בעוד שלושה ימים יסגור עלינו מיפגן הצביעות המאורגנת של ט' באב (כולל השבתה כפויה של בתי הקפה, המסעדות, התיאטראות ובתי הקולנוע, המכונים בז'רגון המשפטפטני "בתי עינוגים"), ושטף של תוכניות יידישקייט לעוסות וקלישאיות יציף אותנו ממסכי הטלוויזיה (כמובן על הנושא הנצחי, השקרי, חסר-השחר, "בגלל שינאת חינם חרב בית המקדש") אבל בעוד ט' באב ממחיש את ניתוקם מן המציאות של הדתיים המתפללים לבניין ירושלים החרבה ואת עליבותם הרוחנית של החילונים הנכנעים לשיח ה"מסורת", ה"מורשה" וה"מדרש" של האורתודוקסים במיטב המסורת הרעה של "העגלה הריקה", דווקא היום, ו' באב, הוא הראוי להיות יום זיכרון, מחשבה ועיון לכל יהודי מודרני בן-זמננו.

ו' באב? מה קרה ב-ו' באב?
בניגוד לט' באב - כמעט איש , פרט למומחים אקדמיים, אינו יודע.

מערכת החינוק המתאדקת הקפידה להשתיק מועד זה (גם בימי הדומיננטיות החילונית לפני עשרות שנים). למען האמת, היא לא הייתה צריכה להתאמץ: לא היו לו דורשים מבחוץ, כי גם החילונים הפקירו אותו לערפל הבורות. והיום, בעידן המיסיון האורתודוקסי האינטנסיבי בבתי-הספר הממלכתיים, על אחת כמה וכמה.

אבל ו' באב הוא יום הולדתנו הרוחני - יום הולדתם הרוחני של כל היהודים החילוניים.
זהו יום הולדתם הרוחני של אלה שנפטרו מזמן במשיכת-כתפיים מעבודת האליל יהוה - ובכל זאת ממשיכים לשמור בגאווה על זהותם היהודית, לפתחה ולקדמה.

כל לידה היא פרידה, פרידת התינוק מגוף אמו.
ויום ו' באב ממצה ברגע היסטורי קצרצר אחד את לידת היהדות החילונית ופרידתה מגוף היהדות הדתית.

כי ו' באב הוא יום החרם: ביום זה בשנת תט"ז (ה-27 ביולי 1656, לפני 362 שנה) התכנסו הפרנסים והרבנים של קהילת אמסטרדם כדי להטיל "חרם, נידוי, אלה ושמתא" על "ברוך דה אספינוזה", בן הקהילה, על "מעשיו והשקפותיו הרעים" ועל "הכפירות הנוראות שעשה ולימד". הם גזרו כי "ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו", אסרו על כל מגע איתו ובמיוחד אסרו "לקרוא שום חיבור שעשה או כתב".

ההיסטוריה הפרה את עצתם של בעלי-החרם, וכתבי שפינוזה הפכו לנקודת המוצא של הפילוסופיה המודרנית, של הפילוסופיה של המדע ,ובתולדות ישראל - של ביקורת המקרא. מן הפילוסופיה של המדע נולדו המהפכה המדעית והטכנולוגית; מביקורת המקרא - ההשכלה והחילונות היהודית; ובכמה גילגולים - גם הציונות ומדינת ישראל, ששפינוזה היה הראשון שהצביע עליהן, עוד במאה ה-17, כעל אפשרות תיאורטית העלומה בחיק עתיד בלתי-מוגדר. לא לחינם היה זה דוד בן-גוריון, הציוני החילוני הגדול, שדרש "לתקן המעוות" ולבטל רשמית את החרם שעל שפינוזה.

מסורת היא בעם ישראל להפוך מאורעות רעים למקור חוסן רוחני באמצעות ימי זיכרון וחג. כך בט' באב; כך בט"ו באב, בהמשך החודש, שבו נהפך זכרה של מלחמת שבטים אכזרית בשל אונס ורצח נוראים ל"חג האהבה"; וכך מן הראוי שיהיה למאורע החרם: שנהפוך אותו מיום זיכרון לניסיון מתועב לדיכוי המחשבה והרוח ליום חג לחופש המחשבה, לרוח האדם בכלל, ולרוח האדם היהודי החופשי היוצר בפרט.