Skip to content

1VSDAT

חמישי, 06 אוגוסט 2015 11:22

סיפורו של דניאל (שם בדוי)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
סיפורו של בחור שמצטער היום על חזרתו בתשובה בגל 16. הסיפור ממחיש את הנזק שהדת מסוגלת יכולה לגרום לצעירים שאינם מבינים לאיזו צרה הם נכנסים ואת הצורך בחקיקה שתמנע החזרה בתשובה של קטינים.
 
 
שמי דניאל (שם בדוי)[א]. בן 23.5 כיום. מתגורר עם ההורים בצפון. חייל בשנתו הצבאית השלישית והאחרונה. והסיפור שלי מתחיל אי שם בשנת 2008, בגיל 16.
הייתי ילד טוב ובריא נפשית עם חיי חברה והכל היה פחות או יותר בסדר...
הדברים התחילו להסתבך, כשסבתי מצד אמי נפטרה, בדיוק דודי התחיל תהליך של חזרה בתשובה קיצונית, דבר שהוביל לגירושיו בעקבות אי הסכמתה של אשתו לחיות עם אדם חרדי פתאום. דודי התגורר לבד עד לתקופת נישואיו השניים והיה מתארח אצלנו בשבתות במשך כל אותה תקופה.
 
באותם ימי שישי, הוא היה מטיף לנו על משמעות החיים ממבט עיניה של היהדות, הלכותיה ומצוותיה של התורה, עם סיפורים ומעשיות צדיקים, וכל דבר נוסף שלמד היה משתף אותנו סביב השולחן, הוריי שהיו משפחה מסורתית שחוץ מכשרות וקיום מסורת החגים לא שמרה דבר. אבא שלי בהתחלה התנגד לדרך שלו, הדבקות לזרם החרדי, הלא עובד והסוציומט.
אני זוכר ויכוחים קשים ביניהם כל יום שישי, אבל בסופו של דבר זה טפטף וההורים שלי מצאו את עצמם אחרי חצי שנה, כבר שומרים שבת ומתחזקים לאט לאט בקיום המצוות.
 
באותו זמן, הושפעתי גם מהחשיפה של ההורים שלי לדת, והודות לתכונת הסקרנות החזקה שקיימת בי, מצאתי את עצמי מבלה שעות על גבי שעות אחרי בית ספר משוטט ברחבי העולם המיסטי של היהדות, עוד מידע ועוד פיסת מידע, והאמת לנער בן 16, תמים, זה דיי קסם לי. הרעיון של מיסטיקה, ישויות רוחניות, עולם הבא, שכר ועונש, תפיסת החיים הכל-ורוד "הכל לטובה", ועוד מיתולוגיות שונות מלוות בהוכחות לוגיות פשטניות. קנו אותי. והתחלתי למצוא את עצמי גם מתחזק וחוזר לשורשים שלי.
 
וכמו אפקט כדור השלג, זה התעצם מחודש לחודש באופן מסחרר, הזנחתי את הלימודים,
הייתי מגיע עם כיפה וציציות לבית ספר, מתחיל להיבדל מהחברים שלי, הולך לשיעורי תורה אחרי צהריים ומבטל כל בילוי אחר. אחרי תקופת "האורות", מצאתי את עצמי נכנס גם כן לחשיבה חרדתית אופיינית לחוזרים בתשובה, הודות לדקדוק בהלכה והרצון להיות יותר ויותר דתי, כי מי שדתי יותר הרי קרוב יותר לבורא עולם ונחשב צדיק יותר. אתה כבר לא רואה שום דבר חוץ ממה שכתוב בהלכה. גרם לי להתרחק מהחברים החילוניים שלי, אפילו מהמשפחה שלי שגם התחזקה אבל לא ברמה שלי.
 
עשיתי דחיית שירות על רקע ישיבתי, והלכתי לישיבה לחוזרים בתשובה, רק לציין שלא סיימתי את יב', מיהרתי ללכת לישיבה בגלל שלא יכלתי לסבול לימודי חול בטלים כל כך, מה גם שהבחירה הזאת הייתה לאחר שאלת רב והתייעצות עם סמכות רבנית מוכרת, הבנתי שמקומי בין כותלי בית המדרדש.
 
בישיבה, מצבי הרגשי החמיר, להיות סגור בין 4 קירות רוב היום, ללמוד בספרי התלמוד במשך רוב שעות היום בצורה אינטנסיבית בסביבה רועשת (מי שהיה בישיבה, יודע שישיבה זה לא מקום לאנשים שמחפשים שקט נפשי, רועש שם מאוד). הרגשתי לאט לאט, שאני רוצה לברוח מכל זה, זה יותר מדי בשבילי, זו לא תורת חיים, הדרישות הרבניות התובעניות, התחרות בין התלמידים להתקדם בין הכיתות, הראה לי שהיא לא שונה מכל מוסד כזה או אחר, כולם מקנאים אחד בשני, אף אחד לא שמח בשמחת השני באמת, בקיצור, לא היה לי טוב שם, והייתי בכמה ישיבות, הבנתי שהממסד הרבני, לא מתאים, לא ידעתי מה לעשות, לאיזה מסגרת ללכת אם לא זו, ואמרתי אין ברירה או שאתחתן ואהיה אברך, הדברים יסתדרו.
 
אציין, שבמהלך אותו הזמן, הייתי בקשר עם בחורה שגם חזרה בתשובה, וניהלנו קשר רציני ושמרנו נגיעה, אבל בסופו של דבר הוא נגמר, יותר נכון אני גמרתי אותו, חשתי שהקשר מפריע לי להתקדם רוחנית, אפילו אם במטרתו הוא טהור ורציני.
 
ואז זה קרה, ב27.5.2012, קיבלתי התקף פאניקה, הרגשתי את כל העולם מתמוטט, דפיקות לב מואצות, פחד נוראי, הרגשת נימול בגוף, סחרחורת ותחושת שיגעון.
הופנתי למיון, לאחר בדיקות שנשללו דברים רבים, אובחנתי כלוקה בהפרעת חרדה (חרדים= חרדה).
 
מאז החיים שלי כבר לא אותם ימים, לא יכולתי להמשך ללמוד בישיבה, בגלל התקפי החרדה שפקדו אותי. כל זה קרה בגלל הלחץ הנפשי והמסגרת החרדית.
במשך כל שנת 2012-2013, הייתי בבית, לא מצליח להסתדר במקומות עבודה, בן 21, לא מוצא את עצמו. התחלתי טיפול פסיכיאטרי, התחלתי לקחת כדורים, התייצבתי קצת.
 
ואמרתי לעצמי שאתגייס לצבא. אני לא שונה מאף אחד ולא טוב מאף אחד (סוף סוף שינוי בתפיסה לטובה בניגוד לתפיסה החרדית שחייתי בה). קצת כאב לי המחשבה שאתשחרר ואתחיל את החיים בגיל 24. אבל זה מה יש. אני אוכל את מה שבישלתי.
 
התגייסתי לצבא, בגלל הפרופיל הנפשי 45, לא יכולתי לעשות הרבה, והייתי פקיד.
אני בטוח שאם הייתי מתגייס לצבא ולא דוחה את השירות, הייתי תורם הרבה יותר.
 
עד היום אני סובל מהפרעת החרדה, דבר שמפריע לי גם כיום בצבא לקשור קשרים חדשים, להיות פעיל ומעורה בחברה, ולנהל חיים תקינים ושמחים יותר.
חיי בתחושת חרטה כמעט תמידית, למה לא הפעלתי בגיל 16 אז, שיקול דעת!
 
למה לא הפעלתי את החוש הביקורתי?
איך האמנתי לכל "ההארי פוטר" הזה, בלי לבדוק את ההשלכות של זה?
הרי מאחורי כל אג'נדה כזו או אחרת, יש אינטרס אישי מאחורי האדם המספר לך אותה,
למה לא חשדתי?
 
הפסדתי את החברים מהבית ספר, שכמובן אני מתקשר רבות לחדש איתם את הקשר.
הפסדתי שירות משמעותי יותר בצבא.
הגשמת עצמית.
הפסדתי את הבריאות הנפשית שלי (לפחות לבנתיים).
הפסדתי בעיקר, זמן... המצרך החשוב ביותר, והיקר ביותר שיש כיום ביקום.
 
תעשו לי טובה, אל תחזרו בתשובה...
 


[א]             
השם המלא שמור עימי.
נקרא 1640 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה חמישי, 31 דצמבר 2015 16:13 הוסף ע״י יהודה ב.

    בהחלט סיפור קשה ועצוב בתקווה שלפחות יציל כמה אנשים מלעשות את הצעד המסוכן הזה.. אך לפחות הצלחת לצאת בעור שינך ויתכן שלולי ההתקף לא היית מספיק חזק לצאת משם..אז אולי יש בזה גם צד חיובי..
    מקווה בשבילך שתצליח להשתקם מבחינה נפשית ורגשית ולאט ובטוח לחזור איכשהו לתלם שבו הלכת עד גיל 16..אתה מוזמן גם לקרוא את הסיפור שלי שהוא קצת פחות דרמטי..קישור>
    http://www.1vsdat.org/index.php/2012-12-24-19-09-20/2014-08-03-13-08-05/item/1273-%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%91

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים