כל מי שנחשף לסיפורי האגדה שהרבנים שילבו בתלמודים ובספרי המדרשים לבטח כבר גילה שהפוגעים בכבודם של הרבנים יכולים להלין רק על עצמם כשמסתבר להם שהם נשרפו, הפכו לגל של עצמות או מתו בנסיבות חשודות אחרות. גורל מר מעין זה פקד את הגוי שלגלג על רב ששת[א], את תלמידו החצוף של רבי יוחנן[ב], את הזקן שצחק על רבי שמעון בר יוחאי[ג], את רב חנינא המתחכם[ד] ועוד רבים אחרים שלא הקפידו לכבד את הרבנים ולנהוג לפי כללי ההתנהגות שהללו ניסו לכפות עליהם.

האגדה הרבנית מעולם לא היססה להביא דברים לקיצוניותם האבסורדית, למשל, כמתואר בסיפור על אביי שגרם למות הוריו של רב פפא כעונש על כך שבנם מצא פרצה הלכתית שאפשרה לגיסתו להתחמק מהתשלום שהרב הבכיר גזר עליה[ה]. עם זאת, קשה למצוא מקרה בו הוטל עונש מוות על עבירות יותר טריוויאליות ופחותות ערך מאלו שמתוארות בסיפור הבא:  

דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא (אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא).

הביאו לפניו כרוב (מבושל) ודורמסקין (מין של שזיפים, מבושלים)[ו] ופרגיות.

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ (הזדרז, אותו התלמיד) וברך על הפרגיות.

לגלג עליו חבירו (על שהקדים מרוב רעבתנות ברכה שהיה צריך לברך מאוחר יותר).

כעס בר קפרא (על שניהם).

אמר (למלגלג): לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו?

חזר ואמר (למברך): לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן (שאם אינך יודע על מה יש לברך קודם היית צריך לשאול אותי)?

תנא (לומדים) ושניהם לא הוציאו שנתן (משום שבר קפרא כעס עליהם שניהם מתו באותה השנה).

(ברכות לט:א)

האם קיים קורא שאינו מבין שהסיפור מעולם לא התרחש בפועל והוא נרקח רק כדי לגרום לתמימים לפחד מרבניהם? בימיו של בר קפרא לא הייתה שום אפשרות להצמיד תוצאה לסיבה ולכן אפילו אם שני התלמידים מתו באותה השנה אף אחד לא היה מסוגל לקבוע שמותם קשור לארוחה ספציפית זו או אחרת. אדרבא, הרבה יותר סביר להניח שאת האצבע המאשימה יש להפנות למי שלא שטף כראוי את הכרוב והדורמסקין או לא הקפיד על טריות הפרגיות.

לחיידקים אין כמובן שום תפקיד בעולמם של רבנים שממילא אינם מכירים באפשרות שאנשים מתים גם בנסיבות טבעיות. עם זאת, אפילו מי שמאמין שגורלו של האדם נגזר במרומים צריך להבין שאף רב או תלמיד חכם אינו מסוגל לגרום בעצמו למותם העל-טבעי של אחרים ולכן, בהכרח, האל הוא זה שהוציא את התלמידים להורג, כנראה כעונש על שהם הכעיסו וציערו את בר קפרא. סיפור האגדה, אם כן, משיג את מטרתו רק על ידי הכפשת האל והוזלת השגחתו אבל זה בדיוק מה שניתן לצפות מאנשים שתמיד דואגים רק לאינטרסים ולצרכים של עצמם, ללא קשר לפגיעות האנושות בתדמיתו של האל לו הם אמורים לסגוד.

כדי להבין את עומק הבזיון עלינו לדמיין לעצמנו שהרבנים היו מספרים את הסיפור הבא:

'אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא. הביאו לפניו כרוב מבושל, דורמסקין מבושלים ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. הזדרז אותו התלמיד וברך על הפרגיות. לגלג עליו חברו. כעס בר קפרא על שניהם. אמר למלגלג: לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס. אם חברך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר למברך: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן? הוציא בר קפרא אקדח וירה בשניהם ולא הוציאו את שעתם.'

האם למשמע הדברים הללו יימצא שופט שלא ישלח את בר קפרא לשהות ממושכת במקום בו הפיג'מות נקשרות מאחורי הגב? האם איזה שהוא בר דעת היה מנסה להצדיק את המטורף שבמקום להסתפק בנזיפה הוציא להורג שני תלמידים קלי דעת? כמובן שלא. כל אדם שפוי  ידרוש לאשפז במוסדות המתאימים חולי נפש מסוכנים שיורים בצעירים שלמעשה לא עשו להם כל רע. עם זאת, במקרה שלנו אין כל סיבה לחשש. בסיפור התלמודי בר קפרא לא הרג במו ידיו את שני התלמידים. מישהו אחר עשה זאת עבורו. הקופירייטרים של תקופת התלמוד לא סיפרו סיפורים שמעמידים את הרבנים באור שלילי. לשם כך עמד לשירותם אל שלם.

למרבה האירוניה, בר קפרא עצמו ציער את מורו ורבו, רבי יהודה הנשיא, אבל אף אל לא נקם את עלבונו של רבי ולא מנע מרב קפרא להשלים את שנתו ומן הסתם גם עוד הרבה שנים נוספות:   

רבי שמעון בר רבי (בנו של רבי יהודה הנשיא) ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי (היו יושבים ולומדים). קשיא להו שמעתא (הייתה קשה להם ההלכה).

אמר ליה (לו) רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי (צריך שרבי יסביר לנו את ההלכה).

אמר ליה (לו) בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה (מה יכול רבי להוסיף בעניין זה)?

אזל (רבי שמעון) אמר ליה לאבוה (אמר זאת לאביו).

איקפד (הקפיד, רבי על זלזולו של בר קפרא).

אתא (בא) בר קפרא לאיתחזויי ליה (לבקר אותו, את רבי).

אמר ליה (לו, רבי): בר קפרא איני מכירך מעולם.

ידע (בר קפרא) דנקט מילתא בדעתיה (שרבי לקח את דבריו לליבו) נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין (נהג נזיפות בליבו שלושים יום).

(מועד קטן טז:א)

הסיפור על בר קפרא ותלמידיו המסכנים מלמדנו שעל מזבח כבודם של הרבנים הוקרבו לא רק ההיגיון והמוסר האנושי אלא גם דמותו של האל שתואר כרוצח מוטרף שמוכן להרוג את אלו שבמשובת נעוריהם התנהגו כמו צעירים ולא כמו זקנים רגזניים שכבר שכחו כיצד הם עצמם התנהגו באותו הגיל. עם זאת איני כועס על הקופירייטרים, ואפילו לא על 'הקדוש ברוך הוא' הרצחני שרק ממלא את התפקיד שהרבנים המחיזו עבורו. אני כועס על מדינת ישראל שמממנת את המוסדות בהם מטמיעים את מסרי הארס הללו בתודעתם של צעירים לא מעוצבים שלימים יצטרפו לעדרים המשולהבים שיצאו להגן על כבודם, סמכותם והאינטרסים של הרבנים. אנחנו אלו שמאפשרים לשוטפי מוחות מקצועיים להטמיע בחסרי הדעת את התחושה שכבודם של הרבנים חשוב לאין ערוך מכבודם של אחרים - נשיאים, שרים, שופטים ואפילו בוראי עולם. בעיוורוננו אנחנו תומכים ומממנים את מפיצי אגדות ההבל המגמתיות  שפוגעות בנפשות תמימות ולא מעוצבות. האשמה היא כולה שלנו ועלינו מוטלת החובה לאסור את הפצת הרעל הזה לקטינים ושאר חסרי הישע.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.