יחיאל מרטין לושינסקי, סבי מצד אמי, נולד בגרמניה בעשרים וחמשה בנובמבר שנת אלף ותשע מאות ואחת למניינם. אני השלישי במניין נכדיו. להבדיל מהורי ומאחי, שמאז שאני זוכר את עצמי מעולם לא בטחתי בם, הוא היה עבורי עוגן של יושר ואמת צרופה. כשהייתי בן פחות מחמש שנים חלקנו בינינו רגעים אינטימיים: הוא סיפר לי סיפורים מן התורה ואני הקשבתי ברוב קשב. מאד אהבתי את הסיפורים, אך יותר מכך אהבתי את תחושת השוויון ששררה בינינו. זה היה דיון פתוח בענייני אלהים ואדם, שסיפורי הבריאה ומעשי האנשים היוו בו רק דוגמאות אגביות. אני, שבימים ההם טרם ידעתי צורתה של אות, ולא הבנתי משמעותו של כתב, קיבלתי הכל ישירות ממנו והוא היה עבורי סמכות בלעדית. היה לו ספר מעוטר בציורים שבאחד מהם תואר אלהים כבריון מזדקן המתאנף מן העננים בבני האדם החטאים חסרי הישע ומביא עליהם מבול. סבי טרח מאד להבהיר לי שאף שקיומם של הציורים מהוה הפרה של איזשהו איסור חמור בתכלית (לא תעשה לך פסל וכל תמונה), הוא מביא אותי בסודם ומשתף אותי בחטא ובכך תחושת החשיבות העצמית הגדולה ממילא, שהיתה לי במחיצתו, אף גדלה והתעצמה. באחד מרגעי הקסם האלה הגענו לסיפור אברהם אבינו וניתוץ פסלי האלילים. אני, שהתענגתי במיוחד על הרגע ההוא, נזכרתי פתאום בחסרונו של נדבך חשוב במסכת הבריאה ושאלתי בסקרנות שלא היה בה שום שמץ של זדון, אלא גאווה מתוך ההכרה בערכה של שאלה נבונה: "מי ברא את אלהים"? בבת אחת השתנתה חזותו של סבי. פניו האדימו והוא הרים עלי את קולו: "את השאלה הזאת אסור לשאול! אסור לשאול את השאלה הזאת! לא שואלים דבר כזה", ונופף נגדי באצבעו. מתוך שלא הבנתי במה השאלה הזאת אסורה יותר מן הציורים האסורים בהם שיתף אותי, נבהלתי עד עמקי נשמתי, ושנים רבות אחר כך עוד זכרתי לו זאת במין איבה. באותו רגע חשתי כאילו פשעתי פשע חמור וייסורי חרטה הציפו אותי, אך מנגנון בריא של הדחקה המיר את תחושת האשמה בתחושת צדק אישי, ובתוך ימים ספורים כבר ידעתי להגיד בקול רם ובביטחון, לכל מי שביקש לשמוע את השקפת עולמי הדתית, שאינני מאמין באלהים. עם השנים למדתי לעדן את הצהרתי ולהסביר כי תפיסת עולמי אינה עולה בקנה אחד עם קיומו של משהו שאסור לחקור אותו. כדי להימנע מעימותים מיותרים עם מאמינים, לימדתי את עצמי להגיד כי אני מאמין בכך שהעולם נברא וכי יתכן שישנה איזושהי תכלית לבריאה, תכלית שגם אני כלול בה, אף שאינני יודע מהי.
בקפה אינדיה בגלזגו, תוך כדי שיחה עם ג'אניס, סיכמתי שני דברים שהתגבשו בי בעקבות הרגע הקשה ההוא במחיצת סבי: האחד, שאני פגוע מבחינת החוויה הדתית. השני, שמעולם לא חדלתי לחפש תשובה לשאלה "הנוראית" ההיא שנותרה עד עצם היום הזה ללא מענה. "לעזאזל הסבא הזה שלי", אני זוכר את עצמי חושב פעם, "למה הוא היה חייב לצעוק"?! הוא יכול היה לענות לי תשובה בסגנון "זו אחת מן השאלות שעדיין לא נמצאה להן תשובה" או "זה באמת מעניין. אני לא יודע אבל אולי אתה תלמד ותחכים ותגלה בעצמך". לא! הוא רק העביר לי בצעקה מסר סותר, הבהיל אותי והשאיר אותי נכה לצמיתות.
היום אני משער לעצמי שיותר משאני נבהלתי ממנו הוא נבהל מעצמו. מן הרגע ההוא חדל סבי לספר לי סיפורים מן התורה. לימים סיפרה לי אמי שגם היא חוותה איתו חוויה מזעזעת כזאת. כשהייתה בת שבע שנים נמלטה משפחתה מגרמניה ועלתה ארצה. בימים הראשונים הם התגוררו בתל אביב. ערב אחד, בשעה שהלכה עם אביה יד ביד, הביטה בשמים שהיו צלולים ונקיים – שלא כמו שמי ברלין המעוננים – והתרגשה משפע הכוכבים הזוהרים בהם. "פאפי", שאלה, "אפשר לדעת כמה כוכבים יש"? בתגובה הוא סטר לה על לחיה ואמר לה בכעס שאת השאלה הזאת אסור לשאול. "זו היתה הפעם היחידה בכל חיי שהוא סטר לי", העידה, "הוא תמיד היה איש מאד עדין ואוהב. אבל מאז הרגע ההוא חדלתי להיות דתית".
אני נוטה לחשוב שאילו לא היה סבי סותר את עצמו, הרי שגם אמי היתה היום דתית וגם אני (אם בכלל הייתי נולד בקונסטלציה הזאת – שהרי גם אבי היה דתי שהתפקר). קרוב לוודאי שהייתי נעשה רב ופוסק הלכות כמו כמה וכמה מאבותיי הקדומים, ועולמי היה שקט ונינוח. במקום זאת, אני עדיין מחפש את בורא העולם וטרם מצאתיו.
פגשתי את ג'אניס גם בלונדון. היא הזמינה אותי למפגש תפילה למען ישראל שערכו נוצרים מאמינים בכנסיית ווסטמינסטר. אני הגעתי שמה באיחור, ובמשך למעלה משעה הקשבתי לעדויות של נוצרים שהצליחו, בדרכים שונות ומגוונות, לתחוב לידיהם של יהודים את ספרי הברית החדשה. הקהל פרץ תדיר בצחוק ואף אני, משהכנסתי עצמי מאונס בקהלם, מצאתי סיפור אחד ששעשע אותי: אחד הדוברים סיפר כיצד קרה שיהודיה אחת, אחרי שהתווכחה איתו בלהט, הסכימה להחזיק עבורו את השלט הקורא לאנשים לשוב לישוע. בארוחה במסעדה, עם ג'אניס ושני ידידיה, לא יכולתי להתאפק ומצאתי את עצמי אומר פתאום כי עניינם של היהודים אינו נוגע הרבה בקיומו של אלהים, אלא בקיום מצוות שעיקר טעמם הוא צדק, וכי בשאלות מטאפיסיות כגון האם האל הוא אחד או שלישיה הם אינם נוטים להתעסק. מבחינתם, החשיבות שהם מקנים להימנעות מרמייה או מעושק או מגרימת סבל לחיה הנשחטת, גדולה לאין ערוך מן השאלה מה מספרו של אלהים או האם בכלל הוא קיים. כדוגמא קיצונית טענתי כי יכול יהודי שומר מצוות להטיל ספק ממשי בקיומו של האל ובכל זאת להישאר אדוק בשמירת המצוות. הדמות שעלתה באותו רגע לנגד עיני היתה דווקא זו של סבי, יחיאל מרטין לושינסקי, אף שאין לי שום סיבה לחשוב כך על מי שנהג להשכים קום כל בוקר לתפילה בבית הכנסת של המקובלים במחנה יהודה ולשבת כל ערב בבית המדרש בבית הכנסת בשכונת כרם אברהם, ובין לבין גם מצא לו זמן לבקר בעוד מוסד תורני אחד או שניים. סבתי, זמן רב אחרי שהתאלמנה ממנו, אף שהקפידה כמוהו על שמירת מצוות, אמרה לי פעם שהיא יודעת שאין שטות גדולה מן האמונה בחיים שלאחר המוות, ואפילו סבי, בעלה המנוח, אמר לה את זה. לאור כל זה מתחוור לי כי כנראה אין לי שמץ של מושג מה באמת היתה אמונתו. מאידך, זה כנראה גם אינו חשוב. מה שמעניין אותי כרגע אלה שאלות מטאפיסיות, שאולי לא היו נקרות בדרכי אלמלא סבי השנוי במחלוקת ביני לביני. השאלה "מי ברא את אלהים", אף שלבשה ופשטה צורות הרבה, נותרה בעינה. מאז ששאלתי אותה לראשונה, גיליתי כמה וכמה תגליות בדרך לפתרונה, אך עם כל תגלית כזאת נראה הפתרון כאילו הוא רק מתרחק. חלק מן התגליות גרמו לי התרגשות רבה שהיתה בה מזיגה של שמחה גדולה ותחושת חשיבות עצומה. מעולם לא הייתי דתי, כך שאינני יכול לומר כי חוויתי חוויות רוחניות מן הסוג הפוקד את המאמינים באלהים בשעת התייחדות ותפילה, אבל נדמה לי שלא אטעה הרבה אם אומר כי אלה היו התגלויות נבואיות.
היום, אחרי שזמן רב לא פקדה אותי התרגשות של התגלות נבואית וכשכבר ברור לי שימי על האדמה ספורים, אני מתחיל לומר נואש מפענוח בריאת העולם ולהתייחס אליה כאל נס פלאי ולהניח לה, אף על פי שאני מאמין כי אין היא אלא תופעה שההסבר לה הוא פשוט בתכלית הפשטות.
עד כאן עניינו של סבי יחיאל מרטין לושינסקי שלא ההין לספר לי דבר וחצי דבר על מי שברא את אלהים, אך מן הראוי היה להזכירו כי יתכן שלולא הוא לא הייתי מתעמק בשאלה הזו ולא הייתי מגיע לספר את הדברים האלה.
התגובות האחרונות