Print this page
שישי, 21 נובמבר 2014 15:40

תורת ההפרייה והעיבור של הרבנים

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)

אחד הפשעים עליו חז"ל עוד עתידים לתת את הדין הוא הנוהג המגוחך לעגן באסמכתאות מקראיות את המדע ה'מודרני' של זמנם וכך להפכו למחייב מבחינה הלכתית. במקרה זה, הרבנים הצליחו לאתר שברירי פסוקים שהעניקו תוקף והגינות לאמונות הטפלות שבשעתו הסבירו את תהליך ההתעברות ואת שלבי התפתחותו של העובר. אף שהתורה אמורה לקפל בחובה את כל הידע האנושי, המוכר וזה שעוד יתגלה, אנחנו לא באמת מצפים מחכמינו הקדמונים להתמצא בתורת האמבריולוגיה המודרנית. לעומת זאת, אנחנו כן תובעים מהם להפסיק להציג את כל הדעות הפרימיטיביות שהם גררו מהרחוב כ'אמת אלוהית' שנגזרותיה ההלכתיות מחייבות אותנו עד עצם ימינו אנו.     

 

 

פלא העיבור

 

נניח שאתם פילוסופים קדומים וברצונכם להבין כיצד אשה מתעברת. מה הייתם עושים? כלים  מדעיים הרי אין לכם ועל תאי זרע וביציות צאצאיכם ישמעו רק עוד אלפיים שנה לערך. כיצד תוכלו לדעת מה באמת קורה בזמן התעברותה של האשה? ובכן, תלוי באיזו תרבות אתם חיים. אם הייתם פילוסופים יווניים הייתם מנסים להבין את התהליך באמצעות הגיונכם וחקר תופעות דומות בדגים, עופות ויונקים קטנים. אם, לעומת זאת, הייתם חז"ל הייתם מלקטים פירורי מידע ורצים לארון הספרים היהודי כדי לעגן באסמכתאות את התיאוריות המדעיות 'המודרניות' שזה עתה גררתם מהרחוב כך שתוכלו לטעון שהרבנים ידעו מאז ומעולם את מה שהאחרים גילו רק לאחרונה.

היפוקרטס
[א], ואחריו אריסטו[ב] (שלימים התאים את תורתו של היפוקרטס לתבניות הלוגיות של תורת הפיזיקה שלו עצמו) תקפו את שאלת העיבור רק באמצעות מעט הממצאים האמפיריים שעמדו לרשותם וההגיון החד שהביא להם את פרסומם. שניהם פיתחו תורות שהתקבלו על דעתם של כל משכילי תקופתם והפכו לאורים ותומים של כל אלו שהתעניינו בהפריה ועיבור. היפוקרטס, אבי תורת ארבע הליחות, האמין שכל התהליכים בגופו של האדם מונעים על ידי ארבעת הליחות: מרה שחורה, מרה צהובה, כיח ודם. לשיטתו, בעת ההתעברות, זרע הגבר מתלכד עם דם האישה ויוצר גוש רך ורטוב. המרה הצהובה, אותה היפוקרטס זיהה עם האש היסודית[ג], לוחכת את הגוש הרטוב ומעניקה לו קליפה קשיחה ואחר כך היא ממשיכה לפעול בתוך הקליפה ומקשה חלקים מסויימים מהגוש הרטוב. מהחלקים הללו יתפתחו בעתיד העצמות והגידים. באיזורים אחרים של הגוש, ההמרה הצהובה חורצת נקבים ותעלות שמאוחר יותר יהפכו לכלי הדם ולצינורות דרכם יזרמו האויר, הנוזלים והמזון. מינו של העובר, בגישה זאת, נקבע באופן מקרי על ידי הכמות היחסית של החומר העוברי שמקורו בזרע האב לעומת החומר העוברי שמקורו בדם האם.     

 

אריסטו האמין שלכל עצם בטבע יש שני רכיבים שונים, אך בלתי נפרדים: חומר וצורה[ד]. דם האם משמש כחומר הגלם וזרעו של האב תורם לעובר את רכיב הצורה, במילים אחרות, הזרע גורם לדם האישה להתקשות (לקפוא) ולהפוך לעובר בדיוק באותו האופן בו אנזימים מסויימים גורמים לחלב לקרוש להפוך לגבינה. לאחר ההתעברות גוף העובר מתפתח בשלבים, באופן הדרגתי, ומינו נקבע על פי שלמות התפתחותו. עובר שמתפתח בצורה מושלמת יהפוך לזכר ומעובר שיתפתח בצורה פגומה תיווצר נקבה.

 

בשלב מסויים עלה הצורך להתאים את תורתו של אריסטו לעובדה שגם בנות דומות לעיתים לאמהותיהן. אין כל בעיה עם ילדים שדומים לאבותיהם שהרי הם קיבלו את צורתם מזרעו של האב. מאידך, הם לא קיבלו מהאם דבר זולת חומר גלם חסר צורה ולכן תיאורטית לא צריכה להיות כל אפשרות שבנות תדמינה לאימהותיהן. הפתרון ההגיוני ביותר היה להעניק לאשה זרע משל עצמה שנושא עימו תכונות נשיות. מכאן התפתחו שתי אסכולות: אסכולת מיזוג הזרעים[ה] שקובעת שהעובר נוצר מזרעם של הגבר והאישה גם יחד ואסכולת הזרע הבודד[ו] שמניחה שבדומה לבובות הבבושקה, גם בזרעו של האדם, בין אם גבר בין אם אשה, חבוי אדם מיניאטורי ולאדם הזעיר הזה יש זרע בו חבוי אדם זעיר אף יותר וכך הלאה עד לקץ כל הדורות. בזרעם של הזכרים חבויים זכרים זעירים ובזרען של הנקבות – נקבות זעירות. בעת הזיווג, אחד משני הזרעים, זה של הגבר או זה של האשה, נקלט ברחמה של האשה וממנו מתפתח העובר שלימים יהפוך לאדם בוגר שגם בזרעיו תהיינה חבויות הצורות של כל צאצאיו. גישה  זאת קובעת שהעובר מתפתח מהזרע הראשון שנקלט ברחמה של האשה והזרע של בן הזוג השני אינו ממלא כל תפקיד ביצירתו. מכך נגזר שבעת ההתעברות נשתל ברחמה של האשה עובר בעל איברים וצורה שהולך וגדל מבלי שדבר ישתנה בדמותו. בנוסף, האסכולה הזאת מחייבת אותנו להסיק שדמותם של כל בני האדם נקבעה כבר בעת בריאתם של אדם וחווה והתובנה הזאת, יש לשער, קסמה מאד לרבנים שלימים אימצו אותה והפכו אותה לנכס צאן ברזל של תורתם.

אף שבתנ"ך
[ז] ובכתבים הרבניים[ח] ניתן למצוא את עקבותיהן של תיאוריות התעברות אחרות, הדעות התלמודיות המבוססות והמעמיקות ביותר נקשרות בבירור לתורת הזרע הבודד ובהן נדון עתה.

 

 

הדיון התלמודי בהתעברות והריון

 

את אחת המבוכות הפחות נעימות בתלמוד מספק לנו הקטע הבא:

 

(כתוב במשנה) היתה אשתו מעוברת ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר' - הרי זו תפלת שוא[ט].

 

(מקשים:) ולא מהני רחמי (האם בקשת הרחמים אינה עוזרת לקבוע את מין הוולד)?

(הרי) מתיב (שאל) רב יוסף: (על הפסוק) 'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'[י] - מאי (מה הצורך במילה) 'וְאַחַר'?

(על כך) אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי (זה כבר) עשרה. אם זה (הולד שבבטני, הוא) זכר לא תהא אחותי רחל (אפילו) כאחת השפחות (שלכל אחת מהן יש שני בנים ולה יהיה רק בן אחד)? מיד נהפכה (העובר בבטן לאה) לבת שנאמר 'וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה'.

 

(דוחים את הדוגמה הזאת:) אין מזכירין (לומדים הלכה מ)מעשה נסים ואיבעית אימא (כי ניתן לומר) מעשה דלאה (שהמעשה עם לאה) בתוך ארבעים יום (מזמן יצירת העובר) הוה (התרחש – ובתקופת זמן זאת התפילה עדיין מסוגלת להשפיע על מין העובר), כדתניא (כפי שלמדנו בברייתא):

 

שלשה ימים הראשונים - יבקש אדם רחמים ש(הזרע יקלט ו)לא יסריח,

משלשה ועד ארבעים (יום) - יבקש רחמים ש(הולד) יהא זכר,

מארבעים יום ועד שלשה חדשים - יבקש רחמים ש(הולד) לא יהא (דומה לדג ה)סנדל,

משלשה חדשים ועד ששה - יבקש רחמים ש(הולד) לא יהא נפל

מששה ועד תשעה - יבקש רחמים שיצא בשלום.

 

(מקשים:) ומי מהני רחמי (מה מועילים הרחמים)? (והלא) אמר רב יצחק בריה (בנו של) דרב אמי: איש מזריע תחלה - (האשה) יולדת נקבה. אשה מזרעת תחלה – (היא) יולדת זכר שנאמר 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'[יא] (משתמע מכך שמין העובר נקבע בעת ההתעברות ולא ניתן לשנותו וכיצד, אם כן, הצליחה לאה לשנות את מין העובר שבקרבה)?

 

(משיבים:) הכא במאי עסקינן (כאן במה אנו עוסקים)? כגון שהזריעו שניהם בבת אחת (ומינו של הולד עדיין לא נקבע ולכן היה מקום לתפילה).

(ברכות ס:א)

 

במילים אחרות: בעקבות תפילתה של לאה העובר שבבטנה הפך מזכר לנקבה. הפלא הזה סתר בעליל את דבריו של רב יצחק בנו של רב אמי, בן הדור השלישי לאמוראי בבל, שטען שמין העובר נקבע כבר בעת ההתעברות בהתאם למינו של בן הזוג שהגיע ראשון לידי פורקנו ולכן אם הגבר מזריע ראשון נולדת בת ואם האישה מזריעה ראשונה נולד בן. הסתירה המביכה דרשה החלקה והרבנים מיהרו לספק את הסחורה בהסבירם שבמקרה זה יעקב ולאה הזריעו בו-זמנית ולכן מין העובר עדיין לא נקבע סופית וניתן היה להתפלל לאלוהים בבקשה לשנותו. סביר? ייתכן שלא, אבל מעוגן בפסוקים ולכן חלק מהאמת המחייבת של חז"ל.

נראה שקביעתו הסתומה במקצת של רב יצחק לא הייתה מובנת על פניה ורבי צדוק[יב] נאלץ להרחיב עליה את הדיבור:

 

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזריעה (מפזרת את זרעה) תחילה – נולד זכר. איש מזריע (מפזר את זרעו) תחילה - נולדת נקבה, שנאמר 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר'.

 

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: 'אשה מזרעת תחילה - נולד זכר, איש מזריע תחילה - נולדת נקבה' ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשם: נאמר 'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ' (וכיוון שהכתוב קשר את לידת הבנים ללאה ואת לידת הבת ליעקב עלינו להבין ש)תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים (כלומר, שבנים נולדים מזרעה של האשה ובנות מזרעו של הגבר).

 

(שואלים:) נאמר, 'וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים'[יג] וכי בידו של אדם להרבות (לגרום לכך שיהיו לו) בנים ובני בנים?

 

(משיבים:) אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן (מתאפקים לא לגמור) כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים.

 

והיינו דאמר (וזה מה שאמר) רב קטינא[יד]: יכולני לעשות כל בני זכרים (בכך שאני משהה עצמי מלהזריע)[טו].

אמר
רבא[טז]: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה יבעל וישנה[יז] (יבעל פעם שניה וכך אשתו תזריע ראשונה בעת המשגל השני והעובר יהיה ממין זכר).


(נדה לא:א)

 

את הקביעה 'הגבר מזריע תחלה – נולדת נקבה. אשה מזריעה ראשונה – נולד זכר' נוכל להבין רק אם נניח שבעל המאמר התבסס על תורת הזרע הבודד וגם הוא חשב שהעובר נוצר מזרעו של אחד ההורים בלבד ולא ממיזוג זרעם של השניים. הדעת גם נותנת שחייבת להיות חוקיות שקובעת איזה משני הזרעים ייקלט ברחם והניסיון לימד את רבותינו שסדר ההגעה לפורקן מיני הוא זה שקובע את מין הוולד.

 

אף שכל התורמים לדיונים התלמודיים שסקרנו עד כה היו אמוראים בבליים בני הדור השלישי והרביעי, נראה שתורת הזרע הבודד והטכניקה שמבטיחה הולדת בנים זכרים הייתה מוכרת גם לתנאים שכן אנו מוצאים שגם רבי יוסי[יח] נהג להשתמש בה:

 

אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל.

 

(שואלים:) ומאן אינון (מי הם, אותם ארזים)?

(משיבים:) רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי חלפתא ברבי יוסי ורבי אבטילס ברבי יוסי ורבי מנחם ברבי יוסי.
...
(שואלים:) למימרא דרבי יוסי (האם לפי דבריו של רבי יוסי עלינו להבין ש)מצות עונה[יט] לא קיים?

(משיבים:) אלא אימא חמש בעילות בעלתי ושניתי (בעלתי בשנית).

 

(שבת קיח:ב)

 

אני יכול להעלות בהקשר זה את ההשערה שתיאורית הזרע הבודד רווחה בארץ ישראל בימי התנאים המוקדמים והיא נדחקה לקרן זוית ונשכחה לאחר שרבי יהודה הנשיא העניק הכשר לפילוסופיה היוונית שכבר העדיפה בשלב זה את אסכולת מיזוג הזרעים. יהדות בבל, שתחת שלטון הפרתים והסאסאנים עדיין לא נחשפה להשפעות ההלניסטיות, המשיכה לדבוק בפרשנויות המסורתיות ורבניה כנראה לא זנחו מעולם את תורת הזרע הבודד. בכל מקרה, ברור שרבים מחכמי ישראל חשבו שדי בזרע של הורה אחד בלבד כדי לעבר את האשה והאמינו שמינו ודמותו של הולד ייקבעו על פי המין והדמות של הצורה הזעירה שנמצאת בתוך הזרע בר-המזל שבסופו של דבר זכה להיקלט ולנבוט ברחמה של האשה.

 

 

התרומה הפרשנית

 

כיוון שרש"י הסתפק בחזרה על דברי התלמוד[כ] תלמידו, רבי יצחק בן אשר הלוי (ריב"א)[כא], נאלץ להרחיב את הדיבור בסוגיה:

 

אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה,

והטעם לפי שאמת הדבר כן הוא מזרע האיש יולד הזכר ומזרע האשה יולדת נקבה, הילכך (לפיכך) כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר ועל כן היא יולדת זכר.

 

וכן איש מזריע תחלה יולדת נקבה מאותו טעם כפ"ח.

(הריב"א על בראשית מו:טו)

 

רבי חזקיה בן מנוח (חזקוני)[כב], בן המאה השלוש עשרה לספירתם, מרבה להסתמך על פירושי רש"י ותלמידיו ובמקרה זה הוא הבהיר את התמונה במילים עוד יותר ברורות ומובנות:

 

'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'.
היינו טעמא
(זה הטעם): כשזרע האשה בא תחלה הוא מתפזר ע"י התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל.

אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט (ברחמה של האשה) ממנו הולד נוצר.

(כשה)איש מזריע תחלה (האשה) יולדת נקבה מהאי טעמא איפכא (מהטעם ההפוך), כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.

 

(חזקוני על בראשית מו:טו)

 

גם בעלי התוספות[כג], שפעלו במאתיים השנים שלאחר מותו של רש"י, כנראה הסתמכו על תורת הזרע-הבודד כשהם פרשו:

 

(כתוב:) 'וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה'[כד].

אמרו רבותינו: סימן מסר להם אותו רשע, פרעה, שאם פניו (של העובר) למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה - נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר: אם ירכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר כדאמרו רבותינו, 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. והטעם כי כשהאשה הזריעה (היא) מצטננת. וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון. ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא (הולד) נקבה.

 

(פירוש בעלי התוספות על שמות א:טז)

 

אבל היו ביניהם גם כאלו שהשתעשעו בתיאוריות מעט יותר מוזרות שכנראה הניבו טכניקות לא פחות בדוקות:

 

ויש אומרים שמצאו בספר הטבע שיש באשה שבעה נקבים, שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע באותן (אותם נקבים) של ימין (היא) תלד זכר ואם בשל שמאל (היא) תלד נקבה ואם באמצע תלד (ייצא) טומטום או אנדרוגינוס. כשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותן של ימין ותלד זכר.

 

(פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות על ויקרא יב:ב)

 

רבנים מאוחרים יותר, דוגמת הרמב"ן שכבר נהנה מפירות הרנסנס הסכולסטי שהחדיר את התורה האריסטוטלית למחשבה היהודית, ניסה להוציא את העוקץ מתורת הזרע הבודד על ידי שילובה עם תורת מיזוג הזרעים:

 

'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר' ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא (והופך לחומר שמוכן לקבל צורה) ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם (כשהחכמים השתמשו במונח) "מזרעת", (הם דיברו) על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר (דם הרחם שנאסף באם בסיום הביאה ונאחז בזרע הזכר), כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע וכך אמרו (ולכן הם אמרו) שלשה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא (שכך נוצר האדם).

 

ועל דעת פילוסופי היונים, כל גוף העובר (בא) מדם האשה, אין בו לאיש אלא (תרומתו היחידה של הזכר היא רק ) הכח הידוע בלשונם (בשם) 'היולי' שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר (ביצה מופרית) לנולדת מן המתפלשת בעפר (ביצה לא מופרית) שום הפרש (הבדל), (אבל) וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח (אפרוח בתוך הביצה), בהמנע (כי נמנע) ממנה החום היסודי שהוא לה היולי (הכח שמעניק לחומר את צורתו).

 

(רמב"ן על ויקרא יב:ב)

 

גם הספורנו, בן המאה השש עשרה, מצא דרך לנטרל את המשמעויות היותר מביכות של תורת הזרע הבודד והוא פירש:

 

'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר' -  כבר אמרו 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' וזה כי אמנם זרע האשה הוא הלחות שלעיתים נפלטת ממנה בעת הביאה ולחות הזאת אין כל תפקיד בעיבור זכרים כאשר דמה של האשה קופא בזרע הגבר והופך לעובר. אבל במקרה שהלחות של האשה נכנסת לדם שנקפא מזרעו של הגבר יהיה בעובר עודף זרע נשי והולד יהיה ממין נקבה.[כה]

 

חכם אחר שפעל במאה השש עשרה, הרב יצחק קארו, דודו של הרב יוסף קארו הגדול, הצליח אפילו להעלות שתי השערות נוספות, אף ששתיהן מביכות לפחות באותה המידה: 

 

והיה ראוי שיאמר 'אשה כי תלד זכר', מה צורך לומר 'תזריע', לכן דרשו חז"ל 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה', והטעם שכשהאשה מזריעה תחילה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר על הזרע שלה, לפי שהטיפה שלה שבאה בראשונה היא כמו השדה שזורעים בו, והטיפה האחרונה שהיא שלו הוא כחיטים שזורעים בשדה, וכך גם ההיפך, כשהאיש מזריע תחלה אותה הטיפה היא כשדה, והטיפה האחרונה שהיא שלה הוא כחיטים שזורעים בשדה.

 

ועוד: אשה מזרעת תחילה משום שהיא חומדת את בעלה ומציירת אותו בלבה ולכן העובר יהיה בדמותו, ואיש מזריע תחילה משום שהוא חושק באשתו ומצייר אותה בדמיונו ולכן העובר יהיה ממין נקבה, כמוה.

(ספר תולדות יצחק על ויקרא יב:ב)

 

נוכל להמשיך להתענג על דברי הרבנים אבל הצורך לקצר מאלץ אותנו לוותר על הדעות הפחות פיקנטיות ולקנח בדבריו של  ה'בן איש חי', הרב יוסף חיים מבגדד, מגדולי האחרונים שנחשב לאחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. הבן איש חי, שנפטר בתחילת המאה העשרים, מעולם לא נמנע מלהוסיף את תרומתו לכל מבוכה תלמודית ומדבריו ראוי לצטט שלושה קטעים.

האחד:

 

דאמרו רבותינו ז"ל: בזכות הצניעות יזכה האדם לבנים, וכמו שנאמר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל'[כו], מה כתיב בתריה (מה כתוב מיד אחר כך)? 'וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב ... וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'.

 

ואמרתי טעם לזה (הטעם לכך הוא ש)דעל ידי הצניעות שבאשה תתמעט תאות המשגל אצל בעלה בעת תשמישו עמו, ואז הוא יתאחר בהזרעתו והיא מזרעת תחלה ותלד זכר.

 

(ספר בניהו בן יהוידע על עירובין ק:ב)

 

הצניעות מדכאת את תשוקתו של הגבר, באין תשוקה ההזרעה מתעכבת. הפורקן המתאחר מאפשר לאשה להזריע ראשונה וכשהגבר מזריע אחריה נולד בן זכר.

הקטע השני:

 

ונראה לי בסיעתא דשמימא על דרך מה שאמרו רבני אשכנז ז"ל במאמר 'בת בתחלה סימן יפה לבנים', שפירשו תיבת 'בת' לשון שינה, כלומר שיתקרר אבר התשמיש של הזכר בתחילה, שיתאחר הקשוי שלו כדי שתתאחר הזרעתו ותקדים האשה להזריע שזהו סימן יפה לבנים שאז יוליד זכרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר', כי הבא באחרונה גובר להוליד כמוהו, וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל, וכן כאן דריש (שראש) תיבת בת לשון שינה וקירור, שגומרים ביאתם בה ואין פורשים באבר קשה אלא באבר בת. דאחר (לאחר) שגמר תאותו כולה נעשה בת.

 

(ספר בניהו בן יהוידע על פסחים פז:א)

 

עדיין לא הצלחתי להבין איך הבן איש חי קופץ מתיבת 'בת' להתקררות איבר התשמיש של הגבר אבל ברור שאם האיבר מתקרר והקישוי מתאחר הזרעת הגבר מתעכבת וממילא האשה תזריע לפניו ותוליד בן.

 

הקטע השלישי:

 

וכפר דכרייא, שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה. נוכל לומר בסיעתא דשמיא הטעם, כי (כי בגלל) הטבע של (ה)אויר (ב)אותו כפר היתה תאוות הנשים מרובה יותר מתאות האנשים (הגברים), ולכך (ולכן) כפי הטבע היו יולדות זכרים, דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אך אחר שתלד האשה כמה בנים, יהיה בה חולשה ותתמעט תאוותה, ואז תהיה שיעור תאות האיש מרובה על תאותה, ותתאחר הזרעה של האשה, כי יהיה איש מזריע תחלה, שאז כפי הטבע יולדת נקבה, ולכן אותם הנשים היו יולדות נקבות באחרונה ופוסקות.

 

(ספר בניהו בן יהוידע על גיטין נז:א)

 

הדברים ברורים. תאוות הנשים ניזונה מאויר הכפר ומרוב להיטותן הן מזריעות ראשונה ונולדים בנים. לאחד מספר לידות תאוותן פוחתת, הגברים מזריעים ראשונים ומתחילות להיוולד נקבות. זה כמעט ברור מאליו. ככה זה כשעוברים נוצרים מזרע אחד בלבד.

 

 

המסקנות העצובות

 

אם נראה לנו שהמדרשים הרבניים, שנסמכו על הספקולציות של היפוקרטס ואריסטו, כבר היו אמורים להיעלם בחביונות השכחה עלינו רק לקרוא את חוות דעתו של השופט יצחק אנגלרד בפסק דין נז(1) 419 שניתן בתאריך 23.12.02 בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בתיק 2458/01 שעניינו 'משפחה חדשה נגד הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים'.

 

העתירה הוגשה על ידי אישה רווקה בשנות הארבעים לחייה שרחמה נכרת. האשה ביקשה מהועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים של משרד הבריאות שביציות שנשאבו מגופה יופרו בזרעו של תורם אנונימי ויושתלו ברחמה של אם פונדקאית. הועדה החליטה לדחות את הבקשה על הסף בטענה שהחוק אינו מאפשר הפריה חוץ גופית לאישה שאין לה בן-זוג ובעקבות כך המבקשת עתרה לבג"צ. בחוות דעתו השופט אנגלרד התייחס למקורות היהודיים של הסוגיה:

 

13. באשר לאם פונדקאית, מסורת אגדית קדומה מספרת כי קרה כדבר הזה בין רחל ללאה בהריונן עם דינה ויוסף. על-פי המסופר, בהריונה האחרון של לאה אשת יעקב היא נשאה ברחמה בן. יעקב כבר היה באותה עת אב לעשרה בנים: שישה מהם של לאה, שנים של בלהה ושנים של זלפה. לאה ראתה בנבואה כי ליעקב עתידים להיות שנים עשר בנים בלבד, כך שאם תלד את הבן שברחמה - אשר יהיה הבן האחד עשר של יעקב - הרי תישאר לרחל הולדת בן אחד בלבד. כיוון שלאה לא רצתה שרחל תהיה אם לבן אחד בלבד, שעה שאפילו לשפחות כבר היו שני בנים, היא התפללה למען אשר לא תלד היא את הבן, כך שרחל תוכל ללדת את שני הבנים שנותרו על פי הנבואה. לפי גרסה אחת, העובר שהיה ברחמה של לאה הפך לבת (מבין המקורות, ראה ברכות, ס, א). לפי גרסה אחרת של אגדה זו, הדבר התבצע בדרך שונה: לאחר שלאה התפללה שלא תלד את הבן שברחמה, התחלפו העוברים בין האחיות: הבן שהיה ברחמה של לאה עבר לרחמה של רחל, והבת שרחל נשאה ברחמה עברה ללאה. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל', ד"ה "ואחר ילדה":

 

ואמר רב חנינא בן פזי 'נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והייתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף.'

 

ראה גם תרגום יונתן, בראשית ל, כ"א; וכן פירוש דעת זקנים ובעלי התוספות על אותו הפסוק.

 

מעניין לציין שמסורת זו מובאת גם בפיוט "אבן חוג מצוק נשיה", המיוחס לקליר, והנאמר בתפילת שחרית של היום הראשון של ראש השנה (מחזור לימים נוראים, מהדיר: ד' גולדשמידט, התש"ל):

 

זכר לה [לרחל] יושר אורחות

עובר להמיר בבטן אחות

חשבה היום זכרה להאחות

סילוף דינה ביהוסף להנחות

 

על פי גרסה זו של האגדה, נס גרם לכך שרחל ילדה את יוסף שהיה בנה הגנטי של לאה, ואילו לאה ילדה את דינה - בתה הגנטית של רחל.

 

מסתבר שההבל התלמודי, שכל חברה מתוקנת הייתה זורקת, יחד עם כל הררי הלהג שהועמסו עליו, לפח האשפה הגדול של ההיסטוריה עדיין משמש כשיקול רלוונטי בבית המשפט הגבוה ביותר של מדינת ישראל ושופטים מכובדים ומוערכים עדיין מוצאים לנכון להזכירו בפסקי דין מחייבים. דבר אינו יכול להמחיש טוב יותר את האבסורד, שעל שלבי התפתחותו ראוי להרחיב:

 

1.

רבני דור התלמוד קלטו ו'גיירו' דעות מדעיות שהם שמעו ברחוב הארץ-ישראלי. עד מהרה הדעות ה'מודרניות' הפכו לנכס צאן ברזל של הדת היהודית ועשו את דרכן גם לבבל.

 

2.

הרבנים, כהרגלם, עיגנו את התובנות החדשות בפסוקים וניצלו אותן להבהרת ניסוחים מקראיים שעד אז לא בוארו די צרכם. תוך כדי כך הם הגיעו למסקנה ש'הגבר מזריע תחלה – נולדת נקבה, אשה מזריעה ראשונה – נולד זכר.'

 

3.

ראשוני פרשני ימי הביניים מצאו את עצמם עם אמת תורנית-מדעית שלא חרגה מהותית מהתובנות המדעיות של תקופתם ולכן הם הרחיבו, אולי על סמך דעות זרות שהם מיהרו לאמץ ואולי על סמך פלפולים שהם למדו בין כתלי הישיבות, על ההוראות  התלמודיות והסבירו ביתר פירוט את הבסיס העובדתי להוראות הללו, למשל, 'כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר'.   

 

4.

לאחר ההשתלטות האריסטוטלית על המחשבה האירופאית, הסתבר לפרשנים שברחוב מסתובבות דעות עוד יותר 'מודרניות' שקובעות שליצירת העובר דרושים 'זרעים' משני ההורים ואין די בזרע מהורה אחד בלבד. ההבנה המדעית החדשה חייבה שינוי בתפיסה התורנית ופרשנים דוגמת הרמב"ן ורבנו בחיי שינסו את מותניהם והחלו לטשטש את המשמעויות הברורות של דברי קודמיהם ולהתאימם לנורמות החדשות. 

 

5.

מתחילת העת החדשה והילך המדע התפתח בצעדי ענק ועד מהרה היהדות מצאה את עצמה הרחק מאחור. רבנים מסויימים ניסו להקהות את הביטויים המביכים שנותרו בארון הספרים שלהם באמצעות פרשנויות אלגוריות, 'רוחניות' וקבליות אבל אחרים, ובמיוחד אלו שחיו בארצות בהן המדע המודרני לא הצליח להבקיע מבעד לחומות הדת, שמרו על העטרה הישנה והמשיכו להבין את דברי קודמיהם פשטם וכלשונם.

 

6.

בימינו אנו, פוסקים ושופטים שנדרשים לדון בתחומים בהם ההלכה ממלאת את פיה מים, דוגמת תופעת הפונדקאות שהחלה רק לקראת סוף המאה העשרים, פונים אל האגדה ושם הם מוצאים את הפנינים שבהיעדר כל אלטרנטיבה הופכים עבורם ל'דעת תורה' בה הם מתחשבים בפסקי הדין שלהם.

 

כך נראית דת שמקדשת כל דבר שטות שמצא את דרכו לכתביה הקדושים ואינה מוכנה למחוק מספריה אפילו את ההבלים הברורים ביותר. עוברים אינם נוצרים מזרעו של אחד מבני הזוג ואפילו לא מהמפגש של הזרע הגברי עם דם האשה. זאת אינה השערה אלא עובדה מדעית וודאית ומוכחת שמשרתת את כל הרופאות שמטפלות בנשים חרדיות. ראוי אם כן, לדלל את ארון הספרים היהודי ולהפוך את כל הדיונים התלמודיים בזרעים, עוברים והריונות למשלים יפים ואלגוריות עמוקות כך שתובנות המדע המודרני תוכלנה להיכנס לעולם החרדי בגלוי, בכבוד ובדרך המלך ולא רק בהחבא ובצנעה מאחורי דלתן הסגורה של רופאות וגניקולוגיות.    

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]             

ראו הערך 'היפוקרטס' בויקיפדיה

[ב]             

ראו הערך 'אריסטו' בויקיפדיה

[ג]             

הפילוסופים היווניים האמינו שכל החומר התת-ירחי מורכב מתרכובות של ארבעה יסודות בלבד: אדמה, מים, אויר ואש. ראה ערך 'ארבעת היסודות' בויקיפדיה ואת הפרק 'חומר, תנועה וצורה' במאמר 'ההשפעה האריסטוטלית'. היפוקרטס גרס שיסוד האש שמלחך ברחמה של האשה צורב מעצב את דמותו של העובר.

[ד]             

ראו הערך 'המטאפיזיקה של אריסטו' בויקיפדיה

[ה]             

ראו הערך 'Epigenesis (biology)' בויקיפדיה האנגלית

[ו]             

ראו הערך 'Preformationism' בויקיפדיה האנגלית

[ז]             

קטע תיאולוגי שכנראה נכתב לפני המפגש עם התרבות היוונית, אינו נגוע בשום איזכור של התהליכים הטבעיים ונראה שבעל המזמור מעולם לא שמע על היפוקרטס או על תורתו. האל לבדו אחראי לכל תהליך ההתעברות ורק לו מגיעה התודה על יצירת העובר במחשכי בטנה של האשה ועל ההגנה המתמשכת שהוא מספק לו שם:


'כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי.

אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד.

לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ.

גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם.'

(תהילים קלט:יג-טז)

 

(את המילה  'קָנִיתָ' יש לפרש כ'יצרת', בדומה לשימוש שנעשה בביטוי 'קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'. הפרשנים המסורתיים, אולי בניסיון לקרב את הפסוק לניסוח של ספר איוב, פרשו את המילה 'תְּסֻכֵּנִי' בתור 'תְּשׂכְכֵנִי' ממנה ניתן אולי להסיק שהאל יצר לעובר עצמות וגידים. להערכתי אין צורך להעניק לפסוק הגינות מדעית וניתן לפרשו כהכרה בהגנה שהאל נתן לבעל המזמור בעודו בבטן אמו.)

 

בספר איוב נוכל למצוא קטע נוסף שדן בהליך ההתעברות ובו נוכל כבר להבחין בטביעות רגליה של הפילוסופיה היונית. קטע זה מדגים לנו את תורת העיבור שהייתה מקובלת בימי הבית השני, לאחר שתורתו של היפוקרטס כנראה כבר זלגה אל תוך החוכמה המקובלת:

 
'יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי.

זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי.

הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי.

עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי.'

(איוב י:י-יא)

 

לא קשה לזהות כאן את הגוש הדליל והרטוב (שנוצר ממיזוג זרע הגבר ודם האשה שהפך למוצק בדיוק כשם שהחלב הופך לגבינה) ואת עקבותיה של האש היסודית שהקרישה את דם האשה ויצרה את העצמות והגידים שהתלבשו בעור ובבשר שנוצרו, אף הם, מדם האשה.

[ח]             

למשל, נדה לא:א, ויקרא רבה יד:ט

[ט]             

משנה, ברכות ט:ג

[י]             

בראשית ל:כא

[יא]            

ויקרא יב:ב

[יב]            

מהכתוב משתמע שרבי צדוק הסביר את דבריו של רב יצחק בנו של רב אמי. דא עקא, בתלמוד אנו מוצאים את עקבות רגליהם של שני חכמים בשם רבי צדוק ושניהם היו תנאים שחיו מאות שנים לפני רב יצחק. נראה שעורכי התלמוד לא שמו לב לקושי הזה או שהם הכירו רבי צדוק כלשהו שאינו מוכר לנו.

[יג]             

דברי הימים א' ח:מ

[יד]            

רק קטינא, אמוראי בבלי אף הוא, היה בן דורו של רב יצחק ונראה שגם הוא היה שותף לתובנותיו המדעיות. ראו הערך 'רב קטינא' בויקיפדיה

[טו]            

ראה פרוש רש"י לדף זה.

[טז]            

רבא היה אמורא בבלי חשוב בדור שאחרי רב יצחק ורב קטינא. ראו הערך 'רבא' בויקיפדיה

[יז]

רש"י: 'יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה'.

[יח]            

ראו הערך 'רבי יוסי' בויקיפדיה

[יט]            

ראו הערך 'מצוות עונה' בויקיפדיה

[כ]             

'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה ... וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ' - הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה.

(רש"י על בראשית מו:טו)

[כא]            

ראו הערך 'יצחק בן אשר הלוי' בויקיפדיה

[כב]            

ראו הערך 'חזקיה בן מנוח' בויקיפדיה

[כג]

ראו הערך 'תוספות' בויקיפדיה

[כד]            

שמות א:טז

[כה]            

'אשה כי תזריע וילדה זכר'. כבר אמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וזה כי אמנם זרע האשה והוא הלחות הנפלט ממנה לפעמים בעת החבור לא יכנס ביצירת הזכר כלל, אבל דמה יתפעל ויקפא בזרע האיש, וכאשר יכנס מזרעה הלחותיי בדמה הנקפא יהיה בו ללחות מותריי ויהיה הולד נקבה.

(ספורנו על ויקרא יב:ב)

[כו]            

בראשית יח:ט

נקרא 5810 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

14 תגובות