המוטיבים של סיפור גן העדן ומקור השבת

מחבר: מקסים גניס

הקדמה

זה לא סוד עבור חוקרי המקרא שספר התנ"ך לא נוצר בריק תרבותי, מיתולוגי וספרותי וכותביו התבססו על תרבות עתיקה שהחלה עוד מימי שומר, התרבות הראשונה שפרחה במסופוטמיה אלפי שנים לפני תקופת המקרא. התרבות הזאת אינה מוזכרת בתנ"ך וסביר להניח שהיא לא הייתה מוכרת למחבריו. עם זאת, השומרים השפיעו רבות על כל המיתולוגיות שהתפתחו במהלך אלפי השנים הבאות. השומרים יצרו, או לפחות תיעדו לראשונה, את סיפורי בריאת העולם והאדם, סיפור המבול ועלילות גילגמש. הם היו הראשונים בהיסטוריה האנושית ליצור תרבות עשירה שכללה חוקי מוסר, בתי משפט ורישומי פסקי דין, בתי ספר לכתיבה, מערכת סוציאלית מפותחת, צבא ומוסדות מלכות ושלטון ולצדם מגוון סוגיים ספרותיים הכוללים מיתולוגיות, דיוניים פילוסופיים ואפילו פתגמים.[א]

שומר חדלה להתקיים הרבה לפני חיבורם של מקורות התנ"ך הקדומים ביותר, אך המסורת התרבותית והמיתולוגית שלה התגלגלה דרך, בין השאר, התרבויות של אכד, אשור, בבל, ואוגרית – ועד לתרבות הכנענית. השפה השומרית השאירה אחריה מילים רבות, ביחוד מילים שמתארות את כל אברי גוף האדם ומילים הקשורות למוות, והללו משמשים בשפה העברית עד היום, ובמידה רבה יותר – בשפות קדומות, בעיקר אכדית.

עצוב ומטריד שנושאים מרתקים אלה אינם כלולים בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך בארץ, ככל הנראה ממניעים דתיים לגמרי לא תמימים של גורמים שמנסים לקבע בעם תודעה דתית ואתנוצנטרית על ידי הבלטת ייחודיות הדת והתרבות היהודית מקראית. הבלטה זאת באה לתמוך במקור האלוהי המיוחד של המקרא לעומת התרבויות ה"פרימיטיביות" והלא מקוריות לכאורה של שאר עמי האזור.

זה לא פחות ממטריד שתלמיד ישראלי מסיים את לימודיו בלי שיוכל לומר בעל פה שם של יותר מעם אחד או שניים מתוך עשרות עמים ותרבויות קדומות שהיו באזור, ולא יותר מאל כנעני אחד או שניים, בעל ואשרה, וגם זה רק משום שהם מוזכרים בתנ"ך, כמעט תמיד על דרך השלילה והזלזול ("בעל" הופך ל"בושת", למשל). תלמידים בישראל אינם מכירים את האלים המסופוטמים, אפילו לא את הגדולים שבהם, דוגמת אנקי או אנליל.

למרות זאת, רוב הציבור הרחב מודע לכך שישנם הרבה סיפורים קדומים שמתארים את המבול, בריאת העולם ויצירת האדם. הסיפורים הללו פותחו בתרבויות קדומות והשפיעו על המוטיב המקראי המקביל.

מעטים מכירים את ה"אנומה אליש" ויכולים לזהות את הדמיון המדהים בין סיפור משה בתיבה לבין לידת מלך סרגון האכדי אלפי שנים קודם לכן. עוד פחות יודעים שזיכרונות עתיקים על סכסוכים בין רועי צאן לחקלאים הם המקור לסיפור על קין והבל שתועד לראשונה עוד בתרבות שומר כחלק מסדרת ויכוחים פילוסופיים רחבים יותר שכוללים עימותים בין קיץ וחורף, ירח ושמש ועוד. מתי מעט בלבד יבינו מדוע צריך להסביר כיצד בני אדם שנבראו, או יותר מדויק – נוצרו, על ידי האלים החלו לדבר בשפות שונות ויזהו שהמקור המיתולוגי לסיפור מגדל בבל נעוץ במיתוס העתיק שמספר על ימיו של אנליל, בהם כולם דיברו שפה אחת, שפסקו בעת שהאל אנקי בא והפריד את האנושות לדוברי שפות שונות.

 
כל כך הרבה מוטיבים הושאלו, עד שאני מתקשה למצוא בחלק המיתולוגי של התנ"ך (בפרט בספר בראשית) מוטיב ייחודי אחד שלא נלקח מספרות הקדומה יותר.

יש, עם זאת, מיתוס תנכי גדול וחשוב שכולם חושבים שהוא ייחודי למקרא ולא הושאל ממיתולוגיות קדומות יותר - סיפור גן העדן. זאת טעות כי גם סיפור זה מורכב ממוטיבים שהושאלו מתרבויות אחרות ובהמשך אנסה לפרט אחד לאחד את המקורות העתיקים של המוטיבים שמרכיבים את סיפור גן העדן. חשוב לציין שלא מדובר במקור השראה אחד והמקורות עצמם תלויים האחד בשני כי המוטיבים הם עתיקים כתרבות האדם והם הושאלו ממיתוס למיתוס. כותב אשר בא לחבר גרסה חדשה של מיתוס היה יכול לשלב מוטיבים ממספר מיתוסים עד לקבלת יצירה משולבת שנראית ייחודית במבט ראשון, אך זאת רק לכאורה – כמו במקרה של מיתוס גן העדן שנשזר ממוטיבים קדומים יותר והפך לנרטיב חדש וייחודי.

כמו שאני אוהב לומר - המוטיב משרת תמיד את הנרטיב והנרטיב הוא תמיד של בעלי השררה. אין הרבה מוטיבים עתיקים ייחודיים ולהערכתי כולם קיימים עוד מימי שומר ורובם בכלל כלולים בתוך אפוס אחד, מחזור סיפורי גילגמש, שהוא בעצם ספריית סיפורים קדומה. עם זאת, הנרטיב הייחודי משתנה מתקופה לתקופה, ממנהיג למנהיג, ועליו תמיד להתמודד עם נרטיבים מתחרים שמאלצים אותו להתפתח, לפעמים עד להיפוכו, ולייחס לעצמו את המיתוסים ששוקעו בנרטיבים המתחרים. כמו בחיים - אתה הופך עם הזמן למה שאתה נלחם מולו. הסיפור המקראי על גן העדן יוצר את תחושת הייחודיות, כאילו מדובר ביצירה מקורית, אבל ניתוח המיתוס מראה זיקה ברורה וחד משמעית למיתוסים מסופוטמיים הקדומים ועל כך מאמר זה.

רקע מיתולוגי

הקדמונים, מאז ימי שומר, בראו את אלוהיהם בדמות האדם. אלי התרבויות העתיקות היו מאוד אנושיים ונזקקו לתזונה שוטפת, כלומר, הם היו סוג של "בני אדם" שנבדלו מהאנשים הרגילים רק בגודלם. חלק מהאלים היו בעלי אופי מרדני ואף מרדו בפועל באלים האחרים. כל התכונות הללו עברו בירושה מהאלים אל בני האדם שהאלים יצרו מדמו של אחד האלים המורדים. האדם היה בהתחלה הרבה יותר מוסרי מהאלים אותם הוא יועד לעבוד. הללו, בדומה לבני האדם, היו זקוקים לאוכל ארצי כדי לקיים את עצמם (בני האדם עדיין לא הצליחו לדמיין קיום ללא תזונה) והיו יכולים אפילו להירצח (!) ע"י האלים האחרים.

האלים לא היו כפופים לחוקי מוסר ולמעשה הם היו הראשונים לרצוח ולבצע פשעים אחרים. בניגוד לסיפורי המקרא, הרצח הראשון בוצע בין האלים עצמם עוד לפני יצירת האדם. בשונה מהנרטיב המקראי בו הארץ והיקום נוצרו עבור האדם, האלים השומרים יצרו את הארץ ואת העולם עבור עצמם בלבד. עדיין לא עלה בדעתם לברוא את האדם ולכן הם לא יצרו דבר עבורו. במיתוסים הקדומים האדם אינו פאר היצירה האלוהית אלא רק פתרון ספציפי לבעיה שצצה עם הזמן, ב"דור שלישי" לעובדי הארץ.

האלים עצמם חיו על הארץ, עבדו את האדמה, חפרו תעלות השקייה ובנו את הערים הראשונות, בראשן ארידו. הקדמונים, ובמיוחד יושבי הערים, האמינו שהאלים יצרו את הערים הראשונות עבור עצמם, לא עבור האדם, והם אלו שחיו בהם והסתובבו בהם ערומים לחלוטין.

בעת האלים כאדם
יגעו בעמל, עמסו בסבל -
סבל האלים גדול מאוד,
העמל כבד, רבה התלעה

("אתראח'סיס", לוח 1)

זה המשיך עד שלאלים נמאס "לעבדה ולשמרה" בעבודה קשה ואז האלים הראשיים העבירו את העבודה לאלים הזוטרים, הנקראים "איגיגי" (אלים שקשורים לשמים) והתחילו את תקופת מנוחתם.

שבעת האלים הגדולים העמיסו עמל על האיגיגי

("אתראח'סיס", לוח 1)

האיגיגי עבדו קשה מאות שנים, בפרט חפרו תעלות ונהרות, כלל נהרות חידקל ופרת – נהרות גן העדן אשר האדם בסיפור המקראי מקבל כנתון מוכן לפניו, העלאת מי תהום לתוך הנהרות והבקעת מעיינות מתוך הרים:

.....האיגיגי חפרו נהרות...
....חפרו האיגיגי את חידקל הנהר
 [וגם את הפרת]
העלו מים מין התהום

("אתראח'סיס", לוח 1)

גם בסיפור המקראי אדם נכנס לגן העדן, בעל ארבעת הנהרות, שכנראה הוכן עבורו מראש על ידי האלים הקודמים, גם הראשיים וגם הזוטרים, כנראה כדי להמשיך את עבודתם ולאפשר להם שבת מנוחה. באותו אופן, יהוה שובת ממלאכתו מיד לאחר שהעביר את כל העמל הקשה לאדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"[ב].

בסיפור המקראי גן עדן נתפס כמקום של תענוג בדומה לדילמון של השומרים אבל מסיפור המבול הבבלי אנו רואים שהיה מדובר בסבל ועמל רבים, עמל אשר אפילו האלים לא יכלו לעמוד בו. למרות שכאמור חפירת תעלות ונהרות כבר נעשתה עבור האדם.

כשמבינים את הרקע המיתולוגי לסיפור גן העדן לא מפתיע לגלות שהאדם מרד ולא ציית ליהוה. ברור למה האדם לא ראה בגן מקור עונג שאפשר להיות בו לנצח בחוסר דאגה ובקום זאת הוא חיפש קיצורי דרך, תחבולות שיאפשרו לו לקבל ידע אלוהי שיאפשר לו למרוד באלים, להיות בעצמו כמו אל ולדרוש שגם לו תינתן שבת מנוחה – בדיוק כמו שיהוה כרגע נח את השבת שלו בזכות עמל האדם.

מדובר במיני מרד, בדיוק כמו שמרדו עובדי הגן הקודמים. הגן הוא של יהוה ולא של האדם, מוטיב הגן היה מקושר לעבודה קשה אשר מביאה למרד במעביד – יהוה.

האדם נוצר לעבוד. לעמל וסבל. כך בכל המיתוסים הקדומים, לפני "הרומנטיקה" המקראית.
"לעבדה ולשמרה". כיוון מחשבה זה היה הגיוני לאדם, מכוון ששיקף את המציאות בה אנשים חיו אז – חיי עמל וסבל עבור פיתוח הארץ, מיסים, אוכל וקורבנות לאלים ולמלכים, שאימצו את הגישה הזאת.

חשיבה היסטורית מודרנית, דוגמת זאת הנהוגה היום, לא הייתה אז לאדם – היסטוריה כציר התפתחות אנושית. היה כאוס לפני הבריאה, אחריו היה "זמן קדום" לפני יצירת האדם, תקופה אשר אקרא לה "תקופת אלים כבני אדם" הייתה הרבה לפני המבול ומצב קבע נוכחי אחר יצירת האדם והענקת אוכל העשב לאדם הערום והפראי[ג] ואת מתנת התרבות, לבוש וידע[ד]. לדוגמאות ראו את מיתוס אדפה ומיתוס "הכיבשה והדגן".

הקדמונים האמינו שהאלים בנו בעצמם ולעצמם את הערים הגדולות והיפות בימי קדם, נתנו לאדם את התרבות, את הצאן והחקלאות, את הלחם והבירה, חפרו עבורו תעלות, מעיינות ונהרות. כל זה היה מעשה האלים אשר נעשתה לא באמירת מילה - כמו בבראשית א' - אלא בעבודה קשה, עבודה עבורה נוצר האדם שאמור להחליף את האלים. המתנות שניתנו לאנושות – ניתנו רק על מנת לעזור לבני האדם בעבודה שעליהם לבצע עבור האלים.

בסיפור המקראי, לאחר גירוש האדם מגן העדן השמירה על הגן עוברת מבי האדם לכרובים כי עכשיו גם האדם הוא אורח לא רצוי שמפניו צריך לשמור על הגן.

בחזרה למיתוס:

לאחר 700 שנה של עבודה קשה, האלים הזוטרים מרדו באלים הבכירים:

[שנות הסבל מנו]

[סבל] אין קץ, שבעה מאות שנה,

עמל [כבד] עמסו יום ולילה.
התלוננו וידברו סרה,

נירגנו בשוחות:
"הבא נקרב [אל אדוננו]..........יסיר מעלינו עמלנו הכבד.

("אתראח'סיס", לוח 1)

המרד עצמו מתואר במיתוסים הקדומים בצורה מפורטת ביותר, ובעקבותיו האלים החליטו ליצור את האדם שיחליף את האלים בעבודתם.

פתח אנו את פיהו,

יאמר אל אלים אחיו:
"למה זה נדבר בהם סרה?
כבד עמלם, רבה תלאתם.
.....................
[האלה] "רחם רבה" ייצור תברא,

סבל האלים – האדם ישא!"

קרא לאלה..........
...............
בראי ייצור, לו ימשיך בעול
בעול ימשיך, במלאכל אנליל
סבל האלים – האדם יישא!

("אתראח'סיס", לוח 1)

לאחר יצירת בני האדם מעירוב טיט ומים, האלים הזוטרים הצטרפו למנוחת האלים הבכירים.

הסרתי עמלכם הכבד,

נתתי סבלכם על האדם,

הרמתם צעקה (לבקש) בני אדם -
פיתחתי מוטה, דרור קראתי

("אתראח'סיס", לוח 1)

האלים יצרו את האדם מתערובת של אדמה ודם של האל הזוטר We-ila שמרד באלים הראשיים. אל זה הוקרב למען יצירת האדם והוא למעשה לא רק הנרצח הראשון אלא גם הקורבן הראשון, תקדים ומודל לכל הקורבנות שיבואו בהמשך. את יצר המרדנות שלו הוא העביר גם לאדם.

גם האדם לא נתן פתרון למנוחת האלים פרט להפוגה זמנית. הוא עשה את העבודה הקשה, אך מספר בני האדם גדל מאוד במשך 1200 שנה, והם יצרו הרבה רעש שהפריע למנוחת האלים, לשבת שלהם:

טרם יעברו מאתיים ואלף שנה,
ותפרץ הארץ, האנשים התרבו,

הארץ נהמה כמו פר,
לקול שאונם ניבהל האל

("אתראח'סיס", לוח 2)

שום חטאים, רק רעש שהפריע למנוחת האלים.

כבדה צעקת בני האדם
מקול שאונם נדדה שנתי (שנתו של אנליל)

("אתראח'סיס", לוח 2)

האלים מחליטים להמיט על הארץ בצורת חמורה שארכה לפחות שש שנים[ה]. הבצורת נגרמה על ידי אלים שליחים שמונעים את פריון הארץ גם מעל הארץ וגם מתחתיה. אנשים רעבו, אכלו כל מה שנשאר להם, בשנה השישית אפילו בישלו את ילדיהם:

...עשב לא הציץ, כוסמת לא צמחה....

בהגיע השנה השישית,
הכינו לסעודה את הבת,
למאכל את הבן הכינו

("אתראח'סיס", לוח 2)

במצב החמור שנוצר בעקבות הבצורת הארוכה - בית אחד נלחם בשני, כנראה ה"חָמָס" המוזכר בסיפור המבול המקראי. בצורת זו לא השיגה את מטרתה, כנראה משום שהאל אאה ריחם על בני האדם וגרם לה להיכשל כשנתן ללהקת דגים לעבור את המחסומים.

בשלב זה האלים החליטו לשלוח את המבול כדי להשיג שקט וכולם נשבעו לא להתריע מפניו ולא לעזור לבני האדם.

לכו! (נשבע) כולנו שבועה על המבול!"

("אתראח'סיס", לוח 2)

אאה מפר את ההבטחה כאשר הוא עוזר ל"נח הבבלי", אתרח'סיס, לבנות תיבה ולהינצל.
מעניין שאתרח'סיס מספר לבני עירו שהוא בונה ספינה על מנת לרדת למעמקים אל אדונו אאה כיוון שהוא פוחד מזעמו של אנליל – מה שמאוד מזכיר את סיפור אדפה.

לא אשב [בעירכם]

בארץ אנליל לא [אציג רגלי]

עם אלי במעמקים [אשב]

("אתראח'סיס", לוח 3)

בינתיים, האלים נבהלים מהמבול ומהרעב שבה בעקבותיו, משום שלא היו בני אדם להאכיל את האלים:

[כשמע האלי] את שאגת המבול,

[נבהלו], ולב האלים נחלה........
.....
האנונה, האלים הגדולים,

ישבו בצבא וברעב

("אתראח'סיס", לוח 3)

המבול בוטל, הספינה נחה על ראש הר ניציר, אתרח'סיס שלח יונה, סנונית ועורב לראות אם כלו המים.

אחרי שאכלו את הקורבן שאתרח'סיס הקריב להם, האלים הבטיחו לא להמיט עוד מבול על הארץ אלא לקצוב את ימיהם של בני האדם. קודם לכן בני האדם חיו חיי נצח וזו הסיבה שהתרבו כל כך ועשו כל כך הרבה רעש. זה מקביל לסיפור המקראי בו יהוה הגביל את אורך חיי האדם לאחר המבול. בנוסף, מספר בני האדם באמצעות עקרות, תמותת תינוקות והאיסור להביא ילדים שהוטל על נשים כוהנות. כך האלים זכו במנוחה ובשקט בהם הם חפצו.

מקור השבת

לפני רצח We-ila האלים לקחו 3 אמבטיות טיהור בראשון, שביעי וחמש עשרה לחודש, הימים שהקבילו לשלושה מועדי ירח מסופוטמיים חשובים שקשורים למקורות השבת שלנו – יום העלמות הירח, יום לידת הירח (היום השביעי של החודש) ויום הירח המלא. זהו בעצם מחזור חיי הירח שמתחיל עם בריאתו של ירח חדש שאפשר לאל שברא אותו לנוח לאחר סיום עבודתו. אלה היו ימים של מזל רע בהם היה מומלץ לא לבצע עבודות מסוימות, ולכן הם שימשו כימי מנוחה, לפחות חלקית. האנשים כנראה חששו שירח יעלם ולא ייברא מחדש ופחדו להכעיס את האלים.

באחד בחודש, בשבעה ובחמישה-עשר
טהרה כונן, רחצה 
("אתראח'סיס", לוח 1)

אחרי ה 15 לחודש, יום הירח המלא, נוצר האדם. כלומר, "שבת ה-15 לחודש" מציינת את הרג אל מורד We-ila ויצירת האדם. במובן זה, האדם נוצר בשבת. בספר בראשית האדם נוצר יום לפני השבת אך ההבדל אינו מהותי לעומת דמיון המוטיבים.

אל האל וה[-אילה] אשר לו שאר-רוח
טבחו במפחרתם

בבשרו ובדמו
נתנו בללה טיט
("אתראח'סיס", לוח 1)

זה גם לא מקרה שהאל המקראי נח מיד אחרי יצירת האדם, הרי אדם נוצר להחליף אותו בעבודתו בגן העדן. רק אז, לאחר בריאת האדם, האל היה יכול להרשות לעצמו לנוח ולטייל בגן ל"רוח היום". לא במקרה לפני יצירת האדם אין תיאור כזה, כי האל עצמו עבד קשה בגן העדן שהוא יצר עבור עצמו. האדם אפשר לאל המקראי לפרוש מעבודתו ולנוח. זו הייתה מטרת יצירת האדם. אחריו נוצרו עוד 7 זוגות נשים וגברים אשר לא מוזכרים במקרא.

שלושת הימים שמניתי לעייל כנראה הזכירו למסופוטמים את שלושת השלבים של יצירת האדם, הליך שאפשר לאלים לשבות מעבודתם על הארץ. הקדמונים החליפו זיכרון זה בציון מועדי ירח והפולחן הקשור אליהם.

גם ההיסטוריון ההלניסטי ברוסוס מתייחס ל-15 לחודש כיום תחילת המבול. כלומר גם יצירת האדם וגם המבול כנראה התרחשו באותו יום, יום הירח המלא, ה-15 לחודש.

גם חג הפסח היהודי, הכולל קורבן פסח שמזכיר את הקרבת האל We-ila, קשור ליום ירח מלא של ה-15 לחודש, כנראה גם בהקשר למסורת זו של ה"שבת" המסופוטמית. גם יציאת מצרים התחילה ב-15 לחודש ובסופה נוצר ("נברא") עם יהודי כ"עבד ליהוה", לעבוד אותו ועבורו, במקביל לתפקידו של האדם בגן העדן.

היום השביעי לחודש – והמנוחה בו – היה קשור לאלה שהיית מטהרת את עצמה במהלכו. הוא מתואר כיום מנוחתה.

מנוחת האלים ותפקיד האדם

המסופוטמים הקדומים חשבו שנטייתם של בני האדם לחטוא נבעה מכך שהם נוצרו בדמות האלים, ולכן הם לא יכלו להיות יותר טובים ומוסריים מיוצריהם. האלים תוארו כקנאים, שקרנים ואגואיסטיים שמתעסקים רק עם עצמם, וזאת גם לאחר יצירתו של האדם. הם תוארו כאנסים, מגלי עריות, רוצחים וגנבים – אבל גם בעלי מידות טובות של אהבה, רחמים ואמפטיה.

בתחילה האלים הבכירים עצמם טיפלו בגנים ובערים שהם נטעו וייסדו לצרכיהם. מאוחר יותר, הטיפול בגנים ובערים עבר לאחריות האלים הזוטרים, שנקראו איגיגי, והם היו אלו שדאגו להזנת האלים הבכירים שנקראו אנונקי (ביטוי שבמקור התייחס לאלים שעל הארץ ומתחתיה, אך מאוחר יותר הפך לביטוי כללי לכל האלים, ובכללם גם לאלים השמימיים). אחרי יצירת בני האדם, משימת הזנת האלים במקדשיהם ופולחניהם עברה אליהם.

תפיסה זו השפיעה על התפיסה המורכבת שהאדם פיתח כלפי האלים שמצד אחד יצרו אותו, היו חזקים וגדולים ממנו ושלטו בגשם, בשמש ובשאר התופעות הטבעיות שהחיו את האנושות ומצד שני היו עצמם תלויים בבני האדם למזונם ולטיפול בגניהם ובעריהם. האלים לא יכלו לשרוד ללא המזון שאדם סיפק להם ולכן התלות של האלים העצימה את האדם ולמרות חולשתו הוא הרגיש שיש לו מידה רבה של כוח גם מול האלים. מאזן כוחות זה מוצא ביטוי מובהק במיתוסים הקדומים. גם המנונים אכדיים מתארים רצון לעשות "עסקה" עם האל, דבר שמלמד שבני התקופה חשבו שבאפשרותם להתמקח עם האלים. האמונה הזאת קדמה הן לסיפור על אדם וחווה בגן העדן והן לסיפור על ההתמקחות של אברהם מול יהוה.

האדם נהג ללעוג לאלים גם במקרים אחרים. הסיפורים הקדומים על המבול לועגים לאלים שבתחילה פחדו מהמבול ואחריו הם היו רעבים והתקבצו סביב ריח הקורבנות "כמו זבובים". האלים היו אנושיים מאוד וידעו גם רגשות כמו פחד ורעב.

האלים פחדו מהמבול

ונסוגו אל ביתו השמימי של אנו

הם רעדו כמו כלבים השוכבים מחוץ לקיר החיצוני
...
 [הריחו] האלים את הניחוח
נקהלו (סביבו/מעליו)[ כמו זבובים] על קורבן 

("אתראח'סיס", לוח 3)

בני האדם התרבו ועשו הרבה "רעש", ביטוי שמזכיר את ה"רעש" של האיגיגי בעת שהם מרדו באלים הראשיים. הכוונה בביטוי זה כנראה אינה סתם רעש שמציק לאזנים אלא "רעש" כשם קוד לתלונות שונות, מן הסתם על העבודה הקשה שנכפתה עליהם. זהו גן המרדנות שבני האדם קיבלו מהאל המורד. יש לשים לב לכך שבני האדם לא חטאו, שהרי הרעש לא נאסר עליהם מעולם, והם לא היו נתונים לכללי מוסר של האלים אלא לשרירות ליבם. האלים לא העסיקו את עצמם בבני האדם וכל מעייניהם היו מופנים רק לעצמם, לתככיהם, למלחמות בינם לבין עצמם ולדרמות שהשפיעו רק עליהם. זה ההפך הגמור מההשגחה הפרטית ההלכתית. האלים הרגו ואנסו על ימין ועל שמאל ונהגו להזדווג עם בנות האדם, כפי שאנו מוצאים בתיאור המקראי 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ'[ו].

בעקבות יצירת האדם, הרעש שבני האדם הקימו הפריע למנוחת האלים, במילים אחרות - "לשבת" שלהם, שביתתם מכל עבודה ומעשה. בתגובה ל"רעש" האלים שלחו בצורת קשה על הארץ, אף שבכך הם פגעו גם בתזונה שלהם עצמם.

אחרי זה הגיע המבול ואז סוף סוף נפסק רעש האדם והאלים יכלו לחזור לנוח ולשבות מכל מלאכה.

מדובר בהחלטה רגישה – אם האדם יסרב, כמו האלים הזוטרים, לעבוד את האלים ולהאכיל אותם, האלים יאבדו את השבת שלהם ויאלצו לקיים את עצמם בכוחות עצמם, כפי שעשו בעבר. זהו המוטיב של מיתוס אדפה ומאוחר יותר, גם של סיפור הנחש בגן עדן.

אדפה ואנקידו הם שני ה"מודלים" העיקריים על פיהם המקרא עיצב את דמות האדם. הראשון קיבל דעת "טוב ורע" אך ויתר בטעות על חיי הנצח כאשר האמין בתמימותו לאל אנקי והשני היה תמים, עירום ופראי שפותה על ידי אישה, תורבת, הולבש ואיבד מתמימותו. שניהם לא חטאו ולא פשעו בסיפורים המקוריים. את זה עשו האלים עצמם.

מול נרטיב עתיק זה בא כמובן הנרטיב המקראי שמאשים את האדם ובעיקר את האישה. הסופר המקראי רצה להציג את האלוהים כטוב ואת האדם כחוטא במטרה להסביר מדוע כוחותיו של האדם אינם שקולים לאלו של האלים ומדוע האדם קולל בשלל קללות ונגזרו עליו סבל ומחלות שאינם מאפשרים לו לחיות חיי נצח.

מסיבה זאת הסופר המקראי הפך את הנרטיב. בסיפור אדפה. האל אנקי ("הנחש"), פטרון העיר ארידו שניזון ממקדשה, שיקר לאדפה וגזל ממנו את חיי הנצח שהיו הופכים אותו לאחד האלים. האדם לא הפר שום הוראה אלא רק סירב לאכול ולשתות ממה שהאלים עצמם הציעו לו.

מנוחת היום השביעי

אז למה אלוהים נח ביום השביעי ומאיפה הגיע הרעיון? מהו מקור השבת המקראית? כרגיל, מדובר כאן בהיפוך מוטיבים עתיקים כחלק ממלחמת הנרטיבים העתיקה.

כדי לברר את הנושא צריך לבדוק דווקא את מיתוס המבול המסופוטמי. המנוחה היא מהרעש שעשו בני האדם לפני המבול, רעש שהפריע למנוחת האלים. ביום השביעי, אחרי שהמבול הרג כמעט את כולם, הרעש שכך והאלים יכלו לנוח.

מחברי המקרא הפכו שישה ימים (ושבעה לילות יש לומר) של הרס למוטיב של יצירת הארץ עבור האדם, פסגת היצירה שלהם, שאחריו האל נח ביום השביעי. הסיפור על האלים המסופוטמיים הכועסים, שהמיטו מבול שגרם לחיסול האנושות הרועשת כך שהם יוכלו לנוח ביום השביעי, הפך לסיפור מקראי על אל טוב ומטיב שברא עולם שלם בו ניתן היה לשכן  את האדם.

יום השבת קשור ל-Shapattu האכדי. גם יום ירח מלא וגם השבת מתוארים כתזכורת ליצירת האדם וכניסתם של האלים לשבת המנוחה שלהם. יום זה גם היה נחשב ליום מזל רע (וודאי כאשר הירח נעלם) יום שרע לעשות בו מעשים ומלאכות חשובות. יום שבו האלים כועסים, כמו שהם כעסו על האדם בסיפור על הרג האנושות במבול. עבודת האל בימי השבת נועדה "לפייס" את לב האלים הכועסים. יום "פיוס הלב"/מנוחת הלב - מנוחה במובן של פיוס, ביטול כעס, um nuh tibbi.

כבדה צעקת בני האדם
מקול שאונם נדדה שנתי (שנתו של אנליל)

("אתראח'סיס", לוח 2)

הקורבן ש"נח השומרי", אוטנפישטים, שם שמשמעותו "מנוחת הנפש", הקריב אחרי המבול פייס את לב האלים בדיוק כפי שקורבן שנח הקריב ליהוה אחרי שוך המבול גרם ליהוה להתענג על ריח הניחוח ולומר אל ליבו: "וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"[ז].

כל זה מקביל לקורבן הפסח היהודי. יהוה שהיה צריך לספק את הצרכים שלו בעצמו יוצר לעצמו עם של עבדים לעבוד ולהאכיל את אותו ולאפשר לו לנוח.

משמעות של השבת באכדית היא "להפסיק", וזה מתקשר לסיפור המבול והפסקתו ביום השביעי (לפי הגרסה המסופוטמית כמובן), רעש האדם לפני המבול, הפסקתו ע"י המבול, ויצירת האדם ביום ה-15 לחודש במיתוס ה"אטרה-חזיס".

אלפי שנות עבודה קשה של איגיגי נגמרו ב-15 לחודש, יום יצירת האדם, יום "מנוחת הלב", יום בו כעס האלים הפסיק וכל האלים זכו במנוחה הנצחית אותה כה רצו.

כאשר היום השביעי הגיע
סערת הרוח הדרומית אשר מביאה מבול נכנעת בקרב
אשר נלחמה כמו צבא
הים נהיה שקט, הסערה נעמדה, המבול שבת

הסופה הדרומית כנראה הייתה קשורה לרוח הדרומית, רוח חשובה לתרבות וחקלאות שומר אשר מחסור בה היה מביא בצורת על הארץ. רוח זו מככבת גם במיתוס אדפה[ח] וכנראה היא הרוח שאתה יהוה הסתובב בגן העדן.
  
היום השביעי בחודש היה מוקדש לאלה איננה, "הבת הראשונה של הירח", בו היא נחה ומרעננת את עצמה באמבטיה.

איחוד ימי מנוחה הללו (של חודש ירח יש לציין) יצרו את ה"שבת המקראית/יהודית".

מקור נוסף, מיתוס חיתי, מסביר יפה את מה שהמקרא לא מסביר - למה יהוה המקראי, השקול לאנקי במיתוס המקורי, פתאום הפך לכל כך "נחמד" ורץ להציל את נח/אוטניפישטים בניגוד להחלטת מועצת האלים – הרי למרות כל הרעש, אם לא יהיה קיים אדם, לא יהיה מי שיעשה את עבודת האלים במקומם והאלים יצטרכו לחזור לעבוד בעצמם, ובכך לסיים את השבת שלהם:

אאה, מלך החוכמה, דיבר אל האלים

הוא התחיל באומרו "למה לחסל את בני האדם?"
האים הם לא נותנים מנחות ושורפים עלי ארזים עבורך?
אם בני האדם יחוסלו,
האלים לא יוכלו יותר לנוח מעבודה
ולא יהיה מי שיגיש לחם ומשקה לך יותר

לסיכום:

מטרת האדם היא לעבוד במקום האלים – וכך לאפשר לאלים שבת נצחית של מנוחה ופיוס הלב – שבת מעבודה שבעבר האלים נאלצו לעשות בעצמם לפני שאדם החליף אותם לאחר מרד האלים הזוטרים. האלים עדיין צריכים לאכול ולשתות, ואדם צריך לספק את זה להם, במקדשיהם על הארץ.

הגישה הקרובה ביותר לתפיסת השבת, במובן היהודי, הייתה בקרב הבבלים. u-khulgala או umu limmu, "היום הרשע", הידועים לנו כימים של 7, 14, 21, 28 ו-19 בכל חודש.

מקורות איסורי השבת מגיעים מתיאור הימים האלה בהקשר לאל הבבלי הראשי מרדוך, וכוללים בין השאר איסור הדלקת אש (ובישול אוכל באש). יהודים לא יכלו לעשות זאת בבבל וחזרו עם המנהג לארץ. גם איסור נסיעה בשבת מגיע כבר מהבבלים.

היום השביעי הוא יום צום מרדוך וזרפנית, יום מזל, יום רע.

רועה של אנשים (מלך) לא יאכל בשר הבושל באש
אוכל מלוח [לא יאכל]
לא יחליף את בגדי גופו

לא ילבש לבן

לא יביא מנחה

המלך לא ירכב בכירכרתו
לא ידבר כשליט[ט]
רואה נסתרות לא יעשה את הדבר במקום הסודי

מרפא לא יניח את ידו על איש חולה[י]

(יום זה) לא מתאים לעשות משאלה

המלך לא יניח את המנחה שלו בלילה לפני מרדוך ואישתר[יא]

הוא לא יציע מנחה, ותפילתו תתקבל

על ידי האל

הקדמונים ראו בירח - ביטוי של יצירה/בריאה והרס, המקביל לבריאת העולם. כאשר הירח ”נבנה“ - זה מקביל לימי בריאת העולם, כאשר הוא מלא - זה שיא הבריאה - ותחילת ”שבת האלים“ ומנוחתם אשר גורמת לכך שהבריאה - הירח - מתחילה שוב להיהרס/להיעלם אל הכאוס הראשוני, לכן ימי ”קצה“ של הירח - שיא וחסר - היו ימים קריטיים וכנראה גם ימי איזון הירח (“חצי ירח“) - שיוויון בין אור לחושך, חסר וקיום, חיים ומוות - כך אנו מקבלים יום מנוחה בערך כל 7 ימים. ימי חוסר מזל וניסיון להשקיט את כעס האלים, לרצות את לב האלים. לכן הרבה פעולות ”רגילות“ של יום-יום היו אסורות או לא מומלצות. היה פחד שהירח לא יתחיל להיבנות שוב. היו חששות. גם יום המעבר בין בריאה להרס (של הירח) - היה יום קריטי, וביטוי למנוחת האלים - והאדם בעקבותיהם.