עד היום נמנעתי מלהעלות באתר הזה מאמרים בעלי תוכן פוליטי. ראשית, לא רציתי לנצל לרעה את האכסניה הזאת, עדי אביר הקים אתר למלחמה בדת, לא לקידום מפלגת שמאל או ימין, או הטפה לפתרון מדיני כזה או אחר.

שנית, מניסיוני, ברגע שמגיעים לפוליטיקה, הדיון הופך מעורבב ומבולבל ושני הנושאים: דת ופוליטיקה מתערבבים זה בזה ללא הכר וכשיש ערבוב וחציית קווים קל מאד להתחמק מטענה שאין נגדה תשובה.

ובכן, עדי אישר לי להעלות מאמר עם תוכן פוליטי,   לומר את האמת, כבר נגמרו לי הנושאים שאפשר לכתוב עליהם בלי להיכנס למחלוקת בין ימין ושמאל במדינה ולמען הסר כל ספק – אני שייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית ואני בעד יציאה מהשטחים. זה לא אומר שאני שונא את הצבא או חושב שהערבים יאהבו אותי אם אצא מהשטחים ושאר השטויות שמטיחים בי אנשי ימין. עם זאת אני יודע שיש מיעוט קולני במחנה השמאל שעושה למטרה שלי נזק רב.

ישנם אנשים במחנה השמאל שהם כל כך נאורים עד שהם מוכנים לבזות חיילים שלובשים מדים. לא חיילים המבצעים - לדעת אותם אנשי שמאל - פשעים או עוסקים במשימות שהם רואים כפסולות.   מבחינתם של אותם יפי נפש חייל ישראלי הוא פושע בעצם היותו לובש את מדי צבא הכיבוש המושחת. כשאני שואל אנשים כאלו איך האם הם מאמינים שהשכנים שלנו לא ירצחו את כולנו אם לא יהיה פה צבא אני בדרך כלל לא נתקל בתשובה עניינית.  לקיצוניים האלו יש לי כינוי מעליב במיוחד, אני מכנה אותם 'מתנחלים'. אנשים כאלו אינם שונים בעיני מאנשי הימין המשיחי.

אני מודה שאני מקנא, הן במתנחלים והן באנשי שמאל קיצוניים במיוחד. אלו ואלו טהורים כל כך, צודקים כל כך שאין לך אלא להרגיש פגום ולא מושלם לידם. השמאלנים האולטרה קיצוניים כדוגמת טלי פחימה ויונתן שפירא הם מוסריים. לא מוסריים למחצה כמוני שעדיין רוצה שהטנקים של צה"ל המזוהם יגנו עליו. לא ולא, הם באמת מוסריים. הם מסרבים ללבוש מדים!

המתנחלים לעומתם אוהבים את ארץ ישראל. ושוב, לא מדובר באנשים פגומים כמוני שמוכנים לוותר על חבלי מולדת. המתנחלים הללו באמת, אבל באמת, אוהבים את הארץ. מיליוני פלשתינאים שחיים בשטחים? לא קיימים מבחינתם, רק אני, רכרוכי שכמוני, חושב שאם באמת הפלשתינאים שונאים אותנו ורוצים לרצוח את כולנו, הרי שלהכניס מיליונים מהם לתוך המדינה לא נשמע כל כך הגיוני.

אז מה יש לנו כאן? אנשים שבשם טיעון ערכי, טיעון יפה מאד כשלעצמו, מתעלמים לגמרי מהמציאות.

אני מוכן להקשיב לאנשי שמאל שמאשימים את הצבא בפשעי מלחמה. חלק מהחילוניות שלי היא הספקנות ושום דבר לא מקודש בעיני. אם חייל צה"ל רצח ביודעין אזרחים או עשה פשע אחר הוא נבל וצריך להעמיד אותו לדין. אני מוכן לשמוע אנשי ימין שחוששים מירי טילים על נתב"ג אם ניסוג מהשטחים. זאת טענה עניינית שיש לתת עליה תשובה לפני שמזדרזים לצאת מהשטחים. הבעיה מתחילה כשאני נתקל באנשים שהמציאות פשוט לא מעניינת אותם. איתם אני לא רואה טעם בהידברות או בוויכוח. אנשים כאלו לוקים במחלה חשוכת מרפא ולמחלה הזאת קוראים 'סהרוריות'.

וסהרוריות היא לא דבר חדש אצלנו היהודים.

במשך אלפיים שנה עם ישראל חי בגולה. לכאורה עורג ומייחל ליום שבו יחזור למולדתו, בפועל עושה הכול כדי שזה לא יקרה. לכאורה עם חכם מאד ומשכיל, בפועל נוהג בטיפשות איומה ומפקיר את בניו לפוגרום הבא, לגזירה הבאה לגירוש הבא שבוא יבואו בוודאות.

למה? מדוע אנשים שכאמור לא היו טיפשים (יודעי קרוא וכתוב בעולם שבו כמעט כולם אנאלפביתים) התנהלו בצורה שהיא לא רק טיפשית אלא מנוגדת למטרה המוצהרת שלהם? הרי גם לולא הפרעות והגזירות היו היהודים אמורים לשאוף להקמת ממלכה בארץ ישראל. למה הם התעקשו להישאר בגולה?

פתגם ישן אומר 'לטיפש אין דאגות'. המשפט הזה נכון גם מהכיוון השני, כשאתה רוצה להשתחרר מדאגה כלשהי הדרך הקלה ביותר היא להיות טיפש.  לעלות לישראל ולהקים ממלכה זה עניין קשה, מסובך, דורש קורבנות. הכי קל הוא להישאר במקום ולא לעשות כלום. כמובן שיש לזה מחיר, אתה יודע בוודאות שאם לא אתה אז אחד מצאצאיך ייספה בפוגרום. אתה יודע שהגזירה הבאה או הגירוש הבא הם רק עניין של זמן. מה עושים? ממציאים משיח, ממציאים אמונה שתצדיק את ההתנהגות הרופסת הזאת. אנחנו חדלי אישים? חושבים לטווח הקצר? מה פתאום! להיפך, אנחנו חושבים לטווח הכי ארוך, לנצח נצחים, יש לנו משימה קדושה שבגללה ורק בגללה אנחנו יושבים בלא מעש אבל כשיבוא המשיח, או אז נראה לכם מה זה. 

אם אני מסתכל על חובשי הכיפות הסרוגות אני רואה לכאורה את ההיפך הגמור. יושבים בחוסר מעש? ממש לא. מחכים לפוגרום הבא בכניעה? בוודאי שלא. פועלים בניגוד לאמונתם? להיפך, הנה אנשים שמאמינים במה שכתוב בתורה וגם עושים הכול כדי שזה יקרה.

מה משותף ליהודי החרדי שחושב שהקמת המדינה היא הרמת יד בתורה וליהודי הדתי לאומי? שניהם כביכול שונים לגמרי ושניהם, מה מוזר, חובשי כיפה. מה עוד משותף להם? נכון, שניהם מתעלמים מהמציאות. כשאתה לוחץ דתי לאומי אל הקיר בדרך כלל מתגלה האמת, הנימוקים מפסיקים להיות ביטחוניים או אפילו נימוקים שנובעים משנאה כלפי הערבים (כאילו באנו לכאן על מנת לחנך את הערבים ולא בשביל עצמנו). מהר מאד מסתבר שמדובר בנימוקים דתיים. 'אין לנו רשות לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל' יאמר לך האדם הדתי. כלומר גם אם אוכיח לו שעדיף למדינה לסגת מאזור מסוים, למשל אזור המאוכלס בצפיפות בערבים, הוא כלל לא מרגיש צורך לתת נימוק ענייני בתשובה וזה כבר מסוכן. נכון, בטח יהיו בין קוראי המאמר שיביעו התפעלות מזקיפות הקומה והעמידה על העקרונות של הימין הדתי, אני מציע להם לא להתלהב. גם החרדים עמדו על עקרונותיהם ולא זזו מעמדתם כשהאסון היה ממש בפתח. הם סירבו לפקוח את עיניהם גם כשהיה ברור שדרכם מובילה היישר לכבשנים של אושוויץ. נכון, עמידה על עקרונות היא דבר נאצל, עצימת עיניים נוכח המציאות היא איוולת. אני בטוח שגם בגולה היו ליהודים המון סיבות 'ענייניות' כביכול לכך שבדיוק עכשיו זהו לא הזמן המתאים להקים מדינה וצריך לחכות שהמצב ישתנה. זה היה מסך עשן ותו לא.

לכל מי שמתכוון לשטוח פה נימוקים עניניים נגד נסיגה מהשטחים – תחסכו לעצמכם את המאמץ, זוהי לא הבמה וזהו לא המקום. ישנם נימוקים כאלו ויש בימין הישראלי אנשים מוכשרים שמעלים אותם בכישרון רב. הבעיה שלי מתחילה כאשר כל הסיבות האלו מתגלות כשקר, כמסך עשן שמתחתיו מסתתרת אמת אחרת. שבסופו של דבר הציבור הדתי לאומי רואה בנסיגה חטא מוסרי בדיוק כמו גילוי עריות או חילול שבת (ואולי אף יותר) ולכן שום סיבה עניינית לא תשנה את דעתו גם אם המציאות היא שדווקא עדיף לצאת מהשטחים.

עדו