Skip to content

1VSDAT

רביעי, 28 פברואר 2018 14:08

העסקים של שמעיה ואבטליון

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

המאמינים אוהבים לקשור כתרים ולשיר שירי הלל למי שהם מחשיבים כגדולי עולם שמיקדו את כל מעיניהם בגיבוש התורה, ביצורה והוראתה. לי, לעומת זאת, קשה לחשוב רק בסופרלטיבים ותמיד מעניינת אותי השאלה אם הסיפור הרבני יכול היה להתרחש במציאות הריאלית או שהוא לא יותר שאשר פרי הדמיון שבא להטמיע במוחות לא מעוצבים מסרים שמקדמים את האינטרסים של אלו שכתבו אותו. סיפור אגדה על שמעיה ואבטליון עוזר לי להבין מה הרבנים רצו שנחשוב ומה אולי כנראה באמת התרחש בעולמם של חכמי התלמוד.   

 

 

הסיפור המופתי

 

מעטים בלבד אינם מכירים את הסיפור המופתי על הלל ששם את נפשו בכפו כדי ללמוד את תורתם של שמעיה ואבטליון:

 

אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק (חצי דינר, 4.25 גרם כסף). חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

 

פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

 

אמרו: אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים.

 

כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא?

הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו (על הלל) רום שלש אמות (כמטר וחצי) שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה.

 

אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.[א]

 

הסיפור על פועל הדחק שהיה מוכן להמית את עצמו על גגה של תורה אינו יכול שלא להשפיע עמוקות על המאמינים שלבטח יבינו שכל מי שאוהב את התורה בכל ליבו ונוהג כמו הלל הצדיק יוכל בפוטנציה להפוך לנשיא האומה ולאחד מגדולי ישראל. עם זאת, הסיפור מוצף בבעיות עליהן ראוי לחשוב עוד לפני שמתחילים להתענג על המסרים הרבניים שהוא מביא לפתחנו:

 

1.

איך גיבורי הסיפור לא נחנקו מהעשן שהיה אמור לעלות בארובה?

 

 

כדי לשמוע את דברי האלוהים החיים של שמעיה ואבטליון, הלל היה צריך לשכב על פי הארובה. למרבה הצער, אדם ששוכב על פי הארובה חייב לנשום עשן ומי שנושם עשן חייב לגנוח, לחרחר ולהשתנק. באותו אופן, כשהעשן אינו יכול לצאת דרך הארובה הוא מתפשט בחדר וגורם לנמצאים בו להרגיש בחילה וסחרחורת. קשה להבין, אם כן, כיצד גיבורי הסיפור היו שורדים את הלילה אם האירוע היה מתרחש במציאות הריאלית ולא בעולמם הקסום של הקופירייטרים התלמודיים.

 

2.

מדוע שומר בית המדרש מנע את כניסתו של הלל?

 

 

ביום בו כביכול התרחש הסיפור, הלל לא הצליח למצוא עבודה ולא היה באפשרותו לשלם את דמי הכניסה לשיעור של שמעיה ואבטליון. מזלו של הלל אמנם בגד בו אבל כיוון שמדובר במצוות לימוד תורה, שהיא מעל לכל, היינו מצפים מזוג הגדולים שימצאו נוסחה כלשהי שמונעת את הלבנת פני פועל הדחק ומאפשרת לו להשתתף בשיעור כמנהגו מידי יום ביומו. האם הם לא יכלו להסתפק בהבטחה לשלם את דמי הכניסה בפעם הבאה? האם לא ניתן היה לעשות לו הנחה חד-פעמית? מדוע שני הצדיקים לא מיהרו לעזור לו? האם עולמם של החכמים באמת היה כה קר ומנוכר כפי שמשתמע מהסיפור?


אני מניח שחשוב מאד להרגיל אנשים לשלם עבור שיעורי התורה שהם צורכים אבל קשה להאמין שמורי הדור באמת הרחיקו תלמידים וותיקים מדבשה של התורה רק בגלל שיקולים פיננסיים. יש להניח ששמעיה ואבטליון היו מסוגלים לפתור את הבעייה במילה אחת וחבל שהקופירייטר שכתב את הסיפור החליט להבליט את מוסר ההשכל הרבני על חשבון אנושיותם של שני גדולי הדור.

 

3.

האם הלל לא חטא בגניבה?

 

 

איני רוצה לצלול לתוך סבך ההלכה התלמודית בניסיון לברר אם הלל עבר על האיסור המקראי 'לא תגנוב' בעת שהוא נצמד לפי הארובה ולמד שיעור בחינם. אני בטוח, עם זאת, שאם שמעיה ואבטליון היו רוצים לאפשר לדלי אמצעים ללמוד את תורתם הם היו מנחים את השומר להורות לכל הדלפונים והאביונים לעלות על הגג ולשמוע את השיעור דרך פי הארובה. שומר בית המדרש לא הורה להלל לעלות על הגג ומשתמע מכך שהלל עלה לשם מיזמתו, מבלי להרהר אפילו לרגע באפשרות שהוא בעצם גונב את התורה ששמעיה ואבטליון נהגו למכור בכסף מלא.


בואו נניח לרגע שגופו של הלל לא היה חוסם את אור השמש והתרמית לא הייתה מתגלית. הלל היה יורד בשקט מהגג עוד לפני עלות החמה וחוזר לביתו מדושן מעונגה של התורה שהוא למד בחינם. מה בדיוק היה מונע ממנו לעלות שוב על הגג בערב שבת הבא, או לצורך העניין, בכל יום אחר, אפילו אם היה בכיסו את חצי הטרעפיק הדרוש? מי ירצה לשלם עבור דבר שניתן בקלות רבה להשיג בחינם? אדרבה, מה היה מונע מעוד שנים או שלושה דלפונים להצטרף להלל ולשמוע לצידו שיעור שבתנאים אחרים היה עולה להם חצי משכורת יומית. אם הייתי ציניקן הייתי גם מעלה על דעתי שהלל היה יכול לפתוח עסק משלו ולמכור לאחרים, ב-90% הנחה, עמדות האזנה ליד הארובה? אין הבדל מהותי בין גניבת הנאה חד-פעמית לגניבת הנאה מתמשכת ובהמשך, לגניבת הזכות למכור הנאה גם לאחרים. לו הייתי במקום הרבנים הייתי דורש מהקופירייטרים להמציא סיפורים פחות מכפישים שאינם הופכים את גיבוריהם לגנבים ו/או לרודפי בצע חסרי רחמים.   

 

4.

מה היה סדר האירועים של אותו סוף שבוע?

 

 

הסיפור התרחש, כביכול, באחד מימי השישי של אמצע החורף, קרוב ליום הקצר ביותר של השנה. בתקופה זאת השמש זורחת רק בסביבות השעה שש וחצי בבוקר ושוקעת כעשר שעות מאוחר יותר, בין ארבע וחצי לרבע לחמש בערב. במקרה זה הלל נאלץ לשמוע את השיעור דרך פי הארובה אבל ניתן להבין שבימי שישי אחרים הוא דווקא כן הצליח להשלים יום עבודה ומכך ניתן להסיק שהשיעורים התחילו בסוף היום ואולי אפילו לאחר כניסת השבת. נראה שכך חשב גם מהרש"א[ב] שכתב:

 

 

ומה שלא הרגישו בדבר בע"ש (בערב שבת)[ג] שהוא אפל אפשר שבכל היום בע"ש (בערב שבת) היה מבקש מקום להשתכר עד קרוב להכנסת שבת שלא מצא מקום להשתכר ישב לו ע"פ (על פי) ארובה להיות שם כל ליל שבת.[ד]

 

 

גם הבן איש חי[ה], בעל הספר 'בניהו בן יהוידע', העלה השערות לגבי לוח הזמנים של האירוע:

 

 

אותו היום ערב שבת היה. נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום ובא לשם אחר חשיכה כי היו קובעים ללמוד בבית המדרש גם בליל שבת. ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת תלמידי חכמים ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר. ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה ...[ו]

 

 

הדעה הרווחת, אם כן, היא שהלל הגיע לבית המדרש מעט לפני, או אפילו אחרי, כניסת השבת ומשום שהשומר סרב להכניסו הוא עלה על הגג, הצמיד את ראשו לפי הארובה ושמע את השיעור כל הלילה.[ז] בבוקר, שמעיה ואבטליון, שכנראה נשארו ערים כל הלילה, גילו אותו וחיללו עליו את השבת, כלומר, אולי לא ממש חיללו אבל הם לבטח היו מחללים אם היו נדרשים לכך, כפי שמסביר באריכות השגרתית רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי:

 

 

(נאמר) 'ראוי זה לחלל עליו השבת'. הקשה הגאון 'פתח עינים'[ח] ז"ל: מה חידוש זה, והלא פקוח נפש דוחה שבת? ועוד הוה ליה למימר כן (הכתוב היה צריך לומר כך) בעת שמצאוהו, קודם שעשו לו כל אותם המעשים יעש (יעוין שם). ונראה לי בס"ד כי באמת לא הוצרכו לחלל שבת באיסור תורה שנקרא חילול ממש, דרחיצה וסיכה דרבנן (הם רק איסור מדרבנן) וגם המדורה לא הוצרכו להדליק בעבורו אלא היתה מדורה דולקת אצלם מערב שבת, אך רצו לפרסם מעלתו לעיני העולם שהוא נכנס בסכנה בעבור חבוב (אהבת) תורה שאינו עתה כחולה שאין בו סכנה דאסור לחלל שבת בעבורו אלא ראוי הוא מצד הסכנה לחלל עליו השבת, אך לא הוצרכנו לכך מפני שהיה לנו מדורה דולקת.[ט]

 

5.

איך לומדים תורה בשעות החשיכה?

 

 

זאת שאלה מציקה ביותר, בייחוד לאור העובדה שהמשנה אוסרת באופן קטגורי לקרוא לאור הנר:

 

 

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה.[י]

 

 

האיסור הזה נובע מהחשש שהקורא לאור נר או מנורת שמן ינסה בהסח דעת להטותם על צידם כדי להגביר את עוצמת הלהבה וכך הוא יעבור על איסור הדלקת אש בשבת. לימים אמנם פותחו התרים שמאפשרים לקרוא לאור הנר בשבת ושמעיה ואבטליון אולי הכירו את ההתרים הללו שנים רבות לפני שהחכמים החלו לדוש בהם. עם זאת, סביר יותר להניח שבני הזוג הסתמכו על גוי של שבת שהודרך לדאוג ביוזמתו לתאורה נאותה ונראה שאין דמות שיכלה למלא את התפקיד טוב יותר משומר בית המדרש.

 

6.

איך חיממו את בית המדרש כל הלילה?

 

 

מדורה שמדליקים לפני כניסת השבת, כלומר, סביב השעה ארבע אחר הצהריים של יום שישי, תתקשה מאד לבעור בעוצמה שתחמם את באי בית המדרש לפחות עד לשעה שש וחצי בבוקרו של יום השבת. איני רוצה לפסול על הסף את האפשרות שמדורה כלשהי תבער ברציפות במשך יותר מארבע עשרה שעות אבל למיטב נסיוני זה אתגר אימתני אפילו לטובה שבמדורות כי כל מדורה, מטבעה, מכלה את חומר הבעירה שלה תוך זמן קצר למדי ואם לא מוסיפים לה עצים או פחמים היא דועכת והופכת לגחלים לוחשות שאינן מסוגלות להקרין חום משמעותי כלשהו. תופעה פיזיקלית זאת מעמידה בספק את התיאור שאנו מוצאים בסיפור, 'פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה', ולו רק משום שאחרי למעלה מארבע עשר שעות כבר לא הייתה שם שום מדורה מולה ניתן היה לשבת.

גם כאן המסקנה המתבקשת היא ששומר בית המדרש שימש כגוי של שבת והוא זה שהוסיף למדורה עצים חדשים כל אימת שהיא החלה לדעוך.  

 

7.

מה המודל העיסקי שמשתקף מהסיפור?

 

 

כדי לתפעל עסק של הוראת תורה למבוגרים חייבים לכסות את העלויות הבאות: שכר דירה (או שווה ערך), פחת (ריהוט, ספרי תורה, כרים למושב וכדומה), הוצאות תפעוליות (עצים לאח, נרות, שמן למנורות וכדומה), עלויות כח האדם (זוג המורים, שומר בית המדרש) והוצאות הקופה הקטנה. ניתן להעריך שהעלות היומית של העסק עמדה על כחמישה טרעפיק[יא], היינו, שכר הלימוד שהתקבל מעשרה תלמידים. כל תלמיד נוסף דרש מעט מאד תשומות נוספות ולכן חצי הטרעפיק שלו עבר מייד לשורת הרווח. אם שמעיה ואבטליון הצליחו לגייס עשרים תלמידים העסק היה מרוויח חמישה טרעפיק ליום וכל עשרה תלמידים נוספים היו מעשירים את מפעילי העסק בעוד חמישה טרעפיקים. עתה לא נותר לנו אלא לברר כמה תלמידים למדו אצל זוג המורים ומי היה היזם שהקים את העסק הרווחי הזה ואז נוכל לענות על השאלה המציקה: ממה התפרנסו שמעיה ואבטליון בימים הטרופים של אמצע המאה הראשונה לפני ספירת העמים?

 

8.

כמה תלמידים למדו אצל שמעיה ואבטליון?

 

 

מסכת אבות אמנם שמה בפי אנשי הכנסת הגדולה את הציווי 'וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה'[יב] אבל כיום כבר קשה לדעת כיצד הם הגדירו את המונח 'הרבה' ולא נוכל לקבוע אם הרבנים יצאו ידי חובתם בהעמדת אלפי תלמידים, מאות או אפילו עשרות בלבד.


שמעיה ואבטליון פעלו באמצע המאה הראשונה לפני ספירת העמים, לאחר ימיו של המלך ינאי, לפני עליתו לכס המלכות של הורדוס, שלימים יקרא 'הגדול', ובמהלך מלחמת אזרחים שערערה את הביטחון ושלטון החוק. בתקופם, בית המקדש השני עמד על תילו והכוהנים עדיין שלטו בכיפה ולכן סביר להניח שבאותם הימים התנועה הפרושית, ממנה צמחו שמעיה, אבטליון ושאר חכמי המשנה, התחזקה אך עדיין לא במידה שאפשרה לה לסחוף את ההמונים. נוכל להסיק מכך שרק מעטים הסכימו לשלם שכר לימוד גבוה כדי ללמוד תורה שעדיין לא קנתה אחיזה בליבם של אלו שהמשיכו להשתתף בטקסיהם של הכוהניים.

 

המסורת היהודית אמנם מייחסת לזוגות את הנהגת הסנהדרין ויוספוס פלביוס אפילו מספר על עמדתו התקיפה של שמעיה שהוכיח את הורדוס על פשעיו, ואת שאר חברי הסנהדרין על רפיסותם[יג], אבל יוספוס אינו מגדיר את שמעיה כנשיא הסנהדרין וייתכן שהתואר הוענק לו על ידי רבנים מאוחרים שניסו לטשטש את העובדה שהסנהדרין נשלטה על ידי הממסד הכוהני/צדוקי ולא על ידי הפרושים. יתר על כן, יוסיפוס חי לפחות שלושה דורות לאחר ימיהם של שמעיה ואבטליון וסביר להניח שהוא לא הכיר את העובדות ההיסטוריות וכתביו הושפעו מההמצגות של הרבנים ולא מתיאורים של האירועים שהתרחשו בפועל.       


ניתן למצוא עוד סיפור רבני שנוטע את הרושם שההמונים העדיפו את זוג החכמים הפרושים על פני הכהן הגדול אבל גם כאן קשה לנו לקבוע בוודאות שהסיפור מתאר את המציאות האמתית ולא את המציאות המדומיינת ששירתה טוב יותר את התעמולה הרבנית:

 

 

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו הולכים כולם אחריו) כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון (כיוון שראו את שמעיה ואבטליון עזבו אותו והלכו אחר שמעיה ואבטליון).[יד]

 

 

אם נרצה להיות ריאליים עלינו להניח שמאחורי המושג 'הרבה' עמד הביטוי 'כל מי שתצליחו לגייס' ולכן נוכל להניח שבית מדרשם של שמעיה ואבטליון לא הוצף בתלמידים, במיוחד לאור שכר הלימוד הגבוה והסיכוי הנמוך להתפרנס בעתיד מהתורה הרבנית בסביבה שעדיין העדיפה את הפולחנים הכוהניים. כדי שלא נחטא באומדני יתר, נוכל להניח שבשיעוריהם של זוג המורים השתתפו לא יותר מעשרים תלמידים ששילמו יחדיו שכר לימוד שנע סביב עשרה טרעפיקים ליום. ייתכן שמספר התלמידים היה גבוה יותר אבל אז ההכנסה של העסק הייתה גבוהה יותר והטענות שאטען בהמשך יקבלו משנה תוקף.  

 

9.

האם לשמעיה ואבטליון היה מותר לקבל תשלום בגין שירותיהם?

 

 

התנאים אסרו במפורש להשתמש בתורה כמנוף להפקת טובות הנאה פרטיות, לקחת שכר, או להפיק תועלת עקיפה כלשהי:

 

 

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם.

וכך היה הלל אומר: ודישתמש (מי שמשתמש) בתגא (בכתר, של תורה) חלף (יחלוף מהעולם) הא (מכך) למדת - כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.[טו]

 

 

האמוראים מצאו אילן גבוה נוסף שניתן להיתלות בו:

 

 

(כתוב) 'אֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים'[טז] וכתיב (וכתוב) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה'[יז] - מה אני בחנם אף אתם נמי (גם כן) בחנם.[יח]

 

 

הרמב"ם, כאלף שנים אחרי התנאים, שלל לחלוטין את ההקלות שמושג 'תורתם אומנותם' מעניק לרבנים:

 

 

דע שזה שאמר (רבי צדוק) שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם - פירוש מחיי העולם הבא.

 

והתעותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום (גבם) ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם.

 

וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו (ל)חכמים ו(ל)התלמידים ו(ל)האנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן, וזה הכל טעות.

 

ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו.

ולא רגלים שישען עליהם כלל.

 

שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות; ולא לראשי גליות; לא לדייניהם; ולא למרביצי התורה; ולא לאחד מהגדולים; ולא לשאר בני אדם מן העם.

 

אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר, וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח (ברווחה) אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה.

 

וכבר ידעת[יט] שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי[כ], ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים.[כא]

 

 

וביד החזקה הוא מנסח את האיסור להינות מההוראת התורה בצורה הרבה יותר ברורה וחד-משמעית:

 

 

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חִלל את השם ובִּזה את התורה וכׅבה מאור הדת וגרס וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא.

 

לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'[כב] ועוד צוו ואמרו 'אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם'[כג] ועוד צוו ואמרו 'אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת'[כד] 'וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן'[כה] וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.[כו]

 

 

יש להניח, אם כן, ששני גדולי התורה נמנעו מלדרוש שכר ישיר עבור הוראת התורה לכן עלינו להעקש ולשאול כיצד הם הצליחו להתפרנס ולשרוד בימים הקשים שפקדו את ארץ ישראל בחצי השני של המאה הראשונה לפני הספירה.

 

10.

כיצד התפרנסו שמעיה ואבטליון?

 

 

הרבנים החלו לשרת את הממסד, להשתלב בו ולהתפרנס ממנו רק לאחר חורבן הבית השני. לפני זה הם פעלו בשוליים ונאלצו לרוב להתפרנס מעיסוקים לגטימיים. המסורות שבידינו אינן מספרות לנו על עיסוקים שהיו מאפשרים לשמעיה ואבטליון לוותר על הכנסות מפעילותם התורנית, ולכן עלינו להניח שחלק מדמי הכניסה שנגבו מהתלמידים היו חייבים להגיע בסופו של דבר גם לכיסיהם.

בימינו כבר נמצאו התרים רבים שמאפשרים לרבנים להתפרנס מהוראת התורה ואפילו הגמרא מצאה דרך לעקוף את האיסורים במקרה הנפוץ יותר של הוראת תורה לילדים:

 

 

רב אמר (יש להתייחס לשכר הלימוד כאל) שכר שימור (שמירת הילדים) ורבי יוחנן אמר (יש להתייחס לשכר הלימוד כאל) שכר פיסוק טעמים (הוראת פיסוק וטעמי המקרא).[כז]

 

 

את ההוצאות של העסק אמדנו בחמישה טרעפיקים ליום אבל החישוב הזה לא כלל את עלותם של שמעיה ואבטליון עליהם ההלכה אסרה לקבל שכר עבור הוראת התורה. מאידך, התורה אינה מונעת מהרבנים לנהל פעילות עיסקית ושמעיה עצמו עודד את חבריו ותלמידיו למצוא לעצמם עבודה הגונה בעת שהוא אמר 'אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת'[כח].

 

יש להניח, אם כן, ששמעיה ואבטליון לא ביקשו ולו זוז אחד עבור הוראת התורה אבל כיוון שאין שום איסור על הקמת עסק רווחי, הם היו רשאים לגבות דמי כניסה לבית המדרש שם ניתן היה לנוח, להתחמם מול האח ולשמוע את השיעור שניתן, כמובן, בחינם. בשיטה זאת, השומר מצא את עצמו בסוף כל יום עם לא מעט טרעפיקים בכיס. חמשת הטרעפיקים הראשונים שימשו מן הסתם לכיסוי ההוצאות התפעוליות ושאר הסכום עבר לבעלי העסק, להערכתי, שמעיה ואבטליון עצמם.

 
התקציב היומי הניח ששני מפעילי העסק נדרשו לשלם שכר דירה בגובה שני טרעפיקים ליום. הוצאה זאת הייתה נחסכת מהם אם המבנה היה שייך לקהילה והשניים הורשו להשתמש בו ללא כל תמורה, או לחליפין, אם שמעיה ואבטליון עצמם היו בעלי הנכס. כך או כך, נראה שאין צורך לרחם על שני הגדולים שהצליחו להתפרנס על אף שמעולם הם לא לקחו ולו זוז שחוק עבור הנחלת התורה למבוגרים שחפצו להתענג על דבשה.

 

מסקנות

 

סיבות רבות מונעות ממני לחשוב שהסיפור על הלל, שמעיה ואבטליון התרחש אי פעם בפועל ונראה שמדובר ביצירה דמיונית בה הקופירייטר התלמודי ניסה להדגים את גדולתו וצדיקותו של הלל שכביכול הקריב כמעט את הכל למען התורה שכה אהב. כתמיד, הסיפור התלמודי אינו מצליח לתאר מציאות ריאלית (הגיבורים היו צריכים להחנק מהעשן, המדורה הייתה צריכה לדעוך); להסתיר פגמים באישיותם של הרבנים (שמעיה ואבטליון כיבדו את חצי הטרעפיק יותר משהם כיבדו את הלל, הלל הונה את השניים וגנב מהם שיעור עליו הוא היה צריך לשלם) ולהעלים את האינטרסים הכספיים שבשעתו הנחו את שמעיה ואבטליון ושעדיין משיכים להנחות גם את רבני ימינו.     

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 



[א]             

יומא לה:ב

[ב]             

ראו הערך 'שמואל אליעזר הלוי איידלס' בויקיפדיה

[ג]              

המונח 'ערב שבת' מציין בשיח התורני את יום שישי עד לזמן כניסת השבת. ראו הערך 'ערב שבת' בויקיפדיה

[ד]              

מהרש"א על יומא לה:ב

[ה]             

ראו הערך 'יוסף חיים מבגדאד' בויקיפדיה

[ו]              

ספר בניהו בן יהוידע על  יומא לה:ב

[ז]              

הבן איש חי אמנם מעלה את הסברה שכל האירוע התרחש ביום חמישי ולא ב'ערב שבת' ושמעיה ואבטליון אמרו על הלל 'ראוי זה לחלל עליו את השבת' רק באופן היפוטטי, כלומר, אם האירוע היה מתרחש בשבת באמת היה ראוי לחלל עליו את השבת. סברה זאת אמנם מתעמתת עם האפשרות ששמעיה ואבטליון חיללו את השבת שלא לצורך אבל נראה לי שלא זאת הייתה כוונת הקופיריטר ואני מעדיף להתעלם ממנה.

[ח]             

הספר 'פתח עינים' נכתב על ידי החיד"א. ראו הערך 'חיים יוסף דוד אזולאי' בויקיפדיה

[ט]             

ספר בניהו בן יהוידע על  יומא לה:ב

[י]              

משנה, שבת א:ג

[יא]            

אם נתעלם לרגע מעלות שכרם של שמעיה ואבטליון נוכל להעריך ששומר בית המדרש, במיוחד אם הוא היה גוי, עלה לא יותר מאשר 150% משכרו של פועל פשוט, היינו, כטרעפיק וחצי ליום. קשה לאמוד את גובה ההוצאות התפעוליות אבל אם משפחה הייתה מסוגלת להתקיים, אף אם בצמצום, מחצי טרעפיק ביום אין סיבה לחשוב שסכום כפול לא היה מספיק לקניית עצים לאח ושמן למנורות, במיוחד לאור העובדה שהתקציב לקניית עצים בקייץ היה נמוך משמעותית מהתקציב המקביל בחודשי החורף. אנחנו גם לא יודעים מי היו הבעלים של בית המדרש ומה היה שכר הדירה שהם דרשו עבור השימוש במבנה. ייתכן שבית המדרש היה בבעלות הקהילה שלא גבתה מהרבנים הגדולים שום תשלום אבל אפילו אם המפעילים נדרשו לשלם שכר דירה נוכל להניח שהתשלום לא עלה על שני טרעפיק ליום. נוסיף לכך סעיף 'שונות' ונגלה שעסק הוראת תורה למבוגרים ניתן לתפעל בעלות של לא יותר מחמישה טרעפיקים ליום.

[יב]            

משנה, אבות א:א

[יג]             

קדמוניות היהודים ספר 14, פרק 9

[יד]             

יומא עא:ב

[טו]            

משנה אבות ד:ה. התורה היא בהחלט לא כלי חפירה וכוונתו של רבי צדוק הייתה שאין להפוך את התורה לאמצעי פרנסה. דבריו הם אלגוריה אמתית ולא כזו שהרבנים ממהרים למצוא בכל ניסוח שמביך אותם.

[טז]            

דברים ד:יד

[יז]             

דברים ד:ה

[יח]            

נדרים לו:ב

[יט]            

יומא לה:ב

[כ]              

בבא בתרא קלד:א, סוכה כא:א

[כא]            

רמב"ם, פירוש המשניות, אבות ד:ה

[כב]            

משנה אבות ד:ה

[כג]             

משנה אבות ד:ה

[כד]            

משנה אבות א:י

[כה]            

משנה אבות ב:ב

[כו]             

רמב"ם, יד החזקה, הלכות תלמוד תורה ג:י

[כז]             

נדרים לז:א

[כח]            

משנה, אבות א:י

נקרא 877 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

16 תגובות

  • קישור לתגובה ראשון, 29 אפריל 2018 19:08 הוסף ע״י עדי אביר

    ערן,

    תודה על המחמאות. להבא, אם תרצה, תוכל להעלות תגובה חדשה בדף הבא:
    http://1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-51-46/2011-02-15-12-55-22/item/340-%D7%A2%D7%93%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%A8

    ראיתי את הסרטון ומפאת לחצי הזמן אוכל להעלות תגובה ראשונית בלבד: אני מצאתי בתחילתו של הסרטון תיאור מתמטי מצויין ובסופו משחקי גימטריה ש'עובדים' רק עבור מילים שנבחרות בקפידה. החלק המעניין הוא באמצעו של הסרטון שם יצחק גינזבורג מנסה לקשור בין האלף בית העברי לבין המספרים בסדרת פיבונצ'י. את שמות כל האותיות בשפה העברית ניתן לכתוב באמצעות שנים או שלוש אותיות ולכן, אף שעדיין לא בדקתי את הנושא לעומק, האות (למשל 'א') ואיותה ('אלף') לרוב יתנו לנו את שני המספרים הראשונים בסדרת פיבונצ'י. אם שם האות מאויית על ידי שני תוים בני שלוש אותיות ותו אחד בעל שתי אותיות אזי מספר האותיות בשורה הבאה יהיה 8, כמספר הבא בסדרת פיבונצ'י. עדיין לא מצאתי נוסחה כללית אבל ברור שמספר התוים בכל שורה נגזר מצירוף נכון של תוים ששמותיהם נכתבים בשלוש אותיות ותוים ששמותיהם נכתבים בשתי אותיות. ניתן גם לחשב את ההסתברות שמספר התוים בכל שורה ידמה סדרת פיבונצ'י ואני נוטה להאמין שהיא אינה אפסית כמו שגינזבורג היה רוצה שנאמין.

    בכל שמות האותיות שנגזרות משם האות 'אלף' ניתן למצוא רק 7 אותיות: 'א', 'ל', 'פ', 'מ', 'ד', 'ת', 'ו' ונראה שהסט הזה מסוגל להניב הרבה איותים שמספר האותיות בשמם מקביל למספרים בסדרת פיבונצ'י.

    אחת ההוכחות לכך שגינזבורג אינו בוחל בתרגילים פסולים בעת שהוא מנסה להראות ש'הפלא המתמטי' מוכיח את התורה היא שהוא כותב את האות האחרונה באלפאבית באמצעות האותיות 'תאו'. אני נוהג לכתוב את שם האות הזאת באותיות 'תו' ובמקורות ניתן למצוא גם את האיות 'תיו'. בשום מקום, אפילו לא בספרות הקבלית, לא מצאתי את האיות 'תאו' ונראה שהרב גינזבורג המציא את הצירוף הזה שכנראה מסתדר עם 'הפלא המתמטי' טוב יותר מאשר איות יותר קונבנציונלי.

    אני מוכן לנסות ולפצח את 'הקוד הגינזבורגי' ולחשוף ביתר הרחבה את אחיזת העיניים בה הוא נוקט אבל פרוייקט זה צריך להמתין לתורו ויידרשו לי כמה חודשים להשלימו. אם בינתיים אחשוב על משהו אמהר לעדכנך.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 29 אפריל 2018 16:20 הוסף ע״י ערן

    עדי שלום רב,
    אני נהנה מאוד לקרוא את מאמריך המלומדים, מאמרים אלו בהחלט נותנים כלים לכל מי שנחשף אליהם לגבש מסקנות בנושא זה.
    במהלך חקירתי את נושא אמיתות התושב"ע ובהמשך נחשפתי גם לבעיות אמינות של התורה שבכתב, ראיתי סרטון ביוטיוב שמצביע על התאמת פסוקים מהתורה לנוסחה מתמטית שמפורטת בתחילת הסרטון,
    אנשים מתלהבים מהממצאים, אך אני טוען שאין בידי רוב האנשים כלים לבחון את הממצאים שהוצגו, ורק אנשי מקצוע בתחום יכולים לבחון ממצאים אלו.

    חשבתי שאולי לך יש את הכלים לבחון את מה שהוצג בסרטון, ולאמת אותם עם האמת או עם המציאות.
    וגם התרשמתי שאתה לא נרתע מאתגרים.

    לא מצאתי מקום באתר שלך שאפשר להעלות בפניך שאלות בנושאים שונים, אז החלטתי לכתוב זאת בתגובה למאמר שכתבת.

    אשמח אם אכן תבדוק נושא זה, וגם אם לא, אם תוכל להתייחס ולציין זאת על מנת שלא אמתין לתגובה ממך לשוא.
    שמו של הסרטון המדובר הוא: "בראשית הפלא המתמטי"

    תודה רבה
    ערן

  • קישור לתגובה שני, 26 מרס 2018 20:34 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    לא אמרתי שמדובר ביצירה ספרותית שאינה תיעוד היסטורי, אלא שהמתעד את האירוע לא ראה לנכון לפרט את הפרטים הטכניים שלא היו חשובים, ולכן לא נכון להציג את השאלות הטכניות כאילו הן הוכחה נגד הסיפור.

  • קישור לתגובה שני, 26 מרס 2018 19:46 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    קראתי בחיוך את הסיפא של תגובתך.

    אני לא מנסה להפריך את התיאור. אני טוען שמדובר ביצירה ספרותית ולא בתיעוד היסטורי והמאמר בא לחזק את הטיעון הזה על ידי חשיפת המרכיבים הלא הגיוניים בסיפור. אני מסכים שמטרתו של הסיפור הוא 'התוכן והרעיון' ומי שחיבר אותו באמת השתמש בלשון ציורית ולא נצמד 'למציאות הטכנית'- כנהוג בכל היצירות הספרותיות שאינן מתארות אירועים היסטוריים שהתרחשו בפועל.

    להערכתי שמעיה היה הבכיר משני בני הזוג ולכן היה צריך לבקש מאבטליון להיות עד מדינה נגד שמעיה.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 26 מרס 2018 09:02 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    אני פשוט חושב שכל סיטואציה שמתוארת באיזה שהוא מקור, במדה ואין חלק ממטרתה לתאר את הפרטים הטכניים, תצריך שחזור והשערות כדי להבין מה קרה בדיוק. לא רק לפני אלפיים שנה, גם תיאור בן מאה שנה, במדה ומטרתו היא התוכן והרעיון, תמיד יעלה שאלה איך התרחשו הדברים בדיוק מבחינה טכנית, ומי שזה מטריד אותו יצטרך לעבוד קשה כדי לשחזר, ואין בכך שום טענה נגד התרחשות האירוע. לפעמים באמת המתאר נוקט לשון ציורית ולא נצמד למציאות הטכנית, גם באגדות חז"ל, וגם בתיאורים אחרים. וזה לא משום שהמאורע לא התרחש, אלא משום שאף אחד מעולם לא התעניין איך בדיוק נראתה הארובה ומה הצורה המדוייקת שהתמודדו עם גשם ושלג. מכיון שגם אנחנו היום לא באמת יודעים איך נראתה הארובה בדיוק וכיצד השתמשו בה מבחינה טכנית, אין טעם לנסות להסיק מסקנות. זה מעניין לדון בזה, אבל מגוחך לנסות 'להפריך' את הסיפור על סמך שחזורים בעלמא, לא כולל תכנית כלכלית מדוייקת כמה הרויח השומר לחודש...
    לגבי החידוש ההלכתי שלך, אני שמח שאני מזכה אותך בחידושי תורה, ואם אתה מאד רוצה אסכים איתך שבדיעבד הוא נהנה מההיסק וצריך לשלם, יתירה מכך, הרי הוא נהנה מכך שהתלמידים הורידו אותו, והעמידו אותו מול המדורה, ודאגו לו, והיה עליו לשלם להם טבין ותקילין. אבל כנראה שהם ראו שהוא כ"כ מוסר את נפשו על התורה, וויתרו לו. ברוח ימינו, הויתור הזה הוא ממש שוחד ויש לפתוח תיק 5000 ואולי לבקש משמעיה שיהיה עד מדינה נגד אבטליון...

  • קישור לתגובה שני, 26 מרס 2018 08:31 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    את הטיעונים הרציניים ביותר נגד שיטתך העלה פשט הכתוב. אני רק שאלתי איך השערותיך מסתדרות עם הניסוח הברור והפשוט של האגדה. אתה הוא זה שמעלה כל מיני השערות על מציאות תיאורטית שאינה משתמעת מתוך הטקסט עצמו ומשער 'שהיו פתרונות'. להערכתי, כשמתחילים להניח שיש הסבר אף שהוא אינו ברור מתיאורו הפשוט של הסיפור הגיע הזמן להתקדם הלאה אבל אם נראה לך שיש טעם להמשיך ולדוש בנושא אשמח לדון בו ככל שתרצה.

    בין אם זאת הלל עשה זאת בעוונה תחילה, ובין אם לאן, הלל נהנה מהחום של בית המדרש והיה עליו להשתתף בהוצאות ההסקה. ייתכן שהוא לא תכנן לאבד את ההכרה אבל היה עליו לקחת בחשבון את האפשרות שזה עלול לקרות ולהימנע מכל פעולה שהייתה עלולה להביאו לכדי גזל. בדיעבד נוצרה סיטואציה בה הוא נהנה מחום החדר והיה עליו לחזור למחרת היום ולשלם לשומר עבור השימוש בהסקה.

    יכול להיות שגם אחרי שתטרח להתייחס לכל טיעון שלי, אתעקש לומר שמיצינו ושנעבור לנושא אחר אבל אם זה לא ימצא חן בעיניך אסכים בשמחה למצות כל נושא עד לעייפה.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 26 מרס 2018 07:27 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    שלום רב
    אני מסכים שקשה ליצור תיאור ברור ומוצק של פרטים טכניים מתוך אגדה, במיוחד כשאתה מדקדק בלשונות האגדה כמעט כדרשות חז"ל, אני לא מתיימר לדעת איזה חלון בדיוק היה שם, אבל אני חושב שהתרחיש הכללי בהחלט אפשרי, ושלא העלית שום טענה רצינית נגדו. בתקופה ההיא היו ארובות בגג, כדי להכניס אור ואויר והיו טכניקות למניעת היכנסות הגשם, זו לא בעיה שאתה העלית, הם התמודדו עם זה בדרכים שלהם. בלי להיות בקי בתחום, ואין לנו באמת מידע מושלם בנושא, יש להניח שהיו פתרונות, שעיקרן המיקום של הארובה ושיפועים שיקלטו את רוב הגשם, ואיזה שהוא כיסוי. אם באת 'להפריך' סיפור על ידי דקדוקי עניות כאלו, לא תישאר היסטוריה בעולם.
    (לגוף דקדוקיך, אנסה כחי: עלה ונתלה – זה תיאור הטיפוס שלו להגיע למקום הארובה, ישב על פי ארובה – יתכן שמתחילה ישב והקשיב, ולאט לאט כשנחלש עבר למצב שכיבה עד שהתעלף בשכיבה. שמא יום המעונן- למרות שירד בלילה שלג, הסופה שככה וציפו לזריחת השמש ביום החדש. אגב, יתכן שבאמת במקום הארובה היה דלף כל שהוא, וכשהיו מרגישים שמטפטף היו מניחים כלי מתחת – זו סיטואציה שמוזכרת בגמרא).
    על שאלתך החדשה, אם הלל נהנה בסופו של דבר מההיסק בבית המדרש מדוע לא שילם? נו באמת, וכי הלל תכנן לאבד את ההכרה בשלג ולהסתמך על ההיסק הזה? מי שנכנס ונהנה מהשירותים משלם, מי שמטפס כדי להרויח את דברי התורה לא צריך לשלם. הוא לא טיפס כדי ליהנות מההסקה, אלא כדי לשמוע.
    לגבי מאמרים אחרים שלך, אחד אחד. מה גם שאם אחרי שאטרח להתייחס לכל טיעון שלך, אתה תתעקש לומר שמיצינו ושנעבור לנושא אחר, מה הענין?
    זלמן החופק"ק א"י (אני לא רובוט)

  • קישור לתגובה ראשון, 25 מרס 2018 13:09 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    נראה לי שהנושא מיצה את עצמו אף שעדיין לא נתת לי תיאור שמסביר את כל הממצאים הבאים:

    הניסוח 'עלה ונתלה וישב על פי ארובה'

    הניסוח 'בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא?'

    הניסוח 'הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג.'

    העובדה שבתקופה ההיא עדיין לא היו חלונות מזכוכית.

    העובדה שנסרים או סכך אינם מסוגלים למנוע כניסת גשם ושלג למבנה.

    כיצד אתה משלב את כל הנתונים הללו בתיאור קוהירנטי אחד?

    אתה גם כתבת 'יש עוד הרבה תיאורים ומקרים של אנשים ששרדו זמן רב בשלג. בפרט כששוהים על גבי ארובה של בית מוסק, זה הגיוני ואפשרי. לגבי חוקיות ההאזנה, כתבתי בתגובתי הראשונה סעיף 3, ואני מצטט אותה שוב עבורך: . שמעיה ואבטליון לא מכרו את התורה, אלא השתתפות בהוצאות המקום. מכיון שהלל לא נהנה מהוצאות המקום, לא ישב על הספסל, לא לגם חמין, ולא התחמם מהתנור הוא לא צריך לשלם ואין על מה.'

    עליך להחליט. או שהלל שרד כי הוא שהה על גג ארובה של בית מוסק או שהלל לא חטא בגזל כי הוא לא נהנה מהוצאות המקום. אי אפשר גם זה וגם זה.

    בכל מקרה, אני לא בטוח שכל הרבנים שמעבירים שיעורי תורה, חסידות, יהדות או קבלה יסכימו שדבשם יגיע גם לתלמידים לא רשומים שהתחמקו מתשלום שכר לימוד.

    כיוון שאת הנושא הזה טחנו עד דוק אשמח אם לאחר שתענה לי תנסה להפריך מאמר אחר.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 25 מרס 2018 07:08 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    ידידי היקר
    לכל תנור היה פתח יציאה לעשן, אלא שפתח זה לא כונה בימי חכמים 'ארובה', קיומו של הפתח הזה נרמז במסכת תענית כד. במעשה המפורסם על אשתו של רבי חנינא בן דוסא שמרוב בושה על כך שאין לה מה לבשל היתה מניחה בתנור עשב שמעלה עשן וכך השכנות חשבו שהיא מבשלת משהו. משתמע שהיה פתח יעודי שמיוחס לתנור. והדבר מובן מאליו שכן אם לתנור לא היה פתח להוצאת עשן יושבי הבית היו נחנקים תוך זמן קצר. אכן בדרך כלל התנור היה מונח בחצר מסיבה זו, אבל בימות החורף היו צריכים תנור חימום בתוך הבית, ולכן דאגו לו לפתח יציאה לעשן.
    לגבי שאלתך האם ארובה מכניסה בהכרח גשם ושלג לתוך הבית? התשובה היא שלא, אם הארובה אינה ממוקמת כלפי מעלה, אלא בצד המבנה, ובכיוון הנכון, לא בהכרח שיחדרו גשם ושלג, אין הכוונה שהיא ממוקמת בקיר, אלא שעל גבי הגג יכול להיות שיפוע, או כמין כיפה (כיפה ממש לא היו עושים באותו זמן, אבל דברים דומים כן), ניתן לפתוח פתח צדי שמכניס אור ואויר, ומאד נח לשכב לצדו ולהקשיב. כמו כן יתכן שבמקומות ציבוריים שהיה להם תקציב לכך (לא הכנסת את זה בתחשיב המזומנים שלך לטרפעיקי בית המדרש...) היו משתמשים בזכוכית.
    אבל גם אם נקבל את ההנחה שלך, שחיפו את הארובה באיזה כיסוי זמני לימות החורף הקשים, עדיין ניתן לראות דמות אדם דרך כיסוי כמו נסרים שיש בו הרבה סדקים, גם אם אתה מחמיר כמנהג חב"ד שלא לישון בסוכה עדיין אתה יכול לשבת בסוכתך ולראות צללית של מה שמונח על הסכך.
    לגבי שהיה בשלג 12 שעות, מה, אין אצלכם גוגל? לא שמעת על הקשיש היפני שאיבד את דרכו בשלג, ושקע בשנת חורף של האטת חילוף החמרים למשך למעלה מ20 יום ללא מזון או מים ( http://www.chron.com/disp/story.mpl/bizarre/4415331.html http://www.ncbuy.com/news/20061221/0-japanese-man-survives-three-weeks.html
    http://www.dailymail.co.uk/news/article-423990/Man-survives-weeks-body-hibernated.html ) זה מקרה קיצון, אבל יש עוד הרבה תיאורים ומקרים של אנשים ששרדו זמן רב בשלג. בפרט כששוהים על גבי ארובה של בית מוסק, זה הגיוני ואפשרי.
    לגבי חוקיות ההאזנה, כתבתי בתגובתי הראשונה סעיף 3, ואני מצטט אותה שוב עבורך: . שמעיה ואבטליון לא מכרו את התורה, אלא השתתפות בהוצאות המקום. מכיון שהלל לא נהנה מהוצאות המקום, לא ישב על הספסל, לא לגם חמין, ולא התחמם מהתנור הוא לא צריך לשלם ואין על מה.
    צעיר תלמידיך
    זלמן

  • קישור לתגובה שבת, 24 מרס 2018 15:19 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    בהחלט. הארובה היא אכן פתח בגג החדר אבל האם לדעתך היו בחרדים יציאות נפרדות לעשן ולאור, כלומר, הייתה ארובה שעל פיה הלל שכב וארובה נוספת שעל פיה הוא לא שכב?

    גם אם תשיב בחיוב עדיין לא נתקדם יותר מידי שהרי האירוע אמור היה להתרחש ביום של גשם ושלג וחזקה על האחראים שהם חסמו את הפתח בתקרה ששימש להארת החדר כדי שהגשם והשלג לא יחדרו לתוך בית המדרש. עתה שאל את עצמך כיצד חסמו פתחים במאה הראשונה לפני הספירה. לבטח לא באמצעות פרופילים מאלומיניום ולא באמצעות תריסים חשמליים וככל הנראה גם לא במשטחי זכוכית שבאותה תקופה הייתה יקרה מאד ושימשה רק ליציקת כלים ובקבוקים ולא לצרכים ארכיטקטוניים. את השלג והגשם חסמו באמצעות עצמים אטומים לאור דוגמת בולי עץ או אבנים שהונחו מעל לפתח, כפי שניתן למצוא בפירושו של רע"ב: 'כגון שהיו פירותיו נתונים תחת הארובה והיו גשמים דולפים עליהם, וסתם פי ארובה באבן של הקדש, כיון שהגין עליהם בשוה פרוטה – מעל' (רבי עובדיה מברתנורא על המשנה, מסכת מעילה ה:ד).

    הלל אולי מצא לו סדק בין בולי העץ, או בין האבן ל'פי הארובה', דרכו ניתן היה לשמוע את השיעור התיאורטי אבל אם מדובר רק בסדק כיצד שמעיה ואבטליון יכלו להציץ ולראות דמות אדם בארובה?

    אשמח אם תסביר לי מה בדיוק התרחש שם כך שאוכל להבין מה הלל שאמת עשה ומה שמעיה ואבטליון באמת ראו כשהציצו בפי הארובה.

    אני אולי 'קובע קביעות בלי שום בסיס' אבל אני די משוכנע שקשה מאד לשרוד במשך לילה שלם תחת שמיכת שלג בעובי של מטר וחצי. אשמח מאד אם תפנה אותי למקור לא תורני שמתאר מקרה בו אדם כלשהו נשאר בחיים לאחר ששכב מכוסה בשלג במשך 12 שעות רצופות. האם אתה ניסית לעשות זאת? האם תהיה מוכן לנסות?

    דרך אגב, אתה מתמקד בקטנות אבל עדיין לא השבת לי מדוע אינך חושב שהלל נהנה מחומר 'פירטי' כשהוא 'הוריד' שיעור משמעיה ואבטליון מבלי לשלם עבור זכויות היוצרים כנדרש? האם הלל אינו חשוד עליך במעילה, גניבה או גזל?

    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 22 מרס 2018 06:10 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    עדי חביב
    הארובה היה חלון גדול שנעשה לאור בגג החדר, הוא מוזכר פעמים רבות כפי שאמרתי, בפסחים ח. למשל נכתב שאם בודקים חדר שיש בו ארובה אין צורך בנר, כי אור השמש מאיר דרך הארובה, בשבת קכד. מתוארת הכנסת פירות מן הגג לבית דרך הארובה, וכך בחגיגה יא. ארובה פתוחה והניח על גבה לבנה כדי להצל, ועוד רבים כאלו.
    אתה קובע קביעות בלי שום בסיס, הרבה אנשים שרדו בשלג זמן רב יותר מ12 שעות, אני בטוח שגם אתה יודע זאת, בפרט אם היה על חלון של בית מוסק, (לא צריכים סדק כדי שהחום יעבור, רק כדי לשמוע, וגם לשמוע אפשר בלי סדק, אתה מבין שגם אם היתה זכוכית היא לא היתה מחוברת ע"י חומר אטימה או סיליקון...).
    אני לא סותר את דבריך, אלא רק ממחיש מה שכתבת בעצמך, שלא העלית טיעונים נגד הסיפור, אלא מראש יצאת מהנחה שהוא לא היה ולא נברא, שזו זכותך המלאה, רק אל תציג את הדברים כאילו הפרכת את המתואר בו. אין כאן שום 'בעיות פשוטות' ולא 'בעיות מסובכות'.
    זב"ק

  • קישור לתגובה רביעי, 21 מרס 2018 21:05 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    אשמח לראות קטע תלמודי ממנו ניתן להסיק שלמבנים בתקופה ההיא היו פתחים בגג הבניין שלא שימשו ליציאת עשן. תמיד אוכל ללמוד משהו חדש. אתה צודק שבאותה תקופה לא היו פרופילי אלומיניום ולכן הייתי רוצה שתסביר לי כיצד סתמו את ה'ארובות' התיאורטיות שלדעתך נפערו בגג הבית באופן שעדיין נותרו סדקים דרכם ניתן לשמוע שיעורים בתורה. נסה לעלות על גג ולשמוע דברי תורה, או סתם דברי חולין, דרך סדק וספר לי מה הצלחת ללמוד.

    נושא אור הנר אינו מהותי והעלתי את הסוגיה רק כדי לאשש את טענתי ששומר בית המדרש היה גוי ולא יהודי. אני לא מתיימר להיות מומחה לדיני נרות בשבת ולכן אם אתה חושב שטעיתי אסכים שיש סיכוי ששומר בית המדרש היה יהודי כשר.

    הלל, שלשיטתך היה מכוסה בשלג כ-12 שעות, לא מת מקור כי אתה חושב שהחום שעלה מבית המדרש דרך הסדק התיאורטי בכיסוי של החלון התיאורטי מנע את קפיאתו. אני בטוח שאותך ההסבר הזה מספק. אותי קצת פחות.

    אתה לא סתרת את דבריי. פשוט העלית פרשנויות אלטרנטיביות שלהערכתי הן הרבה פחות סבירות מהפרשנויות שלי.

    אני חושב שהסיפור הזה לא התרחש בפועל בדיוק מאותן הסיבות שאני חושב שכל שאר אגדות התלמוד מתארים אירועים שלא התרחשו בפועל. אגדות התלמוד, להערכתי, הם לא יותר מתשדרי פרסומת שהומצאו על ידי רבנים שחפצו לעגן את האינטרסים של הגילדה בתקדימים שכביכול התרחשו בפועל. אני מדגים את טענותיי במספר רב של מאמרים. ראה את הפרק 'האגדה - תשדירי הפרסומת של הרבנים' בכתובת:
    http://1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2011-12-04-10-35-54

    אני אולי מתנשא על התלמוד אבל לא יותר מההתנשאות של חבריך על הציונות, המדע, הפלורליזם, ההומניזם, החילוניות ושלטון החוק. לעומת זאת, אליך אני מתייחס בכבוד. אנא התייחס אלי אישית באותו האופן. אתה רשאי לזלזל בדעותיי אבל לא בי.

    להערכתי, הרבנים אולי היו מודעים לבעיות ה'פשוטות' שאני מוצא בתלמודים ובמדרשים אבל הם ניסו לפתור את המבוכות באמצעות תירוצים לא סבירים, בדיוק כפי שאתה ניסית לעשות. אני נוהג להתייחס במאמרים שלי לפרשנויות רבניות, כפי שעשיתי גם במאמר הזה כשציטטתי את המהרש"א ואת הבן איש חי. אם לדעתך טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה אז בבקשה, פקח את עיניי. אם, לעומת זאת, ייצגתי אותם בצורה מהימנה על כל קורא להחליט בעצמו מי מאיתנו מציג תמונה יותר הגיונית וסבירה - אני או הרבנים שמותחים את שמיכת ההיגיון בתירוצים בלתי סבירים בעליל, למשל, שהלל שמע את השיעור דרך סדק ושהוא שרד גם לאחר שהוא בילה לילה שלם תחת מעטה של שלג.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 21 מרס 2018 15:59 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    ידידי
    לא מדובר בפרשנויות שלמדו אותי, אלא בהתמצאות בסיסית גרידא בטקסטים שאתה מתיימר לנתח, לבקר, ולהכחיש.
    ארובה היא פתח עליון בגג, לפעמים לעליית הגג, ולפעמים לכיפת השמים. זה מונח תלמודי שנזכר פעמים רבות מאד, וכל מי שמכיר את התלמוד יודע זאת. שאלת שהעשן היה מחניק אותו, משום שלא ידעת זאת והנחת שמדובר בהכרח בארובה של תנור. כפי שאתה כותב תשמח לתקן טעויות, ובכן, זיכיתי אותך במשהו משמח.
    הארובה אמנם היתה סגורה, אבל לא היו להם פרופילי אלומיניום, הסגירה לא היתה אטומה, וניתן היה לשמוע ובודאי לראות דרך הארובה.
    את ההלכה של קריאה לאור הנר לא בדקת היטב, זה פשוט לא יתכן, כי מפורש שם בסוגיא שלשניים ויותר מותר לקרוא, לגבי שאלתך האם היתר זה מימי שמעיה, התשובה היא שהאיסור עצמו לקרוא לאור הנר לא היה עדיין בימי שמעיה, אין קורין לאור הנר הוא מגזרות יח' דבר שנעשו בימי שמאי והלל, כשהלל הזקן היה כבר זקן... שוב זיכיתי אותך במשהו משמח, לתקן טעות.
    הלל לא קם אחרי סוף השיעור, כי הוא כבר איבד את ההכרה, הוא לא מת מהיפותרמיה, משום שהחום העולה מתוך בית המדרש סיפק לו חום כל שהוא.
    אשמח לשמוע טיעון כל שהוא שמראה שהסיפור לא התרחש.
    שלך באהבה
    זלמן
    נ.ב. אתה מדבר על התנשאות, אני רואה בדבריך התנשאות על התלמוד, מה שקראתי זלזול באינטלגנציה, כאילו לא חשבו על דברים פשוטים שרק אתה חשבת.

  • קישור לתגובה רביעי, 21 מרס 2018 15:41 הוסף ע״י עדי אביר

    זלמן,

    אני שמח להתדיין איתך אבל לא אעשה זאת שוב אם תמשיך להתנשא מעלי ולהעניק לי ציונים. ייתכן שאתה חושב אחרת ממני ואני בהחלט מעוניין לשמוע את דעתך אבל הפרשנויות שלימדו אותך אינן תורה מסיני, וגם אם כן, אני ממילא שולל את כל האמיתות שכביכול ניתנו בסיני. אתה רשאי לאמץ את הפרשנויות שנראות לך ולי יש רשות להבין את הדברים בצורה שנראית לי. אם בידך מובאות שסותרות את דבריי אשמח להתייחס אליהן ואולי אפילו לשנות את דעתי אבל עד שלא תוכיח לי שאני טועה אמשיך לדבוק בדעותיי.

    בתגובה קודמת התייחסתי לדעותיך באריכות. כיוון שהתעלמת מדבריי אני מניח שאתה מסכים להם.

    באשר להערותיך האחרונות:

    1. רבי עובדיה מברטנורא מסביר: 'ארובה - כמין חלון שבגג הבית שהוא קרקעית העליה', כלומר, השם 'ארובה' ניתן גם לחלון במחיצה שמפרידה בין הבית לעלית הגג. המשנה עוסקת בהלכות בהן יש משמעות להפרדה בין החדר התחתון לעליה שמעליו ושם המילה 'ארובה' מתייחסת לפתח בין החדר לעליה. אין להסיק מכך שהמילה 'ארובה' לא שימשה גם לציון הפתח דרכו העשן יוצא מהאח.

    הילל לא שכב בעליית הגג אלא על הגג שמעל הבית ותחת לכיפת השמיים. בבתים של המאה הראשונה לפני הספירה לא היו חלונות בגג אלא רק בצידי המבנה. על הגגות היו רק ארובות, במובנן המקובל היום. יתר על כן, הלל היה יכול לשמוע את השיעור רק אם ה'ארובה' הייתה פתוחה. חלונות נוהגים לסגור בימים בהם יורד שלג. ארובות דרכן יוצר עשן לא ניתן לסגור ולכן ברור שמדובר בארובת האח ולא בחלון סתם.

    אני מציע שגם אתה תבדוק ותחשוב לפני שאתה קובע שבר פלוגתך מזלזל באינטליגנציה.

    2. הפרשנים חשבו שהתלמידים שילמו עבור השיעור מראש, לא בדיעבד. אני מניח שאתה מבין את הסיפור טוב מהם.

    השיטה שלך מעניינת מאד. אתה חושב ששמעיה ואבטליון לא הכירו את הלל וזה יכול להתקבל על הדעת רק אם לשניים היה מספר רב של תלמידים. אם היה להם מספר קטן של תלמידים הם היו מכירים את כולם. אני טענתי שהעסק שלהם הגיע לאיזון תפעולי עם עשרה תלמידים בלבד. אם היה להם מספר ניכר של תלמידים, רווחיהם היו מזנקים. עם היו להם שלושים תלמידים הם היו מרוויחים מידי יום עשרה משכורות יומיות של פועלי דחק. חמישים תלמידים כבר היו מניבים להם עשרים משכורות יומיות של פועלי דחק וכך הלאה.

    3. לא הבנתי.

    4. מה שנראה לך סביר מאד אינו נראה כך לפרשנים. קרא את דבריהם. אם השיעור נמשך רק עד לצאת הכוכבים, מדוע הלל לא ירד מהגג והלך לביתו? הוא הרי כבר לא היה שקוע בנפלאותיה של התורה. למעשה, אם הלל שכב קפוא תחת מעטה שלג כל הלילה הוא היה מת מהיפותרמיה.

    5. בדקתי היטב את ההלכה לפני שכתבתי את המאמר. אין לי כוח לעשות מחקר חוזר. האם תוכל להפנות אותי למקור שילמד אותי מה הייתה אמרה ההלכה בנושא זה בימיהם של שמעיה ואבטליון.

    אני מבין שאתה חושב ששמעיה, אבטליון ותלמידיהם ישבו בחושך ולמדו תורה בעל פה. מעניין. אתה עצמך ניסית לעשות זאת במשך שעות? התורה שבעל פה אמנם עלתה על הכתב רק בימיו של רבי יהודה הנשיא אבל כל מורה בהכרח הכין לעצמו רשימות שעזרו לו להעביר את שיעוריו וכדי לקרוא את הרשימות הללו יש צורך באור.

    6. גם אני חושב ששומר בית המדרש הוסיף עצים למדורה ואף ציינתי זאת במאמר. עם זאת, עצים ניתן להוסיף רק למדורה קיימת ואם המדורה הודלקה בשעה ארבע בערב שבת (לפני כניסת השבת) הרי שבסביבות השעה שש וחצי בבוקר יום השבת (עם עליית השחר) היא כבר הייתה כבוייה (בדוק בעצמך). כדי להסיר כל ספק אנא בדוק מה ההלכה אומרת לגבי הוספת עצים למדורה בשבת, אפילו על ידי גוי, במקרה שאין פיקוח נפש. אני לא יודע בוודאות והיה מעניין אותי להבין בדיוק מה קרה שם – אם האירוע אכן התרחש בפועל ולא רק בדמיונו של קופירייטר שרצה להמחיש את גבולות התאווה ללימוד תורה.

    7. כמובן שהכסף הלך לצדקה. כמובן. עם זאת, האם לא היית חושב שהצדיקים היו מקיימים את המצווה גם אם הם היו נותנים צדקה להלל כך שיוכל ללמוד תורה?

    8. זה לגמרי לא מגוחך להניח הנחות סבירות אבל אני מבין שאתה מעדיף הנחות הרבה פחות סבירות כל עוד הן אינן סותרות את הנרטיב הרבני.

    9. יתכן בהחלט שלשמעיה ואבטליון היה מקור עיסוק או פרנסה מעבר ללימוד תורה. ייתכן מאד שלא. זה לא משנה את החישובים שלי. אני גם מבין שההנחות שלי הן מגוחכות אבל הטיעון ששמעיה ואבטליון 'דרשו דמי כניסה מהלומדים כדי לוודא שהם מתפרנסים' היא בהחלט רצינית והגיונית.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 21 מרס 2018 14:20 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    עדי
    אני חייב לומר שהמאמר שלך פשוט הזוי, אתייחס לאותיותיך.
    1. בעיה בהבנת הנקרא, בלשון התלמוד 'ארובה' אינו המקום שממנו יוצא העשן, אלא כל חלון בתקרה נקרא ארובה. ארובת עשן לא מכניסה אור לחדר, והסיפור לא היה מתחיל בקשר אליה. זה רק מראה שאתה מזלזל באינטלגנציה במקום לבדוק.
    2. ייתכן שהלל לא הבטיח לשלם בפעם הבאה, כי לא ידע אם יהיה לו. מדובר בחצי משכורת יומית. בכל מקרה בשבת לא שילמו בכסף מזומן. אם באמת התלמידים נכנסו בשבת אחרי הסעודה לשיעור, הם הסתפקו בהבטחה. שמעיה ואבטליון לא הכירו את הלל, ולא ידעו אם תוכו כברו, ולא יכול לחרוג מהכללים.
    3. שמעיה ואבטליון לא מכרו את התורה, אלא השתתפות בהוצאות המקום. מכיון שהלל לא נהנה מהוצאות המקום, לא ישב על הספסל, לא לגם חמין, ולא התחמם מהתנור הוא לא צריך לשלם ואין על מה.
    4. יותר סביר שהשיעור היה בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, שזה זמן שאנשים מתכנסים בו, ולאחר מכן התפללו ערבית והתפזרו לבתיהם. הלל נשאר שם קפוא כל הלילה.
    5. חוסר ידיעה בהלכה, לשניים מותר לקרוא לאור הנר שכן אחד שומר על חברו, האיסור לקרוא רק ביחידות. ועוד, אין שום הכרח שקראו מספרים, הרי לא כתבו אז תורה שבעל פה ואפשר שלמדו בעל פה.
    6. יתכן ששומר בית המדרש הוסיף עצים, ויתכן שהם הוסיפו עצים כאשר ראו אותו על הגג, וכן חיללו שבת עבורו כפי שמשמע מפשטות הדברים.
    7. יתכן ואף סביר שהכסף הלך לצדקה. מלבד זאת מגוחך לעשות חישוב כלכלי שכזה בנונשלטיות בלי באמת לדעת את הנתונים.
    8. כנ"ל ההערכה על מספר התלמידים.
    9. יתכן בהחלט שלשמעיה ואבטליון היה מקור עיסוק או פרנסה מעבר ללימוד תורה. שמעיה היה זה שאמר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואולי דוקא בגלל זה דרש דמי כניסה מהלומדים, כדי לוודא שהם מתפרנסים.
    בכל מקרה, למרות הסופרלטיבים שאתה קושר לראשך, לא מצאתי בדבריך שום טענה המפריכה או המטילה ספק בסבירות של הסיפור, מי שלא מאמין שלא יאמין, אבל שלא יציג כאילו הוא מעלה טיעונים.

  • קישור לתגובה חמישי, 15 מרס 2018 06:44 הוסף ע״י אסף

    ואיך הילל לא קפא למוות אם ירד עליו שלג

    עוד אגדה חביבה שלא קרתה

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים