התפרסם באתר "הארץ"

ארץ ישראל היהודית הביסה את המדינה הדמוקרטית

ראש הטופס

תחתית הטופס

ראש הטופס

תחתית הטופס

23.08.2018 20:00

שאול משעל

מאז 1967, ככל שתכפו המלחמות, כך פחתה הישראליות. במרוצת השנים הציונות הפקירה את זהותה הישראלית ויצרה חלל ריק, שאליו נשאבה היהדות הקנאית, שקידשה שם שמים על גבעות יהודה ובמאחזים שבשומרון. ארץ ישראל היהודית הביסה את מדינת ישראל הדמוקרטית. יהודה גברה על ישראל. 19 שנים של ציונות, בגבולות הקו הירוק, ניגפו בפני 51 שנים של אחיזה יהודית בגבולות ארץ ישראל ההיסטורית. בראשית הדרך דוד בן־גוריון חשש מפני היהדות המסורתית והיניקה ממקורות התרבות התורנית. הוא ביקש לכונן משהו חדש, מבראשית, נטול עבר יהודי גלותי. התנ"ך, ולא התורה שבעל פה, היה שם המשחק מבחינתו. אור לגויים ולא גטו ליהודים.

מגילת העצמאות ביקשה לדלג על אלפיים שנות גלות. לא מקרה הוא שבטקס הכרזת העצמאות, ובמגילה עצמה, בן־גוריון נמנע מלהכריז על ירושלים, הלב הפועם של העם היהודי, כבירה. הוא חלם על כורנוב, היא ממשית הנבטית השוכנת בדרום, בואכה ירוחם. והוא העדיף בהכרזת העצמאות את הביטוי החילוני "צור ישראל" על פני הביטוי "אלוהי ישראל".

הביטחון, ששלט בשיח הציבורי הישראלי, שהכתיב השקפת עולם, שעיצב סגנון חיים והגדיר את סדר העדיפויות — הפחית מהנחיצות והדחיפות לעסוק בשאלת הזהות. בפועל, הישראליות נעה במרחב שבין הכורח היהודי לבין ההעדפה הדמוקרטית, והיא התאפשרה מכוח אימוץ של אסטרטגיה עמומה הנשענת על שאיפה לאיזון מתמשך ולהרמוניה, בעזרת הבנה בלתי כתובה, לפיה יש להטות אוזן רגישה לבלתי נאמר בתחום היהודי, ולפקוח עין בוחנת לבלתי נראה בנושא הדמוקרטי.

היתה זו דווקא מלחמת ששת הימים, והשתקעות־היתר בביטחון, ששיבשה את סדר היום הישראלי ששמר על איזון, וכמעט הרמוניה, בין היהודי לבין הדמוקרטי. בעקבות המלחמה וההתעוררות של חוגים דתיים, שפירשו את המציאות הגיאופוליטית החדשה כאתחלתא דגאולה, נרתעה ההנהגה המדינית מעימות עם ערכים מתחרים בשמה של יהדות המקדשת את מצוות יישוב הארץ כמקור לזהות ולהגדרה עצמית.

אם עד מלחמת ששת הימים, במפגש בין הדתיות, הציונות והישראליות, כמעט שלא ניכר משקלה של הראשונה כקובעת צביון תרבותי ומדיניות, בתקופה שאחרי המלחמה סדר הדברים החל להשתנות. המחיר הכבד ששילמה ישראל במלחמת יום כיפור ובאלה שבאו אחריה, ניכר בכרסום מתמשך בכוחה של הישראליות, שידעה לשלב בין ערכים יהודיים לבין דמוקרטיה פרלמנטרית. יהדות אורתודוקסית וכיתתיות משיחית הפכו את ישראל, בגבולות 67', לשפחה נרצעת של חזון ארץ ישראל השלמה. היום־יום של הרוב הישראלי, שחי בגבולות 67', הוכפף לחזון ולאינטרס של המיעוט היהודי שהתנחל בשטחים שמעבר לגבולות אלה.

הצלחתו של המיעוט המתנחל לא נבעה מכוחו הפוליטי, אלא מחולשתה של הנהגת הרוב בישראל שבגבולות 67', בהובלת תנועת העבודה, שאיבדה את השלטון לליכוד במהפך של 77'. הנהגת הליכוד הצליחה לכבוש את השלטון לא כל כך בזכות המצע החברתי שלה ומשנתה המדינית, אלא בשל הכישלון של מפא"י ובנותיה ביחסן כלפי האוכלוסייה ממוצא מזרחי.

אלה שבשלטון הפנו עורף לקודי ההתנהגות של אוכלוסייה זו, לרבעי הטון של ניגוניה, ונהגו בהתנשאות כלפי סגנונה והליכותיה, שינקו ממסורת ארוכת שנים של תרבות מקומית חיה ושפה ערבית קולחת. בעיני הגוורדיה השלטת, קודים אלה נתפשו כזרים ועוינים להוויה הישראלית. ערבית נתפשה כשפת אויב, והתרבות הערבית נתפשה כאיום. להיות ישראלי פירושו היה מחיקת העצמי המזרחי והשלת האני הקולקטיבי, ואלה דחפו להסתרה עצמית ולעתים אף לשנאה עצמית.

ככל שהישראליות נתפשה כמנוגדת למזרחיות ולמקורותיה התרבותיים, כך התפתחה בקרב חלקים מאוכלוסייה זו תגובת נגד, שעודדה רצון למחיקה ולהדחקה של העבר הטבוע באלפי שנות היסטוריה. זו אותה התנכרות לעבר המזרחי, שהובילה לשנאת הערביות ולטינה כלפי הערבים, והיכתה שורש בקרב אוכלוסיות שהפכו את הליכוד לבית פוליטי. מפא"י ובנותיה זרעו פורענות, והליכוד קצר את פירותיה.

אין להיסחף להכללות וליחס את המוטיב של הדחקה תרבותית והתכחשות עצמית באותה מידה לכל מי שנשמה מזרחית באפו. יש הבדלים חברתיים ומעמדיים וניואנסים תרבותיים בין קהילות יהודיות מארצות ערביות ומוסלמיות שונות. אך בו בזמן אין להדחיק את קיומה של התבטלות בקרב חלקים מהציבור המזרחי בפני הישראליות, הנרתעת מפני כל סממן תרבותי שמקורו בתרבות הערבית.

ההתבוססות במלחמות ללא מוצא, שאיפיינה את כל המלחמות אחרי 1967, התגברות תדירותן והתמשכותן ללא הכרעה ברורה, פגעו אנושות בזהות הישראלית — שעד אז נשענה על תודעה של ניצחון ללא כל סימני שאלה. הסיסמה שהשתרשה בקרב גדודי הצנחנים עד 1967, ש"לא חוזרים עד שמבצעים", איבדה מכוחה. סימני השאלה לגבי תוצאות המלחמות וההתכתשויות הצבאיות גדעו את הענף שעליו צמחה ושיגשגה הלאומיות הישראלית, ויצרו את ההזדמנות לצמיחתה ולהתחזקותה של הזהות היהודית האמונית.

מאז ששת הימים יש סימנים של רפיון עמוק וחולשה כרונית באיזון שהתאפשר בעבר בין משטר דמוקרטי לזהות יהודית סובלנית. זרמים ביהדות הדתית, המזוהה עם הימין הפוליטי, מכתיבים את סדר היום הלאומי. הישראליות, שהילכה בתווך שבין הוויה ציונית הנשענת על תרבות יהודית סובלנית לבין פתיחות והקשבה לערכים אנושיים הומניים, שרויה בהסתר פנים, בתשישות ובסכנת שקיעה בתהום הנשייה.

פרופ' משעל הוא ראש החטיבה למזרח התיכון במרכז הבינתחומי הרצליה