אז ככה. קודם כל אני נולדתי למשפחה חילונית רגילה. בגיל 8 בערך אבא שלי התחיל לחזור בתשובה בגלל מיני סיבות ובעיקר בגלל שאבא שלו נפטר. לאט לאט התחלנו לשמור שבת, להפסיק לראות טלויזיה בשבת וכו'. בנוסף, תמיד לא הייתי השפיץ שבחברה, מה גם שיחסית להורים שלי, הייתי ממש מקובל בחברה, ויחסית לאחי ואחותי, גם כן הייתי מאוד מקובל. זאת אומרת שלכולנו היו בעיות חברתיות אבל לי זה היה ברמה הכי נמוכה. אבל זה היה.
בקיצור, המשכתי לחטיבת ביניים, גמרתי כיתה ז', ובכיתה ח', פתאום התחלתי להתעניין בדת, גם בעקבות אבא שלי. אכתוב פה נתון מאוד מעניין, שההורים שלי הם מהדור של שנות ה60, הם התחתנו בגיל מאוד מבוגר, וממילא לא היה חשוב להם כל מיני נושאים כמו למשל שיהיה כבלים בטלויזיה. אז היה לנו רק ערוץ1 ו-2 כך שתמיד הייתי יוצא דופן מאחרים. עוד אני רוצה לכתוב, שאני תמיד הייתי משתעמם רצח בשבתות בבית, ופשוט הייתי משתגע. אז הייתי הולך לחבר שלי בשבתות לראות אצלו טלויזיה וכו'. אז נחזור לכיתה ח'. בכיתה ח' התחלתי להתעניין בדת, גם כי מאוד סבלתי מבחינה חברתית בביה"ס, תמיד הייתה לי מין חסימה כזאת לזרום עם כולם אבל כשזה אחד על אחד אני בסדר עם כולם.
עוד בעייה שהיתה לי שם זה אח שלי שהיה איתי באותה כיתה, ולא אין את הצורך הזה של חברים,אז למרות שהוא מאוד מוזר שהוא מתהלך כסהרורי, בכל זאת לו זה לא מפריע. אבל אני טיפוס שכן צריך חברים, ולי הפריע שלא כל כך השתלבתי בחברה. בקיצור ככה התחלתי להתקרב לדת עד שנהפכתי לממש קיצוני, וכשאני אומר את זה אני מתכוון לזה, עד שיום בהיר אחד החלטתי: אני יותר לא הולך לביה"ס המעורב הזה! (בנים ובנות ביחד), וככה בעזרת אבא שלי עברתי לביה"ס דתי בעיר, וככה ביום אחד התנתקתי מכל החברים שלי. אבל זה עוד כלום. אחרי חצי שנה, הבנתי שאין בעצם הבדל כל כך גדול בין החילונים לדתיים של הממלכתי-דתי, ולכן נסיתי לעבור לישיבה של חוזרים בתשובה. ובעזרת אבא שלי הצלחתי. וככה בגיל 14 וחצי נכנסתי לישיבה של חוזרים בתשובה בבני ברק. התחלתי לישון שם. ולא לבוא הביתה אלא רק בשבתות. היה לי מאוד קשה, כי עדיין היה לי אינטרנט בבית, והייתי מתייסר נורא כל פעם שהייתי "נופל" באתרים אסורים, או רואה כל מיני בחורות ברחוב.
כשהייתי בישיבה, הייתי מאוד קיצוני, למדתי כל היום, לא הייתי מעורב בכל בחברה שם, מה גם שהרוב לא היו בגילי אלא בגילאי 18-19, אבל גם אלה שהיו בגילי לא הייתי איתם בקשר נורמלי. תמיד הרגשתי מין חרדה חברתית כזו. לא היה לי נעים להיכנס שם לחדר האוכל ולהיות עם כולם, ואפילו אני זוכר שבחנוכה שהייתה מסיבה שם, וכולם היו פתוחים ומשוחררים, אני הייתי קפוא וחשבתי לעצמי "נו, נו, ביטל תורה איזה הבלים". (אני רק בן 14 וחצי!). אחרי חצי שנה בישיבה הראשונה, עברתי לישיבה אחרת של חוזרים בתשובה. לא אאריך, רק אכתוב שגם שם פחות או יותר היה סיפור כזה. אבל אז, בשנת תש"ע, התחילה מהפכה. נסיתי בכוח להיכנס לעולם החרדי. נסיתי בכוח להיכנס לישבה קטנה חרדית, לשווא. לא רצו לקבל אותי כי אני חוזר בתשובה. אבל אני לא התייאשתי. וניסיתי וניסיתי. עד שאחרי חצי שנה התקבלתי לישיבה ממש ממש מצוינת בבני ברק של חרדים ליטאים מלידה, אין לתאר את גודל האושר שהיה לי. נכנסתי לשם וכמובן שהייתי מאוד קיצוני בלימוד, והזהירו אותי להירגע, אבל לא נרגעתי, והמשכתי להתמיד, ולא לצחוק עם כולם בשעות של פנאי לדוגמא.
אני זוכר לדוגמא, שכשהיתה השריפה בכרמל וכולם דיברו על זה בחדר אוכל אני לא הקשבתי וניסיתי בכוח לא לשמוע על מה הם מדברים. היה שם איזה מישהו שתמיד היה מציק לי ולא יכלתי להדוף אותו כי הייתי רציני מידי ולא חברותי. אם זה היה קורה בעולם החילוני אין לי ספק שהייתי לומד לכסח אותו. וכך עוברים להם הימים, נראה לי ששרדתי שם בעיקר כי בישיבה קטנה זמני הלימוד קצרים, ובעיקר כי היה לי חבר טוב מאוד שם שהיה לי קשר מאוד אישי איתו, שהיה מבין אותי ומחזק אותי. אציין שהוא גרם לי לגדל זקן ולא לגעת בזקן, זאת אומרת, שבחברה שהייתי בה דווקא בחורים כן מגלחים את הזקן, אבל אני בעקבות החבר הזה כאמור, לא נגעתי בזקן.
טוב, כך עוברים להם הימים, אני מנותק מההורים, מגיע פעם ב3 שבועות בערך, מתייסר כל פעם שאני נוסע להורים שלי מהבחורות "הלא צנועות" כביכול, ובשעה טובה עולים לישיבה גדולה. ערב הכניסה לישיבה גדולה, כמה ימים לפני סוף הלימודים, ברחתי מהישיבה והחלטתי שאני מסיים את הישיבה קטנה מוקדם יותר מכולם (כי כיוון שזה סוף הלימודים אז בחורים התחילו להשתחרר יותר ואני שלא הייתי מעורב בחברה לא סבלתי זאת) בנוסף הישיבה ארגנה קעמפ שזה מין טיול סוף לימודים כזה שאני כמובן לא הגעתי אליו.
טוב אז עולים לישיבה גדולה. מה זה סבלתי שם. אין מילים לתאר. (שנת התשע"ב). תמיד הייתי מגיע לחדר אוכל אחרי כולם. הייתי נכנס למלא דכאונות כאלה ונמצא הרבה זמן במיטה. והכל זה רק מהבעיות החברתיות. אבל נראה לי שהבעיה היא שנכנסתי עמוק עמוק לעולם החרדי,שלא נולדתי לתוכו, ובנוסף לבעיה של המשפחה ממנה אני בא, יש פה את הבעיה שאולי לא הייתי מתאים לציבור החרדי - אבל לא נראה לי. כל מי שהכיר אותי בישיבות לא חלם - ועדיין לא חולם - שאני חוזר בשאלה. הם בטוחים שאני כמוהם.
בקיצור, בתקופה ההיא גם נתפסתי לאיזה שיגעון דתי מסויים שלא מקובל בזרם הליטאי, וזה גם מה שהחזיק אוי אבל לא אאריך בזה. אבל שרדתי שנה ראשונה בישיבה גדולה. עברתי את זה ושרדתי. עדיין נשארתי בחיים. חשבתי שאולי מתאים לי ישיבה עם מספר יותר קטן של בחורים כי איפה שהייתי יש 350 בחורים, אז הצלחתי לעבור לישיבה אחרת שמונה כ-120 בחורים. עברתי לשם. בהתחלה היה נראה נחמד, אבל שוב - סבל ענק. הסבל שם בישיבה השנייה היה פי כמה מהישיבה הראשונה - ולמה? כי בישיבה הראשונה היה לי חבר מאוד מאוד טוב שישן איתי באותו חדר שהייתי ממש נהנה לגור איתו באותו חדר והוא היה מחזק אותי. אבל בישיבה השנייה לא היה לי חבר כזה אינטימי. וראיתי שאני לא מסתדר וסובל וסובל וסובל, ואוכל מהשאריות מהחדר אוכל, ובשבתות לא יכלתי להיות עם כולם כי סבלתי מהם, אז הייתי בורח לירושלים נגיד, וישן בכל מיני ישיבות,ואם הישיבות היו מלאות הייתי הולך לישון בבתי כנסת... זאת הייתה פשוט גלות. אז אנחנו לקראת סוף שנת התשע"ג. בשליש האחרון של השנה. החלטתי שאני יוצא לשידוכים! מה שממש לא מקובל בציבור הליטאי בגיל כל כך מוקדם (מקובל בגיל 21-22) (בדרך כלל יותר בציבור החסידי מתחתנים בגיל 19), ומכל מיני סיבות, בעיקר כי ההורים שלי לא יכלו בדיוק לעזור לי בנושא הזה, לא נפגשתי אפילו פעם אחת. פה כבר התחילו לי כל מיני שאלות באמונה וכ'ו וכו'. אבל דחיתי אותם מכל וכל. היה לי ברור שהדרך היהודית-חרדית שבחרתי לעצמי לפני 5 שנים בגיל 14 היא ורק היא האמת.
הסתיימה שנת הלימודים של שנת התשע"ג. בחופשה, כרגיל מה שלא כתבתי פה עדיין, שבחופשות לא הייתי אצל ההורים אלא בכל מיני ישיבות אחרות שהם פתוחות, וכך הייתי גולה ולו רק לא להיות בעיר החילונית שלי, בתור חרדי הפריעה מאוד מאוד. וכך אני כרגיל בחופשה מחפש לי ישיבה להיות, אבל הפעם נדמה היה לי שזה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכלתי יותר והפעם נכנעתי ללחצים של הורי, ובאתי הביתה. הייתי נוסע כל יום לבני ברק אבל מגיע גם הביתה. ופה מגיע הפצצה. כל כך הרבה סבל חוויתי, התנתקתי מהמשפחה, עברתי לעולם אחר, אז בחופשה המדוברת, באחת השבתות שעשיתי (בבני ברק כמובן, לא אצל ההורים),פתאום, כמו מכת ברק - אולי כל החרדים האלה שקרנים?
וככה אני פתאום רואה חרדים עוברים ברחוב, ואני חושב לעצמי פתאום - איזה דוסים, איזה שחורים. נכנסים לשנה הבאה בישיבה, פה כבר תכננתי לברוח לעיר חילונית, לעבוד, ולהתנתק מהחרדים, אבל לא הצלחתי. בכמה שבועות הבאים שהייתי בישיבה, התחלתי להפסיק להניח תפילין, לחלל שבת בסתר, וכך נהפכתי לחילוני גמור. ביום כיפור עברתי טראומה - נלחצתי מידי מהצום ואמבולנס אסף אותי לבית חולים - וכאן הבנתי שאני גמרתי את הרומן שלי עם הישיבות, ולישיבות אני כבר לא חוזר. וככה היה לי מלא ויכוחים והתפרצויות עם ההורים, (שהם נהפכו לדתיים קיצוניים מאוד) ולא הבינו מה קרה לבחור ישיבה שלהם, למה הוא לא הולך להתפלל וכו'. ככה מאז ועד היום, 29 ביוני, אני בבית, מאז יום כיפור ועד היום, ללא חברת אנשים, רק אני עם עצמי כל הזמן מדבר לעצמי כל הזמן, לא יודע לאן ללכת. נסיתי אלף פעם להפריך את הדת היהודית, אבל הודות לכם - החילונים - שמתקצבים את החרדים - יש להם תשובה לכל שאלה. כך שאני לא מסוגל להיות חילוני כי אני מפחד מהעולם הבא, מהתורה, למרות שאני כבר לא שומר מצוות בכלל בכלל. (לא אכפת לי לאכול חזיר, ומדי פעם אני נהנה לאכול בשר וחלב ביחד). אבל אני עדיין מסתובב בחוץ עם שחור-לבן עם כיפה שחורה. יש לי בעצם בעיית זהות עצמי – אז מה אני – חרדי או חילוני? לאיזה עולם ללכת? אני מרגיש שלא אוכל לחיות בלי התורה ואלהים והעולם הבא, בגלל ההוכחות של אנשי הדת. יש לי כיוון של להתחיל הכל מההתחלה, ללכת לצבא ולהתחיל להיות חילוני מחדש,ולטפל בבעיות החברתיות שלכאורה אם הייתי נשאר חילוני היו נפתרות תוך כדי. לפני חודש חודשיים בערך חשבתי לברוח לחוץ לארץ – עד כדי כך המצב שלי! אני סה"כ בחור צעיר בן 20, אני מרגיש ממש ממש קרוע. אני גם יודע שגם אם נניח שאני אבחר דרך כלשהי, עדיין יהיה לי את הבעיות עם ההורים והמשפחה שהם כביכול כן דתיים והם לא יסכימו שיהיה לי אינטרנט ויחייבו אותי בחופשות מהצבא לשמור שבת, וכו'.
דברתי עם חבר קרוב לפני כמה זמן והוא אמר לי שאני חייב לדבר עם פסיכולוג. אמרתי לו שאין לי כסף – אז הוא אמר שיש פסיכולוגים בחינם. נסיתי לחפש ולא מצאתי. מה עליי לעשות?
בנוסף יש איזה מחב"ת אחד שמשפיע עליי מאוד, ומי יודע, אולי בעקבותיו ומההוכחות שלו אשאר חרדי, אבל אני יודע שבעתיד, שיהיה לי כבר משפחה וילדים, יהיו לי עוד פעם ספקות בנוגע לדת, ובנוסף ארצה גם להנות מהעולם הזה מה שלא יצא לי עדיין, אז אצא בשאלה בגיל 40?!!?! מסכנים הילדים שלי לא? אני חשבתי לעצמי שגם עדיף לי להיות חילוני ולחזור בתשובה בעתיד, מאשר להיות חרדי ולחזור בשאלה בעתיד. בנוסף הוא מפחיד אותי, שמה אעשה אם אהיה חילוני, ולילדים שלי יהיו שאלות על הדת, מה אענה להם? כי אני הרי כן מאמין באמונה היהודית – דתית, אז הם יהיו מסכנים...
בקיצור אני ממש ממש מרגיש שעברתי תמורות ותהפוכות, ולא יודע מה לעשות. |
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
התגובות האחרונות