Skip to content

1VSDAT

שבת, 22 פברואר 2014 20:14

רבי חנינא עושה הניסים

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
הפרסומאים הרבניים אהבו ללהק בתשדירי התעמולה שלהם דמויות מייצגות שהדגימו ההתנהגויות רצויות או פסולות והמחישו את השכר או העונש שההתנהגויות הללו מביאות עימן. כאמת מידה מופתית לצדיקות מוחלטת, הקופירייטרים בחרו ברבי חנינא בן דוסא שבידיהם המיומנות הפך לגדול החסידים והצדיקים ולחביבו של האל שתמיד השגיח עליו ומיהר למלא את כל בקשותיו. בדרך זו הרבנים לא רק השרישו את האמונה בשופט השמימי שמתגמל את ההולכים ב'דרך הישר' הרבנית אלא שהם גם העניקו לתמימים את התקווה שהמאמץ להתעלות לרמתו של רבי חנינא יביא עימו השגחה אלוהית צמודה, ומי יודע, אולי אפילו ניסים ונפלאות.       
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
הרבנים היו זקוקים לדמות גדולה מהחיים שתדגים עבורם את מעלות הצדיקות והחסידות ורבי חנינא בן דוסא נבחר לגלם את התפקיד. כמיצגה של הצדיקות המושלמת רבי חנינא ספח אליו אגדות עם, מעשיות וצ'יזבטים שלימדו את כל שומעיהן בשורה רבנית חשובה ביותר: צדיקים שמקפידים למלא אחר הדרישות הרבניות יקבלו את שכרם הראוי – אם לא בעולם הזה אזי לבטח בעולם הבא. באמצעות הסיפורים על רבי חנינא ומקביליו, הרבנים ניתבו את צאן מרעיתם לכיוון הצדיקות והחסידות – מילות קוד להסתפקות במועט, כניעה לסמכויות התורניות, הליכה ב'דרך הישר' הרבנית ואמונה בהשגחה העליונה, שלבטח תבוא גם אם היא לעיתים מתמהמהת. ההיסטוריה מלמדת שההשגחה העליונה לרוב איכזבה את שומרי האמונים התמימים שהטילו עליה את יהבם אבל כל עוד עמדה מול עיניהם דמותו המופתית של רבי חנינא בן דוסא, שצדיקותו וחסידותו תמיד תוגמלו בניסים, הם דבקו באמונתם והמשיכו לקוות שברגע האמת בורא העולם יתייצב לצידם ויגן עליהם מכל צרה.
 
 
ההתייחסויות לרבי חנינא במשנה
 
דמותו המופתית של רבי חנינא בן דוסא נבנתה בהדרגה: איזכור פה ואגדה שם, עד שלבסוף נותרנו עם דמות גדולה מהחיים, ובמידת מה גדולה אפילו מהאל שתמיד עמד הכן לשרתה.
 
עם זאת, בתחילת דרכו המפוארת רבי חנינא היה לא יותר מאשר רב שולי שהוזכר במשנה שלוש פעמים בלבד: פעמיים כאיש שהעדיף את העשיה הפעילה, את קיום המצוות מתוך מורא מהאל האימננטי, על פני ההתעמקות העיונית והלימוד התיאורטי ופעם אחת כאדם שמסוגל לחזות אם החולה עליו הוא מתפלל יקום ממיטת חוליו או ימות ממחלתו.  
 
השקפת עולמו של רבי חנינא השתמרה לדורות במסכת אבות:
 
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
 
הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.[א]
 
ומשום שהעדיף את המעשה על פני החכמה הוא זכה שיאמרו עליו:
 
מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה.[ב]
 
לבד משתי ההתייחסויות הללו נשתמרה במשנה עוד יומרה קטנה של רבי חנינא והיא זאת שדורות מאוחרים יותר ניפחו וקישטו למימדים כמעט על-אנושיים:
 
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף.[ג]
 
רבי חנינא של המשנה, כך נראה, אינו מסוגל להשפיע על ההחלטות האלוהיות והוא לכל היותר מקבל התראה מוקדמת על גורלו של חולה זה או אחר. הוא אמנם מתפלל לשלום החולה, מן הסתם יחד עם בני משפחתו וידידיו של הסובל, אבל לנו אין שום סיבה להניח שדווקא תפילתו של רבי חנינא  היא זאת שמטה את הכף. הרושם שמתקבל הוא שתפילתו של מי שעתיד להיות סמל ומופת לכל הצדיקים בהחלט אינה מזיקה אבל היא אינה בהכרח הגורם הישיר להחלמתו של החולה וסגולותיו של רבי חנינא מסתכמות בכך שהוא יודע לפני כולם אם החולה יבריא או ימות ממחלתו.
 
זהו. שלושה איזכורים בלבד ואפילו בין השורות נתקשה למצוא בהם רמז להערצה שבעתיד תתלווה למי שבהדרגה הפך לצדיק הגדול שנהג לגרום לאלוהיו להתעלם ממגבלות ההיגיון, לרמוס את חוקי הטבע ולהתעלל בכל דרישות טעם הטוב.
 
 
גדולתו של רבי חנינא בן דוסא
 
רבי חנינא והערוד
 
בתקופה האמוראית דמותו של רבי חנינא טפחה למימדים כמעט על-אנושיים וקושטה במגוון רחב של ניסים בלתי אפשריים. גדולתו מוארת בסיפורים מסיפורים שונים, חלקם מתוחכמים יותר וחלקם פחות כשהמפורסם מכולם הוא הסיפור על רבי חנינא והערוד. כל השומע את הסיפור הפשטני הזה אינו יכול שלא להבין מייד את המסר הרבני החשוב ששוקע בו: לנחשים ארסיים אין כל השפעה על צדיקים בסדר גודל של רבי חנינא בן דוסא, אותם רק החטא מסוגל להמית. גם המסקנה המתבקשת פורצת מאליה מתוך הסיפור התמים: אם ברצונך להתחסן מסכנות העולם הזה הקפד לנהוג כרבי חנינא, לך ב'דרך הישר' והישמר מכל חטא.
 
תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד[ד] שהיה מזיק לבריות. באו והודיעו זאת לרבי חנינא בן דוסא.
אמר להם רבי חנינא: הראו לי את חורו.
הראו לו את חורו של הערוד.
נתן רבי חנינא עקבו על פי החור. יצא הערוד ונשכו ומת אותו ערוד.[ה]
נטלו רבי חנינא את גוית הערוד על כתפו והביאו לבית המדרש.
אמר רבי חנינא לנוכחים: ראו בָּני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית.
באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.[1]
 
רבי חנינא בן דוסא והארי
 
גם הסיפור הבא, אינו סובל מעומקים מיותרים וכבר מפשטו אנו לומדים שרבי חנינא בן דוסא, מצויד בלא יותר מאשר קרבה על-טבעית למרומים, מסוגל לגרש אריות מתחומי ארץ ישראל. בהסח דעת הוא אמנם גימד את הארי שלא לצורך אבל חסידותו וצדקנותו דרבנו אותו לרוץ אחרי מלך החיות הבורח ולבקש את סליחתו:   
 
מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה את הארי ואמר לו: אי מלך חלש לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל?
מיד ברח האריה.
רץ אחריו רבי חנינא ואמר לו: מתנצל אני בפניך שקראתי לך 'חלש' בעוד שמי שבראך קרא לך 'גבור' שנאמר 'לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה'[ו][2]
 
רבי חנינא בן דוסא ואגרת בת מחלת
 
רבי חנינא מגרש האריות הכניס סדר גם בפעילותם של השדים ומלאכי החבלה, כפי שמטיב להסביר הסיפור הבא:
 
נאמר אל תצא יחידי בלילה – על שום ששנויה התניא: לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת (השֶדָה) ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאים אז ולכל אחד ואחד מהם יש רשות לחבל בפני עצמו.
 
(מספרים:)
בתחילה היו אותם מזיקים מצויים בכל יום מימות השבוע. פעם אחת פגעה אותה שדה ברבי חנינא בן דוסא.
אמרה אגרת בת מחלת לרבי חנינא: אם לא היו מכריזים ברקיע 'הזהרו בחנינא ובתורתו' – הייתי מסכנת אותך.
ענה לה רבי חנינא: אם אני חשוב ברקיע אני גוזר עליך שלא תעברי בישוב לעולם.
אמרה לו השדה: בבקשה ממך, הנח לי רווח מעט.
הניח לה רבי חנינא לילות שבת ולילות ימי רביעי.[3]
 
מסיפור מקסים זה אנו לומדים מספר דברים חשובים לא רק על יכולותיו העל-אנושיות של רבי חנינא אלא גם על מזגו הנוח ונטיותיו הפשרניות: ברקיע מצווים להזהר בו ובתורתו וניתן להבין שהוא רשאי לגזור גזירות על מלכת השדים וזאת חייבת מיד לסור למרותו. למזלה, רבי חנינא לא היה סתם צדיק אלא צדיק טוב לב ולכן הוא נעטר להפצרותיה והקל עליה ועל מזיקיה מעל ומעבר למשורת הדין.
 
הסיפור, עם זאת, מעלה מספר שאלות די מביכות: אגרת בת מחלת, מן הסתם, שימשה כמלכת השדים והמזיקים גם לפני ימיו של רבי חנינא וחזקה על בוראה שהוא הכיר את מעלליה וידע ועל הנזקים שהיא וחבורתה גורמים, ועתידים עוד לגרום לבני עמו הנבחר. מדוע, אם כן, הוא לא גזר עליה בעצמו 'שלא תעברי בישוב לעולם'? יתר על כן, מדוע האל נתן מלכתחילה לכל אחד ואחד משמונה עשר ריבוא מלאכי החבלה 'רשות לחבל בפני עצמו'? האם הוא לא ידע שרבי חנינא עתיד לבטל את ההתר הגורף? הרי אפילו הוא היה צריך להבין שההכרזה 'הזהרו בחנינא בתורתו' תהפוך את הצדיק לסמכות עליונה שרשאית לאסור גם במקום שהוא עצמו התיר. לבסוף, מדוע החסיד שכבר הציל את האומה מהשדה וחבר מרעיה החליט בכל זאת להתיר למזיקים הללו להשתולל בלילות רביעי ושבת? מה בדיוק מנע ממנו לגזור עליהם גלות נצחית? האם רב חנינא לא הבין שהוא נותן לשדה ולמזיקים שעימה הטבה על חשבונם של אזרחים טובים ומועילים שלא עשו לו כל רע? האם הוא דאג לרגשותיהם של המזיקים יותר מאשר לשלומם של שכניו מכריו?
 
אגרת בת מחלת ובני לווייתה השאירו את חותמם על הרבה אגדות רבניות ומי שאינו בקי דיו בתורת המזיקים יכול לקבל הקדמה קצרה באמצעות אוסף התפלויות הבא:   
 
כלי נשק נתן הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני והשם המפורש כתוב עליו.
כתוב: 'לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה'[ז] והכוונה היא לאגרת בת מחלת שרת השדים וכל המזיקים ההולכים עימה וכל המזיקים המושלים בלילה.
 
כתוב, 'מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם'[ח]. אמר רבי ברכיה יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף ופוגע במטרתו.
(שואלים:) כיצד תינצל ממנו?
(משיבים:) ההצלה תבוא ממצוות שילוח הקן שכן כתוב בפרק זה, 'כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ'[ט] והמילה 'פַּח' מסמלת צפור כפי שנאמר 'הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ'[י] וכתוב 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ' וגו'[יא] 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח' וגו'[יב] ומכאן ניתן להסיק שמי שמשלח את הקן האל מצילו מאותם מזיקים המשולים לציפורים.
 
כתוב: 'מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ'[יג]. מי שמעשיו באופל הדֶּבֶר שולט בו וכך הוא אומר 'לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו'[יד] אף כאן הוא אומר 'מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם'[טו] ללמדך שהאל יצילך מהדֶּבֶר אם תלך בדרכיו.
 
רבנן אומרים: קֶּטֶב הוא שד.
 
(שואלים:) למה הוא נקרא 'קֶּטֶב'?
(משיבים:) רבי אבא בר כהנא אמר: שהוא בוזז, קוטף ותוקף בשעות הצהרים, כשכולם ערים והולכים ברחובות, מתחילת השעה הרביעית של בוקר ועד סופה של השעה התשיעית.
 
רבי לוי אמר: שהוא עובר ולוקח בעיקרי הימים, מסוף השעה הרביעית של הבוקר עד תחילת השעה התשיעית, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין הצל לחמה. ראשו דומה לעגל וקרן אחד יוצאה בתוך מצחו והוא מתגלגל ככד.
 
אמר רב הונא בשם רב יוסף: 'קֶטֶב מְרִירִי'[טז] עשוי קשקשים קשקשים, שערות שערות, עינים עינים.

אמר רבי שמעון בן לקיש: ועין אחת קבועה לו בלבו וכל מי שרואה אותו, בין אדם בין בהמה, נופל מיד ומת. 'מְרִירִי' זה שולט משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב. חזקיה ראה אותו ונפל על פניו ומת מיד.
 
אמר רבי פנחס הכהן: מעשה באחד שראה אותו ונפל על פניו ומת.
(תוקפים אותו:) אמרו כי יהודה בן ר' שמואל ראה אותו ולא נפל.
(דוחים את המתקפה:) אף על פי כן הוא מת גם בלי נפילה.

רבי אבהו היה יושב ולומד בבית הכנסת שלו בעיר קיסריה. ראה רבי אבהו אדם אחד רץ אחר חברו ובידו מקל שברצונו להכותו בו. ראה רבי אבהו את המזיק קֶטֶב רודף אחרי השנים ובידו מקל של ברזל. יצא רבי אבהו מבית המדרש ורדף אחריהם.
אמר רבי אבהו לרודף: אל תכה בחברך שמא הוא ימות.
שאל הרודף את רבי אבהו: רבי, האם הוא ימות ממקל של עץ?
ענה לו רבי אבהו: המזיק רודף אחריך ובידו מקל של ברזל. אתה תכה אותו במקל של עץ והמזיק יכה אותו במקל של ברזל והאדם ימות.[4]
 
רבי חנינא וילדיהם של גדולי הדור
 
על גדולתו של רבי חנינא מעידים גם הניסים שארעו בזכותו לילדיהם של גדולי האומה:
 
תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שיגר רבן גמליאל שני תלמידי חכמים לרבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם (רבי חנינא) עלה לעלייה ובקש רחמים על בנו של רבן גמליאל. כשירד אמר להם: לכו, שעזב אותו החום.
 
שאלו אותו: וכי נביא אתה?
 
ענה להם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי[יז] אלא כך מקובלני - אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מתקבלת ואם לאו יודע אני שהיא נטרפת.
 
ישבו וכתבו וכוונו את השעה וכשבאו לרבן גמליאל אמר להם: נשבע אני בעבודת המקדש! לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.[5]
 
האיזכורים התמימים יחסית שמצאנו במשנה קרמו עור וגידים והפכו לסיפורים מקושטים שמתארים צדיק גדול שכבר מסוגל להציל בתפילותיו את בנו של נשיא האומה שסגולותיו, משום מה, לא אפשרו לו להציל בעצמו את בנו החולה.

השיטה, כך נראה, עובדת בערך כך: רבי חנינא מתפלל ומבקש רפואה שלמה לבנו של אחד הגדולים. האל שוקל את הבקשה ומחליט אם להעתר לה ואז הוא שולח איתות לרבי חנינא שמבין מייד אם תפילתו התקבלה אם לאו. במקביל, ובמקום אחר, האל ממלא את משאלתו של הצדיק והכל בא על מקומו בשלום. השאלה הנשאלת כאן היא מדוע האל, שלבטח ידע מראש שרבי חנינא עתיד לבקש רחמים על בנו של רבן גמליאל, לא הקדים רפואה למכה ולא ריפא את הצעיר ביזמתו, מבלי להטריד בזוטות הללו את הצדיק הגדול? קיצור ההליכים לבטח לא היה משרת את מוסר ההשכל הרבני, שמבקש להבליט את חשיבותה של הצדיקות ואת הסגולות הייחודיות שניתנות לצדיק, אבל הוא היה מקצר את סבלו של הבן ומדגיש את העובדה שהאל מסוגל לקבל החלטות נבונות גם ללא הנחיתם של הצדיקים הגדולים.
 
אנחנו לא באמת יודעים אם רבי חנינא העניק את שירותי השתדלנות שלו לכל הסובלים[יח] או רק לפרוטקציונרים מיוחסים אבל ידוע לנו שכשם שהוא הבטיח את החלמת בנו של רבן גמליאל הוא גם הציל ממוות את בנו של רבי יוחנן בן זכאי. גם במקרה זה מוסר ההשכל החשוב לא הוחבא עמוק בתוך הסיפור: 
 
ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי.
אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה.
הניח רבי חנינא את ראשו של הילד בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחי.
אמר רבי יוחנן בן זכאי: אם בן זכאי היה מטיח את ראשו של הילד בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו.
שאלה אותו אשתו: וכי חנינא גדול ממך?
אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.[6]
 
מסתבר, אם כן, שצדיקים מסדר הגודל של רבי חנינא הינם כעבד בפני מלך, היינו כאדם שקרבתו למלך מאפשרת לו לבא אליו בכל עת ולשטוח בפניו כל בקשה. עתה כל בר-דעת יכול להבין שמי שרוצה בעמדת השפעה דומה חייב לנהוג בצדיקות גמורה ולדקדק בכל המצוות הרבניות, חמורות וקלות כאחת.  
 
ההתייחסות הסתמית במשנה הולידה לימים עוד סיפור על הצלה מופלאה:
 
מעשה בבתו של נחוניא חופר בורות המים שנפלה לבור גדול.
באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא וביקשו שיתפלל עליה.
שעה ראשונה אמר להם: שלום לה.
שניה אמר להם: שלום לה.
שלישית אמר להם: עלתה כבר מהבור.
כשבאה אליו שאל אותה: בתי, מי העלך מהבור?
אמרה לו: איל של רחלים נזדמן לי וזקן אחד נהג אותו והוא שהוציאני מהבור.
 
אמרו לרבי חנינא בן דוסא: נביא אתה?
אמר להם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי[יט] אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו? לכן היה ברור שיקרה לה נס והיא תנצל.
 
אמר רבי אבא: אף על פי כן מת בנו של נחוניא חופר הבורות בצמא ולא הגנה עליו זכות אביו שהיה דואג לבורות מים לצמאים, שנאמר 'וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד'[כ] וכך אנו לומדים שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הקרובים לו כחוט השערה.
ר' חנינא אמר: את אותו רעיון ניתן ללמוד מהפסוק 'אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו'.[כא][7]
 
הפעם רבי חנינא אינו האחראי הישיר להצלת הנערה ועל כך יש להודות לזקן שהוביל את האיל ולמנגנון השכר ועונש האלוהי שמונע מילדיהם של צדיקים להיכשל בדברים שהאב הצדיק מתעסק בהם. זאת, כמובן, אינה סיבה להימנע משני מסרים שיווקיים נוספים:
 
1.
כל הצדיקים, גם אלו שרק חופרים בורות לטובת הציבור, צוברים במרומים זכויות שבעתיד עוד עשויות להציל את זרעם.
 
2.
צדיקים אולטימטיביים זוכים לקבל עדכונים שוטפים על התפתחותם של מבצעי הצלה בהם הם בחרו להתערב. לרבי חנינא יש לכאורה רק אמצעי אחד לגלות אם תחינתו התקבלה במרומים, המידה בה תפילתו שגורה בפיו, ובכל זאת הוא הצליח לדעת מתי הבחורה עדיין נמצאה בתוך הבור ומתי היא כבר חולצה ממנו. כך, בהדרגה, מסתבר לנו שכל סיפורי נפלאותיו של רבי חנינא רק מגרדים את פני השטח ובעומקם הדברים הם הרבה יותר מרוכבים ומופלאים מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו.[כב]
 
סיפור זה מסתיים בהתנייה שדומה במהותה לאותיות הקטנות שמתלוות לכל חוזה מפוקפק. ההסכם הבלתי כתוב שכביכול קיים בין האל לצדיקים קובע שזכותו של הצדיק תגן על צאצאיו, ובמיוחד כאשר מדובר בנזקים הקשורים לתחום פעילותו של האב, אבל מה עושים כשמסתבר שהמקריות חזקה יותר מכל האלים והצדיקים גם יחד ולמרות זכויותיו הגדולות של חופר השוחות בנו לבסוף מת צמא? כיצד ניתן להצדיק את ההפרה הבוטה של ההסכם הבלתי כתוב? פשוט מאד – מוצאים איזה שהוא פסוק חף מפשע וכופים עליו להוציא את האל זכאי. האל אמנם הבטיח להעניק הגנה לצדיקים ולזרעם אך בה בעת הוא גם הוסיף להסכם את האותיות הקטנות: 'וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד' ו-'אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו', שמספקות לו הגנה מפני כל מי שעלול לטעון שהוא מפר את הבטחותיו ומשיג את מטרותיהם של רבניו בדרכי מרמה וכחש.
 
חמורו הצדיק של רבי חנינא
 
למקהלת המהללים את רבי חנינא הצטרפו גם רבי זירא ורבא בר זימונא שהזכירו, כדרך אגב, סיפור שמעלה את רבי חנינא לפסגות החסידות, שהרי אם חמורו סרב לאכול טבל קל וחומר שלא נוכל לחשוד ברבי חנינא עצמו שהוא אינו מחמיר בכל המצוות, קלות חמורות כאחת.
 
אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.[8]
 
את הסיפור המלא על החמור הצדיק, שלא נתן לרעבונו לגרום לו לעבור על מצוות הפרשת מעשר, ניתן למצוא באבות דרבי נתן[כג]:
 
מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה.
 
אמרו: למה אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה והייתה מושכת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא.
 
כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה.
אמר לו: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו.
אמר לו: בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב.
עמד ופתח לה הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והייתה אוכלת ושותה.
לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.[9]
 
עוד פרק בהלכות צדיקות
 
טוב יעשה כל צדיק מתחיל אם יקח דוגמה גם מהסיפור הבא:
 
(שואלים:) מהיכן היו לרבי חנינא בן דוסא עיזים, שהרי עני היה?
יתר על כן, הלא החכמים אמרו שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל (כיוון שהן משחיתות את השדות ואת רכוש הזרים).
 
אמר רבי פנחס: כך ארע הדבר – מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא, הניח שם תרנגולות ושכח לקחתן.
אשתו של רבי חנינא מצאה את האבידה ושניהם טיפלו בה.
אמר רבי חנינא לאשתו: אל תאכלי מביצי התרנגולות שאין לנו זכויות בהן.
הרבו התרנגולות ביצים ואחר כך בקעו מהביצים עוד תרנגולות והן ציערו את רבי חנינא ואשתו ברעש ולכלוך. מכר אותם רבי חנינא וקנה בדמיהן עזים.
פעם אחת עבר אותו אדם שאיבד את התרנגולות ואמר לחברו: כאן הנחתי את התרנגולות שלי.
שמע זאת רבי חנינא ושאל את האדם: יש לך בהן סימנים?
אמר לו האיש: כן. נתן לו סימן ולקח את העיזים.
והן אותן עיזים שהביאו דובים בקרניהן (ראה בהמשך).[10]
 
זאת הצדיקות בהתגלמותה ואליה צריכים לשאוף גם אנשים יותר שפויים שאינם מוצאים לנכון להשקיע זמן, כסף ועצבים בגידולם של בעלי חיים שבסופו של דבר יימסרו ללא תמורה למאבד הישר.
 
רק עבור רבי חנינא נברא העולם הבא
 
עם רשימת השגים כה ארוכה אל לנו להתפלא כשאנו מגלים שרבי חנינא בן דוסא הוא הצדיק המושלם שרק בגינו נברא גן העדן:
 
תניא רבי יוסי הגלילי אומר:
צדיקים - יצר טוב שופט אותם שנאמר 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי'[כד] (כלומר, שיצר הרע נעלם לחלוטין מקרבם).
רשעים - יצר הרע שופט אותם שנאמר 'נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו'[כה].
בינונים - גם היצר הרע וגם היצר הטוב שופטים אותם שנאמר 'יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשו'[כו] (משמע ששנים שופטים אותו).
 
אמר רבא: הבינונים הם כמונו.
אמר לו אביי: אין אדוני מניח לאף בריה לחיות. (שאם אדם כמוך הוא בינוני כיצד יוגדרו שאר בני האדם?)
 
הוסיף רבא: לא נברא העולם אלא לרשעים גמורים או לצדיקים גמורים.
 
עוד הוסיף רבא: שידע אדם בנפשו אם צדיק גמור הוא אם לאו.
 
אמר רב: לא נברא העולם אלא לאחאב בן עמרי ולרבי חנינא בן דוסא. לאחאב בן עמרי העולם הזה ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא.[11]
 
הסיפורים על רבי חנינא מבליטים את משוואת השכר ועונש הרבנית שמעניקה או גורעת זכויות במרומים ביחס ישר למידת צדיקותו או רשעותו של האדם. ככל שהאדם יותר צדיק כך גדלה יתרת הזכויות בחשבון שהבורא כביכול מנהל עבורו וככל שגדלים חטאיו כך פוחתת יתרת זכויותיו וגדלה יתרת ההאשמות שעומדות לחובתו. צדיק מושלם, שבחשבונו יש רק זכויות, יכול לצפות, אולי אפילו כענין שבשגרה, להשגחה תמידית ולניסים תכופים. צדיקים קטנים יותר, שיתרת זכויותיהם אינה גדולה דייה, חייבים להסתפק בהשגחה פחותה וניסים נדירים בעוד שהרשעים, דלי הזכויות ומרובי ההאשמות, אינם יכולים לקוות לדבר זולת יסורי נצח באחד ממדורי הגיהינום.[כז]

רבי חנינא בן דוסא, צדיק האולטימטיבי, מסמן את הקצה הימני של קשת הצדיקות, אחאב בן עמרי, והדומים לו, מייצגים את הקצה השמאלי של אותה הקשת וכל השאר הם ה'בינונים' שממלאים את הטווח שבין שני הקצוות. מטרתו של האדם עלי אדמות היא להתקדם ימינה כל ימיו בתקווה שבשלב מסויים, אחרי שנים רבות של הקפדה על כל הציוויים והדיקדוקים הרבניים, גם הוא יתקרב למעלתו של רבי חנינא וגם הוא יזכה לחסדי שמים ולניסים אלוהיים דוגמת אלו שמתוארים בפרק הבא:
 
 
הניסים של רבי חנינא
 
רבי חנינא מפעיל את אלוהיו
 
כמו גדולי עולם אחרים, דוגמת רבי יהושע ורבי אליעזר שתיזזו את האל בסיפור על תנורו של עכנאי, גם חנינא בן דוסא לא היסס ולו לרגע לפני שהפעיל את אלוהיו:
 
מסופר: רבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך וירד עליו מטר.
אמר: רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?
פסק המטר.
כשבא לביתו אמר: רבונו של עולם כל העולם כולו בצער, שאין גשמים, וחנינא בנחת?
ירד הגשם.
 
אמר רב יוסף: מה הואילה תפילתו של הכהן הגדול לרבי חנינא בן דוסא (שלמרות תפילת הכוהן הגדול, שתוסבר בהמשך, קדושתו של רבי חנינא בן דוסא גורמת לאל לעשות את רצונו)?
הוא מסביר: ראו מה גדול כוחו של רבי חנינא שתפילתו גברה אף על תפילת הכהן הגדול, שכן שנינו במשנה: היה הכוהן הגדול, בצאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים, מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון[12].
(שואלים:) מה היה הכוהן הגדול מתפלל?
(משיבים:) רבין בר אדא ורבא בר אדא אמרו שניהם משמו של רב יהודה: הוא היה אומר - יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא השנה הזו גשומה ושחונה (חמה).
(על כך תוהים:) וכי שנה שחונה מהווה מעלה? אדרבה זאת מגרעת.
(מסבירים:) אלא כך היה מתפלל: אם שחונה תהא גשומה ומרובה בטל.
ועוד היה מתפלל - אל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים שמתפללים שלא ירדו גשמים.
 
(כלומר, אף שהכוהן הגדול התפלל בהיכל שלא תישמע תפילתם של עוברי הדרכים בכל זאת נשמעה בקשתו הראשונה של רבי חנינא.)[13]
 
כאן כבר נחצה הקו האדום שמפריד את הסיפורים שמעוררים לא יותר מאשר גיחוך מהסיפורים בהם המסרים השיווקיים של הגילדה מתחילים לעורר התנגדות וסלידה. איני יודע איזה נוזל זהוב עלה לראשו של רבי חנינא אבל נראה לי שאפילו צדיקים גמורים אינם רשאים להניח שבורא השמיים והארץ עומד הכן למלא אחר כל גחמותיהם ועליהם לחשוב פעמיים לפני שהם מפעילים את מלך מלכי המלכים לצרכיהם הקטנוניים. הקופירייטרים רוצים להדגיש את גדולתו של רבי חנינא ואת קרבתו למרומים – לבריאות. אבל האם המסר הרבני, חשוב ככל שיהיה, מצדיק את טירטורו של האל כל אימת שאחד מצדיקיו עלול להתרטב? האם אנחנו באמת אמורים הבין שהאל תמיד נענה לכל בקשתיו של הצדיק, טריויאליות ואנוכיות ככל שתהיינה? האם למלך מלכי המלכים אין שיקול דעת משל עצמו והוא אינו מסוגל לקבל החלטות מושכלות גם ללא הנחיותיו המפורטות של הצדיק? האם רבי חנינא לא האמין שהאל יגיע לפתרון הנכון גם ללא התערבותו?
 
כדי להמחיש מוסר השכל אחר, הקופירייטרים הרבניים סיפרו על הצדיק רבי יוסי דמן יוקרת שייחל למות בנו משום שהבן הטריד את קונו בבקשה שהתאנה תבשיל קודם זמנה. הלוגיקה הרבנית אפשרה למהר"ל מפרג לתרץ את הזוועה במילים הבאות:
 
המשתמש בדבר שהוא קודש, כגון זכויותיו וכוחותיו של האב, עבור דבר שהוא חול, כגון הבשלת פירות למאכל הפועלים, מגיע לו שימות כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לחולין עם הקדוש.[14]
 
גישה הגיונית זאת בהחלט מסבירה מדוע יש להמית כל מי שמשתמש בדבר שהוא קודש, כגון זכויותיו וכוחותיו של הצדיק, עבור דבר שהוא חול, כגון הפסקת הגשמים מחשש להתרטבות, אבל נראה שהיא תקפה רק כשמדובר בצדיקים מוטרפים שממיתים את בניהם בגלל מחדליו של האל (שלו רק רצה היה יכול להימנע מהבשלת פירות התאנה וכך למנוע את כל הפרשה העגומה) ואין להם שום שייכות למקרה בו הצדיק באמת אינו מעוניין להתרטב בגשם.
 
תשדיר פרסומת זה, בדומה לסיפור על רבי יהושע בן לוי וכרבולת התרנגול, שב וממחיש את הידוע לכל: האל אולי שולט על העולם ומלואו אבל גם הוא כפוף לחברי הגילדה וגם הוא חייב להישמע לכל הוראותיהם ולמלא בקפדנות את כל משאלותיהם. הסיפור גם חושף כיצד הרבנים ראו את המבנה ההירארכי של המציאות: הם עצמם בפסגה ואחריהם בסדר יורד - האל, הכוהן הגדול ולבסוף היהודים חסרי הייחוס התורני שאת תפילותיהם מסוגלים לְאַיֵּן לא רק רבנים גדולים אלא אפילו דמויות זוטרות יחסית כמו הכוהן הגדול.
 
נס הלחם של אשתו של רבי חנינא
 
לא רק רבי חנינא היה מורגל בניסים וגם אשתו הניחה כמובן מאליו שהנסים האלוהיים תמיד יבואו לעזרתה ויצילו אותה מכל מבוכה:
 
אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת - כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
 
(מסופר:) אשתו של רבי חנינא הייתה רגילה לחמם את התנור בכל ערב שבת ולהעלות עשן גדול משום בושה, שלא רצתה שידעו השכנות שאין לחם בבית.
הייתה להם שכנה רעה אחת.
אמרה השכנה בליבה: הרי אני יודעת שאין להם דבר מדוע היא מסיקה את התנור?
הלכה ודפקה בדלת.
התביישה אשתו של רבי חנינא ונכנסה לחדר הפנימי.
נעשה לה נס והשכנה ראתה שהתנור מלא לחם והאגן מלא בצק.
אמרה לה השכנה: הביאי מרדה, שלחמך נחרך בתנור.
אמרה לה אשתו של רבי חנינא: לשם כך נכנסתי לחדר הפנימי.
 
שנה החכם: היא באמת נכנסה לחדר הפנימי להביא מרדה מפני שהייתה רגילה בניסים וידעה שיקרה לה נס כך שלא תבוא לידי בושה.[15]
 
בואו נבין את המסופר: האל יושב על חוג השמים ומבטו תר על פני כל הארץ. הוא רואה זוג הורים מתפללים בדמעות ליד תינוקם הגוסס אבל אין לו זמן להתעסק בשטויות והוא משקיף הלאה. הוא רואה בן בליעל אונס רועת צאן קטנה אבל גם אירוע שגרתי זה אינו מצדיק את התערבותו של מי שברא את השמים וכל צבאם ואת הארץ וכל צבאה. הוא רואה אש מתפשטת בפאתי הכרך אבל הלא בדיוק בשל כך הוא דאג שיהיו בעולמו דליי מים. אבל רגע, מה זה? השכנה הרעה עומדת לבייש את אשתו של רבי חנינא הצדיק? לא יקום ולא יהיה! חייבים לברוא לחמים ובצק יש מאין, להכניס את הלחם לתנור ואת הבצק לאגן ולהציל את כבודה של הצדקת. היא הרי מצפה לכך ואסור לאכזבה.[כח]
 
הנס שמנע מבתו של רבי חנינא לשבת בחושך
 
תשדיר פרסומת דומה, ומרגיז לפחות באותה המידה, נוכל למצוא גם בסיפור האגדה הבא: 
 
ערב שבת אחת ראה רבי חנינא שבתו עצובה.
שאל אותה: בתי, מדוע את עצובה?
ענתה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת ואני חוששת שהנר יכבה בשל כך.
אמר לה: בתי מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק.
שנה החכם: היה הנר דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.[16]
 
בלוגיקה הרבנית לא ניתן להטיל כל דופי שהרי מי שהורה לשמן לדלוק בהחלט מסוגל לצוות גם על החומץ שידלק וימנע צער מבתו של אותו הצדיק. הבעיה היא שהאל, אם בכלל, הורה לשמן לדלוק עוד בשבעת ימי בראשית, או יותר נכון, הוא הורה לחוקי הטבע לאפשר לאדים של חומרים בעלי תכונות מסויימות לדלוק כל אימת שמקרבים אליהם אש גלויה. מצד שני, הוא גם ציווה על חוקי הטבע למנוע מחומרים אחרים, דוגמת החומץ, לבעור בתנאים דומים. חוקי הטבע נוהגים למלא את המשימות שמוטלות עליהם באמינות ובחריצות ונוכל להניח שבכל השנים שחלפו עד להחלפת כלי השמן בכלי החומץ הם לא התרשלו ולא חייבו את האל לשנות את סדרי העולם. מלך בשר ודם היה אולי מתרגל לחיים הטובים ומשאיר לחוקי הטבע להתמודד בעצמם עם הבעיות שנקרות על דרכם אבל כאן מדובר במלך מלכי המלכים ובבתו של מלך מלכי הצדיקים ולכן אל לנו להתפלא אם בהיוודע מימדי הטרגדיה האל מייד תפס פיקוד וכפה על חוקי הטבע הקיימים לפנות את מקומם לחוקי טבע חדשים שהותאמו במיוחד לצרכיה של הבת המבולבלת.

אני לא רוצה לתת עצות למי שאולי ברא את אבי אבות אבותיי, האדם הראשון, אבל האם לא היה פשוט יותר להמליץ לבחורה ללכת לישון קצת יותר מוקדם? 
 
רבי חנינא ורגל שולחן הזהב
 
סיפור תמים זה, שבסך הכל רוצה להמחיש פעם נוספת את היחסים המיוחדים שצדיקים גדולים מסוגלים לפתח עם המשרת השמימי שתמיד נשמע לכל הוראותיהם, מצליח לחשוף עובדות חדשות שעלולות לחולל פאניקה המונית שתגמד אפילו את הבהלות לזהב שגרמו להרפתקנים רבים לנדוד לקליפורניה ולצפון מערב קנדה במהלך כל חצייה השני של המאה התשע עשרה:
 
אמרה לרבי חנינא אשתו: עד מתי נצטער בעוני?
שאל אותה: מה נעשה?
אמרה לו: בקש רחמים שיתנו לנו דבר מה מהשמים.
ביקש רחמים. יצאה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב.
ראתה אשתו בחלום צדיקים בגן עדן שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלושה רגלים והיא אוכלת על שולחן שלו שתי רגלים בלבד.
(כשסיפרה על החלום לבעלה,) אמר לה: הנוח לך ששכולם יאכלו על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר?
אמרה לו: מה נעשה? בקש רחמים שיקחו ממך את הרגל מזהב.
ביקש רחמים ולקחו אותה.
 
שנה החכם: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, שלמדנו במסורת שמשמים נותנים אבל אין לוקחים.[17]
 
אני משוכנע שכל פרח צדיקות ימהר להסביר שהסיפור דן ב'רוחניות' ולא ב'גשמיות' ומשמעויותיו האמיתיות אינן נמצאות ברובד הגלוי אלא ב'עומקים' ו'בסודות' אבל קריאה מדוקדקת תלמדנו שהכתוב טורח לציין שיצאה 'כמין פיסת יד' שנתנה לצדיק ולצדקת 'חד כרעא דפתורא דדהבא', היינו, 'רגל אחת של שולחן זהב'. זאת לא הייתה 'מעין' רגל, לא 'כביכול' רגל, לא רגל 'רוחנית' או רגל מטאפורית. זאת הייתה סתם רגל מזהב, מהסוג הפשוט שכל גרם ממנו עולה היום כ-148 שקלים חדשים.[כט]

רגלים ממשיות של שולחנות מוחשיים אינן יכולות להתחבא בעולמות רוחניים או מטפוריים ולכן הן חייבות להימצא היכן שהוא בעולם הריאלי. כלומר, באיזה שהוא מקום ביקום רבבות שולחנות זהב בעלי שלושה רגליים ממתינים להרפתקן הראשון שיבוא לאסוף אותם ולממש את המיליארדים שניתן לקבל עבורם בשוק החופשי.
[ל] אותו הרפתקן נועז אינו צריך לחשוש מהתנגדות כלשהי מצד הצדיקים שמסבים לשולחנות הללו, או מצד המלאכים שמשרתים אותם. הללו, כידוע, הם בסך הכל דמויות 'רוחניות' או מטפוריות חסרות גוף, צורה ומן הסתם גם כוח פיזי ואין כל סיכוי שהן תצלחנה לבלום מספר הרפתקנים נחושים שהצטיידו מראש בכמות הולמת של מניפות ושואבי אבק.

התלמוד מתייחס לסיפור זה, כמו לכל שאר סיפורי הניסים והנפלאות של הרבנים הגדולים, כאל אמת עובדתית שאינה שנוייה כלל במחלוקת והתנא שבחר לדחוף את אפו לתשדיר פרסומת לא-לו אפילו ידע להשוות בין שני חצאיו של הנס המתמשך ולקבוע ש'גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון'. זה כמובן אינו נכון. הנס הראשון מחייב הורדת רגל זהב פיזית מהמרומים. הנס השני מתרחש מאליו כשאנשים מתעוררים מהזיותיהם.        
 
העיזים של רבי חנינא
 
נפלאות הן דרכי האל ונסתרים שיקוליו ולכן אנו כנראה לעולם נבין מה גרם לו לגבות גם את ההתרסות הילדותיות ביותר של רבי חנינא:
 
לרבי חנינא בן דוסא היו עיזים.
אמרו לו שכניו: העיזים מזיקות.
אמר להם: אם העיזים מזיקות – שיאכלו אותן הדובים. אם לאו – כל אחת מהן תביא בערב דב בקרניה.
בערב הביאה כל אחת ואחת דב בקרניה.[18]
 
רבי חנינא בן דוסא מעלה את ויכוח בינו לבין שכניו לשפיטתו של רואה-הכל ויודע-הכל שמיד מוצא דרך להוכיח קבל עם ועדה שרבי חנינא צודק והשכנים האויליים טועים. אני מניח שהנס התפתח בשלבים הבאים:
 
1.
האל השכיח מהעיזים את פחדן הטבעי מדובים – אולי באמצעים הורמונליים ואולי באמצעות היפנוזה. במקביל הוא גם דיכא את הנטיות האגרסיביות שגורמות לדובים להכות בכפותיהם ולשרוט בציפורניהם כל עז שעומדת בדרכם.
 
2.
האל כיוון את העיזים למקום בו ניתן למצוא דובים, או לחליפין, את הדובים למקום בו ניתן למצוא עיזים.
 
3.
ברגע האמת הדובים ירדו על ברכיהם וקפאו במקומם כך שהעיזים יוכלו הסתער עליהם ולשפדם בקרניהן בדיוק באיזור הבטן, נקודת שיווי משקל שתבטיח שלעיזים יהיה קל יותר לשאת את הדובים על קרניהן. ניתן גם להניח, אף אם בסבירות נמוכה יותר, שדווקא הדובים היו אלו שהסתערו על העיזים וזרקו את עצמם על הקרנים שמולם.
 
4.
כל עז שתנסה להרים דב בקרניה תמצא את עצמה מעוכה מתחתיו ולכן האל, בחסדיו, לבטח חיזק את צוארן של העיזים או לחליפין, שלח לכל עז שני מלאכים בלתי-נראים שיעזרו לה לשאת את המשקל הלא פרופורציוני. קיימת גם אפשרות שבמקום דובים בוגרים האל בחר להקריב למען מוסר ההשכל הרבני דובונים קטנים וחסרי ישע שלא היו מסוגלים להתמודד עם העיזים התוקפניות וצמאות הדם שהסתערו עליהם. זה אולי נשמע קצת אכזרי אבל אם נניח שבתוך הדובונים הללו התגלגלו נשמותיהם של דובים אכזריים במיוחד, דוגמת שני אלו שביקעו את ארבעים ושנים הילדים הקטנים שהתקלסו באלישע הנביא וקראו אחריו 'עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵח'[לא], אז התמונה, מן הסתם, תראה קצת פחות מחרידה.   
 
כאמור, נפלאות דרכי האל ולכן לעולם כנראה לא נבין מדוע במקום לעבור את כל מסלול המכשולים שחנינא הציב בפניו הוא לא זרק גם הפעם פתק משמים[לב] שאומר משהו בנוסח 'העיזים של חנינא בני אינן מזיקות', או לחליפין, מדוע הוא לא הסתפק בהקפצת עץ חרוב, הסגת אמת המים או הטית כתלי בית מדרש[לג]. יותר מכך, מדוע הוא לא התעלם לחלוטין מיומרותיו של זקן מתנשא ואנוכי ומחולל מה שבעיני הבריות היה נחשב כאחד מנסיו הגדולים והחשובים ביותר.
 
רבי חנינא מאריך הקורות
 
משימות על-אנושיות מחייבות יכולות על-אנושיות, כאלו שיש רק לצדיקים ברמתו של רבי חנינא:
 
הייתה לו שכנה שבנתה בית ולא הספיקו הקורות.
באה אל רבי חנינא בן דוסא ואמרה לו: בניתי ביתי ואין לי מספיק קורות.
שאל אותה: מה שמך?
ענתה לו: איכו.
אמר לה: אם כך, הלואי שיאריכו קורותיך[לד].
שנה החכם: התארכו הקורות עד שיצאו אמה מכל צד.
ויש אומרים: התחברו בנס עוד קורות מכל צד.
 
שנוי בבריתא:
החכם פלימו אומר: אני ראיתי אותו בית והיו קורותיו יוצאות אמה לכל צד. ואמרו לי – את התקרה עשה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו.[19]
 
אני עדיין מנסה להבין מה הקשר בין שמה של השכנה להארכת קורותיה. בארמית מובן המילה 'איכו' הוא אכן 'הלואי' אבל האם משחק המילים היפה מצדיק את ההתעללות בבורא השמים והארץ? דבר לא הפריע לרבי חנינא לראות בחלומו היכן איזה ליסטים קדום הטמין כיס עם מטבעות זהב שיאפשרו לשכנה לקנות קורות חדשות בגודל המתאים בכל חנות לחומרי בניה. זאת הייתה דרכם המקובלת והמכובדת של לא מעט צדיקים אחרים אבל רבי חנינא אינו סתם צדיק ממוצע, הוא הצדיק האולטימטיבי שלעולם לא יסתפק בניסים פחותי-ערך כשניתן להגיע לאותן התוצאות גם באמצעות ניסים שמשפילים לא רק את תכתיביו של ההיגיון אלא גם את חוקיו של הטבע.

סיפור זה גם מוכיח שהדורות רק הולכים ופוחתים שהרי גם אם נאחד את מועצת גדולי התורה ואת מועצת חכמי התורה ונוסיף למרקחת מנה גדושה של אדמורים, מרנים וראשי ישיבות עדיין לא נזכה לראות את הנס שרבי חנינא חולל בשתי מילים בלבד - 'יאריכו קורותיך' וזאת גם אם כל גדולי הדור הללו יתפללו, ישתטחו אפים ארצה, יצומו, יצעקו בקול מתבכיין, יזרעו אפר בשערם, יקרעו את בגדיהם, יכו על חזותיהם ויקללו ביידיש. למעשה אני מוכן להשקיע סכום נאה בהימור על הכשלון הצפוי לכל גדולי הדור, בנפרד או ביחד, שינסו להאריך קורת עץ בהבל פיהם ולא אסוג מההימור גם אם הרבי מליובאוויטש ייצא ממחבואו ויתרום לעדת המתפללים את קולו, סמכותו וקשריו עם המרומים.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
משנה, אבות ג:ט-י
[ב]             
משנה, סוטה, ט:טו
[ג]              
משנה, ברכות, ה:ה
[ד]              
רש"י, בנאיביות האופיינית שלו, מסביר מה טיבו של ה'ערוד' שניסה להתעסק עם רבי חנינא: 'ערוד - מן הנחש והצב בא, שנזקקין זה עם זה ויוצא משניהם ערוד' (רש"י על ברכות לג:א). יקח עוד זמן רב עד שרוב האנושות תשתכנע שנחש וצב, בהיותם שני מינים שונים לחלוטין, אינם מסוגלים להזדווג זה עם זה וממילא אין כל סיכוי שיצא מהם 'ערוד' או כל יצור אחר.
[ה]             
רש"י מנסה להכניס מעט שפיות לסיפור והוא מסביר: 'ומת הערוד - מצאתי בהלכות גדולות, אמרי במערבא (אומרים במערב) כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד, ונעשה נס לרבי חנינא ונקבע מעין מתחת עקבו' (רש"י על ברכות לג:א). ההסבר המלומד הזה אינו משנה את התמונה ומותו הניסי של הערוד עדיין מלמד על צדיקותו המופלאה של רבי חנינא ועל נכונותם של המרומים להחלץ לעזרתו כל אימת שהסכנה מתקרבת אליו.
[ו]              
משלי ל:ל
[ז]              
תהילים צא:ה
[ח]             
בהמשך הפסוק תהילים צא:ה
[ט]             
תהילים צא:ג
[י]              
עמוס ג:ה – 'הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.'
[יא]            
דברים כב:ו – 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.'
[יב]            
דברים כב:ז 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.'
[יג]             
תהילים צא:ו
[יד]             
חבקוק ג:ה
[טו]            
תהילים צא:ו, בהמשך הפסוק
[טז]            
דברים לב:כד
[יז]             
עמוס ז:יד
[יח]            
אף שההתייחסויות החוזרות ונשנות לתפילותיו מרמזות על האפשרות שהוא היה מתפלל מקצועי שאולי אפילו התפרנס מריפוי אנשים באמצעות תפילות.
[יט]            
עמוס ז:יד
[כ]              
תהילים נ:ג
[כא]            
תהילים פט:ח
[כב]            
מאיתות בינארי בעל שני ערכים בלבד: 'תפילה שגורה בפה ו'תפילה אינה שגורה בפה', ניתן להפיק רק שתי מסקנות לגבי העתיד 'האדם ינצל' או 'האדם לא ינצל' ואין כל דרך לדעת מתי בדיוק באה ההצלה. אם רבי חנינא ידע שברגע מסויים הנערה טרם ניצלה וברגע אחר היא כבר הועלתה מתוך הבור אך בהכרח עמד לרשותו איתות משוכלל יותר.
[כג]             
ראה גם הערך 'בהמתן של צדיקים' בויקיפדיה
[כד]            
תהילים קב:כט
[כה]            
תהילים לו:ב
[כו]             
תהילים קט:לא
[כז]             
ההנחה הלא כל כך סמויה היא שאם הנוסחה הזאת אינה מוצאת חן בעיני מאן דהוא הוא בהחלט רשאי לחזור בתשובה, לשוב לדרך הישר ולהכפיף את עצמו למרות הרבנית וכך לשפר את מאזנו בבנק הגדול שבשמיים.
[כח]            
אני לא לגמרי בטוח שהאל ברא את הלחם והבצק יש מאין וייתכן מאד שהוא שלח כמה מלאכים קטנים לערבב קמח במים, ללוש את הבצק ולהטעין את התנור. אין גם כל דרך לפסול את האפשרות שהמלאכים התבקשו לגנוב את הבצק והלחם מביתה של אשה אחרת, פחות צדיקה ואולי אפילו מרשעת, ולהביאו למטבחה של הצדקת. הדבר תמיד ישאר בגדר תעלומה. 
[כט]            
הכתוב אמנם לא מציין זאת במפורש אבל אין כל ספק שהאל לא היה משפיל את עצמו בשולחנות ממתכת פשוטה שרק צופתה בזהב.
[ל]              
יש להניח שערכם האמנותי וחשיבותם התורנית של השולחנות השמימיים יעלו את ערכם בעשרות מונים וההרפתקנים שישימו את ידם על השולחנות הללו יוכלו לדרוש עבורם מחירים אסטרונומיים שלבטח יצדיקו כל השקעה שתידרש להבאתם.
[לא]            
מלכים ב' ב:כג-כד
[לב]            
ראה למשל את המאמר 'נחלקו המתדיינים בישיבה של מעלה'
[לג]             
ראה המאמר 'תנורו של עכנאי'
יש כאן משחק מילים יפה שכן משמעות המילה 'איכו' היא 'הלואי'.


[1]          
תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמר:ו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
(ברכות לג:א)
[2]          
מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה את הארי ואמר לו: אי מלך חלש לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל? מיד ברח. רץ אחריו רבי חנינא אמר ליה: נעניתי לך שקראתיך חלש ומי שבראך קראך גבור, שנאמר 'לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה'.
(תנחומא ויגש, פרק ג)
[3]          
אל תצא יחידי בלילה. דתניא, לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא. זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות.
(פסחים קיב:ב)
[4]          
אמר רבי שמעון בן יוחאי: זיין נתן הקב"ה לישראל בסיני ושם המפורש כתוב עליו 'לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה' - מן אגרת בת מחלת ומרכבתה ולא מכל המזיקים המושלים בלילה. 'מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם' - א"ר ברכיה יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף וקושט כחץ. ומי יצילך ממנו? שילוח הקן שכן כתיב למעלה 'כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ'. אין פח אלא צפור כענין שנאמר 'הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ' וכתיב 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ' וגו' 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח' וגו' 'מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ' - מי שמעשיו באופל הדבר שולט בו וכה"א 'לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו' אף כאן הוא אומר 'מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם'. רבנן אמרין שד הוא ולמה קרי ליה קטב? רבי אבא בר כהנא אמר: דהוא בזא סוגייה דיומא מן ראשיהן דד' עד סופיהן דתשע. ר' לוי אמר: דהוא בזיז סוגיה דטיהרא מן סופיהון דד' עד ראשיהן דתשע ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין הצל לחמה, ראשו דומה לעגל וקרן אחד יוצאה בתוך מצחו והוא מתגלגל ככד. א"ר הונא בשם ר' יוסף: 'קֶטֶב מְרִירִי' עשוי קליפין קליפין שערות שערות עינים עינים. א"ר שמעון בן לקיש: ועין אחת קבועה לו בלבו וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם בין אדם בין בהמה וכל מי שהוא רואה אותו נופל ומת. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, חזקיה ראה אותו ונפל על פניו ומת. א"ר פנחס הכהן: מעשה באחד שראה אותו ונכפה על פניו. אמרו: יהודה בן ר' שמואל ראה ולא נפל. אמרו אעפ"כ מת. ר' אבהו הוה יתיב פשיט בחדא כנישתא מדוכתא דקסרין. חמא חד פארי בתר חבריה ובידיה חד קטו בעי דימחיניה בה. חמא מזיק פארי בתריה ובידיה חד קטו דפרזל. נפק ר' אבהו ופארי בתריה. א"ל: לא תמחיניה דלמא הוא מיית. א"ל: ר' מן הדא הוא מייתא? א"ל: הא מזיקא פארי בתרך ובידיה קטותא דפרזלא את מחי לה בהדה והוא מחי לה בההיא והוא מיית.
(במדבר רבה יב:ג)
[5]          
תנו רבנן מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם: לכו שחלצתו חמה. אמרו לו וכי נביא אתה? אמר להן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי אלא כך מקובלני - אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה. וכשבאו אצל רבן גמליאל אמר להן: העבודה לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.
(ברכות לד:ב)
[6]          
ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה? אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
(ברכות לד:ב)
[7]          
מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום. שניה אמר להם: שלום. שלישית אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד' מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. ר' חנינא אמר: מהכא -  'אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו'.
(יבמות קכא:ב ובבא קמא נ:א)
[8]          
אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.
(שבת קיב:ב)
[9]          
אבות דרבי נתן, פרק שמיני סעיף ח
[10]         
ורבי חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה עזים, והא עני הוי? ועוד אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל? אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא ואמר לה אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העזין. והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו.
(תענית כה:א)
[11]         
תניא. רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי'. רשעים יצר רע שופטן שנאמר 'נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו'. בינונים זה וזה שופטן שנאמר 'יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשו'. אמר רבא: כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה. ואמר רבא: לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי אמר רבא לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו אמר רב לא איברי עלמא אלא לאחאב בן עמרי ולרבי חנינא בן דוסא לאחאב בן עמרי העולם הזה ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא.
(ברכות סא:ב)
[12]         
הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים' (שמות כו:לג). הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל:
(משנה יומא ה:א)
[13]         
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא. אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה אמר: לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? אתא מיטרא. אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא? דתנן, היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי? רבין בר אדא ורבא בר אדא דאמרי תרוייהו משמיה דרב יהודה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא השנה הזו גשומה ושחונה. שחונה מעלייתא היא? אדרבה, גריעותא היא! אלא אם שחונה תהא גשומה וטלולה ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.
(תענית כד:ב)
[14]     
המשתמש בדבר שהוא קודש אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדברי החמרי עם הנבדל.
(ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ז).
[15]         
אמר רב יהודה: אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'. הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא משום כיסופא. הוה לה הך שיבבתא בישתא. אמרה: מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי. אזלא וטרפא אבבא. איכספא ועיילא לאינדרונא. איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא. אמרה לה: פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך. אמרה לה: אף אנא להכי עיילי. תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים.
(תענית כד:ב)
[16]         
חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא. אמר לה: בתי למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מאי איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
(תענית כה:א)
[17]         
אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי. אמר לה: מאי נעביד? בעי רחמי דניתבו לך מידי בעא רחמי. יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי ואיהו אפתורא דתרי כרעי. אמר לה: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר? אמרה ליה: ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך. בעי רחמי ושקלוהו. תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי.
(תענית כה:א)
[18]         
רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי. אמרו ליה קא מפסדן. אמר: אי קא מפסדן ניכלינהו דובי ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו. לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו.
(תענית כה:א)
[19]         
הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא ולא מטו כשורי. אתיא לקמיה. אמרה ליה: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: איכו. אמר: איכו נימטו כשוריך. תנא: הגיעו עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן ויש אומרין סניפין עשאום.תניא: פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן ואמרו לי בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו.
(תענית כה:א)
 
נקרא 5744 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה שלישי, 01 אפריל 2014 00:09 הוסף ע״י בני

    עדי אהבתי שכתבת בסוף "ויקללו ביידיש"
    חוש הומור משובח.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים