Skip to content

1VSDAT

שלישי, 30 אפריל 2013 12:48

דיונים חופשיים על אלוהים ותורותיו

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
דף זה נועד לשימושם של מבקרים שרוצים לנהל דיון חופשי בנושא קיומו ומהותו של האלוהים ועל הנכונות של התורות שמיוחסות לו. כל מבקר רשאי להעלות כל תגובה שמתייחסת לנושא ולענות על תגובותיהם של האחרים. בעל האתר יקפיד להעביר לדף בשם 'תגובות כלליות של מגיבים מיוחדים' את כל התגובות שמכילות קללות, נאצות, גידופים והשפלות, תגובות שמכילות רק 'סיסמאות' שגרתיות ותגובות שמטרתן, לפי מיטב שיפוטו של בעל האתר, לשבש את האתר או להציפו בתכנים תורניים. דיונים משמעותיים שיש בהם עניין לציבור הרחב יועתקו לדף שייוחד לאותו דיון בלבד ויוצג בקטגוריה בשם 'דיונים חופשיים נבחרים'.
 

 

נקרא 2179 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 22 אוקטובר 2013 07:57 הוסף ע״י צפניה

    עדי היקר,

    מאמר זה נכתב עבורך מכל הלב.

    פרשת השבוע שעבר בסוף הפרשה קראנו על עקדת יצחק ועל ההשלכות שלה לגבי הכל מה שקשור לחיי שרה.

    כתוב על פי זוהר הקדוש שקריאת התורה של אותה הפרשה, יש בה כח לתת לכל השבוע הבא. יש כאלה שאומרים שזה שלש ימים קודם השבת ושלש ימים אחר השבת שהשבת משפיעה, וגם יש את כל מה שקשור אחר כך. וגם יש כאלה שאומרים שזה בודאי גם כן משפיע לכל השבוע שעבר.

    אז בשבת קראנו על עקדת יצחק, אבל ההשפעה שלה עדיין נובעת. הנושא צריך להיות קצת מושך את לבנו.

    כתוב (בראשית כב, א): 'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי'. יש פה אריכות לכאורה על כל דבר כל מילה וכל אות, אמנם ברוך ה' אנחנו מנסים ללמוד את פרשת העקדה.

    אבל יש פה הקדמה: 'וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם'. לא כתוב בשום מקום כל העניין הזה שהקב"ה מנסה מישהו, זו הפעם הראשונה שמצוטט בתורה עניין של נסיון בפירוש, שזה נסיון. כמובן שהראשונים מונים מהם הנסיונות, אבל פה כתוב במפורש. וכתוב בספרים הקדושים, שכל עניין שמובא במפורש בפעם הראשונה, זה בא להורות על מהות העניין והשלכתו לדורות.

    הרמב"ן, ידוע ומפורסם, אומר - ' וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם', מה זה נסיון? שואל הרמב"ן, וכי הקב"ה לא יודע מהי דרגתו של האדם, האם הקב"ה צריך לשלוח נסיון על האדם כדי לדעת אם הוא יכול לעמוד בו או לא? הרי הקב"ה כל יכול! יודע את הכל! אז מדוע הוא צריך לתת לאדם נסיון? וכי הקב"ה איזה מורה או איזה ראש כולל שצריך לתת לתלמיד או לאברך מבחן כדי לדעת אם הוא למד טוב או לא למד טוב? הרי הקב"ה בוחן כליות ולב, הקב"ה יודע איפה אוחז האדם. אז מדוע הקב"ה צריך לתת נסיון? אומר הרמב"ן: "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד".

    אומר הרמב"ן יסוד גדול, שענין הנסיון אינו בשביל הקב"ה, אלא בשביל האדם עצמו, כדי שהאדם עצמו ידע איפה הוא עומד, איפה דרגתו, לאן הוא מסוגל להגיע. ולהוציא מן הכח אל הפועל, הקב"ה יודע שבכח, בפוטנציאל, האדם יעמוד בזה. אבל אעפ"כ הוא יתן לו את העניין של הנסיון כדי שהאדם בעצמו מהי מדרגתו ומהי מעלתו, וגם כדי לתת לו שכר על מעשה טוב, ועל מעשיו.

    עוד כותב הרמב"ן: "ודע כי 'ה' צדיק יבחן' (תהלים יא ה) - כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה". הנה כי כן, הקב"ה נותן נסיונות רק לצדיקים אבל לרשעים הוא בכלל לא נותן נסיונות.

    וכן הרמב"ן על אותו הדרך, אומר בסוף הפרשה, כאשר הקב"ה אומר לאברהם (שם, יב): 'וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי'. אומר הרמב"ן: "מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה, והיה זכותו שלם, ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלקי ישראל".

    רש"י אומר על תחילת עניין עקדת יצחק הנ"ל: "קח נא - אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו, בבקשה תרא ממך, עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (סנהדרין פט)". איך בן אדם יכול להגיד... שלא יאמרו כל השאר הנסיונות, התשע נסיונות שנתנסה קודם, לא היה בהן ממש. וכי אור כשדים, לך לך, וכו' בכל הנסיונות הללו לא היה בהן ממש? מה זה קשור? כל הנסיונות היו בפני עצמן.

    וגם המדרש גם כן מביא: (מדרש תנחומא וירא פרק כב): משל למלך ב"ו שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גבור אחד נוצח כל המלחמות לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר המלך לאותו גבור בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו שרי החיילים שלי אותן מלחמות ראשונות לא היה בהן ממש אף כך אמר הקב"ה לאברהם נסיתיך בט' נסיונות ועמדת בהן עכשיו עמוד לי בנסיון זה כדי שלא יאמרו ראשונים לא היה בהם ממש". וצריך להבין את הכוונה שלו.

    לכאורה הכוונה שלו היא, שהרי כל העשרה נסיונות האלה היה כדי להוציא מן הכח אל הפועל מדרגתו הפנימית ומדרגתו של אברהם אבינו. זה פשוט כדי לתת לו, מהי הצורה של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה אבי האומה, שהוא זה שיִּקְבַּע וִיקַבֵּעַ את הצורה של עם ישראל לדורי דורות, ולכן הקב"ה נתן לו תוכנית עבודה, והתוכנית עבודה היא היתה העשרה הנסיונות האלה שיוציאו מן הכח אל הפועל את כחו ומדרגתו של אברהם אבינו. וזה היה חייב להעשות בזו הדרך, וח"ו אם אברהם אבינו לא היה עומד בנסיון אחד וכמובן גם לא בעשירי שהיה הכי קשה לכאורה, היה מאבד כביכול את כל ההזדמנות להיות אברהם אבינו.

    כי כל אחד, יש, הקב"ה יודע מה הפוטנציאל שלו ולאן הוא יכול להגיע, וזה הכל התחיל מאברהם אבינו, והקב"ה ידע מה הפוטנציאל שלו בכח, ושיש לו את הכח, ואם היה מפספס אפילו נסיון אחד, לא היה יכול לעמוד בזה. זה העניין של נסיון.

    כאשר בן אדם יודע שהנסיון שנופל עליו ומגיע אליו, דברים פשוטים, אבל כשבן אדם יזכור את זה שכל נסיון שבא אליו הוא לא יגיד, מה ה' עושה לי עכשו, די, אני רוצה... לא! קודם כל הקב"ה מנסה רק את הצדיקים, לא את הרשעים, ודבר שני, התכלית של הנסיון זה לא בשביל הקב"ה, הקב"ה לא צריך את הנסיון הזה, אלא בשבילך, שאתה תרגיש שאתה תדע את מעלתך, ואז בודאי יותר קל לעמוד בנסיון.

    אבל עצם העניין של העקדה, צריך להבין. כתוב: 'והאלהים נסה את אברהם'. ולכאורה צריך לשאול, הרי יש פה עוד אנשים בתמונה? אמנם על אליעזר וישמעאל שהלכו אתו אין שייכות, שכן אמר להם 'שבו לכם פה עם החמור'- עם הדומה לחמור, אבל הרי זה נעשה ביצחק, ויצחק, בפשטות, לפי רש"י, פשטן המקרא, היה בן 37, ולמה לא כתוב 'והאלקים נסה את אברהם ואת יצחק'? וכי שרה לא היתה גם כן בנסיון? והרי רואים שלא עמדה בנסיון, וכמו שרש"י אומר (בשם כב, ב): "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". שרה לא עמדה בנסיון? פרחה נשמתה!

    בפשטות, ישנם כמה דברים, יש גם דרכים אחרים להבין. אבל יש פה, בכל אופן לגבי יצחק לכאורה גם יש לו את הנסיון שלו. וגם רש"י אומר לכאורה, שכן רש"י אומר על הפסוק: "אחר הדברים האלה' - וי"א, אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני?! אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב", כלומר שלא היה מעכב את העניין של העקדה. אז לכאורה רואים שגם יצחק נתנסה.

    אם אנחנו לומדים קצת את הפרשה, אז לפי רש"י זה באמת מעניין, שכתוב (שם, כב, ו) 'וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו'. אחרי שהוא הניח את אליעזר ואת ישמעאל, אז הוא לקח את עצי העולה, וילכו שניהם יחדו. רש"י אומר מה זה וילכו שניהם יחדו? "אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר". לעומת זה, אחרי שתי פסוקים כשיצחק שואל: 'ואיה השה לעולה'? אומר לו אברהם: 'אלקים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדו', עוד הפעם, אחרי שתי פסוקים: 'וילכו שניהם יחדו', לכאורה פה כבר רש"י אומר: "כלומר, יראה ויבחר לו השה ואם אין שה לעולה בני. ואע"פ שהבין יצחק שהוא הולך להשחט וילכו שניהם יחדו בלב שוה". לכאורה יצחק ידע שהוא הולך להשחט ישר, זה לא היה משהו פתאומי? גם רש"י אומר: "ויהי ביום השלישי" למה ביום השלישי? "למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה". ויש מחלוקת ברמב"ן איפה היה גר אברהם אבינו, אם הוא היה גר בבאר שבע או שהוא היה גר בחברון, בכל אופן מילא אם היה בבאר שבע מובן למה לקח לו שלושה ימים להגיע, אבל אם הוא היה גר בחברון זה בסביבות ירושלים, למה לקח שלושה ימים, אלא זה מה שהוא אומר, שכביכול הקב"ה בכוונה הסתיר את המקום, שלא יאמרו אומות העולם שהוא הימם אותו וכו', ואברהם אבינו לא היה לו מה לחשוב, וישר הלך לשחוט את יצחק בנו.

    אז לכאורה צריכים להבין: מה זה 'והאלקים ניסה את אברהם' למה הנסיון נופל פה רק על אברהם אבינו? ועוד דבר שצריכים להבין, זה עצם העובדא שהקב"ה בא ואומר לבן אדם ח"ו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. הקב"ה אומר בכבודו ובעצמו לעשות את זה, מה, אז נכון שזה קשה, אבל קשה לומר, הרי אברהם הכיר את בוראו, הוא הכיר את הקב"ה, וכי על כל גדול בישראל אנחנו אומרים אפילו יאמר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל אנחנו חייבים לשמוע לו, אז כל שכן וק"ו בן בנו של ק"ו אם הקב"ה בעצמו נגלה לנו ואומר לנו!! אז מה כל העניין והנסיון?

    ועוד שואלים, אמנם התשובה היא רטורית והתשובה מובנת, אבל שואלים כביכול, כל הדורות, כל עם ישראל נעקדו על כבשן האש בגלל אמונתם להקב"ה! בשואה, כמה סיפורים, באינקויזיציה, בכל הדורות אנשים קידשו את ה' במסירות נפש מלאה, כפשוטו, אז מה הגדלות עם אברהם אבינו למען הקב"ה.

    אבל התשובה היא פשוטה. וגם כן אנחנו צריכים להבין, זה כל העניין של המהלך, שכן המעשה של אברהם אבינו הוא לא מעשה פרטי, הוא לא מעשה שהוא הולך על עצמו, אלא פשוט אברהם אבינו הולך ובונה את כל היסודות של עם ישראל.

    הרמב"ן בפרשת לך לך אומר, שכל העניין זה של חומש בראשית ומעשי אבות, אומר הרמב"ן (שם יב, ו): "מעשה אבות סימן לבנים". וזה לשונו: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב. והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה. ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו", ובהמשך: "ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה ".

    כתוב, שאברהם אבינו הגיע לארץ ישראל עד מקום שכם ושמה עד מקום שכם אומר שם רש"י שהתפלל על בני יעקב שיבואו להתפלל בשכם. עד אלון מורה, למה? זה שכם שהראה את הר גריזים והר עיבל.

    הנה כי כן, כל הדברים כולם פשוט אברהם אבינו נטע את הנטיעות ועשה את כל הדמיונות כדי לטעת את כל הכחות ואת כל הפוטנציאל של כל המעשים של עם ישראל. וממילא, כל העניין הזה של מסירות נפש שמוטבע בעם ישראל, כל זה נבע מאותו המעשה של עקדת יצחק שאברהם אבינו היה מוכן למסור את נפשו, ושיצחק גם כן היה מוכן למסור את נפשו.

    אבל לכאורה, לשניהם היה שני נסיונות נפרדים, ונרחיב בזה, רק בהערת אגב, יש את שיטת אברהם אבן עזרא שאומר שבן כמה היה בשעת העקדה, ואומר שלא יכול להיות שהוא היה כמו אלה שאומרים שהוא היה בן 37, ויש כאלה שאומרים שהוא היה בן 5, ולשיטה זו קשה איך הוא נשא את עצי העולה, אז הוא אומר שהוא היה בן י"ג, ואפילו הכי אברהם אבינו עקד אותו בעל כרחו, יצחק לא היה כל כך בעד העניין והמעשה, ואת זה הוא מדייק מסתמא בגלל שכתוב 'והאלקים נסה את אברהם' ובכלל לא מוזכר שם יצחק.

    אז אנחנו לא נוקטים כשיטתו, א' - ראינו את רש"י שלא נוקט את שיטתו, רש"י אומר על הפסוק וילכו שניהם יחדו, שהוא עולה להעקד.

    ואנחנו מבינים, וגם הרש"י הראשון שקראנו, בי"א, וזה מדרש תנחומא וזה גמרא סנהדרין בדף ט' ע"ב, שם הוא מתפאר בישמעאל ואומר לו אתה באבר אחד ואילו אני בכל הגוף, וכמובן אנחנו שקוראים בפרשת העקדה בכל יום ביומו ומתפללים ומזכירים את המעשה של יצחק או אברהם אבינו שכבש את רחמיו לעשות את רצונך בלבב שלם, שאברהם אבינו הוא זה שהתאמץ.

    ואומר החידושי הרי"מ דבר נפלא. אומר, שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, ובכל מילה ומילה שהקב"ה אומר, בורא מציאות בעולם. ואומר החידושי הרי"מ, שבשעה שהקב"ה אומר לאברהם: 'קח נא את בנך', הוא פתאום מרגיש, אוה! את הבן שלי האהוב, 'את יחידך'! המציאות של הדיבור של הקב"ה זה שאברהם אבינו עכשו גוברים עליו הרגשות שלו והוא פשוט מרגיש שיצחק הוא בנו יחידו! וכשהקב"ה אומר 'אשר אהבת', אין גבול לאהבה שנתמלא אברהם אבינו באותה שעה בתוך ליבו, לאהוב את הקב"ה! ואעפ"כ הקב"ה אומר לו: 'והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך'. עם כל מידת האהבה!

    מדרש תנחומא אומר, מה זה 'ולך לך אל ארץ המוריה'? אומר, שאנחנו פה באמצע בפרשה כ"ב, שתי שורות: אומר: "מהו לך לך? נסיון אחרון כמו נסיון ראשון. הנסיון הראשון בלך לך מארצך וממולדתך, ונסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה". משוה למה לך לך הנסיון הראשון מארצך אל הלך לך שאל ארץ המוריה, והנסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה, להגיד לך ששתיהם שקולים. ולכאורה תמוה, וכי אנחנו יכולים להשוות את הגזרה של הגלות של אברהם אבינו בלך לך לגזרה של ארץ המוריה? והרי זה שניהם שונים בתכלית בהבדלים עצומים!

    על פי מה שאמרנו לפני כן, הכוונה אולי אפשר להגיד, שהחשיבות של הנסיון הראשון הוא כמו החשיבות של הנסיון האחרון, והחשיבות של הנסין האחרון הוא כמו הנסיון הראשון. כאילו הבן אדם היה אומר, מה אתה צריך? הרי כבר ניסית אותו כבר פעם אחת, ופעם אחרת, די! מספיק! אם איזה ראש כולל יתן איזה מבחן לאברכים על אותו נושא פעם ופעמיים ושלוש וארבע, לא!! רגע!! מה!! אבל פה הקב"ה מנסה אותו כמה פעמים!! אז פשט אמרנו, שזה היה כדי להשלים את צורתו של אברהם אבינו, ופשט שני הוא לפי הדרגות, זה לא אותו נושא, זה כמה נושאים, וזה בדרגות, שאתה חייב להשלים ובכמה מאמרים.

    אבל אולי אפשר עוד להגיד, שההשוואה בין הנסיון הראשון לבין הנסיון האחרון הוא, בגלל שכל העניין של העקדה יצחק היתה כנגד מהותו, כמו שאמרנו. הרי אברהם אבינו כולו חסד, כולו רחמים, כולו נתינה, כולו אהבה, תגיד לו להרוג זבוב הוא לא יבין! כשהוא צריך ללכת לצאת כנגד המלחמה כנגד ארבעת המלכים להציל את לוט, הוא לא, זה קשה, וכל שכן לבוא ולהרוג את בנו יחידו!! אז עצם המעשה של ההריגה, לכאורה, זה נגד מהותו. ועל זה כביכול היה הנסיון, וכמו שאמרנו בפרשת לך לך שהקב"ה אומר לו להקב"ה מה אתה אומר לי לצאת מאור כשדים, ללכת מארם נהרים, ולכאורה מה הוא היה עושה שם בארם נהריים, הרי כל זמנו וכל כולו היה מוקדש להפיץ את אמונתו של הקב"ה בעולם, והוא פותח ועושה סמינרים ועושה עניינים ומפיץ את אמונתו של הקב"ה לכלל העולם ואז פתאום מגיע הקב"ה ואומר לו לך לך, זהו, הפצת וזהו, אבל רגע, רבונו של עולם, אני עובד בשבילך! אני מנסה לעשות את רצונך! אני מפיץ את שמך! 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'! ועצם הנסיון של ללכת משם הוא נסיון נגד מהותו לחלוטין! גם כאן הנסיון של עקדת יצחק היה נגד המהות שבטבעו, זה היה נגד מידת החסד.

    אגב, ראיתי משהו יפה, אומר במעיין בית השואבה, אומר, מדוע נוהגים ללכת לעשות תשליך בראש השנה? אז כתוב במדרש, שכשאברהם אבינו ויצחק הלכו לעקדה נכנסו לנהר גדול, ואז התמלא הנהר עד הסוף ועמדו להטבע, והקב"ה אמר: 'הצילה נפשי כי הגיעו מים עד נפש', ואז נבקעו המים ויכלו ללכת. אז בגלל זה אנחנו עושים תשליך. מה הקשר? מה הקשר בין הנהר של אברהם אבינו לתשליך? אז אומר בספר מעין בית השואבה, אומר משהו יפה, ידוע שהעניין של המים הוא כנגד החסד, והפשט שהשטן בא והתגלה בתוך מים כמידת החסד, שכביכול בדרך הרגיש אברהם אבינו שפע של אהבה בלי גבול כלפי יצחק, ואילו הקב"ה לא היה עוזר לו הוא לא היה יכול להתגבר על עצמו, וזהו מעין "כי הגיעו מים עד נפש", שהאהבה והחסד מילא את לבו ולא היה יכול לעשות את מעשה העקדה. וזה כל העניין של התשליך, שהעברות שלנו יהיו מושלכות לתוך המים, שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו בשום אופן.

    אז זה לכאורה העניין של הנסיון של העקדה בפשטות, אני מדגיש בפשטות, שהנסיון של העקדה היה להעלות על המזבח את יצחק.

    ראיתי במקום אחד, שאפשר להגיד, שכל הנסיון של אברהם אבינו לא היה עצם העקדה של בנו על גבי המזבח, כי זה, כביכול, כמו שאמרנו, שהקב"ה אמר לו! עצם המעשה, אם הקב"ה אמר חייבים לעשות. אלא, הנסיון היה כמו שרש"י אומר, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני - אמר רבי אבא: אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי. אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך את יחידך!". הרי אתה, הקב"ה הבטחת שיהיה לי בן, שיהיה לי את יצחק, וממנו יצא "ככוכבי השמים לרוב", ועכשו אתה אומר לי להקריב אותו על גבי המזבח?! אז מפה אפשר לכאורה להגיד, שכל הנסיון שלה עקדה לא היה עצם המעשה אלא כל הנסיון של העקדה היה אם אברהם אבינו יהרהר אחרי הקב"ה או לא, אם אברהם אבינו יזכור שהקב"ה הבטיח "כי ביצחק יקרא לך זרע" שזה לכאורה מעשה סותר, מצד אחד אתה מבטיח שביצחק יקרא לך זרע" ומצד שני "והעלהו שם לעולה" אז איך "יקרא לך זרע"?! הוא לא נשוי ולא כלום?!

    לכן הוא אמר, לא, כל העניין, זה היה כל העניין של הנסיון של אברהם אבינו, לא עצם המעשה אלא עצם ההרהור. והקב"ה אחרי זה אמר לו: 'לא אחלל בריתי ומוצא שפתיך לא אשנה'. כשאמרתי לך כך, לא אמרתי לך שחטהו אלא עלהו, אסיקתיה אחתיה, אם העלית אותו על המזבח, זה מספיק. עכשו אתה יכול להוריד אותו, 'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', זהו, מספיק, אתה לא צריך עוד לעשות שום דבר. עצם המעשה הראית, עצם המעשה הודעת לדורות, עצם המעשה אתה מראה שאתה אפילו לא שואל, אתה לא מהרהר אחריי, זה מספיק.

    אז זה לכאורה שתי אפשרויות איך אפשר להבין את הנסיון של אברהם אבינו, האם זה היה עצם המעשה או בהרהור.

    עכשו, עצם העניין של יצחק, אנחנו נוקטים להלכה לא כמו האבן עזרא אלא אנחנו נוקטים שבאמת היתה פה מסירות נפש ממש של יצחק שמוכן ומבקש מאבא שלו, מבקש מאבא שלו תעקוד אותי טוב שלא אזוז מחמת השחיטה ותפסל השחיטה. ובאמת רוצה לעשות את זה בצורה הכי טובה והכי תמימה. וזה העניין של המסירות נפש, העניין של המסירות נפש כביכול, זה לא עניין שמה שאנחנו, זה אמנם נכון שכל הנסיונות שהיו לעם ישראל בדורות שהיו צריכים למסור את נפשם בשביל קידוש ה', אבל זה יותר, זה בא מהגדול לקטן, כל אחד צריך לעשות מסירות נפש בדבר מסוים.

    עוד נסביר מה זה העניין של המסירות נפש.

    כתוב, אנחנו אומרים את זה גם בתפילה וגם בראש השנה, שכל העניין שעפרו של יצחק צבור על גבי המזבח. הגמרא בברכות אומרת, שאם אדם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. כביכול, בשמים, עפרו של יצחק נמצא על גבי המזבח, וזכות המצוה הזאת שבין אם זה אברהם אבינו שעשה את זה ובין אם זה יצחק, ויצחק שמוכן להעקד, נחשב בשמים כאילו עשאו, כאילו עקד אותו, והזכות הזאת עומדת לנו לדורי דורות. ורק בזכות זה אנחנו מזכירים דוקא בראש השנה.

    ודרך אגב, כמו שהזכרנו כבר, שמעשה העקדה, לפי רוב המפרשים היה בראש השנה דוקא גופא. וזה כל העניין שאנחנו מזכירים את זה בראש השנה, כי כל העניין היה בראש השנה. כי בראש השנה יש את העניין הגדול להמליך את הקב"ה, ולהמליך את הקב"ה, ההמלכה של הקב"ה צריכה להיות בהסכמה מלאה שאנחנו עבדים ומקיימים את רצונו כמו שצריך, ולא חושבים פעמיים ולא עושים שום דבר, והעניין של העקדה זה ההתגלמות של המלכת הקב"ה בשיא תפארתה, ולכן זה היה דוקא בראש השנה. זה היה דוקא בראש השנה, כי בראש השנה שכביכול עלינו מוטלת החובה להמליך את הקב"ה עלינו, זה העניין של העקדה, ולכן אנחנו מזכירים את זה בתפילה ולכן אנחנו קוראים בתורה את פרשת עקדה יצחק בראש השנה, כי זה כל העניין, להזכיר לנו מה זה מלכות, ולהמליך את הקב"ה הכוונה זה מסירות נפש טוטאלית, מסירות נפש שפשוט משנה לנו את זה. מסירות נפש זה לאו דוקא - עכשו אנחנו אומרים כביכול מתי תבוא לידנו המצוה הזאת ואקיימנה, למסור את נפשנו ולמות, זה לא נכון, כי מסירות נפש זה יכול להיות גם כן אם אנחנו צריכים לקום קצת יותר מוקדם כדי להגיע בזמן לכולל. מסירות נפש זה להמשיך ללמוד אפילו שאנחנו קצת רעבים.

    מסירות נפש זה להמשיך ללמוד אפילו כשאנחנו קצת עייפים. מסירות נפש זה כל דבר קטן, כביכול, זה עוד קנייטש, עוד סברא, לא להתעצל בלימוד! "אז בוא נסכם את מה שלמדנו עכשו". לא, אין לי כח! לא, תמסור את נפשך! נפש זה מלשון כמו שכתוב בפרשה שלנו: 'אם יש את נפשכם' אומר אברהם אבינו לבני חת, 'אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני' אומר רש"י מה זה "נפשכם - רצונכם", מסירות נפש זה מסירת הרצון שלנו, הרצון! אין לנו שום רצון כביכול, הרצון שלנו זה רק לעשות את רצונו ולקיים את רצונו של הקב"ה, זה המסירות נפש, זה הנסיון שנתנסה בו אברהם אבינו ויצחק, וזה לדורות, לדורי דורות הוקבע בנפשנו את הכח לעמוד בנסיון, לעמוד, להוציא מן הכח אל הפועל, ולעשות את כל מה שאנחנו אמורים לעשות.

    דרך אגב, אומר האור החיים הקדוש, מדוע נסמכה לידת רבקה לעקדת יצחק - על פי הזוהר, יש זוהר שאומר שבעקדת יצחק פרחה נשמתו של יצחק, אבל היה לו נשמה מסטרא דנוקבא ליצחק, על פי עניינים קבליים, ולא היה יכול להוליד. וכשהקב"ה החזיר את נשמתו, נתעברה בו נפש דדוכרא ואז נתנה לו כח ההולדה. וז"ל: "גם טעם אומרו אחרי הדברים כי אין לו קשר לידת האמורים מצד מה שקדם, זה הוא להודיע שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק. וטעם עתה ולא קודם, כבר הקדמנו כי היה מסטרא דנוקבא ולא היה לו דכורא עד אחר העקידה שנתעברה בו נפש הזכר, אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' ובתואל ילד את רבקה וגו', זה הוא עיקר הסיפור", עכ"ל.

    זוהי מהות המסירות נפש, אם אתה תשנה במסירות נפש את מהותך, אני משנה במדה כנגד מדה את מהותך, אתה עומד בנסיון, אז אני נותן לך כחות, ואתה כבר לא אותו בן אדם, אתה בן אדם אחר לגמרי. אתה בן אדם שעכשו לדורי דורות הוקבע לך הכח לעמוד ולעשות את כל העניינים. דבר נפלא. דבר עצום.

    עוד דבר אחד, ובזה אולי אנחנו נסיים, זה רק להבין לכאורה, ממה נבע אותו נסיון שאברהם אינו עמד בו, האם זה נבע מכח האהבה שהיה לו להקב"ה או מכח היראה שפחד ממנו. הרי זה נכון וברור שהיתה לו אהבה כלפי בנו והוא היה אוהב אותו, בנו יחידו, וכמו שאומר חידושי הרי"מ שנתן תוקף לדבריו, שנתן כח במילים האלה שיצאו מפיו של הקב"ה פשוט מילאו לו את כל האהבה, אבל האם עצם הנסיון שהיה לאברהם אבינו היה מצד האהבה או מצד היראה, האם אפילו שהתמלא באהבה אין סוף לבנו הוא אהב את הקב"ה עוד יותר, או שמא מצד מדת היראה.

    הפסוק אומר: 'כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה', משמע שכל הנסיון עכשו הקב"ה אומר, אה, עכשו אני יודע שאתה ירא אלקים. בפשטות, עד עכשו כל הנסיונות עמדת בהם מכח האהבה, אבל להגיד שבאהבת האדם כלפי בנו היא פחות מאהבתו כלפי הקב"ה זה קשה מאוד, להגיד, כביכול כל הסביה למה הייתי מוכן לעשות את זה, זה בגלל שאתה ירא אלקים.

    אבל זה מעניין. הקב"ה לא היה צריך להגיד 'עתה ידעתי', הוא היה לכאורה צריך לומר 'עתה אני יודע' כי "עתה" זה לשון הווה, ואילו "ידעתי" זה לשון עבר? אז לכאורה היה צריך לומר 'עתה אני יודע' מה זה עתה ידעתי?

    אנחנו אולי לא מבינים שזה שאלה כי אנחנו רגילים להגיד את זה. אבל אולי אפשר להגיד את זה בצורה אחרת, שבאמת תחילת כל הנסיונות כולם היו מצד היראה, והנסיון פה היה כל כולו מצד האהבה, ואברהם אבינו עמד בנסיון בכח האהבה.

    ואולי באמת שתי התשובות נכונות, כמו שכתוב בספרים הקדושים שהיראה ואהבה היינו הך. אם תקח את האותיות ותשים אותם כמו שכתוב בספרים הקדושים ותשים אותם אחד ליד השני, את שתי האותיות הראשונות, אם תמיד יתחברו האחד עם השני. יראה ואהבה, תקח את הי' ר' ותוציא את הא' ה', ובאהבה גם כן יש אותיות א' ה', ואם תחבר אותם ותוציא את הא' ה' של סוף הירא"ה, ותחבר אותם עם הב"ה של אהב"ה זה גם כן יוצא אהבה. כלומר שזה היינו הך. יראה ואהבה זה דבר אחד בסוף.

    אנחנו אמנם בתחילה מבינים שהקב"ה ניסה את אברהם אבינו מצד יראה, אבל הרעיון הוא בסוף שאנחנו אמורים לירא את הקב"ה מתוך האהבה הגדולה שיש לנו כלפיו.

    זה העניין של הנסיון, ניסינו לבאר קצת מהו העניין של הנסיון, הרמב"ן, שמסביר שנסיון זה מלשון נס להתנוסס, נס זה דגל, דגל תמיד שמים כלפי מעלה, הנסיון זה להרים את האדם. להרים את האדם ממדרגותיו, הוא נמצא עכשו במדרגה יותר גבוהה. ניסינו להסביר קצת את העניין של המהות מדוע נחשב הנסיון כלפי אברהם, למה לא כתוב אותו כלפי יצחק, למה לא כתוב אותו כלפי שרה, ניסינו להסביר מדוע אברהם אבינו, מה היה הרעיון והגדלות של הנסיון הזה, דורי דורות עמדו בזה, הבאנו את הרמב"ן שאומר שמעשי אבות סימן לבנים, והסברנו עוד כמה פרטים.

    יהי רצון שנזכה בעזרת ה' לעמוד בכל הנסיונות, ושנזכה למלאות את רצון בוראנו, ונזכה להמליך את הקב"ה על כל מעשה ומעשה שלנו.

  • קישור לתגובה ראשון, 08 ספטמבר 2013 18:54 הוסף ע״י עדי אביר

    לצערי נמחקו לי בטעות מספר תגובות אחרונות. אני מתנצל בפני המגיבים ומקווה שהם יעלו את תגובותיהם בשנית.

    עדי אביר

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים