- אתם כאן:
-
דף הבית
-
המיתוסים הרבניים
- האגדה - תשדירי הפרסומת של הרבנים
|
|
|
הפרסומאים הרבניים אהבו ללהק בתשדירי התעמולה שלהם דמויות מייצגות שהדגימו ההתנהגויות רצויות או פסולות והמחישו את השכר או העונש שההתנהגויות הללו מביאות עימן. כאמת מידה מופתית לצדיקות מוחלטת, הקופירייטרים בחרו ברבי חנינא בן דוסא שבידיהם המיומנות הפך לגדול החסידים והצדיקים ולחביבו של האל שתמיד השגיח עליו ומיהר למלא את כל בקשותיו. בדרך זו הרבנים לא רק השרישו את האמונה בשופט השמימי שמתגמל את ההולכים ב'דרך הישר' הרבנית אלא שהם גם העניקו לתמימים את התקווה שהמאמץ להתעלות לרמתו של רבי חנינא יביא עימו השגחה אלוהית צמודה, ומי יודע, אולי אפילו ניסים ונפלאות.
|
|
התורה שבעל פה, שלימים מצאה את דרכה לתלמודים ולספרי המדרשים, מוצפת בפנינים קטנות שמשמרות לדורות את סיפורי המפגשים בין גדולי לישראל לשוכני המרומים. הסיפורים הללו לא רק רוממו את קרנם של הרבנים ואפשרו להם להתעלות מעל להדיוטות ששיתפו איתם את הביצה הקטנה בה כולם נאלצו לבלות את כל חייהם, אלא שהם גם מוכיחים שהיהודים באמת המציאו חלק מהתופעות שרבים אינם ממהרים לייחס להם, למשל, הסינדרום האירי אותו יזהה כל תייר שמבקר באי האזמרגד. לכן, הבנה טובה של הסינדרום האירי תאפשר לנו להבין טוב יותר את סיפורי חז"ל התמוהים, בהם רבנים מאוחרים יותר תמיד הצליחו למצוא עומקים וסודות שמעולם לא היו עולים על דעתם של מספרי הבדותות שבסך הכל רצו לעשות רושם על שומעיהם ולהתנשא במקצת מעל לשאר דירי הביצה.
|
|
בסיפור על רב ששת העיוור והצדוקי שהרגיז אותו שובצו לא מעט מסרים סמויים שמלמדים על החובה להעריץ את הרבנים, לירוא מהם, לכבדם, לסור למרותם ולדאוג לרווחתם. השיטה הרבנית מדכאת את היכולות הביקורתיות של לומדי התורה והללו מניחים, כמובן מאליו, שכל אגדות התלמוד מתבססות על אירועים שהתרחשו בפועל. אירוע שהתרחש בפועל הוא הוכחה היסטורית וודאית לנכונותם של מוסרי ההשכל שנשתלו בסיפור ולכן רוב המאמינים ימהרו לצטט את האגדות הרבניות שתומכות בעמדתם וסותרות את דבריהם של אלו שבוחרים להסתייע בטיעונים הגיוניים.
|
|
קצת קשה לרדת לעומקו של הסיפור על עלי הכהן שרצה להמית את שמואל התינוק על ש'הורה הלכה בפני רבו'. ברור שהרבנים רצו להזכיר לנו שכל מי שאינו מכבד את חברי הגילדה הרבנית מסתכן בנפשו אבל קשה לקבוע אם הם החליטו לנצל את ההזדמנות גם כדי להבליט את רדידותו ההלכתית של עלי הכהן, מייצגה של גילדת הכהנים, ולהדגיש את עליונותם התורנית של הרבנים.
|
|
המאמינים אוהבים לקשור כתרים ולשיר שירי הלל למי שהם מחשיבים כגדולי עולם שמיקדו את כל מעיניהם בגיבוש התורה, ביצורה והוראתה. לי, לעומת זאת, קשה לחשוב רק בסופרלטיבים ותמיד מעניינת אותי השאלה אם הסיפור הרבני יכול היה להתרחש במציאות הריאלית או שהוא לא יותר שאשר פרי הדמיון שבא להטמיע במוחות לא מעוצבים מסרים שמקדמים את האינטרסים של אלו שכתבו אותו. סיפור אגדה על שמעיה ואבטליון עוזר לי להבין מה הרבנים רצו שנחשוב ומה אולי כנראה באמת התרחש בעולמם של חכמי התלמוד. |
|
חכמינו זכרונם לברכה רצו לטעת את התחושה שכל פגיעה בכבודם תיענש בחומרה חסרת כל פרופורציה ולכן הם העמיסו את אגדותיהם בסיפורי זוועה שמתארים את הגורל המר שעתיד לפקוד את אלו שאינם מקפידים לנהוג לפי הנורמות שהרבנים פיתחו לצרכיהם. בסיפור על שני התלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא הקופירייטרים התלמודיים חצו את גבולות הטעם הטוב וחשפו בפנינו מה באמת עומד ברקעם של תשדירי הפרסומת שהרבנים הפיצו בעבר וממשיכים להפיץ גם בימינו ובמימונינו. |
התגובות האחרונות