Skip to content

1VSDAT

שני, 11 אוגוסט 2014 13:04

שו"ת אביר - שאלתו הסמויה של ד"ר אלחנן שילה מתאריך 30.7.14

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
 
תגובתו הראשונה של ד"ר אלחנן שילה מתאריך 30.7.14
 
קביעתך שפתרון של תיקוני נוסח "מעולם לא ימצא את דרכו למחשבתם של הפרשנים ושאר גדולי ישראל" איננו נכון מבחינה עובדתית וראוי שתתקן זאת למען האמת והיושר, למרות שזה מקלקל את הראיה הדיכוטומית של שחור/לבן, רבנים פרימיטיביים לעומת חוקרים.
 
ר' רפאל בירדוגו כותב: "ואפשר שבהעתקה שהעתיק הסופר היה כתוב מספר השנים מטושטש [...] והמעתיק העתיק 'בן שנה'" ["שאול במולכו"]. פירוש זה מובא אצל עמוס פריש, "הערכה מחדש של פרשנות המקרא היהודית במאות הט"ז-הי"ט", מחקרים במקרא ובחינוך (תשנ"ו) עמ' 132.
 
תגובתי לדברים אלו הייתה:
 
ארון הספרים היהודי מוצף ברבבות ספרים שנכתבו על ידי רבנים מכל קצות הקשת והמחפש יימצא בו כמעט כל דעה אפשרית, ובכללן גם דעות ריאקציונריות, דוגמת זו של ר' רפאל בירדוגו שאת שמו, לצערי, מעולם לא שמעתי.

מלחמתי אינה ברבנים היותר נאורים שמוכנים להתפשר עם ההיגיון אלא עם הרבנים הפונדמנטליסטים שתמיד יקדשו כל מילה ואות וזיז. האם אתה מכיר ולו רב פונדמנטליסטי אחד שיסכים עם הרב בירדוגו שלתנ"ך התגנבו שיבושי מעתיקים? להערכתי אין היום רבנים כאלו ולכן הרב בירדוגו, אם דבריו הובנו כהלכה, מחזיק בדעת מיעוט ממנה ראוי להתעלם.
 
לכך השיב ד"ר שילה:
 
אני באופן אישי סובר שהאסכולה של ישיבת הר-עציון (שייסד הרב מרדכי ברויאר) היא אפולוגטית, ראה מאמרי בקישור זה:

אבל אי אפשר להגיד שאין התייחסות לסוגיית ביקורת הנוסח בפרק החמישי בספרו של הרב אמנון בזק, בספרו 'עד היום הזה'.
 
התייחסותי לסוגיה החבויה בדבריו של ד"ר שילה
 
סיכום טיעוניו של ד"ר שילה
 
אף שדבריו של ד"ר שילה לא נוסחו כשאלה, הם בכל זאת מעלים בעייה עקרונית ביותר שלהערכתי מטרידה מאד את הציונות הדתית. אל הבעייה הזאת אתייחס כשאלה ועליה אענה:

העולם החרדי פותר חלק גדול מהמתחים שהמודרנה כופה על הדת בכך שהוא פשוט מתעלם מתובנות המדע והמחקר ודבק באמירות התורניות, מיושנות וחסרות תוקף ככל שתהיינה. מבחינתו כל מה שניתן מפי הגבורה, ברוח הנבואה או ברוח הקודש נחשב כ'תורה' שמעצם הגדרתה חייבת להיות נכונה בצורה וודאית ומוחלטת. לפיכך, כל הסתירות, בין שתי אמירות של ה'תורה' עצמה או בין ה'תורה' למחקר המודרני, הן בהכרח מדומות וסופן לבא על פתרונן לאחר שהמקטרגים יגלו את האור ויאמצו את האמת האחת, היחידה, הנצחית והמושלמת של החרדים.

גישה זאת אינה מקובלת על הזרמים האחרים ביהדות, ובכללם גם על זרם הציונות הדתית. בני הזרם הזה אינם חוסמים את עצמם בפני המודרנה ולכן הם נחשפים גם לתובנות מדעיות ומחקריות שמערערות על כל האמונות המסורתיות ומחייבות יצירה של סינתזה חדשה שתאפשר לאמונה הדתית לחיות בשלום עם החידושים שהמודרנה מביאה לפתחה. בעייה דומה ניצבה בשעתו בפני הרמב"ם שהצליח, בספרו 'מורה נבוכים', לפשר בין ההתגלות לבין ההיגיון, בין האמונות היהודיות לבין הפילוסופיה האריסטוטלית. משימה דומה לוקחת על עצמה האינטליגנציה של הציבור הדתי-לאומי שמנסה עתה לכתוב 'מורה נבוכים' חדש שיאפשר לאמונה לפרוח גם בעולם בו כבר לא ניתן להתעלם מממצאי המדע והמחקר האקדמי.

את אחת האתגרים הקשים ביותר לאמונה הדתית מציבה בקרת המקרא שהצליחה לזהות את טביעות רגליהם של מחברים רבים בספרים שהיו אמורים להיכתב על יד אל אחד בלבד. בעייה זאת מפלחת את ליבה של האמונה שהרי לחומש יש תוקף מחייב רק אם הוא נמסר למשה היישר מפי הגבורה ומשקלו הוא כמעט אפסי אם מסתבר שמאחורי סיפוריו עומדים לא יותר מאשר בני תמותה שניסו לעגן את האידיאולוגיות שלהם במעשיות משוללות כל רקע היסטורי. תורה שניתנת על ידי האל, במהלכה של התגלות אלוהית שהתרחשה במציאות ההיסטורית, היא בהחלט 'מקודשת' ועליה לחייב את העם כולו. סיפור דמיוני, שמעולם לא התרחש בפועל, אינו יכול לחייב איש ואין בכוחו להכתיב לאף אחד כיצד עליו לנהוג או לחשוב.
 
במאמרו, ד"ר שילה, דן בשלושה נסיונות להתמודד עם המתח שבקרת המקר המודרנית כופה על האמונה היהודית:
 
1.
'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר[א] ממכללת הרצוג
 
 
שיטה זאת אינה סותרת את ממצאי ביקורת המקרא אלא רק את המסקנה האומרת שהסתירות המקראיות נובעות מריבוי מחברים. כך מסביר זאת הרב ברויאר:
 
 
אני רואה שהתורה כוללת סיפורים ודינים הסותרים זה לזה במקומות רבים. דבר זה אין בו כדי להפתיע, ולאמתו של דבר היה צריך להיות צפוי מראש. שהרי אין לך דבר שאין בו 'בחינות' שונות ואף סותרות. כל בחינה מבטאת את האמת שלה, המתאימה לאחת ממידותיו של ה'. אולם אין זו אלא אמת חלקית. ורק צירוף כל הבחינות האלה מבטא את האמת השלמה הכוללת את כל מידותיו של ה', ורק היא אמיתה של תורה. משום כך כינס הקב"ה את הבחינות האלה למסגרת אחת, נתן להן ביטוי ספרותי הולם וכך יצר את ספר תורת ה'; הוא הספר שמשה קיבל מיד ה' בהר סיני ומסר אותו לבני ישראל.[ב]
 
 
במילים אחרות, האל הרכיב את תורת משה מקטעים נפרדים שכל אחד מהם מציג פן אחר של האמת האלוהית וכשם שנקודות מבט שונות עלולות לגרום לתיאורים סותרים, אפילו כשמדובר באותו אירוע, כך גם ניתן למצוא סתירות בין האמיתות החלקיות שמרכיבות את האמת האלוהית השלמה והמושלמת.[ג]
 
2.
שיטתו של הרב אברהם יהושע השל[ד]
 
 
שיטה זאת מפרידה בין ההתגלות עצמה לזמן בו תכניה הועלו על הכתב. טענתו של השל היא שדברי ההתגלות לא תועדו בכתב מייד עם מסירתם והם עברו במסורת שבעל-פה במשך שנים רבות עד לקיבוען בטקסט הכתוב. כיוון שכך, ניתן לצפות שיתפתחו סתירות בין המסורות השונות, בדיוק כשם שאנו מוצאים מסורות שונות גם בתורה שבעל פה ובמדרשים. יתר על כן, לצד האמיתות שנלמדו בעת ההתגלות האלוהית, ניתן למצוא במקרא גם סיפורים שאינם חלק מהרובד ההתגלותי, עובדה שגורמת להשל להצהיר 'הקביעה שכל המילים במקרא מקורן ברוח הקודש שגיאה היא'[ה]. נבואת משה, אם כן, היא קדושה ללא קשר למועד כתיבת ספרי התורה ואת כל הסתירות שנמצא בספרי התורה נוכל לייחס למסורות שהתפתחו לפני כתיבתם של הספרים הללו, בעת שתוכנם עדיין עבר מפה לאוזן.
 
3.
שיטתו של ד"ר שילה: 'מונותיאיזם מוסרי מן השמים'
 
 
ד"ר שילה טוען ששיטתו של השל אינה נותנת מענה לשאלת האחריות האלוהית לניסוחים מקראיים שבעיני המודרנה המערבית, שאימצה ערכים הומניסטים-ליברליים, כבר נראים כבלתי-מוסריים. כל נסיון להסביר את אי-מוסריותם של סיפורי וציוויי המקרא חייב בהכרח להוביל לפרדוקס: מוסריותו של האל תישאר בתוקפה רק אם נאמץ את ביקורת המקרא הרדיקלית שטוענת שקיימת סבירות נמוכה מאד לכך שסיפורי התורה אכן התרחשו בפועל, וסביר יותר להניח שהם נכתבו רק בסוף ימי הבית הראשון, מאות שנים לאחר הימים שהם מתארים. מאידך, אם נאמץ את תובנות בקרת המקרא נהייה חייבים להפקיע את סיפורי המקרא מתחום ההיסטוריה ולהעבירם לתחום הספרות ובכך נבטל את המימד ההתגלותי/אלוהי שאמור להיות משוקע בהם וממילא גם את קדושתם.

את הפרדוקס הזה ד"ר שילה מנסה לפתור באמצעות השיטה לה הוא קורא 'מונותיאיזם-מוסרי מן השמים'.
 
ד"ר שילה מוצא במקרא שתי גישות מוסריות: האחת מקבילה לזו שרווחה בכל הממלכות השכנות והשנייה מבטאת את מוסריותו של אל טרנסצנדנטלי, חף מכל אכזריות ומרוחק מהשפעתם של העמים השכנים, שחידש חוקים הומניים ומצוות סוציאליות. שני הרבדים המוסריים של המקרא מאפשרים, לשיטתו של ד"ר שילה, להבדיל בין התכנים ההתגלותיים, שמבטאים את פריצות הדרך המוסריות של האל לבין תכנים שמבטאים רק את רוח זמנם, אותם לא ניתן לייחס להתגלות האלוהית. הנבואה, אם כך, כוללת שני רכיבים: רכיב של התגלות אלוהית ורכיב של תודעה אנושית, כלומר, הנבואה היא תמיד תערובת של 'נפש הנביא ותרבותה עם הגילוי האלוהי' אבל המקראות אינם רק תרכובת של האלוהי והאנושי, כפי שסובר השל, אלא גם תערובת של 'טוב' ו'רע' כאשר הקפיצה התרבותית ביחס לסביבה היא הביטוי למימד האלוהי שבתורה, למונותיאיזם-המוסרי שאמור היה להינתן לעם ישראל מהשמיים.
 
הביקורת על המקרא, לשיטתו של ד"ר שילה, צריכה, אם כן, לעסוק בהפרדת ההיבטים התיאולוגיים והמוסריים, ההתגלותיים והנצחיים, מהתכנים שנובעים מרוח התקופה. כלומר, בברירת הטוב מהרע ובדחיית הסיגים מתוך מטרה להגיע, עד כמה שניתן, ל'דבר ה' הטהור והמזוקק' שאינו תלוי באישיותם וברוח תקופתם של כותבי הספרים.
 
הסתייגויותיי משיטתו של ד"ר שילה
 
משכילי הציונות הדתית, כפי שציינתי בתחילת דבריי, מקבלים עליהם גם את קדושתם של המקראות וגם את האמתויות של המודרנה, ובכלל זה את ממצאי המדע והמחקר האקדמי ואת המוסר ההומניסטי-ליברלי שעומד בתשתיתה של החברה המערבית. כיוון שכיום קשה מאד לפסול את תובנות וערכי המודרנה הרי שכל נסיון לפשר בין המוסר המערבי לאמירות התורניות חייב לבא על חשבון אמת התורנית וכך אכן עשה ד"ר אלחנן שילה כשריבד את הטקסט המקראי לרכיבים שמקורם בהתגלות או השראה אלוהית ולרכיבים שנכתבו על ידי בני אדם ששיקפו לא יותר מאשר את הרוח והנורמות של תקופתם.
 
שיטתו מעלה מייד שלוש בעיות מהותיות:
 
1.
כתיאוריה מחקרית אין בדבריו של ד"ר שילה כל פסול אבל הם נוגדים לחלוטין את המשמעות שאני לפחות מעניק למושג 'דת', אותה אני מגדיר כ'מצבור כל אמונות, התנהגויות וטקסים שמאפשרים לאדם לעשות את הישר בעיני אלוהיו'. הדת מגדירה את 'דרך ישר' ומבטיחה שכל הפוסע בה יזכה בסופו של דבר בגאולת נפשו ובתחיית גופו אבל ביהדות דרך הישר הזאת אינה מרוצפת רק בחיובים מדאורייתא והיא למעשה שוזרת יחדיו הוראות שנלמדו בהתגלות, בנבואה ובהשראת רוח הקודש, הוראות שנגזרו באחת משיטות הדרש, גזירות רבניות, פרשנויות מאוחרות שהתאימו הוראות נושנות לתנאי הזמן והמקום, סודות שנחשפו בפנימיותה של התורה, הנחיות שירדו מהמרומים דרך אליהו הנביא, מגיד זה או אחר, בת קול, פתק שנפל משמיים, חלומות, הזיות בהקיץ ושאר האמצעים שאמורים לאפשר לטרנסצנדנטלי לתקשר עם הארצי. הדת היהודית גדולה מסכום כל מרכיביה והיא הפכה להיכל גדול ממנו כבר לא ניתן לשלוף אפילו מסמר אחד מבלי למוטט את המבנה כולו.

אני בהחלט מסכים שבמאות השישית והחמישית לפני הספירה ניתן היה להפעיל את שיטתו של ד"ר שילה ולהפריד את התורה לרכיבים 'אלוהיים' כביכול ולרכיבים אנושיים (שמעצם הגדרתם חייבים להיות מוטים ואינטרסנטים) אבל היום, לאחר יותר מאלפיים וחמש מאות שנות התעבות, התאבנות התקדשות, אין כבר שום דרך לבצע את הרפורמה המוצעת ו'להוריד בדרגה' אמירות אותן ראוי לייחס למחברים בשר ודם.
 
נניח שנאתר פסוק שאינו מבטא את המוסריות ה'אלוהית' ונחליט לשייכו למחבר אנושי כלשהו. מה עלינו לעשות את כל המצוות שנדרשו מאותו הפסוק ועם כל הפרשנויות שניתנו למצוות הללו ועם כל ספרי הלכות והמצוות שמתייחסים לפרשנויות הללו ועם כל הכתבים שמבארים את ספרי ההלכות והמצוות וכולי וכולי? האם יש דרך להבטיח שהליכה ב'דרך הישר' המעודכנת, ממנה הוצאה הוראה שעד לאחרונה נחשבה כמחייבת, עדיין תרצה את האל ותגרום לו לתגמל את המאמין בחיי עולם בגן עדן? האם מישהו יכול ליטול על כתפיו את האחריות לגורלות אנושיים במקרה של טעות בשיקול או בהבנת הנקרא? אנחנו הרי לא מסוגלים לרדת לסוף דעתו האינסופית של האל ואין לנו שום דרך לוודא שהשמטת מצווה זו או אחרת לא תגרום לו לגזור אבדון נצחי על כל החוטאים שבחרו להתעלם ממצוות שעד עתה כנראה גרמו לו רק נחת. אם אנחנו רוצים בדת עלינו לשחק לפי הכללים שהיא מכתיבה ולא להמציא כללי משחק חדשים שאולי לא ימצאו חן בעיני הסמכות שמצדיקה את הדת מלכתחילה.
 
האמונה היא אלסטית וניתן לעצבה בצורות שונות ומשונות אבל הדת, שאמורה לכפות על האל להעניק לישרי הדרך חיי עולם בגן עדן, היא קשיחה ובלתי מתפשרת. הדת מחייבת הליכה ב'דרך הישר' ומבטיחה שכר להולכים בה ועונש לסוטים ממנה. השכר והעונש הם פררוגטיבה אלוהית ובני האדם אינם רשאים לשנות על דעת עצמם את הקריטריונים שמגדירים את 'דרך הישר' ולצפות שהאל יישר קו עם גחמותיהם וישנה בעטיים את מדיניות התגמול והענישה שלו. 'דרך ישר' חדשה מחייבת התגלות חדשה, דוגמת זאת שהנוצרים הצליחו להפיק ממיתוס חייו, מותו ותחייתו המחודשת של ישו, ואין כל דרך לשנות את תכתיבי הדת על בסיס אותה ההתגלות שהכתיבה אותם מלכתחילה. לכן, אם ד"ר שילה ישלול את קדושתו של אפילו פסוק אחד בלבד הוא יגרום לדת היהודית להשיל את מעטפתה החיצונית ולהשאיר מאחוריה לא יותר מאשר גרעין קטן של אמירות מוסריות, ומעט הוראות שנסמכות רק עליהן, שאיש אינו יכול להעריך אם די בהם לספק את דרישותיו של האל, אם לאו.
 
2.
בעייה שניה שאני מוצא בשיטת 'המונותיאיזם המוסרי מן השמים' היא שהשיטה כולה תלויה במוסר העכשוי והיא מחייבת את הדת היהודית להשתנות בד בבד עם השתנות המוסר השולט. המוסר בימינו אינו זהה למוסר שרווח לפני מאתיים שנה והוא לבטח לא ידמה למוסר שישלוט בכיפה עוד מאתיים שנה. המוסר, כמו כל דבר אחר בעולמנו, מתפתח, משתכלל ומתאים את עצמו לתנאים המשתנים ולכן הוא אינו יכול לשמש כאמת מידה יציבה לקביעת מקורו האלוהי של פסוק זה או אחר. הרב שילה יכול אולי להגדיר 'רובד אלוהי' נכון ל-2014 אבל איש אינו יכול לתקוע כף לידו שזה יהיה 'הרובד האלוהי' גם ב-2114 וממילא איש אינו יכול להבטיח לנו שהאל ימשיך לשאת עימנו חסד גם לאחר השתנותו של המוסר האוניברסלי.
 
3.
שיטתו של הרב שילה מטילה דופי בכל גדולי ישראל שקדמו לו שכן הוא למעשה טוען שרבני העבר לא ידעו להבדיל בין אמירות מוסרות שמקורם באל ואמירות מוסריות שמבטאות את רוח תקופתן. מה זה אומר לגבי אבותינו שסמכו על רבניהם והאמינו שדרכם תוביל אותם לגן עדן - כשלמעשה הם לא עמדו בדרישות האלוהיות אלא רק בדרישותיהם של אנשים בשר ודם? אולי בכך הם דווקא הרגיזו את האל? הקרבת קורבנות אינה יכולה להחשב לדרישה אלוהית במיוחד ולכן, אולי האל כעס בעת שהוא ראה אלפי בהמות מועלות על האישים עבור לא יותר מאשר תועלתם האישית של הכוהנים[ו]? אולי בחרון אפו הוא החליט להעניש את מקריבי הקורבנות בעונשי הגיהנום? הרבנים החליפו את חובת הקרבת הקורבנות בחובת התפילה אבל איזו משמעות יש לתפילה אם היא רק מהווה תחליף למצווה אנושית שאינה נסמכת על המוסר האלוהי? האם לאחר פרסום שיטתו של ד"ר שילה חלק מאבותינו יואשמו שהם הגיעו לגן עדן בתואנות שוא? האם הם יגורשו משם? האם הם נכנסו בשערי גן עדן מלכתחילה?
 
גם אם נניח שהאל התחשב בתמימותם והביאם למחוז חפצם למרות שהם הלכו בדרכם של סמכויות זרות ולא בדרכו שלו, האם לא נוכל לראות בכך תקדים שמאפשר השגת גאולה באמצעות 'דרך הישר' של בני אדם גם כשזאת נוגדת את 'דרך הישר' של האל עצמו? הרבי מליובאוויטש, שכל דמיון בין המוסר שלו למוסר שד"ר שילה מגדיר כ'אלוהי' חייב לנבוע רק מהמקריות העיוורת או מטעות אנוש מצערת, מצביע על תורת החסידות בכלל, ותורת חב"ד בפרט, כנתיב היחיד לגאולה. כיצד נוכל לטעון שהוא טועה אם גם דרכם של אנשים אינטרסנטיים אחרים הובילה לבסוף לגן עדן?    
 
סיכום
 
ניתן להקשות על שיטתו של ד"ר שילה עוד ועוד אבל אין טעם להיכנס לפרטים כאשר מעצם טבעה 'מונותיאיזם מוסרי מן השמים' היא שיטה שתלויה בקני מידה אנושים, שהם בהכרח יחסיים, ולא בקני המידה האבסולוטיים של האל. אם לאדם ניתנה הזכות לקבוע, על סמך הגיונו וערכיו המוסריים, איזה פסוק מקראי נכתב על ידי האל ואיזה על ידי בני תמותה, הרי שהאדם, ולא האל, הוא הסמכות העליונה ורק על פיו ישק דבר.
 
ברצוני לציין שאיני צד בדיון זה ודעותיו של ד"ר שילה אינן מפריעות לי ולו כמלא הנימה אבל כיוון שלהערכתי הן סותרות לחלוטין כל מה שידוע לי על הדת היהודית איני יכול שלא לטעון שהרפורמה שד"ר שילה מציע סוללת לנו את הדרך לדת חדשה שבינה לבין היהדות הרבנית המוכרת לנו אין ולא כלום. דת חדשה אינה נחשבת בעיני כפסולה יותר מדת מבוססת אבל כל מי שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו חייב להבין ששיטתו של ד"ר שילה, כמו שיטתו של הרב השל לפניו, פותרת את המתח שקיים בתוך היהדות באמצעות כללי משחק חדשים שאינם מקובלים על שאר השחקנים. מבחינתם של המאמינים, השיטה שלו שקולה לעוד תיאוריה היסטורית, סוציולוגית, אנתרופולוגית או פילוסופית שיכולה אולי להעשיר את המחקר אך לא את הדת ולכן אין בכוחה לחייב איש זולת המינים שמחליטים לדבוק בה.

אני בעד כל רפורמה שתוציא את מקצת האויר שמנפח את הבועה החרדית אבל אני לא מאמין בפתרונות מאולצים מלכתחילה מסתמכים על אמונות שנמצאות בפשיטת רגל, דוגמת האמונה בהתגלות אלוהית שהתרחשה במהלך ההיסטוריה האנושית לעיניהם של שני מליון גברים, נשים וילדים, ולכן איני מבין מדוע צריך להתאים דתות קיימות לערכים ההומניסטים-ליברליים של המודרנה במקום פשוט לאמץ את מודרנה ולזנוח כליל את האל שכנראה מעולם לא הוציא מפיו את הדברים שמיוחסים לו. האלוהות כופה אמות מידה אבסולוטיות, שכפי שד"ר שילה הדגים, אינן רלוונטיות בעולם שברובו כבר מאמץ אמות מידה אנושיות. במקום להנשים את הדת בצורה מלאכותית באמצעות תיאוריות דוגמת ''מונותיאיזם מוסרי מן השמים' האם לא הגיע הזמן לתת לה למות בשיבה טובה ולאמץ במקומה את הדת שנקראת 'חילוניות הומניסטית-ליברלית'?   
 


[א]             
ראה הערך 'מרדכי ברויאר' בויקיפדיה
[ב]             
המאמר 'על ביקורת המקרא' באתר דעת
[ג]              
טיעון זה דומה במהותו לטיעונים של אפולוגטים נוצרים שנאלצו להתמודד עם הסתירות המהותיות בין שלושת הבשורות הסינופטיות לבין הבשורה על פי יוחנן שסותרת אותם הן בנקודת מבטה התיאולוגיות והן בסיפור קורותיו של ישו. גם הם ראו בבשורות השונות משום 'בחינות' שונות של אמת אחת גדולה ומקיפה אותה ניתן להבין רק אם מניחים מראש שארבעת הבשורות משלימות האחת את השנייה ורק שילובן חושף את משמעותה הנכונה של הבשורה הנוצרית.  
[ד]              
למרות עיסוקו, הרב אברהם יהושע השל הוא אחד מגיבורי התרבות שלי כפי שמוכיח המאמר 'שני רבנים בשם אברהם'.
[ה]             
מצוטט במאמרו של ד"ר שילה.
[ו]              
ראה המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'
נקרא 2629 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

3 תגובות

  • קישור לתגובה חמישי, 28 אוגוסט 2014 22:53 הוסף ע״י אלחנן שילה

    המאמר על ביקורת המקרא הוא חלק ממהלך הגותי כולל. ראה בקישור זה שמרכז את מאמרי:
    http://www.academics.co.il/Authors/Author2904.aspx
    הם כוללים מושגים כגון "קיום מצוות ללא מצווה" - קיום שערכו מתוך עצמו, גם אם לא רואים בו ציווי אלוהי.
    אני מסכים עמך שיש כאן משהוא חדש שאיננו זהה ליהדות של העבר.
    אם מסתכלים על השוני, ניתן לקרא לזה "דת חדשה", ואם מסתכלים על ההמשכיות שיש כאן ניתן לראות בזה מהלך דיאלקטי הגלייני של תזה אנטי-תזה וסינטזה.
    אותה רטוריקה של "דת חדשה" ניתן להפעיל גם על העולם החרדי, ולהגיד שהיהדות היא דינמית, והחידוש הכי גדול של העולם החרדי הוא ש"חדש אסור מן התורה".
    הדינמיות של חז"ל ביחס ליהדות המקרא זאת הדינמיות היהודית, בעוד שהחרדיות דומה לניוון קראי.
    בשורה התחתונה, הכל תלוי בנקודת המבט.

  • קישור לתגובה רביעי, 13 אוגוסט 2014 09:11 הוסף ע״י עדי אביר

    בן,

    הציונות הדתית עקומה ומעוותת לפי קנה המידה שלך - שבעיני נראה אף הוא עקום ומעוות. אתה לא יכול למדוד עיוות כשבעדך רק סרגל עקום ומעוות.

    איני מנסה להגן חלילה על הישיבות של הציונות הדתית אבל בוגריהם לפחות משרתים, לומדים לימודים גבוהים, נכנסים למעגל העבודה ותורמים לכלכלה ולחברה. מה מרוויחה המדינה מהמיליארדים שהיא משקיעה בחינוך החרדי? בורות? טפילות? השתמטות? יריקה על ילדות קטנות?

    איני יודע אם 50% מבוגרי הישיבות של הציונות הדתית אכן חוזרים בשאלה, אבל אם כן אז זאת הוכחה ניצחת לכך שבישיבות הללו לא מדכאים את החשיבה העצמית ולא כופים על התלמידים אמת אחת - בלתי משתנה, נצחית ומושלמת. בישיבות החרדיות לא מלמדים לחשוב בצורה עצמאית ולא חושפים בפני התלמידים את 'אמיתות' המדע והמחקר. מי שמכיר רק אמת אחת אכן חושב שהוא חי בטוב שבכל העולמות וסיכוייו לעזוב את העולם היחיד שהוא מכיר הם אכן נמוכים יותר. הבעייה היא שאין שום אפשרות להגן לנצח על שקרים ואחיזות עיניים ולכן כשהמשבר יפקוד את העולם החרדי השבר יהיה טראומטי והנטישה תהייה הרבה יותר חזקה וכואבת.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 13 אוגוסט 2014 05:30 הוסף ע״י בן

    עדי,

    עם דבר אחד אני מסכים אתך: הציונות הדתית עקומה ומעוותת. גדולי הכופרים ושונאי הדת היום צמחו בישיבות התיכוניות וההסדר.
    למעלה מ - 50% יחזרו בשאלה והאחוז רק עולה ואחוז לא מבוטל יגיע לכפירה. חבל שהם לא מתעוררים

    בן

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים