Print this page
שלישי, 01 מאי 2012 13:30

רבי שמעון בר יוחאי, המערה ועץ החרוב

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
הסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שמאימת השלטונות הרומיים נאלצו להסתתר במערה במשך שנים עשר שנים, יכול לבלבל גם את הטובים שבינינו אבל כל מי שיורד לפרטים יבין מייד שהקשר בין הסיפור לעולם האמיתי הוא מאד קלוש אם לא רק מקרי. מוסרי ההשכל שהוטבעו בסיפור מחזקים עד היום את התחושה שלרבנים יש תכונות על-אנושיות, אם לא חצי אלוהיות, ושאם לא נשמע בקולם הם עוד עלולים לתת בנו את עיניהם ולהפכנו לגל של עצמות.
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
רבי שמעון ובנו מתחבאים במערה
 
אחד מתשדירי הפרסומת המשוכללים ביותר שמצאו את דרכם אל תוך דפי התלמוד מספר את סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי[א], מי שלפי המיתולוגיה הקבלית חיבר את ספר הזוהר:
 
פעם אחת ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון וישב לידם גם יהודה בן גרים.
 
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיה של אומה זאת שתקנו שווקים, תקנו גשרים ותקנו מרחצאות.
 
רבי יוסי שמע ושתק.
 
הגיב רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו הרומאים רק לצרכי עצמם הם תיקנו: השווקים בכדי להושיב בהם זונות, המרחצאות בכדי לעדן בהן את עצמם והגשרים בכדי ליטול מכס מכל מי שעובר עליהם.
 
הלך יהודה בן גרים וחזר על דבריהם. התגלגלו הדברים עד שהגיעו לאוזני המלכות.
 
פסקו השליטים: יהודה שעילה - יתעלה ויתמנה למנהיג החכמים, יוסי ששתק - יגלה לציפורי ושמעון שגינה - ייהרג.
 
ברחו רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה מביאה להם אשתו של רבי שמעון לחם וקנקן מים והם אכלו ושתו.
 
כאשר התחזקה הגזרה אמר רבי שמעון לבנו, רבי אלעזר: נשים דעתן קלה עליהן ויש לחשוש שאם יצערו אותה השלטונות היא תסגיר אותנו.
 
הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם חרוב ומעין מים. מידי יום השנים היו פושטים את בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו ובזמן התפילה הם התלבשו, התכסו והתפללו. בתום התפילה הם שבו פשטו את בגדיהם כדי שלא יתבלו.
 
כך ישבו תריסר שנים במערה עד שבא אליהו, עמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו?
 
יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מהמערה וראו אנשים חורשים וזורעים.
 
אמר רבי שמעון: אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי השעה! כל מקום שנתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף.
 
יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.
 
חזרו וישבו במערה שנים עשר חודשים נוספים.
 
בתום שנים עשר החודשים הללו אמרו השניים: משפט רשעים בגיהינום הוא רק שנים עשר חדש ובוודאי גם חטאנו כבר כופר.
 
יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם.
 
יצאו מהמערה. כל מקום שרבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא.
 
אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה כראוי.
 
בערב שבת ראו זקן אחד שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו.
 
שאלו אותו: לשם מה אתה נזקק להדסים הללו?
 
אמר להם: לכבוד שבת.
 
שבו להקשות: והרי די לך בצרור אחד?
 
אמר להם: אחד כנגד 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'[ב] ואחד כנגד 'שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'[ג].
 
אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל.
 
נתיישבה דעתם ולא כעסו עוד על שכולם מבטלים לימוד תורה.
 
שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו של רבי שמעון בר יוחאי ויצא לקראתו. הכניס רבי פנחס את רבי שמעון לבית המרחץ וטיפל בבשרו. ראה שהיו סדקים בעורו של רבי שמעון והחל לבכות. נשרו הדמעות מעיניו וציערו את רבי שמעון.
 
אמר רבי פנחס לרבי שמעון בר יוחאי: אוי לי שראיתיך בכך.
 
ענה לו רבי שמעון: אשריך שראיתיני כך שאם לא היית רואה אותי כך לא היית מוצא בי כל גדלות בתורה.
 
מסופר: בתחילה כשרבי שמעון בר יוחאי היה מקשה קושיה רבי פנחס היה מתרץ לו שנים עשר תירוצים. אחר כך, כשרבי פנחס בן יאיר היה מקשה קושיה, רבי שמעון בר יוחאי היה מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים.
 
אמר רבי שמעון: הואיל והתרחש לי נס אלך וכהכרת תודה אתקן דבר עבור אחרים, ככתוב 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר'[ד] ועל פסוק זה אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו.
 
על כך נשאלת השאלה מה עשה יעקב אבינו?
 
התשובה נלמדת מכך שנאמר 'וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר' ולכן אנו יודעים שהוא עשה דברים של חנינה וטובה עבור העיר.
 
נשאלת שאלה נוספת: מה עשה יעקב עבור העיר?
 
רב אמר: תיקן להם מטבעות, שמואל אמר: תיקן להם שווקים ורב יוחנן אמר: תיקן להם מרחצאות. כך או כך עלינו ללמוד שמי שנעשה לו נס צריך לעשות טובה לאנשי המקום כאות תודה.
 
שאל רבי שמעון בר יוחאי את אנשי העיר: היש דבר שצריך תיקון?
 
אמרו לו: מקום מסוים יש בו ספק של טומאת מת והכוהנים מצטערים על כך שהם צריכים להקיף אותו.
 
שאל רבי שמעון: האם יש כאן אדם שיכול להעיד שבעבר הייתה נהוגה במקום זה טהרה?
 
ענה לו זקן אחד: כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה ולפיכך המקום היה חייב להיות טהור באותה העת.
 
עשה רבי שמעון טובה לעיר ובדק את הקרקע. כל מקום בו הקרקע הייתה קשה הוא טיהר וכל מקום בו הקרקע הייתה רכה הוא ציין משום החשש שהיה קבור שם אדם מת.
 
אמר אותו הזקן בלעג: טיהר בן יוחאי בית קברות!
 
כעס רבי שמעון ואמר: הייתי מבליג על דבריך אם לא היית עימנו ואם לא היית משתתף בדיון אבל כיוון שנמנתה עימנו אתה גורם בדבריך שיאמרו כולם: אם זונות שמתחרות אחת עם השנייה בכל זאת מפרכסות זו את זו האם אין לצפות מתלמידי חכמים שישתפו פעולה אחד עם השני?
 
נתן בו רבי שמעון בר יוחאי את עיניו ומת.
 
יצא רבי שמעון לשוק, ראה את יהודה בן גרים ואמר: עדיין נמצא זה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.[1]
 
האם מדובר באירוע אמיתי?
 
האם ייתכן שהסיפור משחזר התרחשות אמיתית? תיאורטית אין כל סיבה לפסול את האפשרות שהאירוע הזה אכן התרחש בפועל, הוא לבטח אינו פחות אמין מכל מעשיה אחרת ואם אנו מוצאים את האל בוחש מאחורי הקלעים בהרבה מסיפורי המקרא וברוב אגדות התלמוד מדוע שנמנע ממנו מלמשוך בחוטים גם בסיפור הזה? האל הוא הריבון בעולמו והוא אינו חייב לכבול את עצמו למוסכמות אנושיות או לתת לנו דין וחשבון על מעשיו. לא אנו נקבע עבורו מתי, היכן ומדוע עליו לפרוש את סוכת שלומו והוא רשאי לעשות ניסים לכל מי שרק ירצה, בכל עת שהוא מוצא לנכון ובכל סיפור אגדות ששובה את ליבו.  
 
עם זאת, המוטיב הניסי בתשדיר פרסומת יפה זה אינו יכול שלא להעלות מספר סימני שאלה. איני טוען, חלילה, שהאל אינו מסוגל לברוא באורח פלא חרוב ומעיין ליד כל מערה בה יושב אחד מצדיקיו, את זה הוא מן הסתם יכול לעשות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אני רק קובע שלא ניתן להתקיים במשך שלוש עשרה שנים על מים וחרובים בלבד ומי שלא מאמין לי מוזמן לנסות זאת במשך שלוש עשרה ימים שלא לדבר על שלוש עשרה שבועות.
 
החרוב הוא פרי עשיר בסיבים ודל בכולסטרול וכל מאה גרם מבשרו מספקים 540 קלוריות, 59.3 גרם פחמימות (מתוכם 34.1 גרם סוכרים), 8.15 גרם חלבונים ו-31.3 גרם שומן (מתוכם 29 גרם שומן רווי)[ה]. למרבה הצער החרוב אינו מכיל שתי חומצות אמיניות חיוניות, טריפטופן וולין, שמחסורן עושה בגוף שמות וגורם לכל מיני תופעות בלתי רצויות. אך גם אם נתעלם מהמחסור בשני אבני הבניין החיוניים הללו[ו] עלינו עדיין להתעמת עם העובדה שאדם ממוצע צריך להכניס לגופו מידי יום כ-0.8 גרם של חלבונים עבור כל קילוגרם במשקלו. גם אם נניח שהאב ובנו היו אנשים צנומים במיוחד עדיין נאלץ להסיק שכל אחד מהם היה חייב לאכול כ-600 גרם חרובים רק בכדי לשמר את רקמות השריר, ליצור אנזימים והורמונים, לשמור על לחץ אוסמוטי וכדומה. הבעיה היא שיחד עם החלבונים הללו כל אחד מהרבנים היה דוחס לגופו גם למעלה מ-3200 קלוריות, 200 גרם סוכר ו-174 גרם של שומן רווי מה שבהכרח היה מביא מהר מאד להשמנת יתר, שיניים רקובות, התפרצות מחלת הסוכרת והסתיידות העורקים. בנוסף, הכמויות ההיסטריות של השומן הרווי היו מעלות את רמת הכולסטרול הרע, מחישות את התפתחותן של כל מיני מחלות לב ומגבירות את הסיכון לחלות בסוגים שונים ומשונים של סרטן.
 
כל זה הוא רק קדימון קצר לבעיות האמיתיות שמתעוררות אצל כל מי שמכניס לגופו אך ורק חרובים: הגוף דורש כ-750 עד 900 מיקרוגרם של ויטמין A בעוד שבשש מאות גרם חרובים ניתן למצוא רק 6 מיקרוגרם מהויטמין הזה. מחסור בויטמין A גורם לנשירת שיער, רגישות לזיהומים ויראליים, יובש והתעבות העור, דלקת בריריות מערכת העיכול, שלשולים דמיים, הפרעות עיכול, אבדן ראית לילה ולבסוף אף עיוורון, אבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה והפרעות בתפקוד מערכת העצבים. 
 
באותו אופן, 600 גרם חרובים מספקים רק את מחצית הכמות היומית המומלצת של ויטמין B1 ועם חלוף הזמן שני הרבנים היו חייבים לחלות במחלת הברי ברי שמביאה עימה פגיעה קשה במערכת העצבים, חולשה כללית, הפרעות במערכת העיכול, עייפות כרונית ופגיעה בלב. ניתן אמנם להתמודד עם המחסור בויטמין B1 על ידי אכילת כמות כפולה של חרובים אבל אם השניים היו מנסים לפתור כך את הבעיה הם היו צורכים מידי יום ביומו 6,400 קלוריות, 400 גרם סוכר ו-350 גרם שומן רווי ומגדילים לא רק את הקף המותניים אלא גם את הסיכון לחלות בסוכרת ומחלות לב.
 
לצד ויטמין B1 הגוף זקוק גם לויטמין B6 אבל גם במקרה זה אין ב-600 גרם חרובים יותר מאשר כמחצית מהמנה היומית הנדרשת ולכן, בנוסף לכל הצרות, שני הרבנים היו חייבים לסבול גם מחולשת שרירים, התכווצויות שרירים, עצבנות, הפרעות שינה, איטיות בחשיבה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית והתקפות של דיכאון.
 
צריכת החרובים המשוערת של רבי שמעון ובנו הייתה גם מספקת להם פחות משליש הצרכים היומיים בחומצה פולית (ויטמין B9) ושוב היינו אמורים לצפות שהשניים יסבלו מאנמיה, בעיות זיכרון, בעיות שינה, אפאתיה, עייפות ופוביות למיניהן.
 
בחרובים אין אפילו רמז לויטמין B12 ומחסורו של הויטמין הזה גורם לתופעות הבאות: אנמיה ועימה חולשה כללית, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, ובמקרים קיצוניים אף אי ספיקת לב; תופעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות דוגמת קהות חושים, עקצוץ בגפיים, נוירופתיה, חולשת שרירים, אובדן זיכרון, דיכאון ובעיות בשליטה בסוגרים; ניוון של רקמה בעמודות האחוריות והצדדיות של חוט השדרה; מחלות לב וכלי דם דוגמת  מחלת לב כלילית, תעוקת לב, אוטם בשריר הלב, שבץ מוחי ופגיעה בכלי דם היקפיים, היווצרות קרישי דם והיווצרות של טרשת עורקים; תופעות במערכת העיכול, תת ספיגה במעי הדק, שלשולים, כאבים בלשון, אובדן תיאבון ובנוסף, סיכוי לפתח סוגים מסוימים של סרטן.
 
לבסוף, 600 גרם של חרובים יכניסו לגוף רק 3 מתוך 90 המיליגרמים של ויטמין C להם אנו זקוקים מידי יום ביומו. מחסור בויטמין זה מביא עימו שיניים משוחררות, דימום שטחי, שבריריותכלי הדם, כושר התרפאות ירוד, בעיות במערכת החיסונית, אנמיה קלה ובסופו של דבר גם את המחלה הקטלנית 'צפדינה' (Scurvy) שעד 1753 עשתה שמות במלחים שלא אכלו פירות וירקות טריים במשך החודשים הארוכים שבילו בלב ים.
 
אם לא די בכל המכות הללו, השניים היו אמורים להתמודד גם עם העובדה שגוף שצורך 600 גרם חרובים ליום צריך גם להפריש כמות דומה, במיוחד לאור העובדה שהפרי ידוע בתרומתו לפעילות מעיים תקינה. שני הרבנים היו אמורים להפריש, אם כך, כ-1.2 קילוגרמים של צואה מידי יום, כלומר 438 קילוגרמים לשנה או כמעט 5.7 טון במהלך 13 שנות שהותם במערה, שלא לדבר על נהרות השתן שהטבע דרש מהם להפיק מידי יום ביומו. המחסור בויטמינים A ו-B12 גורם, כזכור, לחולשה, שלשולים ובעיות שליטה בסוגרים ולכן לא נטעה אם נניח שהשניים לא תמיד הצליחו להתרחק כברת דרך הולמת לפני שהם נאלצו לעצור ולעשות את צרכיהם, שלא לדבר על כך שהשאיפה לצמצם למינימום את משך ביטול התורה כפתה עליהם להעדיף את הקרבה על פני ההיגיינה. האילוצים הללו מלמדים אותנו שהרבנים ייצרו בקרבת מערתם מפגע תברואתי רציני שללא ספק משך את תשומת ליבם של כל הזבובים, היתושים ושאר מיני המעופפים של המחוז והללו לבטח שמחו לנצל את שפע המזון על מנת לפרות ולרבות ולמלא את כל הארץ.המזון המעופף אמור היה למשוך לסביבה גם את כל החיות שאוהבות לסעוד את ליבם על זבובים, יתושים ומרעיהם ועד מהרה הייתה מתפתחת באזור מערכת אקולוגית שלמה שלא הייתה תורמת מאומה לבריאותם ו/או שלוות נפשם של זוג העוסקים בתורה.
 
ניתן להעלות עוד ועוד בעיות קטנות, למשל בעיית ההתמודדות עם חיות הטרף שלבטח נמשכו לנחילי העכברושים שמן הסתם התפתחו באין מפריע במתחם בו המים והמזון נמצאים בשפע כה רב, בעיית שמירת חום הגוף בימי החורף הקרים בהם רק שכבה דקה של חול חצצה בין גופות הצדיקים לבין איתני הטבע, בעיית המבקרים הבלתי-קרואים, רועי צאן ואולי גם מחלקות של חיילים, שסקרנותם המריצה אותם לברר מה לחרוב, למעיין ולצחנה בחבל ארץ כה נידח וכדומה. עם זאת אין טעם לטרוח בחיפושים אחר צרות לא רלוונטיות שכן בסופו של דבר מתוך המערה לא זחלו החוצה, כפי שהיינו מצפים, שני שברי אדם שמנים, קרחים, עקוצים ומשלשלים שאיבדו את השליטה על סוגריהם ותאבונם והפכו לדיכאוניים, שכחנים, אפאתיים, קהי חושים, כבדי מחשבה, עצבנים, עיוורים, אנמיים, בעלי שיניים רקובות ומסויידי עורקים. למעשה, שני הצדיקים אפילו לא נפגעו בשבץ מוחי, סוכרת, תעוקת לב, אוטם שריר הלב, מחלת הברי ברי, צפדינה וטרשת עורקים וסביר להניח שהם אפילו לא סבלו מאבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים, פגיעה במערכת העצבים המרכזית, בעיות שינה, פוביות, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, עקצוץ בגפיים, ניוון של רקמות בחוט השדרה, תת ספיגה במעי הדק, כאבים בלשון, כושר התרפאות ירוד ובעיות במערכת החיסונית.
 
האם ניסים כאלה באמת יכולים להתרחש? כמובן! בסיפורי אגדות שום דבר אינו חורג מגבולות הסביר ואותה השגחה עליונה שהחזירה את דורותי הביתה ונתנה מוח לדחליל הקש, לב לאיש הפח ואומץ לאריה הפחדן[ז] לבטח גם המציאה חרוב ומעין למערת המחבוא של רבי שמעון ובנו. האם נבצר מהאלוהים לברוא פרי שמכיל את כל אבות המזון? האם קשה לו לפזר סיד על ערימות הצואה שהשניים הפרישו בכל הסביבה? האם הוא לא מסוגל להרחיק מהמערה יתושים, זבובים, עכברושים, חיות טרף, רועים וחיילים? האם הוא אינו רשאי לסוכך על נאמניו ולמזג את הטמפרטורה במערתן? כמובן שהוא יכול, הוא הרי האלוהים ואלוהים יכול לעשות כל מה שעולה לו בראש. מוזר, עם זאת, שהוא מצא לנכון לכפות על שני צדיקים תריסר שנות ייסורים במערה מוכת יתושים ועכברושים במקום לשלוח אותם לנופשון באיזה מקום מוגן, נוח ובטוח, למשל, בבית מידות נאה באיסטרן פארקווי מספר 770. מדוע הוא בעצם לא שלח רוח גדולה שתישא את השניים לישיבה שנמצאת עבר לנהר הסמבטיון שם הם היו נהנים מתזונה מאוזנת ולומדים תורה בתנאים קצת יותר נוחים והיגייניים? רבי שמעון הצדיק אולי חטא כלפי השלטונות הרומיים אבל הוא לא עשו כל רע בעיני האל ולפי דעתי הגיע לו שהאל ינסה למצוא לו ולבנו מקלט קצת יותר סימפטי. מה מנע מהאל להפעיל את הניסים שלו בצורה קצת יותר אינטליגנטית? האם בידנו עדות עקיפה לקיומו של חוש הומור אלוהי? האם האל נמנע מליצור תקדים לא רצוי שהיה חייב אותו גם במקרים אחרים? האם הוא הרגיש צורך לספק לאנושות סיפור בו ניתן יהיה לשתול בבא היום את מוסרי ההשכל הרבניים? לך תדע. סיבה טובה בטח הייתה לו.
מוסרי ההשכל הרבניים שבוקעים מהסיפור
 
הסיפור הארוך והממצה לא יאבד דבר ממשמעותו אם נתמצתו לסיפור קצר וקולע שיאפשר לנו לזהותו כעוד תשדיר פרסומת די סטנדרטי:
 
רבי שמעון בר יוחאי ובנו התחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם חרוב ומעין מים. במשך שנים עשרה שנה הם למדו כל היום עד שבא אליהו והודיע להם על מות הקיסר וביטול גזירתו.
 
יצאו השניים וראו אנשים עוסקים במלאכות חולין. רגז רבי שמעון: אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי השעה! בכל מקום שהשנים נתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף.
 
יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! חזרו וישבו במערה שנים עשר חודשים נוספים. בתום שנים עשר החודשים הללו יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם.
 
יצאו מהמערה. כל מקום שרבי אלעזר היה מכה רבי היה שמעון מרפא. אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה כראוי.
 
ראו זקן אחד שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו. אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל. נתיישבה דעתם ולא כעסו עוד על שכולם אינם עוסקים בתורה.
 
שמע רבי פנחס בן יאיר, חתנו של רבי שמעון בר יוחאי, יצא לקראתו והכניס אותו לבית המרחץ. ראה שעורו סדוק והחל לבכות. אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: אשריך שראיתיני כך שאם לא היית רואה אותי כך לא היית מוצא בי כל גדלות בתורה.
 
רצה רבי שמעון לעזור לאנשי העיר. אמרו לו: מקום של ספק טומאת מת מצער את הכוהנים שצריכים להקיף אותו. ציין רבי שמעון את מקומות החשודים כקברים.
 
לעג לו זקן אחד. נתן בו רבי שמעון בר יוחאי את עיניו ומת. יצא רבי שמעון לשוק, ראה את יהודה בן גרים. נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.
 
מהתשדיר הזה כבר ניתן להפיק בקלות את המסרים הרבניים שלכבודם הוא הומצא מלכתחילה:
 
 1.
לצדיקים מתרחשים ניסים. למשל, נברא להם חרוב ומעין מים שלא לדבר על האספקה הניסית של חלבונים, ויטמינים ומינרלים חיוניים.
 
 2.
צדיקים, כדבר שבשגרה, לומדים תורה במשך כל היום.
 
 3.
אליהו הנביא נוהג להטריח את עצמו ולהביא לצדיקים חדשות ודיווחים.
 
 4.
כעקרון, כולם חייבים לעזוב את חיי השעה ולעסוק בלימוד התורה אבל בעיתות מצוקה ניתן להסתפק גם במספר מועט של לומדי תורה והללו משחררים את שאר האנושות להמשיך ולהתעסק בענייני פרנסה.
 
 5.
צדיק בכעסו מסוגל לשרוף כל מקום אליו הוא מכוון את עיניו. אם דרוש לכך סיוע אלוהי, המרומים ימהרו לעזור לו להצית את האש. כל מי שאינו רוצה להסתכן בחייו חייב, אם כך, למלא את הוראות הצדיקים ולנהוג על פי צוויהם.  
 
 6.
ההשגחה העליונה נותנת לצדיקים הוראות ישירות (במקרה זה באמצעות בת קול). משתמע מכך שלצדיקים יש ערוץ תקשורת ישיר עם הגבורה וממילא הם מבינים את הרצונות האלוהיים טוב יותר מכל אחד אחר.
 
 7.
הגדולה התורנית נרכשת בייסורים קשים, למשל על ידי שהות ממושכת במערה שגורמת לגוף להיסדק.
 
 8.
רק צדיקים וגדולים בתורה מסוגלים לבצע משימות חשובות דוגמת ציון קברים (אף שבפועל רבי שמעון עשה מה שכל הדיוט מצוי היה יכול לעשות בדיוק באותה מידה).
 
 9.
כל מי שלועג לרבנים ראוי לעונש מוות ושום דבר אינו מונע מהצדיק לבצע בעצמו את גזר הדין.
 
10.
מי שפוגע ברבנים, אפילו בתום לב, צריך למות והצדיק, כתמיד, יכול לדאוג לכך בכוחות עצמו.
 
תפקידו של האל
 
כמקובל באגדה התלמודית, גם הפעם מוסרי ההשכל לא היו יכולים להירכש ללא פגיעה משמעותית בכבודו של האל. הגערה האלוהית ברבי שמעון ובנו לאחר שהללו החלו להשמיד את העולם אמנם מרחיקה מהאל את אשמת השותפות הישירה במסע ההצתות וההרג אך עדיין אין בכך בכדי לזכותו ממעורבות עקיפה בפשע. אנו אמנם יכולים לטעון שהתפלשות בחול ודיאטת חרובים דיים להעניק לתלמידי חכמים כוחות על-טבעיים אך יהיה סביר יותר להניח שכוחות ההרס הינם מעין מתנה שאב הרחמים מעניק לנבחריו. האל, כך נראה, חנן את רבי שמעון מבלי להתעמק יתר על המידה בשימוש שהצדיק הזעפן עלול לעשות בכוחות המופלאים שניתנו לו. לא נוכל, אם כן, שלא להפנות כלפיו אצבע מאשימה אם בסופו של דבר יסתבר שרבי שמעון השתמש בכוחות האלוהיים הללו לשריפת העולם, הריגת זקנים והפיכת אויביו לגלי עצמות. אם מעורבות ישירה בפשע אין כאן הרי שמאשמת הרשלנות הפושעת האל לעולם לא יוכל להימלט.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 
 


[א]             
ראה הערך 'רבי שמעון בר יוחאי' בויקיפדיה
[ב]             
שמות כ:ח
[ג]             
דברים ה:יב
[ד]             
בראשית לג:יח
[ה]             
ראה טבלת הערכים התזונתיים של החרוב
[ו]             
תיאורית הרב ובנו יכלו להעשיר את תפריטם בחומצות האמינו החסרות בעזרת החיות הקטנות שלבטח התרוצצו בסביבתם אבל כאן אנו כבר נכנסים לשאלות של כשרות ולא הייתי רוצה לגרור את הדיון לכיוונים לא חיוניים.
[ז]             
ראה הערך 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' בויקיפדיה


[1]          
דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה. יוסי ששתק יגלה לציפורי. שמעון שגינה יהרג.
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו. והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת.  ותיסגי לך בחד? חד כנגד 'זָכוֹר' וחד כנגד 'שָׁמוֹר'. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו. שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.
אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא, דכתיב 'ויבא יעקב שלם' ואמר רב: שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. 'ויחן את פני העיר' אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי. כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי – צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! אמר לו: אילמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה. נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.
(שבת לג:ב)
נקרא 16239 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

44 תגובות