Print this page
שישי, 21 נובמבר 2014 13:40

תורת ההפרייה והעיבור של הרבנים

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
אחד הפשעים שחז"ל עוד עתידים לתת עליו את הדין הוא הנוהג המגוחך לעגן באסמכתאות מקראיות את המדע ה'מודרני' של זמנם וכך להפכו לבשר מבשרה של הדת היהודית. במקרה זה, הרבנים הצליחו לאתר שברירי פסוקים שהעניקו תוקף והגינות לאמונות הטפלות שבשעתו הסבירו את תהליך ההתעברות ואת שלבי התפתחותו של העובר. אף שהתורה אמורה לקפל בחובה את כל הידע האנושי, המוכר וזה שעוד יתגלה, אנחנו לא באמת מצפים מחכמינו הקדמונים להתמצא בתורת האמבריולוגיה המודרנית. לעומת זאת, אנחנו כן תובעים מהם להפסיק להציג את כל הדעות הנושנות שהם גררו מהרחוב כ'אמת אלוהית' שנגזרותיה ההלכתיות מחייבות אותנו עד עצם ימינו אנו.     
 
 
פלא העיבור
 
נניח שאתם פילוסופים קדומים וברצונכם להבין כיצד אשה מתעברת. מה הייתם עושים? כלים  מדעיים הרי אין לכם ועל תאי זרע וביציות צאצאיכם ישמעו רק עוד אלפיים שנה לערך. כיצד, אם כן, תוכלו להבין מה באמת קורה בזמן התעברותה של האשה? ובכן, תלוי באיזו תרבות אתם חיים. אם הייתם פילוסופים יווניים הייתם מנסים להבין את התהליך באמצעות הגיונכם וחקר תופעות דומות בדגים ועופות. אם הייתם רבנים בני דור התלמוד הייתם מלקטים פירורי מידע ורצים לארון הספרים היהודי כדי לעגן את התיאוריות המדעיות 'המודרניות' ששמעתם ברחוב באסמכתאות תנכיות ותלמודיות.

היפוקרטס, ואחריו אריסטו, שבהמשך התאים את תורתו של היפוקרטס לתבניות הגיוניות של תורת הפיזיקה שלו, תקפו את שאלת העיבור עם מעט הממצאים האמפיריים שעמדו לרשותם וההגיון החד שהביא להם את פרסומם, ופיתחו תורות שהתקבלו על דעתם של כל משכילי תקופתם. היפוקרטס, אבי תורת ארבעת הליחות, האמין שכל התהליכים האורגניים מונעים על ידי מרה שחורה, מרה צהובה, כיח ודם. בעת ההתעברות, זרע הגבר מתלכד עם דם האשה ויוצר גוש רך ורטוב. המרה הצהובה, אותה היפוקרטס מזהה עם האש היסודית[א], לוחכת את הגוש הרטוב ומעניקה לו קליפה קשיחה. בהמשך היא ממשיכה לפעול בתוך הקליפה ומקשה חלקים מסויימים מהגוש הרטוב - מהם יתפתחו העצמות והגידים. באיזורים אחרים של הגוש, ההמרה הצהובה חורצת נקבים ותעלות שמאוחר יותר יהפכו לכלי הדם ולצינורות דרכם יזרמו האויר, הנוזלים והמזון. בשיטתו של היפוקרטס, מינו של העובר נקבע באופן מקרי על ידי הכמות היחסית בתוך העובר של חומר שמקורו בזרע האב וחומר שמקורו בדם האם.     
 
לשיטתו של אריסטו, לכל עצם בטבע יש שני רכיבים שונים, אך בלתי נפרדים: חומר וצורה. השיטה האריסטוטלית, ששלטה בכיפה עד אמצע המאה השבע עשרה ונזנחה סופית רק במאה התשע עשרה, הניחה, בדומה להיפוקרטס, שדם האם משמש כחומר הגלמי ליצירת העובר בעוד שזרעו של הגבר תורם למרקחת את רק את רכיב הצורה והוא זה שגורם לדם האשה להתקשות (לקפוא) ולהפוך לעובר - בדיוק באותו האופן בו אנזימים מסויימים גורמים לחלב לקרוש להפוך לגבינה. בהמשך, גוף העובר מתפתח בשלבים ובאופן הדרגתי ומינו נקבע על פי שלמות התפתחותו. עובר שמתפתח בצורה מושלמת יהפוך לזכר ומעובר שיתפתח בצורה פחות מושלמת תיווצר נקבה.
 
בשלב מסויים עלה הצורך להתאים את תורתו של אריסטו לעובדה שגם בנות דומות לעיתים לאמהותיהן. אין כל בעיה עם בנים שדומים לאבותיהם שהרי הם קיבלו את צורתם מזרעו של אביהם, אבל בנות לא קיבלו מאימן דבר זולת חומר חסר צורה ואין בידנו מנגנון שמסביר כיצד צורת האם מסוגלת להגיע לבתה. הפתרון ההגיוני ביותר היה להעניק לאשה זרע משל עצמה שנושא עימו תכונות נשיות. מכאן התפתחו שתי אסכולות, אסכולת מיזוג הזרעים שקובעת שהעובר נוצר מזרעם של הגבר והאשה גם יחד ובהמשך הוא עובר התפתחות הדרגתית שהופכת אותו לבסוף לולד שיוצא מרחם אימו ואסכולת הזרע הבודד שמניחה שבדומה לבובות הבבושקה, גם בזרעו של האדם, בין אם גבר בין אם אשה, חבויה צורת אדם מיניאטורית ולצורה הזעירה הזאת יש זרע בו חבויה צורת אדם עוד יותר זעירה וכך הלאה עד סוף כל הדורות. בזרעם של הזכרים חבויות צורות של זכרים זעירים ובזרען של הנקבות – צורות של נקבות זעירות. בעת הזיווג אחד משני הזרעים, זה של הגבר או זה של האשה, נקלט ברחמה של האשה וממנו מתפתח העובר שלימים יהפוך לאדם בוגר שגם בזרעיו תהיינה חבויות הצורות של כל צאצאיו. גישה זאת קובעת שהעובר מתפתח מהזרע הראשון שנקלט ברחמה של האשה והזרע של בן הזוג השני אינו ממלא כל תפקיד ביצירתו. מכך נגזר שבעת ההתעברות נשתל ברחמה של האשה עובר בעל איברים וצורה שהולך וגדל מבלי שדבר ישתנה בדמותו. בנוסף, האסכולה הזאת מחייבת אותנו להסיק שדמותם של כל בני האדם נקבעה כבר בעת בריאתם של אדם וחווה והתובנה הזאת, יש לשער, קסמה מאד לרבנים שלימים אימצו אותה והפכו אותה לנכס צאן ברזל של תורתם.

אף שבתנ"ך
[ב] ובכתבים הרבניים[ג] ניתן למצוא את עקבותיהן של תיאוריות התעברות אחרות, הדעות התלמודיות המבוססות והמעמיקות ביותר נקשרות בבירור לתורת הזרע הבודד ובהן נדון עתה.
 
 
הדיון התלמודי בהתעברות והריון
 
את אחת המבוכות הפחות נעימות בתלמוד מספק לנו הקטע הבא:
 
כדוגמה לתפילת שוא, המשנה נותנת את הדוגמה הבאה: הייתה אשתו מעוברת ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר' הרי זו תפלת שוא.[ד]
 
(מקשים:) האם בקשת הרחמים אינה עוזרת לקבוע את מין הוולד? הרי על הפסוק 'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'[ה] שאל רב יוסף מדוע היה צורך במילה 'וְאַחַר' ורב הסביר זאת כך: לאה דנה דין בעצמה ואמרה: 'שנים עשר שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה ואם גם הילד הבא שלי יהיה זכר אחותי רחל לא תוכל להוליד אלא בן אחד והיא לא תשתווה אפילו לאחת השפחות'. מיד נהפך העובר שבבטנה לבת שנאמר 'וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'.
 
(דוחים:) אין לומדים הלכה כללית ממעשה ניסים כי ניתן לומר שהמקרה של לאה התרחש בתוך ארבעים יום ליצירה, כשהתפילה עדיין מסוגלת להשפיע על מין העובר, כמתפרש מדברי הברייתא: 'שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שהזרע ייקלט ולא יסריח. משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שהולד יהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שהולד יתפתח ולא ידמה לדג הסנדל. משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שולד לא יהא נפל. מששה ועד תשעה חודשים יבקש רחמים שיצא בשלום.'

(על כך מקשים:) והאמר רב יצחק בנו של רב אמי: הגבר מזריע תחלה – נולדת נקבה. אשה מזריעה ראשונה – נולד זכר ורמז לכך בדברי הפסוק 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'[ו] ומכן שמין העובר נקבע כבר בעת התעברות ולא ניתן לשנותו ואם כך כיצד הצליחה לאה לשנות את מינו של העובר בבטנה?
 
(פותרים את הקושי:) כאן שניהם הזריעו בבת אחת ומינו של הולד טרם נקבע ולכן היה מקום לתפילה.[1]
 
במילים אחרות: בעקבות תפילתה של לאה העובר שבבטנה הפך מזכר לנקבה. הפלא הזה סתר בעליל את דבריו של רב יצחק בנו של רב אמי[ז] שטען שמין העובר נקבע כבר בעת ההתעברות בהתאם לבן הזוג שהגיע ראשון לידי פורקנו כך שאם הגבר מזריע ראשון נולדת בת ואם האשה מזריעה ראשונה נולד בן. הסתירה המביכה דרשה החלקה והרבנים מיהרו לספק את הסחורה בהסבירם שבמקרה זה יעקב ולאה הזריעו בו-זמנית ולכן מין העובר עדיין לא נקבע סופית וניתן היה להתפלל לאלוהים בבקשה לשנותו. סביר? ייתכן שלא, אבל מעוגן בפסוקים ולכן חלק מהאמת המחייבת של חז"ל.

נראה שקביעתו הסתומה במקצת של רב יצחק לא הייתה מובנת על פניה ורבי צדוק[ח] נאלץ להרחיב עליה את הדיבור:
 
אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזריעה (מפזרת זרע) תחילה – נולד זכר. איש מזריע (מפזר זרע) תחילה - נולדת נקבה, שנאמר 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'.
 
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: 'אשה מזרעת תחילה - נולד זכר, איש מזריע תחילה - נולדת נקבה' ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשם: נאמר 'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ'וכיוון שהכתוב קשר את לידת הבנים ללאה ואת לידת הבת ליעקב עלינו להבין שבנים נולדים מזרעה של האשה ובנות מזרעו של הגבר.
 
(שואלים:) נאמר, 'וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים'[ט] אבל האם בידם של בני אדם להרבות לעצמם בנים ובני בנים?
(משיבים:) אלא משום שהיו משהים עצמם בבטן (מתאפקים לא לסיים) כדי שתזרענה נשותיהם תחילה והילודים יהיו זכרים, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים.
 
דברים אלו מסבירים את דברי רב קטינא[י] שאמר: אני מסוגל לגרום לכך שכל ילדיי יהיו זכרים (בכך שאני משהה עצמי מלהזריע[יא]).
 
אמר רבא[יב]: מי שרוצה שכל ילדיו יהיו זכרים יבעל וישנה[יג] (יבעל פעם שניה וכך אשתו תזריע ראשונה בעת המשגל השני והעובר יהיה ממין זכר).[2]
 
את הקביעה 'הגבר מזריע תחלה – נולדת נקבה. אשה מזריעה ראשונה – נולד זכר' נוכל להבין רק אם נניח שבעל המאמר התבסס על תורת הזרע הבודד וגם הוא חשב שהעובר נוצר מזרעו של אחד ההורים בלבד ולא ממיזוג זרעם של השניים. הדעת גם נותנת שחייבת להיות חוקיות שקובעת איזה משני הזרעים יקלט ברחם והניסיון לימד את רבותינו שסדר ההגעה לפורקן מיני הוא זה שקובע את מין הוולד.
 
אף שכל התורמים לדיונים התלמודיים שסקרנו עד כה היו אמוראים בבליים בני הדור השלישי והרביעי, נראה שתורת הזרע הבודד והטכניקה שמבטיחה הולדת בנים זכרים הייתה מוכרת גם לתנאים שכן אנו מוצאים שגם רבי יוסי נהג להשתמש בהן:
 
אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל.
שואלים: מי הם אותם 'ארזים'?
משיבים: רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי יוסי, רבי חלפתא ברבי יוסי, רבי אבטילס ברבי יוסי ורבי מנחם ברבי יוסי.
 ...
שואלים: האם מכך שרבי יוסי מציין כי בעל רק חמש בעילות יש להבין שהוא לא קיים את מצות העונה, היינו מצוות קיום יחסי מין תקופתיים עם האשה?
משיבים: לא. רבי יוסי התכוון רק לומר שהוא בעל חמש בעילות כפולות שמבטיחות הולדת בנים זכרים.[3]
 
אני יכול להעלות בהקשר זה את ההשערה שתיאורית הזרע הבודד רווחה בארץ ישראל בימי התנאים המוקדמים והיא נדחקה לקרן זוית ונשכחה לאחר שרבי יהודה הנשיא העניק הכשר לפילוסופיה היוונית שכבר העדיפה בשלב זה את אסכולת מיזוג הזרעים. יהדות בבל, שתחת שלטון הפרתים והסאסאנים עדיין לא נחשפה להשפעות ההלניסטיות, המשיכה לדבוק בתורה אבותיה ורבניה כנראה לא זנחו מעולם את תורת הזרע הבודד. בכל מקרה, ברור שרבים מחכמי ישראל חשבו שדי בזרע של הורה אחד בלבד כדי לעבר את האשה והאמינו שמינו ודמותו של הולד ייקבעו על פי המין והדמות של הצורה הזעירה שנמצאת בתוך הזרע בר-המזל שבסופו של דבר זכה לנבוט ברחמה של האשה.
 
 
התרומה הפרשנית
 
כיוון שרש"י הסתפק בחזרה על דברי התלמוד[4] תלמידו רבי יצחק בן אשר הלוי (ריב"א) נאלץ להרחיב את הדיבור בסוגייה:
 
'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה'. הטעם לכך הוא שעובדתית נכון שמזרע האיש נולד הזכר ומזרע האשה נולדת הנקבה כיוון שכאשר האשה מזרעת תחילה הזרע מתפשט במהלך התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל ואז זרע האיש שמגיע בגמר הביאה נשאר ונקלט וממנו נולד ולד ממין זכר. באותו אופן, איש מזריע תחילה נולדת נקבה כי זרע הגבר מתפזר והולד נוצר מזרע האשה שהגיע למקום מאוחר יותר.[5]
 
רבי חזקיה בן מנוח (חזקוני), בן המאה השלוש עשרה לספירתם מרבה להסתמך על פירושי רש"י ותלמידיו והוא הבהיר את התמונה במילים עוד יותר ברורות ומובנות:
 
'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר', זה הטעם: כשזרע האשה בא תחילה הוא מתפזר בהמשך התשמיש ומתבטל אבל כשזרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט ממנו הולד נוצר. איש מזריע תחלה יולדת נקבה מהטעם ההפוך, כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.[6]
 
גם בעלי התוספות, שפעלו במאתיים השנים שלאחר מותו של רש"י, כנראה הסתמכו על תורת הזרע-הבודד כשהם פרשו:
 
'וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה'[יד]:
אמרו רבותינו: סימן מסר להם אותו רשע פרעה שאם פני העובר למטה הרי הוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא[טו]. ועוד מסר להם סימן אחר: אם ירכותיה של יולדת מצטננות הרי שהעובר הוא זכר, כפי שאמרו רבותינו: 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר'. והטעם כי לאחר שהאשה הזריעה היא מצטננת וזרע האיש שבא אחרון מבטל את זרעה של האשה שבא ראשון. אם ירכותיה של האשה מתחממות הרי שהולד הוא ממין נקבה.[7]
 
אבל היו ביניהם גם כאלו שהשתעשעו בתיאוריות מעט יותר מוזרות שכנראה הניבו טכניקות לא פחות בדוקות:
 
ויש אומרים שמצאו בספר הטבע שיש באשה שבעה נקבים, שלשה מימין, שלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע בנקבים מימין  תלד זכר. אם בקבים משמאל - תלד נקבה. אם בנקב האמצעי - תלד טומטום או אנדרוגינוס. כשהיא שוכבת על צידה הימני נכנס הזרע בנקבים הימניים והיא תלד זכר.[8]
 
רבנים מאוחרים יותר, דוגמת הרמב"ן שכבר נהנה מפירות הרנסנס הסקולסטי שהחדיר את התורה האריסטוטלית למחשבה האירופאית, ניסה להוציא את העוקץ מתורת הזרע הבודד ושלבה עם תורת מיזוג הזרעים, כפי שהיא השתקפה בתיאור אחר שהשתמר בתלמוד:
 
'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר' ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יווצר בהם זרע כלל, או שהזרע ההוא אינו קופא ואינו משפיע כלל על העובר, אבל כשהחכמים אמרו 'מזרעת', הם התכוונו לדם הרחם שנאסף בסיום הביאה ונאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם הם קראו 'זרע' ולכן הם אמרו 'שלשה שותפין יש בו באדם: איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין'[9] וגם הרופאים חושבים שכך נוצר העובר.

ועל דעת פילוסופי היוונים, כל העובר נוצר מדם האשה ותרומתו של האיש מסתכמת בהענקת הכוח ההיולי שמטביע את צורת הולד בחומר, כי אין שום הבדל במראה בין ביצת תרנגולת שהופרתה על ידי זכר לביצה לא מופרית אבל בראשונה יגדל אפרוח והשנייה לא תזרע ולא תצמיח כיוון שנמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי.
[10]
 
גם הספורנו, בן המאה השש עשרה, מצא דרך לנטרל את המשמעויות היותר מביכות של תורת הזרע הבודד והוא פירש:
 
'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'[טז]: כבר אמרו 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' וזה כי אמנם זרע האשה הוא הלחות שלעיתים נפלטת ממנה בעת הביאה ולחות הזאת אין כל תפקיד בעיבור זכרים כאשר דמה של האשה קופא בזרע הגבר והופך לעובר. אבל במקרה שהלחות של האשה נכנסת לדם שנקפא מזרעו של הגבר יהיה בעובר עודף זרע נשי והולד יהיה ממין נקבה.[11]
 
חכם אחר שפעל במאה השש עשרה, הרב יצחק קארו, דודו של הרב יוסף קארו הגדול, הצליח אפילו להעלות שתי השערות נוספות, אף ששתיהן מביכות לפחות באותה המידה: 
 
והיה ראוי שיאמר 'אשה כי תלד זכר', מה צורך לומר 'תזריע', לכן דרשו חז"ל 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה', והטעם שכשהאשה מזריעה תחילה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר על הזרע שלה, לפי שהטיפה שלה שבאה בראשונה היא כמו השדה שזורעים בו, והטיפה האחרונה שהיא שלו הוא כחיטים שזורעים בשדה, וכך גם ההיפך, כשהאיש מזריע תחלה אותה הטיפה היא כשדה, והטיפה האחרונה שהיא שלה הוא כחיטים שזורעים בשדה.
 
ועוד: אשה מזרעת תחילה משום שהיא חומדת את בעלה ומציירת אותו בלבה ולכן העובר יהיה בדמותו, ואיש מזריע תחילה משום שהוא חושק באשתו ומצייר אותה בדמיונו ולכן העובר יהיה ממין נקבה, כמוה.[12]
 
נוכל להמשיך ולהפליג בדברי הרבנים אבל הצורך לקצר מאלץ אותנו לוותר על הדעות הפחות פיקנטיות ולקנח בדבריו שלהבן איש חי,הרב יוסף חיים מבגדד, מגדולי האחרונים שנחשב לאחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. הבן איש חי, שנפטר בתחילת המאה העשרים, מעולם לא נמנע מלהוסיף את תרומתו לכל מבוכה תלמודית ומדבריו ראוי לצטט שלושה קטעים:  
 
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בזכות הצניעות יזכה האדם לבנים, וכמו שנאמר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל'[יז] ומיד אחר כך כתוב 'וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' ואמרתי הטעם לכך הוא שעל ידי הצניעות שבאשה תתמעט תאות המשגל אצל בעלה בעת תשמישו עמו, ואז הוא יתאחר בהזרעתו והיא מזרעת תחילה ותלד זכר.[13]
 
הצניעות מדכאת את תשוקתו של הגבר, באין תשוקה ההזרעה מתעכבת. הפורקן המתאחר מאפשר לאשה להזריע ראשונה וממילא הגבר מזריע אחריה ובהכרח נולד בן זכר.
 
ונראה לי בסיעתא דשמיא על דרך מה שאמרו רבני אשכנז זכרונם לברכה במאמר 'בת בתחילה סימן יפה לבנים', שפירשו תיבת בת לשון שינה, כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחילה, שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סימן יפה לבנים שאז יוליד זכרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר', כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים זכרונם לברכה, וכן כאן שראש תיבת בת לשון שינה וקירור, שגומרים ביאתם בה ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת לאחר שגמר תאותו כולה נעשה בת.[14]
 
כיצד הבן איש חי קופץ מתיבת 'בת' להתקררות איבר התשמיש של הגבר עדיין לא הצלחתי להבין אבל ברור שאם האיבר מתקרר והקישוי מתאחר הזרעת הגבר מתעכבת וממילא האשה תזריע לפניו ותוליד בן.
 
וכפר דכרייא, שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה. נוכל לומר, בסיעתא דשמיא, שהטעם לכך הוא שעקב טבע האויר של אותו הכפר הייתה תאוות הנשים מרובה יותר מתאות הגברים, ולכן לפי הטבע היו יולדות זכרים, כיוון שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, אך אחר שתלד האשה כמה בנים, יהיה בה חולשה ותתמעט תאוותה, ואז יהיה שיעור תאות האיש מרובה מתאותה, ותתאחר הזרעה של האשה, כי יהיה איש מזריע תחלה, שאז כפי הטבע יולדת נקבה, ולכן אותם הנשים היו יולדות נקבות באחרונה ופוסקות.[15]
 
הדברים ברורים. תאוות הנשים ניזונה מאויר הכפר ומרוב להיטותן הן מזריעות ראשונה ונולדים בנים. לאחד מספר לידות תאוותן פוחתת, הגברים מזריעים ראשונים ומתחילות להיוולד נקבות. זה כמעט ברור מאליו. ככה זה כשעוברים נוצרים מזרע אחד בלבד.
 
המסקנות העצובות
 
אם נראה לנו שהמדרשים הרבניים, שנסמכו על הספקולציות של היפוקרטס ואריסטו, כבר היו אמורים להיעלם בחביונות השכחה עלינו רק לקרוא את חוות דעתו של השופט יצחק אנגלרד בפסק דין נז(1) 419 שניתן בתאריך 23.12.02 בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בתיק 2458/01 שעניינו 'משפחה חדשה נגד הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים'.
 
העתירה הוגשה על ידי אישה רווקה שרחמה נכרת והיא בשנות הארבעים לחייה שביקשה מהועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים של משרד הבריאות שביציות שנשאבו מגופה יופרו בזרעו של תורם אנונימי ויושתלו ברחמה של אם פונדקאית. הועדה החליטה לדחות את הבקשה על הסף בטענה שהחוק אינו מאפשר הפריה חוץ גופית לאישה שאין לה בן-זוג, והמבקשת עתרה לבג"צ בחוות דעתו השופט אנגלרד התייחס למקורות היהודיים של הסוגיה:
 
13. באשר לאם פונדקאית, מסורת אגדית קדומה מספרת כי קרה כדבר הזה בין רחל ללאה בהריונן עם דינה ויוסף. על-פי המסופר, בהריונה האחרון של לאה אשת יעקב היא נשאה ברחמה בן. יעקב כבר היה באותה עת אב לעשרה בנים: שישה מהם של לאה, שנים של בלהה ושנים של זלפה. לאה ראתה בנבואה כי ליעקב עתידים להיות שנים עשר בנים בלבד, כך שאם תלד את הבן שברחמה - אשר יהיה הבן האחד עשר של יעקב - הרי תישאר לרחל הולדת בן אחד בלבד. כיוון שלאה לא רצתה שרחל תהיה אם לבן אחד בלבד, שעה שאפילו לשפחות כבר היו שני בנים, היא התפללה למען אשר לא תלד היא את הבן, כך שרחל תוכל ללדת את שני הבנים שנותרו על פי הנבואה. לפי גרסה אחת, העובר שהיה ברחמה של לאה הפך לבת (מבין המקורות, ראה ברכות, ס, א). לפי גרסה אחרת של אגדה זו, הדבר התבצע בדרך שונה: לאחר שלאה התפללה שלא תלד את הבן שברחמה, התחלפו העוברים בין האחיות: הבן שהיה ברחמה של לאה עבר לרחמה של רחל, והבת שרחל נשאה ברחמה עברה ללאה. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל', ד"ה "ואחר ילדה":
ואמר רב חנינא בן פזי 'נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והייתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף.'
 
ראה גם תרגום יונתן, בראשית ל, כ"א; וכן פירוש דעת זקנים ובעלי התוספות על אותו הפסוק.
 
מעניין לציין שמסורת זו מובאת גם בפיוט "אבן חוג מצוק נשיה", המיוחס לקליר, והנאמר בתפילת שחרית של היום הראשון של ראש השנה (מחזור לימים נוראים, מהדיר: ד' גולדשמידט, התש"ל):
זכר לה [לרחל] יושר אורחות
עובר להמיר בבטן אחות
חשבה היום זכרה להאחות
סילוף דינה ביהוסף להנחות
 
על פי גרסה זו של האגדה, נס גרם לכך שרחל ילדה את יוסף שהיה בנה הגנטי של לאה, ואילו לאה ילדה את דינה - בתה הגנטית של רחל.
 
מסתבר שההבל התלמודי, שבכל חברה מתוקנת היה נזרק, יחד עם כל הררי הלהג שהצטברו סביבו, לפח האשפה הגדול של ההיסטוריה עדיין משמש כשיקול רלוונטי בבית המשפט הגבוה ביותר של מדינת ישראל ושופטים מכובדים ומוערכים עדיין מוצאים לנכון להזכירו בפסקי דין מחייבים. דבר אינו יכול להמחיש טוב יותר את האבסורד, שעל שלבי התפתחותו ראוי להרחיב:
 
1.
רבני דור התלמוד קלטו ו'גיירו' דעות מדעיות שהם שמעו ברחוב הארץ-ישראלי, שם לבטח הסתובבו אנשים שהכירו את חידושי הפילוסופיה היוונית. עד מהרה הדעות המדעיות ה'מודרניות' הפכו לנכס צאן ברזל של הדת היהודית ועשו את דרכן גם לבבל.
 
2.
הרבנים, כהרגלם, עיגנו את התובנות החדשות בפסוקים וניצלו אותן להבהרת ניסוחים מקראיים שעד אז לא בוארו די צרכם. תוך כדי כך הם הגיעו למסקנה ש'הגבר מזריע תחלה – נולדת נקבה, אשה מזריעה ראשונה – נולד זכר.'
 
3.
ראשוני פרשני ימי הביניים מצאו את עצמם עם אמת תורנית-מדעית שלא חרגה מהותית מהתובנות המדעיות של בני תקופתם ולכן הם הרחיבו, אולי על סמך שמועות מדעיות שהם קלטו ברחוב ואולי על סמך פלפולים שנלמדו בין כתלי הישיבות, על ההוראות  התלמודיות והסבירו ביתר פירוט את הבסיס העובדתי להוראות הללו, למשל, 'כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר'.  
 
4.
לאחר ההשתלטות האריסטוטלית על המחשבה האירופאית, הסתבר לפרשנים שברחוב כבר מתהלכות דעות מתקדמות יותר, שמניחות שליצירת העובר דרושים 'זרעים' משני ההורים ואין די בזרע מהורה אחד בלבד. השתכללות ההבנה המדעית חייבה שינוי בתפיסה התורנית ופרשנים דוגמת הרמב"ן ורבנו בחיי שינסו את מותניהם והחלו לטשטש את המשמעויות הברורות של דברי קודמיהם ולהתאימם לנורמות החדשות. 
 
5.
מתחילת העת החדשה והילך המדע התפתח בצעדי ענק ועד מהרה היהדות מצאה את עצמה הרחק מאחור. רבנים מסויימים ניסו להקהות את הביטויים המביכים שנותרו בארון הספרים שלהם באמצעות פרשנויות אלגוריות, 'רוחניות' וקבליות אבל אחרים, ובמיוחד אלו שחיו בארצות בהן המדע המודרני לא הצליח להבקיע מבעד לחומות הדת, שמרו על העטרה הישנה והמשיכו להבין את דברי קודמיהם פשטם וכלשונם.
 
6.
בימינו אנו פוסקים ושופטים שנדרשים לדון בתחומים בהם ההלכה ממלאת את פיה מים, דוגמת תופעת הפונדקאות שהחלה רק לקראת סוף המאה העשרים, פונים אל האגדה ושם הם מוצאים את הפנינים שבהיעדר כל אלטרנטיבה הופכים עבורם ל'דעת תורה' בה הם מתחשבים בפסקי הדין שלהם.
 
כך נראית דת שמקדשת כל דבר שטות שמצא את דרכו לכתביה הקדושים ואינה מוכנה למחוק מספריה אפילו את ההבלים הברורים ביותר. עוברים אינם נוצרים מזרעו של אחד מבני הזוג ואפילו לא מהמפגש של הזרע הגברי עם דם האשה. זאת אינה השערה אלא עובדה מדעית וודאית ומוכחת שמשרתת כל גינקולוגית שמטפלת בנשים החרדיות המחוזקות ביותר. ראוי אם כן, לדלל את ארון הספרים היהודי ולהפוך את כל הדיונים התלמודיים בזרעים, עוברים והריונות למשלים יפים ואלגוריות עמוקות כך שתובנות המדע המודרני תוכלנה להיכנס לעולם החרדי בגלוי, בכבוד ובדרך המלך ולא רק בהחבא ובצנעה מאחורי דלתן הסגורה של רופאות וגניקולוגיות.    
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו.
 


[א]              
הפילוסופים היווניים האמינו שכל החומר התת-ירחי מורכב מתרכובות של ארבעה יסודות בלבד: אדמה, מים, אויר ואש. ראה ערך 'ארבעת היסודות' בויקיפדיה ואת הפרק 'חומר, תנועה וצורה' במאמר 'ההשפעה האריסטוטלית'. היפוקרטס גרס שיסוד האש שמלחך ברחמה של האשה צורב מעצב את דמותו של העובר.

[ב]              
קטע תיאולוגי שכנראה נכתב לפני המפגש עם התרבות היוונית, אינו נגוע בשום איזכור של התהליכים הטבעיים ונראה שבעל המזמור מעולם לא שמע על היפוקרטס או על תורתו. האל לבדו אחראי לכל תהליך ההתעברות ורק לו מגיעה התודה על יצירת העובר במחשכי בטנה של האשה ועל ההגנה המתמשכת שהוא מספק לו שם:

'כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד. לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם.'
(תהילים קלט:יג-טז)
(את המילה 'קָנִיתָ' יש לפרש כ'יצרת', בדומה לשימוש שנעשה בביטוי 'קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'. הפרשנים המסורתיים, אולי בנסיון לקרב את הפסוק לניסוח של ספר איוב, פרשו את המילה 'תְּסֻכֵּנִי' בתור 'תְּשׂכְכֵנִי' ממנה ניתן אולי להסיק שהאל יצר לעובר עצמות וגידים. להערכתי אין צורך להעניק לפסוק הגינות מדעית וניתן לפרשו כהכרה בהגנה שהאל נתן לבעל המזמור בעודו בבטן אימו.)
 
בספר איוב נוכל למצוא קטע נוסף שדן בהליך ההתעברות ובו נוכל כבר להבחין בטביעות רגליה של הפילוסופיה היונית. קטע זה מדגים לנו את תורת העיבור שהייתה מקובלת בימי הבית השני, לאחר שתורתו של היפוקרטס כנראה כבר זלגה אל תוך החוכמה המקובלת:
 
'יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי. זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי. הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי.'
(איוב י:י-יא)
 
לא קשה לזהות כאן את הגוש הדליל והרטוב שנוצר ממיזוג זרע הגבר ודם האשה שהפך למוצק בדיוק כשם שהחלב הופך לגבינה ואת עקבותיה של האש היסודית שהקרישה את דם האשה יצרה את העצמות והגידים שהתלבשו בעור ובבשר שנוצרו, אף הם, מדם האשה.
[ג]              
למשל, נדה לא:א, ויקרא רבה יד:ט
[ד]              
משנה, ברכות ט:ג
[ה]              
בראשית ל:כא
[ו]              
ויקרא יב:ב
[ז]              
רב יצחק בנו של רב אמי היה בן הדור השלישי לאמוראי בבל.
[ח]              
מהכתוב משתמע שרבי צדוק הסביר את דבריו של רב יצחק בנו של רב אמי. דא עקא, בתלמוד אנו מוצאים את עקבות רגליהם של שני חכמים בשם רבי צדוק ושניהם היו תנאים שחיו מאות שנים לפני רב יצחק. נראה שעורכי התלמוד לא שמו לב לקושי הזה או שהם הכירו רבי צדוק כלשהו שאינו מוכר לנו.
[ט]              
דברי הימים א' ח:מ
[י]              
רק קטינא, אמוראי בבלי אף הוא, היה בן דורו של רב יצחק ונראה שהוא היה שותף לתובנותיו המדעיות של רב יצחק.
[יא]             
ראה פרוש רש"י לדף זה.
[יב]             
רבא היה אמורא בבלי חשוב בדור שאחרי רב יצחק ורב קטינא.
רש"י: 'יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה'.
 
[יד]             
שמות א:טז
[טו]             
זאת אנו יודעים בשל הקטע התלמודי האומר 'מפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה, כלפי האיש: זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת' (נידה לא:ב), כלומר, בשעת התשמיש הגבר פונה כלפי האדמה ממנה הוא נוצר והאשה כלפי הגבר שמצלעו היא נוצרה ולכן עובר זכרי שוכב בבטן האשה שפניו כלפי מטה ועובר ממין נקבה שוכבת שם כשפניה כלפי מעלה.
[טז]             
ויקרא ב:ב
[יז]              
בראשית יח:ט


[1]          
היתה אשתו מעוברת ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר' הרי זו תפלת שוא. ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: 'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה' מאי 'וְאַחַר'? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות? מיד נהפכה לבת שנאמר 'וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'. אין מזכירין מעשה נסים ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה, כדתניא: שלשה ימים הראשונים - יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים - יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים - יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה - יבקש רחמים שלא יהא נפל מששה ועד תשעה - יבקש רחמים שיצא בשלום. ומי מהני רחמי? והאמר רב יצחק בריה דרב אמי: איש מזריע תחלה יולדת נקבה. אשה מזרעת תחלה - יולדת זכר שנאמר 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'. הכא במאי עסקינן? כגון שהזריעו שניהם בבת אחת.
(ברכות ס:א)
[2]          
אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה, שנאמר 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'. תנו רבנן: בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו 'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ' - תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים. 'וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים'. וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה.
(נדה לא:א)
[3]          
אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ומאן אינון? רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי חלפתא ברבי יוסי ורבי אבטילס ברבי יוסי ורבי מנחם ברבי יוסי. למימרא דרבי יוסי מצות עונה לא קיים? אלא אימא חמש בעילות בעלתי ושניתי.
(שבת קיח:ב)
[4]          
'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה ... וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ' - הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
(רש"י על בראשית מו:טו)
[5]          
אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, והטעם לפי שאמת הדבר כן הוא מזרע האיש יולד הזכר ומזרע האשה יולדת נקבה, הילכך כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר ועל כן היא יולדת זכר. וכן איש מזריע תחלה יולדת נקבה מאותו טעם כפ"ח.
(הריב"א על בראשית מו:טו)
[6]          
אשה מזרעת תחלה יולדת זכר היינו טעמא כשזרע האשה בא תחלה הוא מתפזר ע"י התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט ממנו הולד נוצר. איש מזריע תחלה יולדת נקבה מהאי טעמא איפכא, כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.
(חזקוני על בראשית מו:טו)
[7]          
'וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם'. אמרו רבותינו סימן מסר להם אותו רשע פרעה שאם פניו למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר: אם ירכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר כדאמרו רבותינו, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והטעם כי כשהאשה הזריעה מצטננת. וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון. ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא נקבה:
(פירוש בעלי התוספות על שמות א:טז)
[8]          
וי"א שמצאו בספר הטבע שיש באשה שבעה נקבים שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע אם נכנס הזרע באותן של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס. כשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותן של ימין ותלד זכר.
(פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות על ויקרא יב:ב)
[9]          
נדה לא:א
[10]         
'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר' ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע וכך אמרו (שם) שלשה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היונים, כל גוף העובר מדם האשה, אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח, בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי.
[11]         
'אשה כי תזריע וילדה זכר'. כבר אמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וזה כי אמנם זרע האשה והוא הלחות הנפלט ממנה לפעמים בעת החבור לא יכנס ביצירת הזכר כלל, אבל דמה יתפעל ויקפא בזרע האיש, וכאשר יכנס מזרעה הלחותיי בדמה הנקפא יהיה בו ללחות מותריי ויהיה הולד נקבה.
(ספורנו על ויקרא יב:ב)
[12]         
והיה ראוי שיאמר אשה כי תלד זכר, מה צורך לומר 'תַזְרִיעַ', לכן דרשו חז"ל: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, והטעם שכשהאשה מזריעה תחילה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר עליו, לפי שהטיפה שלה שבאה בראשונה היא כמו השדה שזורעין בו, והטיפה האחרונה שהיא שלו הוא כחטים שזורעין בשדה, והוא בהיפך כשהאיש מזריע תחלה אותה הטיפה היא כשדה, והטיפה האחרונה שהיא שלה הוא כחטים שזורעים בשדה, ועוד שהאשה שמזרעת תחילה הוא לסיבה שחמדה לבעלה וציירה אותו בלבה ולכן תתעבר כמוהו, וכשהאיש מזריע תחילה הסיבה הוא, שחשק באשתו וצייר אותה בדמיונו ולכן ילדה כמותה ...
(ספר תולדות יצחק על ויקרא יב:ב)
[13]         
דאמרו רבותינו ז"ל בזכות הצניעות יזכה האדם לבנים, וכמ"ש 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל', מה כתיב בתריה ויאמר 'שׁוֹב אָשׁוּב ... וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'. ואמרתי טעם לזה דעל ידי הצניעות שבאשה תתמעט תאות המשגל אצל בעלה בעת תשמישו עמו, ואז הוא יתאחר בהזרעתו והיא מזרעת תחלה ותלד זכר.
(ספר בניהו בן יהוידע על עירובין ק:ב)
[14]         
ונראה לי בס"ד על דרך מ"ש רבני אשכנז ז"ל במאמר בת בתחלה סימן יפה לבנים, שפירשו תיבת בת לשון שינה, כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחילה, שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סימן יפה לבנים שאז יוליד זכרים, כמ"ש רבותינו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, וכן כאן דריש תיבת בת לשון שינה וקירור, שגומרים ביאתם בה ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת דאחר שגמר תאותו כולה נעשה בת.
(ספר בניהו בן יהוידע על פסחים פז:א)
[15]         
וכפר דכרייא, שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה. נ"ל בס"ד הטעם, כי הטבע של אויר אותו כפר היתה תאוות הנשים מרובה יותר מתאות האנשים, ולכך כפי הטבע היו יולדות זכרים, דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אך אחר שתלד האשה כמה בנים, יהיה בה חולשה ותתמעט תאוותה, ואז תהיה שיעור תאות האיש מרובה על תאותה, ותתאחר הזרעה של האשה, כי יהיה איש מזריע תחלה, שאז כפי הטבע יולדת נקבה, ולכן אותם הנשים היו יולדות נקבות באחרונה ופוסקות.
(ספר בניהו בן יהוידע על גיטין נז:א)
נקרא 5374 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

14 תגובות