Print this page
רביעי, 28 פברואר 2018 14:08

העסקים של שמעיה ואבטליון

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

המאמינים אוהבים לקשור כתרים ולשיר שירי הלל למי שהם מחשיבים כגדולי עולם שמיקדו את כל מעיניהם בגיבוש התורה, ביצורה והוראתה. לי, לעומת זאת, קשה לחשוב רק בסופרלטיבים ותמיד מעניינת אותי השאלה אם הסיפור הרבני יכול היה להתרחש במציאות הריאלית או שהוא לא יותר שאשר פרי הדמיון שבא להטמיע במוחות לא מעוצבים מסרים שמקדמים את האינטרסים של אלו שכתבו אותו. סיפור אגדה על שמעיה ואבטליון עוזר לי להבין מה הרבנים רצו שנחשוב ומה אולי כנראה באמת התרחש בעולמם של חכמי התלמוד.   

 

 

הסיפור המופתי

 

מעטים בלבד אינם מכירים את הסיפור המופתי על הלל ששם את נפשו בכפו כדי ללמוד את תורתם של שמעיה ואבטליון:

 

אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק (חצי דינר, 4.25 גרם כסף). חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

 

פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

 

אמרו: אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים.

 

כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא?

הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו (על הלל) רום שלש אמות (כמטר וחצי) שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה.

 

אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.[א]

 

הסיפור על פועל הדחק שהיה מוכן להמית את עצמו על גגה של תורה אינו יכול שלא להשפיע עמוקות על המאמינים שלבטח יבינו שכל מי שאוהב את התורה בכל ליבו ונוהג כמו הלל הצדיק יוכל בפוטנציה להפוך לנשיא האומה ולאחד מגדולי ישראל. עם זאת, הסיפור מוצף בבעיות עליהן ראוי לחשוב עוד לפני שמתחילים להתענג על המסרים הרבניים שהוא מביא לפתחנו:

 

1.

איך גיבורי הסיפור לא נחנקו מהעשן שהיה אמור לעלות בארובה?

 

 

כדי לשמוע את דברי האלוהים החיים של שמעיה ואבטליון, הלל היה צריך לשכב על פי הארובה. למרבה הצער, אדם ששוכב על פי הארובה חייב לנשום עשן ומי שנושם עשן חייב לגנוח, לחרחר ולהשתנק. באותו אופן, כשהעשן אינו יכול לצאת דרך הארובה הוא מתפשט בחדר וגורם לנמצאים בו להרגיש בחילה וסחרחורת. קשה להבין, אם כן, כיצד גיבורי הסיפור היו שורדים את הלילה אם האירוע היה מתרחש במציאות הריאלית ולא בעולמם הקסום של הקופירייטרים התלמודיים.

 

2.

מדוע שומר בית המדרש מנע את כניסתו של הלל?

 

 

ביום בו כביכול התרחש הסיפור, הלל לא הצליח למצוא עבודה ולא היה באפשרותו לשלם את דמי הכניסה לשיעור של שמעיה ואבטליון. מזלו של הלל אמנם בגד בו אבל כיוון שמדובר במצוות לימוד תורה, שהיא מעל לכל, היינו מצפים מזוג הגדולים שימצאו נוסחה כלשהי שמונעת את הלבנת פני פועל הדחק ומאפשרת לו להשתתף בשיעור כמנהגו מידי יום ביומו. האם הם לא יכלו להסתפק בהבטחה לשלם את דמי הכניסה בפעם הבאה? האם לא ניתן היה לעשות לו הנחה חד-פעמית? מדוע שני הצדיקים לא מיהרו לעזור לו? האם עולמם של החכמים באמת היה כה קר ומנוכר כפי שמשתמע מהסיפור?


אני מניח שחשוב מאד להרגיל אנשים לשלם עבור שיעורי התורה שהם צורכים אבל קשה להאמין שמורי הדור באמת הרחיקו תלמידים וותיקים מדבשה של התורה רק בגלל שיקולים פיננסיים. יש להניח ששמעיה ואבטליון היו מסוגלים לפתור את הבעייה במילה אחת וחבל שהקופירייטר שכתב את הסיפור החליט להבליט את מוסר ההשכל הרבני על חשבון אנושיותם של שני גדולי הדור.

 

3.

האם הלל לא חטא בגניבה?

 

 

איני רוצה לצלול לתוך סבך ההלכה התלמודית בניסיון לברר אם הלל עבר על האיסור המקראי 'לא תגנוב' בעת שהוא נצמד לפי הארובה ולמד שיעור בחינם. אני בטוח, עם זאת, שאם שמעיה ואבטליון היו רוצים לאפשר לדלי אמצעים ללמוד את תורתם הם היו מנחים את השומר להורות לכל הדלפונים והאביונים לעלות על הגג ולשמוע את השיעור דרך פי הארובה. שומר בית המדרש לא הורה להלל לעלות על הגג ומשתמע מכך שהלל עלה לשם מיזמתו, מבלי להרהר אפילו לרגע באפשרות שהוא בעצם גונב את התורה ששמעיה ואבטליון נהגו למכור בכסף מלא.


בואו נניח לרגע שגופו של הלל לא היה חוסם את אור השמש והתרמית לא הייתה מתגלית. הלל היה יורד בשקט מהגג עוד לפני עלות החמה וחוזר לביתו מדושן מעונגה של התורה שהוא למד בחינם. מה בדיוק היה מונע ממנו לעלות שוב על הגג בערב שבת הבא, או לצורך העניין, בכל יום אחר, אפילו אם היה בכיסו את חצי הטרעפיק הדרוש? מי ירצה לשלם עבור דבר שניתן בקלות רבה להשיג בחינם? אדרבה, מה היה מונע מעוד שנים או שלושה דלפונים להצטרף להלל ולשמוע לצידו שיעור שבתנאים אחרים היה עולה להם חצי משכורת יומית. אם הייתי ציניקן הייתי גם מעלה על דעתי שהלל היה יכול לפתוח עסק משלו ולמכור לאחרים, ב-90% הנחה, עמדות האזנה ליד הארובה? אין הבדל מהותי בין גניבת הנאה חד-פעמית לגניבת הנאה מתמשכת ובהמשך, לגניבת הזכות למכור הנאה גם לאחרים. לו הייתי במקום הרבנים הייתי דורש מהקופירייטרים להמציא סיפורים פחות מכפישים שאינם הופכים את גיבוריהם לגנבים ו/או לרודפי בצע חסרי רחמים.   

 

4.

מה היה סדר האירועים של אותו סוף שבוע?

 

 

הסיפור התרחש, כביכול, באחד מימי השישי של אמצע החורף, קרוב ליום הקצר ביותר של השנה. בתקופה זאת השמש זורחת רק בסביבות השעה שש וחצי בבוקר ושוקעת כעשר שעות מאוחר יותר, בין ארבע וחצי לרבע לחמש בערב. במקרה זה הלל נאלץ לשמוע את השיעור דרך פי הארובה אבל ניתן להבין שבימי שישי אחרים הוא דווקא כן הצליח להשלים יום עבודה ומכך ניתן להסיק שהשיעורים התחילו בסוף היום ואולי אפילו לאחר כניסת השבת. נראה שכך חשב גם מהרש"א[ב] שכתב:

 

 

ומה שלא הרגישו בדבר בע"ש (בערב שבת)[ג] שהוא אפל אפשר שבכל היום בע"ש (בערב שבת) היה מבקש מקום להשתכר עד קרוב להכנסת שבת שלא מצא מקום להשתכר ישב לו ע"פ (על פי) ארובה להיות שם כל ליל שבת.[ד]

 

 

גם הבן איש חי[ה], בעל הספר 'בניהו בן יהוידע', העלה השערות לגבי לוח הזמנים של האירוע:

 

 

אותו היום ערב שבת היה. נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום ובא לשם אחר חשיכה כי היו קובעים ללמוד בבית המדרש גם בליל שבת. ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת תלמידי חכמים ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר. ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה ...[ו]

 

 

הדעה הרווחת, אם כן, היא שהלל הגיע לבית המדרש מעט לפני, או אפילו אחרי, כניסת השבת ומשום שהשומר סרב להכניסו הוא עלה על הגג, הצמיד את ראשו לפי הארובה ושמע את השיעור כל הלילה.[ז] בבוקר, שמעיה ואבטליון, שכנראה נשארו ערים כל הלילה, גילו אותו וחיללו עליו את השבת, כלומר, אולי לא ממש חיללו אבל הם לבטח היו מחללים אם היו נדרשים לכך, כפי שמסביר באריכות השגרתית רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי:

 

 

(נאמר) 'ראוי זה לחלל עליו השבת'. הקשה הגאון 'פתח עינים'[ח] ז"ל: מה חידוש זה, והלא פקוח נפש דוחה שבת? ועוד הוה ליה למימר כן (הכתוב היה צריך לומר כך) בעת שמצאוהו, קודם שעשו לו כל אותם המעשים יעש (יעוין שם). ונראה לי בס"ד כי באמת לא הוצרכו לחלל שבת באיסור תורה שנקרא חילול ממש, דרחיצה וסיכה דרבנן (הם רק איסור מדרבנן) וגם המדורה לא הוצרכו להדליק בעבורו אלא היתה מדורה דולקת אצלם מערב שבת, אך רצו לפרסם מעלתו לעיני העולם שהוא נכנס בסכנה בעבור חבוב (אהבת) תורה שאינו עתה כחולה שאין בו סכנה דאסור לחלל שבת בעבורו אלא ראוי הוא מצד הסכנה לחלל עליו השבת, אך לא הוצרכנו לכך מפני שהיה לנו מדורה דולקת.[ט]

 

5.

איך לומדים תורה בשעות החשיכה?

 

 

זאת שאלה מציקה ביותר, בייחוד לאור העובדה שהמשנה אוסרת באופן קטגורי לקרוא לאור הנר:

 

 

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה.[י]

 

 

האיסור הזה נובע מהחשש שהקורא לאור נר או מנורת שמן ינסה בהסח דעת להטותם על צידם כדי להגביר את עוצמת הלהבה וכך הוא יעבור על איסור הדלקת אש בשבת. לימים אמנם פותחו התרים שמאפשרים לקרוא לאור הנר בשבת ושמעיה ואבטליון אולי הכירו את ההתרים הללו שנים רבות לפני שהחכמים החלו לדוש בהם. עם זאת, סביר יותר להניח שבני הזוג הסתמכו על גוי של שבת שהודרך לדאוג ביוזמתו לתאורה נאותה ונראה שאין דמות שיכלה למלא את התפקיד טוב יותר משומר בית המדרש.

 

6.

איך חיממו את בית המדרש כל הלילה?

 

 

מדורה שמדליקים לפני כניסת השבת, כלומר, סביב השעה ארבע אחר הצהריים של יום שישי, תתקשה מאד לבעור בעוצמה שתחמם את באי בית המדרש לפחות עד לשעה שש וחצי בבוקרו של יום השבת. איני רוצה לפסול על הסף את האפשרות שמדורה כלשהי תבער ברציפות במשך יותר מארבע עשרה שעות אבל למיטב נסיוני זה אתגר אימתני אפילו לטובה שבמדורות כי כל מדורה, מטבעה, מכלה את חומר הבעירה שלה תוך זמן קצר למדי ואם לא מוסיפים לה עצים או פחמים היא דועכת והופכת לגחלים לוחשות שאינן מסוגלות להקרין חום משמעותי כלשהו. תופעה פיזיקלית זאת מעמידה בספק את התיאור שאנו מוצאים בסיפור, 'פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה', ולו רק משום שאחרי למעלה מארבע עשר שעות כבר לא הייתה שם שום מדורה מולה ניתן היה לשבת.

גם כאן המסקנה המתבקשת היא ששומר בית המדרש שימש כגוי של שבת והוא זה שהוסיף למדורה עצים חדשים כל אימת שהיא החלה לדעוך.  

 

7.

מה המודל העיסקי שמשתקף מהסיפור?

 

 

כדי לתפעל עסק של הוראת תורה למבוגרים חייבים לכסות את העלויות הבאות: שכר דירה (או שווה ערך), פחת (ריהוט, ספרי תורה, כרים למושב וכדומה), הוצאות תפעוליות (עצים לאח, נרות, שמן למנורות וכדומה), עלויות כח האדם (זוג המורים, שומר בית המדרש) והוצאות הקופה הקטנה. ניתן להעריך שהעלות היומית של העסק עמדה על כחמישה טרעפיק[יא], היינו, שכר הלימוד שהתקבל מעשרה תלמידים. כל תלמיד נוסף דרש מעט מאד תשומות נוספות ולכן חצי הטרעפיק שלו עבר מייד לשורת הרווח. אם שמעיה ואבטליון הצליחו לגייס עשרים תלמידים העסק היה מרוויח חמישה טרעפיק ליום וכל עשרה תלמידים נוספים היו מעשירים את מפעילי העסק בעוד חמישה טרעפיקים. עתה לא נותר לנו אלא לברר כמה תלמידים למדו אצל זוג המורים ומי היה היזם שהקים את העסק הרווחי הזה ואז נוכל לענות על השאלה המציקה: ממה התפרנסו שמעיה ואבטליון בימים הטרופים של אמצע המאה הראשונה לפני ספירת העמים?

 

8.

כמה תלמידים למדו אצל שמעיה ואבטליון?

 

 

מסכת אבות אמנם שמה בפי אנשי הכנסת הגדולה את הציווי 'וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה'[יב] אבל כיום כבר קשה לדעת כיצד הם הגדירו את המונח 'הרבה' ולא נוכל לקבוע אם הרבנים יצאו ידי חובתם בהעמדת אלפי תלמידים, מאות או אפילו עשרות בלבד.


שמעיה ואבטליון פעלו באמצע המאה הראשונה לפני ספירת העמים, לאחר ימיו של המלך ינאי, לפני עליתו לכס המלכות של הורדוס, שלימים יקרא 'הגדול', ובמהלך מלחמת אזרחים שערערה את הביטחון ושלטון החוק. בתקופם, בית המקדש השני עמד על תילו והכוהנים עדיין שלטו בכיפה ולכן סביר להניח שבאותם הימים התנועה הפרושית, ממנה צמחו שמעיה, אבטליון ושאר חכמי המשנה, התחזקה אך עדיין לא במידה שאפשרה לה לסחוף את ההמונים. נוכל להסיק מכך שרק מעטים הסכימו לשלם שכר לימוד גבוה כדי ללמוד תורה שעדיין לא קנתה אחיזה בליבם של אלו שהמשיכו להשתתף בטקסיהם של הכוהניים.

 

המסורת היהודית אמנם מייחסת לזוגות את הנהגת הסנהדרין ויוספוס פלביוס אפילו מספר על עמדתו התקיפה של שמעיה שהוכיח את הורדוס על פשעיו, ואת שאר חברי הסנהדרין על רפיסותם[יג], אבל יוספוס אינו מגדיר את שמעיה כנשיא הסנהדרין וייתכן שהתואר הוענק לו על ידי רבנים מאוחרים שניסו לטשטש את העובדה שהסנהדרין נשלטה על ידי הממסד הכוהני/צדוקי ולא על ידי הפרושים. יתר על כן, יוסיפוס חי לפחות שלושה דורות לאחר ימיהם של שמעיה ואבטליון וסביר להניח שהוא לא הכיר את העובדות ההיסטוריות וכתביו הושפעו מההמצגות של הרבנים ולא מתיאורים של האירועים שהתרחשו בפועל.       


ניתן למצוא עוד סיפור רבני שנוטע את הרושם שההמונים העדיפו את זוג החכמים הפרושים על פני הכהן הגדול אבל גם כאן קשה לנו לקבוע בוודאות שהסיפור מתאר את המציאות האמתית ולא את המציאות המדומיינת ששירתה טוב יותר את התעמולה הרבנית:

 

 

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו הולכים כולם אחריו) כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון (כיוון שראו את שמעיה ואבטליון עזבו אותו והלכו אחר שמעיה ואבטליון).[יד]

 

 

אם נרצה להיות ריאליים עלינו להניח שמאחורי המושג 'הרבה' עמד הביטוי 'כל מי שתצליחו לגייס' ולכן נוכל להניח שבית מדרשם של שמעיה ואבטליון לא הוצף בתלמידים, במיוחד לאור שכר הלימוד הגבוה והסיכוי הנמוך להתפרנס בעתיד מהתורה הרבנית בסביבה שעדיין העדיפה את הפולחנים הכוהניים. כדי שלא נחטא באומדני יתר, נוכל להניח שבשיעוריהם של זוג המורים השתתפו לא יותר מעשרים תלמידים ששילמו יחדיו שכר לימוד שנע סביב עשרה טרעפיקים ליום. ייתכן שמספר התלמידים היה גבוה יותר אבל אז ההכנסה של העסק הייתה גבוהה יותר והטענות שאטען בהמשך יקבלו משנה תוקף.  

 

9.

האם לשמעיה ואבטליון היה מותר לקבל תשלום בגין שירותיהם?

 

 

התנאים אסרו במפורש להשתמש בתורה כמנוף להפקת טובות הנאה פרטיות, לקחת שכר, או להפיק תועלת עקיפה כלשהי:

 

 

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם.

וכך היה הלל אומר: ודישתמש (מי שמשתמש) בתגא (בכתר, של תורה) חלף (יחלוף מהעולם) הא (מכך) למדת - כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.[טו]

 

 

האמוראים מצאו אילן גבוה נוסף שניתן להיתלות בו:

 

 

(כתוב) 'אֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים'[טז] וכתיב (וכתוב) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה'[יז] - מה אני בחנם אף אתם נמי (גם כן) בחנם.[יח]

 

 

הרמב"ם, כאלף שנים אחרי התנאים, שלל לחלוטין את ההקלות שמושג 'תורתם אומנותם' מעניק לרבנים:

 

 

דע שזה שאמר (רבי צדוק) שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם - פירוש מחיי העולם הבא.

 

והתעותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום (גבם) ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם.

 

וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו (ל)חכמים ו(ל)התלמידים ו(ל)האנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן, וזה הכל טעות.

 

ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו.

ולא רגלים שישען עליהם כלל.

 

שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות; ולא לראשי גליות; לא לדייניהם; ולא למרביצי התורה; ולא לאחד מהגדולים; ולא לשאר בני אדם מן העם.

 

אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר, וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח (ברווחה) אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה.

 

וכבר ידעת[יט] שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי[כ], ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים.[כא]

 

 

וביד החזקה הוא מנסח את האיסור להינות מההוראת התורה בצורה הרבה יותר ברורה וחד-משמעית:

 

 

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חִלל את השם ובִּזה את התורה וכׅבה מאור הדת וגרס וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא.

 

לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'[כב] ועוד צוו ואמרו 'אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם'[כג] ועוד צוו ואמרו 'אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת'[כד] 'וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן'[כה] וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.[כו]

 

 

יש להניח, אם כן, ששני גדולי התורה נמנעו מלדרוש שכר ישיר עבור הוראת התורה לכן עלינו להעקש ולשאול כיצד הם הצליחו להתפרנס ולשרוד בימים הקשים שפקדו את ארץ ישראל בחצי השני של המאה הראשונה לפני הספירה.

 

10.

כיצד התפרנסו שמעיה ואבטליון?

 

 

הרבנים החלו לשרת את הממסד, להשתלב בו ולהתפרנס ממנו רק לאחר חורבן הבית השני. לפני זה הם פעלו בשוליים ונאלצו לרוב להתפרנס מעיסוקים לגטימיים. המסורות שבידינו אינן מספרות לנו על עיסוקים שהיו מאפשרים לשמעיה ואבטליון לוותר על הכנסות מפעילותם התורנית, ולכן עלינו להניח שחלק מדמי הכניסה שנגבו מהתלמידים היו חייבים להגיע בסופו של דבר גם לכיסיהם.

בימינו כבר נמצאו התרים רבים שמאפשרים לרבנים להתפרנס מהוראת התורה ואפילו הגמרא מצאה דרך לעקוף את האיסורים במקרה הנפוץ יותר של הוראת תורה לילדים:

 

 

רב אמר (יש להתייחס לשכר הלימוד כאל) שכר שימור (שמירת הילדים) ורבי יוחנן אמר (יש להתייחס לשכר הלימוד כאל) שכר פיסוק טעמים (הוראת פיסוק וטעמי המקרא).[כז]

 

 

את ההוצאות של העסק אמדנו בחמישה טרעפיקים ליום אבל החישוב הזה לא כלל את עלותם של שמעיה ואבטליון עליהם ההלכה אסרה לקבל שכר עבור הוראת התורה. מאידך, התורה אינה מונעת מהרבנים לנהל פעילות עיסקית ושמעיה עצמו עודד את חבריו ותלמידיו למצוא לעצמם עבודה הגונה בעת שהוא אמר 'אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת'[כח].

 

יש להניח, אם כן, ששמעיה ואבטליון לא ביקשו ולו זוז אחד עבור הוראת התורה אבל כיוון שאין שום איסור על הקמת עסק רווחי, הם היו רשאים לגבות דמי כניסה לבית המדרש שם ניתן היה לנוח, להתחמם מול האח ולשמוע את השיעור שניתן, כמובן, בחינם. בשיטה זאת, השומר מצא את עצמו בסוף כל יום עם לא מעט טרעפיקים בכיס. חמשת הטרעפיקים הראשונים שימשו מן הסתם לכיסוי ההוצאות התפעוליות ושאר הסכום עבר לבעלי העסק, להערכתי, שמעיה ואבטליון עצמם.

 
התקציב היומי הניח ששני מפעילי העסק נדרשו לשלם שכר דירה בגובה שני טרעפיקים ליום. הוצאה זאת הייתה נחסכת מהם אם המבנה היה שייך לקהילה והשניים הורשו להשתמש בו ללא כל תמורה, או לחליפין, אם שמעיה ואבטליון עצמם היו בעלי הנכס. כך או כך, נראה שאין צורך לרחם על שני הגדולים שהצליחו להתפרנס על אף שמעולם הם לא לקחו ולו זוז שחוק עבור הנחלת התורה למבוגרים שחפצו להתענג על דבשה.

 

מסקנות

 

סיבות רבות מונעות ממני לחשוב שהסיפור על הלל, שמעיה ואבטליון התרחש אי פעם בפועל ונראה שמדובר ביצירה דמיונית בה הקופירייטר התלמודי ניסה להדגים את גדולתו וצדיקותו של הלל שכביכול הקריב כמעט את הכל למען התורה שכה אהב. כתמיד, הסיפור התלמודי אינו מצליח לתאר מציאות ריאלית (הגיבורים היו צריכים להחנק מהעשן, המדורה הייתה צריכה לדעוך); להסתיר פגמים באישיותם של הרבנים (שמעיה ואבטליון כיבדו את חצי הטרעפיק יותר משהם כיבדו את הלל, הלל הונה את השניים וגנב מהם שיעור עליו הוא היה צריך לשלם) ולהעלים את האינטרסים הכספיים שבשעתו הנחו את שמעיה ואבטליון ושעדיין משיכים להנחות גם את רבני ימינו.     

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]             

יומא לה:ב

[ב]             

ראו הערך 'שמואל אליעזר הלוי איידלס' בויקיפדיה

[ג]              

המונח 'ערב שבת' מציין בשיח התורני את יום שישי עד לזמן כניסת השבת. ראו הערך 'ערב שבת' בויקיפדיה

[ד]              

מהרש"א על יומא לה:ב

[ה]             

ראו הערך 'יוסף חיים מבגדאד' בויקיפדיה

[ו]              

ספר בניהו בן יהוידע על  יומא לה:ב

[ז]              

הבן איש חי אמנם מעלה את הסברה שכל האירוע התרחש ביום חמישי ולא ב'ערב שבת' ושמעיה ואבטליון אמרו על הלל 'ראוי זה לחלל עליו את השבת' רק באופן היפוטטי, כלומר, אם האירוע היה מתרחש בשבת באמת היה ראוי לחלל עליו את השבת. סברה זאת אמנם מתעמתת עם האפשרות ששמעיה ואבטליון חיללו את השבת שלא לצורך אבל נראה לי שלא זאת הייתה כוונת הקופיריטר ואני מעדיף להתעלם ממנה.

[ח]             

הספר 'פתח עינים' נכתב על ידי החיד"א. ראו הערך 'חיים יוסף דוד אזולאי' בויקיפדיה

[ט]             

ספר בניהו בן יהוידע על  יומא לה:ב

[י]              

משנה, שבת א:ג

[יא]            

אם נתעלם לרגע מעלות שכרם של שמעיה ואבטליון נוכל להעריך ששומר בית המדרש, במיוחד אם הוא היה גוי, עלה לא יותר מאשר 150% משכרו של פועל פשוט, היינו, כטרעפיק וחצי ליום. קשה לאמוד את גובה ההוצאות התפעוליות אבל אם משפחה הייתה מסוגלת להתקיים, אף אם בצמצום, מחצי טרעפיק ביום אין סיבה לחשוב שסכום כפול לא היה מספיק לקניית עצים לאח ושמן למנורות, במיוחד לאור העובדה שהתקציב לקניית עצים בקייץ היה נמוך משמעותית מהתקציב המקביל בחודשי החורף. אנחנו גם לא יודעים מי היו הבעלים של בית המדרש ומה היה שכר הדירה שהם דרשו עבור השימוש במבנה. ייתכן שבית המדרש היה בבעלות הקהילה שלא גבתה מהרבנים הגדולים שום תשלום אבל אפילו אם המפעילים נדרשו לשלם שכר דירה נוכל להניח שהתשלום לא עלה על שני טרעפיק ליום. נוסיף לכך סעיף 'שונות' ונגלה שעסק הוראת תורה למבוגרים ניתן לתפעל בעלות של לא יותר מחמישה טרעפיקים ליום.

[יב]            

משנה, אבות א:א

[יג]             

קדמוניות היהודים ספר 14, פרק 9

[יד]             

יומא עא:ב

[טו]            

משנה אבות ד:ה. התורה היא בהחלט לא כלי חפירה וכוונתו של רבי צדוק הייתה שאין להפוך את התורה לאמצעי פרנסה. דבריו הם אלגוריה אמתית ולא כזו שהרבנים ממהרים למצוא בכל ניסוח שמביך אותם.

[טז]            

דברים ד:יד

[יז]             

דברים ד:ה

[יח]            

נדרים לו:ב

[יט]            

יומא לה:ב

[כ]              

בבא בתרא קלד:א, סוכה כא:א

[כא]            

רמב"ם, פירוש המשניות, אבות ד:ה

[כב]            

משנה אבות ד:ה

[כג]             

משנה אבות ד:ה

[כד]            

משנה אבות א:י

[כה]            

משנה אבות ב:ב

[כו]             

רמב"ם, יד החזקה, הלכות תלמוד תורה ג:י

[כז]             

נדרים לז:א

[כח]            

משנה, אבות א:י

נקרא 2302 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

16 תגובות