|
הסיפור ומוסר ההשכל המיידי שלו
|
|
הרבנים אוהבים להפחיד ומבחינתם כל המרבה הרי זה משובח. לרוב די להם בהזכרת ייסוריי הנצח שמצפים לסרים מדרכם אבל כשברצונם לבסס את כבודם וסמכויותיהם הם לא יהססו לאיים גם במוות פתאומי של ממש. הסיפור הבא מדגים את העיקרון:
|
|
חנה, אימו של הנביא שמואל, אמרה: 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'[א] ולחכמים נראה שדבריה באו לגונן על בנה מפני סכנה.
רבי אלעזר הסביר ממה חנה חששה:
שמואל הורה הלכה בפני רבו וחנה ביקשה שלא יענש בידי שמיים. לומדים זאת מכך שנאמר 'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי'[ב] כשעל פניו אין גל קשר בין שחיטת הפר להבאת שמואל אל עלי. משתמע מכך שהפסוק בא כדי ללמדנו שעלי הורה לבני לווייתה של חנה לחפש כהן שיבוא וישחט את הפר שהיא הביאה למקדש בשילה. שמואל ראה אותם מחפשים אחר כהן ואמר להם: למה לכם לחזר אחר כהן? שחיטה בידי הדיוט שאינו כהן אף היא כשרה!
הביאו את שמואל בפני עלי.
שאל אותו עלי: מנין לך שלהדיוט מותר לשחוט את הקורבנות?
ענה לו שמואל: האם כתוב בתורה 'ושחט הכהן'? הלא כתוב רק 'והקריבו הכהנים'[ג] ולכן מצוות הכהונה חלה רק משלב קבלת דם הקורבן במזרקים. מכאן שלשחיטה אין צורך בכהן.
אמר עלי לחנה: הניחי לי להענישו ואבקש רחמים שיתן לך האל גדול ממנו.
אמרה לו חנה: 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'.[1]
|
|
לסיפור זה אין כמובן שום רקע היסטורי ולו רק משום ששמואל חי לפחות 1,500 שנה לפני הקופירייטר הרבני ואין שום סיבה להניח שהסיפור המרתיע עבר מדור לדור בשרשרת מסירת התורה שבעל פה. לרב שכתב את הסיפור לא הייתה שום דרך לדעת מה באמת התרחש במקדש בשילה ואף אחד לפניו לא הזכיר ולו ברמז אירוע בו תינוק שזה עתה נגמל הורה הלכה בפני הכהן הקשיש. אין ספק, אם כן, שהסיפור האבסורדי נועד לשמש כנדבך נוסף בחומות ההגנה על מעמדם וסמכויותיהם של החכמים וכל קוראיו היו אמורים להבין מייד את הסכנות הטמונות בפגיעה בכבודם של הרבנים ולהסיק בעצמם שרק הכניעה לשררתם תוכל להציל את נפשם מכף המוות.
|
|
השפלתו של עלי הכהן
|
|
כאמור, לא צריך להיות סיני או עוקר הרים כדי להבין שהסיפור המחנך לעולם לא התרחש בפועל ולו רק משום ששמואל היה עדיין תינוק בעת שעלי רצה להמיתו. המקרא מספר:
|
|
(כא)
|
וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ.
|
|
(כב)
|
וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם.
|
|
(כג)
|
וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ.
|
|
(כד)
|
וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהֹוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר.
|
|
(כה)
|
וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי.
|
|
(כו)
|
וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה.
|
|
(כז)
|
אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהֹוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.
|
|
(כח)
|
וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהֹוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהֹוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהֹוָה.[ו]
|
|
והפסוקים מחייבים אותנו להסיק ששמואל הובא למקדש בשילה נייד ימים ספורים לאחר שנגמל מחלב אימו, בגיל שנתיים לערך[ז]. ביום בואו למקדש שחטו את הפר, באותו היום שמואל הורה הלכה בפני רבו ומייד לאחר מכן עלי הכהן ביקש להמיתו. קצת קשה להבין כיצד זאטוט בן שנתיים מסוגל להעמיד על טעותו את אחד המוסרים הראשונים בשרשרת מסירת התורה שבעל פה[ח], אבל לא הרבנים הם אלו שיתנו לפרטים שוליים לקלקל את מוסר ההשכל החשוב ולא הם שיחוסו על חייו של תינוק כשמותו הפוטנציאלי ישרת את מטרותיהם טוב יותר.
הרבנים שללו את דת פולחני הדם והשקיעו את מאמציהם בעיצוב דת חדשה שתחליף את דתם של הכהנים אבל הם לא הרשו לעצמם לפסול בגלוי את קודמיהם ולו רק משום שהם עצמם התבססו על אותם המיתוסים והסתמכו על אותה התורה. התלות באמינתו של הנרטיב הכהני אילץ את הרבנים לוותר על מתקפה חזיתית, להפוך את קודמיהם לרבנים מן המניין ולשלבם בנרטיב ההיסטורי שלהם. כך מסתבר לנו שכל אבות האומה היו תלמידי חכמים שהילכו בדרכיהם של הרבנים שיקומו דורות רבים אחריהם[ט]. באותו האופן, גם עלי הכהן 'התרַבֶּן' והפך לחכם תקני ולכן הוא אמור היה להכיר את ההלכות הרבניות הבאות: |
|
1.
|
השחיטה אינה מוגבלת לכוהנים בלבד וגם הדיוט רשאי לשחוט את הקורבן.
|
|
2.
|
העונש על הוראת הלכה בפני רבו ניתן על ידי המרומים ולא על ידי בית דין ארצי.
|
|
3.
|
כך או כך, אדם נהפך לבר עונשין רק בגיל שלוש עשרה ולא ניתן להרוג ילד שעדיין לא הגיע למצוות.
|
|
עלי, כך מסתבר מהסיפור, לא הכיר את ההלכות הללו ובכך הוא הדגים את דלות הבנתם התורנית של כל הכהנים ואת עליונותם של הרבנים שכמובן מכירים את כל הפלפולים שמלמדים ששחיטת הדיוט כשרה ושעונשו של מי שמורה הלכה בפני רבו ינתן לו על ידי המרומים ולא על ידי בית דין ארצי כלשהו.
עם זאת, הרבנים הותירו לנו אפשרות לזכות את עלי מאשמת הבורות אבל לשם כך עלינו להאשימו באשמה חמורה הרבה יותר: הסיפור מאפשר לנו להניח שעלי דווקא כן ידע שגם שחיטת הדיוט היא כשרה אבל משיקולים אינטרסנטיים הוא החליט לשמור את המידע הזה לעצמו ולא להפיצו ברבים. הכוהנים התפרנסו מניהול פולחני דם וכל חכמולוג שלימד כיצד ניתן לעקוף את המונופולים הכהניים פגע בהכנסותיהם וערער את מעמדם. התינוק שזה עתה בא כבר גזל פרנסה מפיו של אחד מחברי גילדת הכהנים וחשוב היה לסלקו מהדרך לפני שהוא יזיק גם לחברי גילדה אחרים. תיאורטית, עלי יכול היה להותיר את הטיפול בבעייה בידיו של האל אבל בתי הדין השמימיים אינם נוהגים להמית עבריינים שעדיין לא הגיעו לגיל עשרים[י] ולכן עלי חייב היה לטפל במטרד בעצמו ולסלק את התינוק במו ידיו. האמצעי היחיד שעמד לרשותו היה הכלל הלא כל כך מבוסס 'המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' ומתוקפו הוא דרש מחנה התמימה, שלא הייתה בקיאה בדקדוקי החוק הרבני ולא ידעה שעונשו של בנה יכול לבא רק מהמרומים, שתתן לו את המזיק הקטן ותאפשר לו להעלימו לנצח. |
|
סיכום
|
|
לא ניתן לקבוע בוודאות אם הקופירייטר הרבני הסתפק בסיפור שיבצר את כבודם וסמכויותיהם של הרבנים והמשמעויות הנלוות הסתפחו לסיפור מבלי משים או שהוא התכוון מלכתחילה לגמד ולבזות את עלי וחבריו הכהנים. כך או כך בידינו פנינה שמצליחה בו זמנית גם להאדיר את הרבנים, גם להשפיל את הכהנים וגם להפחיד את התמימים.
|
|
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
|
 |
שמואל א' א:כז
שמואל א' א:כה
פרפרזה של ויקרא א:ה
הכלל החשוב הזה נלמד מהקטעים הבאים:
1)
ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו.
אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה (תמה) אני אם יוציא זה שנתו.
ולא הוציא שנתו.
אמרה לו (אמא שלום): נביא אתה?
אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני - כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
אמרה לו (אמא שלום): נביא אתה?
אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני - כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
(עירובין סג:א)
2)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר 'וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם' (איוב לב:ז) וכתיב 'עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר' (דברים לב:כד).
(עירובין סג:א)
3)
נדב ואביהוא מה?
נדב ואביהוא מה?
תלמוד לומר בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן.
נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה.
איש מחתתו איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה מזה ומזה.
'וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' (ויקרא י:א)
רבי ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר 'אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' (כלומר,) הכניסוה בלא עצה.
רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מין הכיריים שנאמר 'וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה'. אם כן, למה נאמר 'אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם'? (תשובה: משום) שלא נמלכו במשה רבן.
רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
(ספרא, פרשת שמיני, מכילתא דמילואים)
שמואל א' א:כו
שמואל א' א:כא-כח
'אף על גב דקטן מב' (2) שנים היה שמואל כמו שנאמר 'וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם' (שמואל א' א:כב) דהיינו (כלומר, הפסוק מדבר על) עולם של לוים (שהוא) נ' שנים וכל שנותיו (של שמואל) לא היו רק נ"ב (52) שנים (ולכן אם שמואל מת בגיל 52 והוא שימש בקודש במשך 50 שנה הרי שהוא הובא למקדש בגיל שנתיים).
הרמב"ם ההקדמה לספר יד החזקה תאר את שרשרת המסירה של התורה שבעל פה המיתית:
אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבינו כולה, בבית דינו, לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע, שלשתן קבלו ממשה. וליהושע, שהוא תלמידו של משה רבינו, מסר תורה שבעל פה, וצוהו עליה. וכן יהושע, כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפנחס. ושמואל קבל מעלי ובית דינו. ...
למשל, הרבנים כפו על המילה התנכית 'זקן' את המשמעות 'תלמיד חכם' וכך הם יכלו לטעון:
דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם.
היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר 'לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות ג:טז).
היו במדבר ישיבה עמהם, שנאמר 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר יא:טז).
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים' (בראשית כד:א).
יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' (בראשית כז:א).
יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן' (בראשית מח:י).
אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' (בראשית כד:ב).
אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר.
אמר רבי אלעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי'(בראשית כו:ה)
אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות (אמור שהוא קיים רק שבע מצוות בני נח).
(ענה לו רב:) הא איכא נמי מילה (מפורש בכתוב שאברהם קיים גם מצוות מילה).
(ממשיך רב שימי להקשות:) ואימא (אמור, אם כך) שבע מצות ומילה.
אמר ליה (רב:) אם כן 'וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' (בראשית כו:ה) למה לי (שהרי הביטוי מלמד שאברהם קיים מצוות רבות ותורות מסוגים שונים)?
(ממשיך רב שימי להקשות:) ואימא (אמור, אם כך) שבע מצות ומילה.
אמר ליה (רב:) אם כן 'וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' (בראשית כו:ה) למה לי (שהרי הביטוי מלמד שאברהם קיים מצוות רבות ותורות מסוגים שונים)?
אמר רבא ואיתימא (ויש אומרים שהיה זה) רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר 'וְתוֹרֹתָי' (ברבים, ללמדך) אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
הכלל נקבע בסיפור האגדה הבא:
אמר לו (האל) ליצחק: בניך חטאו לי.
אמר לו (האל) ליצחק: בניך חטאו לי.
אמר לפניו (יצחק): רבונו של עולם (וכי) בני (הם) ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (שמות ד:כב) עכשיו (כשחטאו) בני (הם) ולא בניך? ועוד כמה (הם) חטאו? כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו (הוצא עשרים שלא מענישים עליהן) ...'
(שבת פט:ב)
'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'. אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר 'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי'. משום ד'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר' הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי: קראו כהן ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב 'ושחט הכהן'? 'והקריבו הכהנים' כתיב - מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: 'אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: 'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'.
(ברכות לא:ב)
התגובות האחרונות