוה שומרון" ול"יהוה תימן", המראות שעבודת האל נעשתה אל מול מופעים מרובים שלו במקדשים שונים. הכתובות האלה מתוארכות לתחילת המאה השמינית לספירה (כמה עשרות שנים לאחר מצבת מישע). עמן, נמצא גם ציור של אל זכר ואלה נקבה והם יהוה ו"אשרתו".

ממצאים אלו הביאו חוקרים רבים לידי מסקנה שבאותה תקופה, לפני כ–3,000 שנה, לא התקיים האיסור להעניק לאל צורה ודמות, ושליהוה היתה אשה.

וזו גם מקבילה אפשרית למצבת מישע המספרת על טבח 7,000 תושבי נבו, אשר הוקדש לעשתר כמוש. בדיוק כמו שליהוה היתה אשרה, אפשר שעשתר המוזכרת במצבה היתה אשת כמוש.

מישע גם רמז כי ייתכן שבני ישראל עבדו אלים נוספים. לפני כיבוש נבו המלך המואבי כבש את עטרות, מצודה נוספת שנבנתה על ידי מלך ישראל ממזרח לים המלח. ושוב הוא חיסל את האוכלוסייה המקומית (הפעם כקורבן לכמוש עצמו), וחרש "את האח של מזבח אהובו בפני כמוש".

מי היה "האהוב" שהתפלל לפני המזבח של עטרות? המומחים חלוקים בדעותיהם בנקודה הזאת. למייר, האפיגרף הצרפתי, טוען שזה היה רק שם אחר ליהוה. רומר ורישל מצביעים על העובדה כי מאחר שכיבוש עטרות מצוין לפני כיבוש נבו, מוזר שמישע השתמש בכינוי חלופי בתחילה ואת השם יהוה ציין רק לאחר מכן. הם מאמינים כי דודה היה אל מקומי נפרד, לו סגדו בני ישראל בעטרות.

יהיה מספר האלים אשר יהיה, המלומדים מסכימים כי מצבת מישע משקפת עולם שבו גם הישראלים וגם המואבים לא היו מונותאיסטים אלא סגדו לאל אחד מתוך הכרה בקיומם של אלים רבים אחרים.

"בכתובת הזאת רואים בבירור רב שיהוה היה האל של הישראלים ואילו כמוש היה האל של המואבים", אומר למייר. "לא היה אל אוניברסלי, אלא לכל ממלכה היה פחות או יותר אל לאומי משלה ששלט בשטח שלה בלבד". באותו עולם, בני עם מסוים לא סגדו לאלים של עמים אחרים ואולי אפילו גידפו אותם, אך הם הכירו בקיומם.

הרעיון של אל אחד, רב עוצמה וכלל עולמי, אומץ רק הרבה יותר מאוחר על ידי היהודים, מן הסתם כדרך להסביר את חורבן בית המקדש בירושלים וגלות בבל במאה השישית לפני הספירה, מסביר ישראל פינקלשטיין, ארכיאולוג מאוניברסיטת תל אביב.

בין העקדה ומישע

התנ"ך, שנאסף ממקורות שונים במשך מאות שנים או נכתב לפיהם, נערך במטרה לשקף את האמונה באל כלל עולמי אחד, אך אנחנו יכולים למצוא הדים לאמונה המוקדמת במערכת של אלים לאומיים רבים בין דפיו. למשל, דברי יפתח, שהובאו בפרק י"א בספר שופטים: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ — אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ — אוֹתוֹ נִירָשׁ", רומזים כי מי שכתב אותם, האמין כי האל המואבי אכן היה קיים.

התנ"ך מתנגד בחריפות לקורבנות אדם, כמו בסיפור של אברהם ויצחק. לכן מפתיע למצוא סיפור שבו אויב של בני ישראל מתוגמל על מעשה מתועב כזה, ומצליח להדוף את העם הנבחר. הטקסט התנ"כי איננו מפרט למי הקריב מישע את בנו וחמתו של מי הביסה את בני ישראל, עם כי המועמד הטוב ביותר לתפקיד הזה הוא כמוש.

הפסוקים האלה הם ככל הנראה שרידים של סיפור עתיק יותר, אולי מתולדות ממלכת ישראל, שכנראה שיקפו את האמונה באלים אחרים, אומר רומר. "העימות הצבאי לא הסתיים בצורה חיובית לבני ישראל. אולי במקור נאמר שחמתו של כמוש נעורה נגדם והעורך של הטקסט המאוחר השמיט את שמו של האל המואבי".

אך האם אפשר להתאים את מה שכתוב במצבת מישע לגרסה שונה לגמרי של האירועים שנמסרה במלכים ב'? אחת האפשרויות היא ששני הטקסטים אינם מסונכרנים — התנ"ך מוסר את החלק הראשון של העימות, שבו מישע שרד בקושי, בעוד שהמצבה מספרת התרחבות מואבית, מאוחרת יותר, לתוך שטחי השבטים הישראליים ממזרח לירדן שהיתה מוצלחת יותר, אומר למייר. "עלינו להתבונן בביקורת בשני הטקסטים", מזהיר פינקלשטיין. לדבריו, בטקסט התנ"כי יש רבדים רבים, והליבה המקורית שלו נאספה כנראה לא לפני המאה השביעית לפנה"ס, כ–200 שנה לאחר האירועים עצמם.

למרות שאין ביכולתנו לתארך אותה בדייקנות, מצבת מישע נכתבה הרבה יותר קרוב לאירועים, אך ייתכן שהיא כוללת תעמולה מואבית, מוסיף פינקלשטיין, ומציין שהטקסט משקף כנראה את המציאות באזור זמן־מה אחרי 841 לפנה"ס, כשחזאל מלך ארם דמשק כבש חלקים נפרדים מישראל ומהממלכות השכנות. מישע אמנם משבח ומפאר את עצמו, אך סביר מאוד להניח שהמואבים היו בעלי ברית או ואסאלים של הארמים, ופשוט ניצלו את תבוסת ישראל כדי לשחרר את מה שנראה בעיניהם כאדמות אבותיהם.