מעמדם וסמכויותיהם של הרבנים
רבים הם הפסוקים שנסחטו במטרה לספק לחכמים את הביסוס לסמכויות שהם נטלו לעצמם אבל רק מדרש אחד הצליח לעגן את זכויות היתר של חברי הגילדה בנוכחות נשמותיהם הזכות במעמד הר סיני:
|
כתוב 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'[א]. כיוון שהאריך הכתוב ואמר 'אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' אמר רב יצחק: כל מה שהנביאים עתידים היו לנבא בכל דור ודור הם קיבלו במעמד הר סיני. אנו יודעים זאת מכך שמשה אמר לבני ישראל 'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם'[ב] אבל נגד ההר עמדו כל בני ישראל, כמשתמע מהפסוק 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם ... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל'[ג] ועל כן הביטוי 'אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם' חייב בהכרח להתיחס לבני הדורות הבאים.
זאת ועוד, כיוון שלא נכתב 'עמנו עומד היום' אלא רק 'עִמָּנוּ הַיּוֹם' אנו חייבים להסיק שמדובר כאן בנשמות העתידות להברא שעדיין לא ניתנו בתוך גוף גשמי ושלא ניתן ייחס להן לשון 'עמידה'. למרות שבאותה שעה הנשמות הללו לא היו נתונות בגוף עדיין כל נשמה ונשמה קבלה את התורה באותו מעמד ולכן הכתוב אומר 'מַשָּׂא דְבַר יְהֹוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי'[ד]. הכתוב אינו אומר 'בימי מלאכי' אלא 'בְּיַד מַלְאָכִי' ללמדנו שהנבואה כבר הייתה בידו של מלאכי אבל משעת מעמד הר סיני ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבא. באותו אופן, ישעיה אמר 'קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ'[ה] ומבינים מכך שישעיה קיבל את הנבואה הזאת ביום שהתורה ניתנה למשה בסיני אלא 'וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ' ומכאן שעד עכשיו לא ניתנה לו הרשות להתנבא.
לא רק הנביאים קבלו בהר סיני את נבואתם אלא שגם החכמים העומדים בכל דור ודור קיבלו את חכמתם בסיני ולכן אמר משה: 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם'[ו]. דברים אלה נאמרו ארבעים שנה אחרי מתן התורה אבל משה בכל זאת משתמש בביטוי 'כָּל קְהַלְכֶם' ומכך עלינו להבין שגם אלה שנולדו אחרי מתן התורה היו נוכחים בקהל ששמע את דברי האל בהר סיני.[1]
|
המסר החשוב מצטנע לו אי שם בסוף המדרש אבל הכלל כבר נקבע לעולמים – נשמות החכמים עמדו לצידן של נשמות הנביאים וכולם יחד ניזונו מהחכמה האלוהית שהונחלה לאנושות בעת ההתגלות על ההר. המדרש משווה את החכמים לנביאים, ובעקיפין גם למשה רבנו, ולנו אמור להיות ברור לחלוטין שלפסיקותיהם של הרבנים יש להעניק את אותו המשקל שמעניקים לדבריהם של משה והנביאים.
אותו המשקל אמרנו? נאיביים שכמונו. מס השפתיים אולי מחייב אותנו להעניק את הבכורה לתורה אבל בפועל יש לייחס לדברי הרבנים משקל רב יותר, או בניסוח התלמודי, 'חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה'[2]. כך חולפת לה תהילת עולם. האל הגיבור, הגדול והנורא, שאברת חמתו ניתבה לדרך הישר דורות רבים של מאמינים, עבר למושב האחורי והשאיר את ההולכה לרבנים שמיהרו להחליף את דבריו בפרשנויותיהם ולקבוע בשכרון כוחם ש'כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה'[3].
מדרש נוסף מטשטש את ההבדלים בין משה, אהרון ושמואל לבין אחרון הרבנים:
|
השווה הכתוב שלוש דמויות פחות חשובות עם שלושה גדולי הדור לומר לך: גדעון בדורו כמשה בדורו, שמשון בדורו כאהרון בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. מכאן עלינו ללמוד שכל קל שבקלים שמתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים. אומר המקרא 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם'[ז] וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הרי אין באפשרותך ללכת אלא אל השופט שבימיך ואומר המקרא 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'[ח].[4]
|
בימים הראשונים ניתן היה אולי להשפט בבית דינם של משה, אהרון או שמואל אבל אסור להניח שאותם הימים היו טובים מימינו אנו ולכן עלינו להסתפק בדיינים ורבנים שהשתררו על דורנו ועלינו לקבל את סמכותם כאילו היו אותם ענקי רוח שהתנ"ך כה מרבה לפאר.
רב חסדא, רבא ורב פפא בנו של רב אחא בר אדא משמו של דרב אחא בר עולא הגיעו לתוצאות דומות בדרך שונה לחלוטין:
|
אמר רב חסדא לאותו חכם שהיה מסדר מסורות אגדה לפניו: האם יודע אתה את משמעות הביטוי 'חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים'[ט]? ענה לו מסדר האגדות: 'חֲדָשִׁים' משמעם מצות קלות ו-'יְשָׁנִים' משמעם מצות חמורות. אמר רב חסדא למסדר האגדות: האם התורה ניתנה פעמים והמצוות הקלות שבה ניתנו בנפרד מהמצוות החמורות? אלא שהמילה 'יְשָׁנִים' מתייחסת לדברי התורה והמילה 'חֲדָשִׁים' מתייחסת לדברי החכמים.
דרש רבא: מדוע נאמר 'וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה'[י]? הוא מסביר: הדברים נאמרו על מנת להדגיש שבני ישראל חייבים להזהר בדברי סופרים, היינו חכמים, יותר מאשר בדברי התורה משום שבדברי התורה יש מצוות עשה ומצוות לא תעשה אבל על דברי החכמים נאמר 'כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה'[5]. אם תשאל מדוע דברי הסופרים, אף שהם כה חשובים, לא הועלו על הכתב עד לימי רבי יהודה הנשיא תינתן לך התשובה: על זאת אמר המקרא 'עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר'[יא] ולומדים מכך שאי אפשר להעלות על הכתב את התורה שבעל פה.
שואלים: מהו, אם כן, 'וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר'? ענה רב פפא בנו של רב אחא בר אדא משמו של רב אחא בר עולא: הפסוק מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, שהיא התוצאה של יגיעת בשר. מקשה עליו רבא: האם כתוב לעג? הרי כתוב 'לַהַג'! אלא כך יש ללמוד: כל ההוגה בהם טועם טעם בשר.[6]
|
תשדירי השרות של חברי הגילדה
לאחר שהרבנים מצאו דרך להשתית את מעמדם על בסיס איתן הם התפנו לקדם את יחסי הציבור של המקצוע. לצורך זה הם פתחו במסע פרסום נרחב במהלכו הופקו מספר רב של תשדירי שירות שהדגישו, חזור והדגש, את עליונותם של חברי הגילדה. לעיתים החכמים טפחו על שכם עצמם בהומור קליל, דוגמת זה שאנו מוצאים בסיפור בו הפרסים מושווים לדובים, הישמעאלים לשדים של בית כסא ותלמידי החכמים בבבל למלאכי השרת:
|
נאמר 'וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב'[יב]. שנה רב יוסף: אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים כדוב ומגדלים שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב. כשרב אמי היה רואה פרסי רוכב הוא היה אומר: הנה דב נודד. בקש רבי יהודה הנשיא מלוי: תאר לי כיצד נראים הפרסיים. ענה לו לוי: דומים הם לחיילים של בית דוד. המשיך רבי וביקש: תאר לי את כהני הפרסים. השיב לו לוי: דומים הם למלאכי חבלה. ביקש רבי שוב: תאר לי את הישמעאלים. ענה לו לוי: דומים הם לשדים של בית הכסא. ביקש רבי בקשה אחרונה: תאר לי את תלמידי החכמים שבבבל. ענה לו לוי: דומים הם למלאכי השרת.[7]
|
עם זאת, ברוב המקרים הם העדיפו לגשת ישר לעניין ולהגדיר במפורש את עליונותם ואת מקומם בפסגת הפירמידה:
|
כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל קודם לממזר, ממזר קודם לנתין מצאצאי הגבעונים, נתין קודם לגר וגר קודם לעבד משוחרר. שואלים: מתי חלים דיני קדימות אלה? עונים: בזמן שכולם שוים בחכמה אבל אם מדובר בממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ אזי הממזר שהוא תלמיד חכם קודם לכהן גדול שהוא עם הארץ.[8]
|
כוהנים, לוויים, ישראלים ונתינים יכולים להתחרות על הבכורה של הליגה השניה אבל איש מהם לעולם לא יצליח להעפיל לליגה הראשונה, ליגת הרבנים ותלמידי החכמים. שועי האומה אולי יתהדרו בתארים וכיבודים אבל הגדול שבהם לעולם לא יגיע לרמתו של התלמיד חכם הנחות ביותר. אפילו בחיק המשפחה אין מפלט וגם שם יש להעדיף תמיד את העוסקים בתורה:
|
שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם, קרוב ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם.[9]
|
אמימר אפילו בחן לעומקו חצי פסוק מספר תהילים והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהחכמים עדיפים אפילו על הנביאים:
|
אמר רבי אבדימי החיפאי: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. תוהים: האם חכם אינו גם נביא? משיבים: כך בעצם אמר רבי אבדימי: אף על פי שהנבואה ניטלה מן הנביאים, מן החכמים היא לא ניטלה. אמר אמימר: חכם עדיף מנביא שנאמר 'וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה'[יג] וכשמשווים שני דברים הקטן תמיד מושווה לגדול. כאן הנבואה מושווית לחכמה ועל כן החכמה גדולה מהנבואה.[10]
|
האם החכמים עדיפים רק מכהנים, לוויים, ישראלים, נתינים, שכנים, קרובים ונביאים? כמובן שלא:
|
שנינו בבריתא: חכם קודם למלך ישראל להצילו, לרפאו מחוליו, לפדותו משביו וכדומה. כשמת חכם לא ניתן למצא אחר שכמותו, אבל מלך ישראל שמת - כל ישראל ראויים למלכות.[11]
|
עדיפותו של החכם מוסקת כאן בצורה הגיונית אך, כידוע, במקרים כאלה אין די בהגיון ורצוי לגבות את הקביעה גם באסמכתא מקראית. למרבה הפלא, במקרה זה הכתובים אינם מוכנים לתת יד להתנשאות הרבנית וכל שניתן להוציא מהם זאת רק הודעה על היות הרבנים בחזקת מלכים, היינו, לא יותר מאשר שווי ערך לשליטי הארץ
בריות פשוטות לעולם לא תצלחנה לטפס לפסגות התפארת והגדולה שמאכלסות את הרבנים אך האם קיימת, ולו דמות אחת, שתשווה לאותם נזרי בריאה? ובכן, מסתבר שדווקא כן:
כמובן. מי אם לא השכינה יכולה להשתוות לתלמידי החכמים? נגיעתם משולה לנגיעת השכינה ותיאור מעשיהם שקול לתיאור מעשי השכינה:
אנו נוכל להוסיף דוגמאות כהנה וכהנה אך למה לנו להכביר מילים אם רבא כבר סיכם עבורנו את הסוגיה כולה במשפט בלתי נשכח אחד:
זכויות היתר של הרבנים
חופש הדרש פתח בפני החכמים את השער לטריטוריות בלתי מוכרות ולנו לא צריך להיות קשה לדמיין את אושרם והפתעתם כשהסתבר להם שבעומקם של פסוקי התנ"ך היתה תמיד חבויה ההכרה שהרבנים הם נזר הבריאה וכנראה גם תכלית היצירה. תלמידי חכמים, כך הסתבר לפתע, רשאים לא רק לקרא ראשונים בתורה, לדרוש שדינם יתברר תחילה בבית המשפט, להיות הראשונים לברך וליטול ראשונים את מיטב המטעמים אלא שזכותם גם להתחמק באלגנטיות מכל תשלומי המס שהרשויות ינסו להטיל עליהם:
|
אמר רבא: מותר לתלמיד חכם לומר: תלמיד חכם אני ועל כן פתרו את דיני בראשונה שנאמר 'וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ'[כ]. ידוע לנו שבני דוד היו משבט יהודה וודאי שלא היו כהנים אלא שכוונת הכתוב ללמדנו: מה כהן נוטל בראש אף תלמידי חכמים, דוגמת בניו של דוד, נוטלים בראש.
שואלים: מניין לנו שכוהן נוטל בראש? עונים: שנאמר 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב'[כא] ושנה חכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל: 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' מובנו לכל דבר שבקדושה, היינו, לקרא ראשון בספר התורה ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
אמר רבא: מותר לו לתלמיד חכם לומר: אין אני משלם מיסי קרקע שנאמר 'מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם'[כב]. אמר רב יהודה: 'מִנְדָּה' - זה מס המלך, 'בְלוֹ' - זה מס משמחושב לפי מספר הגוגלות שבעיר 'וַהֲלָךְ' - זה מס המשולם באמצעות עבודות כפיה לצורך השלטונות.
אמר רבא: מותר לו לתלמיד חכם לומר: אני עובד את האש ולכן אני פטור מתשלום מיסי הקרקע בדומה לכוהני האש הפרסיים. שואלים: מה הטעם שהרבנים הרשו להגיד דבר זה? משיבים: מותר להגיד זאת כדי להבריח אריה ממנו, כלומר, בכדי למנוע מעצמו נזק.[16]
|
הבה נרד לעומק דעתו של רבא: תלמידי חכמים שאינם מעוניינים לשלם מס לשלטונות רשאים להתחזות לעובדי עבודה זרה ואין בכך שום איסור כיוון שטכנית ניתן לפרש את הצהרתם הכוזבת כמתיחסת לאל היהודי, שהרי גם על האל שלנו נאמר 'כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'[כג]. אם נשאל מדוע בעצם קיבלו הללו רשות הלכתית להונות את הרשויות נענה שהסיבה היא שאותם תלמידי חכמים רצו למנוע מעצמם נזק. לנו לא נותר אלא להניח שהתר זה נשאר בתקפו וגם לתלמידי החכמים שבדורנו יש רשות להתחמק מתשלומי מס אמת כל אימת שהם חפצים להבריח מעליהם את הארי.
כשכל התורה שבעל פה מאחוריהם החכמים החליטו ללכת צעד אחד קדימה ולקבע באסמכתאות את זכותם לחיות על חשבונם של אחרים:
|
כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה מסחר עבור תלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא דבק בשכינה כפי שלומדים מהפסוק 'לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ'[כד]. שואלים: האם יכול אדם לדבוק בשכינה? משיבים: יש להבין את הפסוק כך: כל מי שמשיא את בתו לתלמיד חכם וכל מי שעושה מסחר עבור תלמידי חכמים וכל מי שמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא דבק בשכינה.[17]
|
אדרבה, הזנתם של תלמידי החכמים אינה רק מצוות עשה המקרבת את האדם אל השכינה אלא שכל נסיון להמנע מתמיכה באוכלי החינם רק ירחיק מהאדם את הברכה ובמרומז, אף ימנע ממנו את הגאולה:
רב אבין הלוי הולך צעד נוסף ומבטיח למאכילי תלמידי החכמים את האושר העילי השמור רק לצדיקים הגדולים ביותר:
|
אמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר 'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים'[כז]. האם לפני האלהים הם אכלו? הלא רק לפני משה הם אכלו! אלא שהפסוק בא ללמד אותך שכל מי שנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.[19]
|
גם לקורבנות התמיד שאבדו ללא שוב יש, כך מסתבר, תחליף הולם:
בנטיה של הרבנים להבטיח למיטיביהם חיי נצח בעולם הבא כבר יצא לנו להתקל[כט] אבל חצי פסוק שמעולם לא עשה רע לאיש מלמדנו שזכות זאת אינה שמורה רק לתליינים ולהגמונים ושערי גן עדן יפתחו גם בפני כל מי שדואג להעביר את ממונו לכיסיהם של תלמידי החכמים:
אותם צדיקים שמשתוקקים להתענג על פלפולי הישיבה של מעלה יכולים מעתה לרפד כיסים בדרך אל האושר. עם זאת, אין להסיק מכך שהתמיכה בתלמידי החכמים היא רשות ולא חובה:
המאמץ להעמיס את אוכלי החינם על כתפיו של הציבור הגיע למלא ביטויו במיתוס על ההסכם שנכרת כביכול בין שבט יששכר לשבט זבולון. מיתוס זה קובע, כדוגמה ומופת לדורות, שבני שבט זבולון תמכו כספית בבני שבט יששכר משום שהללו העדיפו לותר על כל עבודה מועילה ולכלות את זמנם באהלה של תורה. אהבת אחים אלטרואיסטית זאת אמנם לא מצאה שום ביטוי מפורש במקרא עצמו - אדרבה, מהאמור בשירת דבורה: 'מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר'[לג] ניתן להסיק שדווקא בשבט זבולון ניתן היה למצא את המשכילים והמלומדים - אבל אין במחדל האלוהי בכדי להגביל את הדרשן והוא רשאי, ואולי אפילו חייב, לחשוף את התקדים החשוב אפילו אם על ידי כך הוא נאלץ לשרת את המטרות שלו עצמו ושל שותפיו לגילדה. מיתוס זה עולה במקורות רבים, למשל:
|
אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה תוצאת מעשה הדודאים, שבעטיים רחל אפשרה ללאה לשכב עם יעקב ונולדו יששכר וזבולון[לד], לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל. מסבירים: יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא בימים ועוסק במסחר ובא ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל ועל זה נאמר 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ'[לה], כלומר, בגינם היתה לבורא בעולם נחת רוח.[23]
|
התורה רחבה מני ים היא ועלינו להניח שאין כמעט סיכוי למצא טענה שלא ניתן להוכיחה במחיר עיוותו של חצי פסוק זה או אחר, במיוחד אם נגלה שכללי הדרש אינם שוללים את צירופי ההקשרים המוזרים ביותר. כך, למשל, ניתן לצרף פסוק מספר משלי לתיאור סדרי הקורבנות בפרק ז של ספר במדבר ולרענן את מיתוס התמיכה הכספית שבני זבולון חייבים להגיש לבני יששכר:
ניתן אפילו להפשיל שרוולים ולפתח מדרש מפורט וממצה, כפי שאנו מוצאים ביצירה מאוחרת למדי, מדרש תנחומא:
|
בברכת יעקב, בה נאמר 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן'[לז], קדם זבולן ליששכר למרות שיששכר נולד לפניו. מדוע? משום שזבולן עסק במסחר ויששכר עסק בתורה. שני השבטים עשו שותפות ביניהם שיהיו רווחיו של זבולן ליששכר ולכן משה ברך את שני השבטים 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ'[לח] ומשמעות הברכה היא: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ' – בצאתך למסחר משום שיששכר באהליו עוסק בתורה. כיצד אנו יודעים כל זאת? כתוב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר'[לט] ומכאן ברור שכל מי שתומך בתורה, היא 'עץ החיים', ומשקה אותה הוא מאושר לפיכך הקדים משה את זבולון ליששכר שאלמלא זבולון לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה.
מתוך שיששכר הקדיש את כל זמנו לתורה ולא עסק במסחר ולא עסק בשום מלאכה אחרת נכתב בו 'וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים'[מ] ו-'יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד'[מא] ומכך אנו למדים שיששכר נתן עצמו לתורה, כחמור למשא, בעוד שזבולון הביא לו סחורה באניות.
הדרשן מסביר את הרמיזות ששוקעו בפסוקים הללו:
'רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם' - אלו התלמידים שמרביצים תורה בארץ ישראל לפני חכמים כמו שניתן ללמוד מהפסוק 'אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף'[מב].
'וַיַּרְא מְנֻחָה' - זו התורה כפי שניתן ללמוד מהפסוק 'יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי'[מג].
'כִּי טוֹב' - זו תורה כפי שניתן ללמוד מהפסוק 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם'[מד].
'וַיֵּט שִׁכְמוֹ' – משמעותו לסבול עולה של תורה.
|
רבות הן הדוגמאות אך המסקנה היא אחת ויחידה: הרבנים, לאחר שהשתלטו על האל ודבריו, לא הצליחו להתאפק מלגלות בתנ"ך אוצר בלום של פסוקים ותקדימים שהבטיחו להם לא רק סטטוס חברתי מכובד אלא גם כלות עשירות, תמיכה כספית שוטפת, פטור מעבודה יצרנית ועילות להשתמטות מתשלומי מס אמת.
ראו מה נפלאות הן דרכי הדרש ועד כמה מענגת היא מלאכת הדרשן. למעלה מעשרים ושלושה אלף פסוקים תנ"כיים עומדים הכן לשרתו ולענות על כל צרכיו. עליו רק לצקת שמן למנורתו, לקרא דרור לדמיונו, להשכיח מליבו את כל תכתיבי ההגיון ולחפש את הסירוס שיוכיח את טענתו. מעטים הם חכמי התלמוד שעמדו בפיתוי ונמנעו מלשלוח את ידם בפסוקים חסרי הישע ומעטים מהם הם רבני כל הדורות שויתרו על הכבוד והמנעמים שהדרש של קודמיהם העניק למעמדם הרם.
שמות כ:א
דברים כט:יד
דברים כט:ט
מלאכי א:א
ישעיה מח:טז
דברים ה:יט
דברים יז:ט
קהלת ז:י
שיר השירים ז:יד
קהלת יב:יב
קהלת יב:יב
דניאל ז:ה – והנה חיה אחרת, שניה, דומה לדוב
תהילים צ:יב
משלי ח:טו
שמואל ב' כ:כא
משלי י:יב
תהלים קיט:עב
תהילים קיט:צז
דברים כה:ג
שמואל ב' ח:יח
ויקרא כא:ח
עזרא ז:כד, מנדה, בלו והלך אין רשות להטיל עליהם
דברים ד:כד
דברים ל:כ
איוב כ:כא
יואל ג:ה
שמות יח:יב
מלכים ב' ד:ט
קהלת ז:יב
דברים י:א
שמות כה:י
שופטים ה:יד
בראשית ל:יד-כ
שיר השירים ז:יד
משלי יח:טז
בראשית מט:יג
דברים לג:יח
משלי ג:יח
דברי הימים א' יב:לג
בראשית מט:יד-טו
תהלים סח:יד
ירמיה מה:ג
משלי ד:ב
שופטים ה:טו
'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'. אמר רב יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן משה אומר להם לישראל 'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם'. 'עמנו עומד היום' אין כתיב כאן אלא 'עִמָּנוּ הַיּוֹם' אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם 'עמידה'. שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו וכן הוא אומר 'מַשָּׂא דְבַר יְהֹוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי'. 'בימי מלאכי' לא נאמר אלא 'בְּיַד מַלְאָכִי' שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות. וכן ישעיה אמר 'קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ'. אמר ישעיה: מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת אלא 'וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ' עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני וכן הוא אומר 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם'.
(שמות רבה כח:ו)
וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
(עירובין עז:א, עירובין פה:ב, יבמות לו:ב, כתובות נו:א, כתובות פג:ב, זבחים קא:א)
שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרון בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'.
(ראש השנה כה:ב)
ברכות ד:ב
אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה: מי שמיע לך 'חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים' מהו? אמר ליה: אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות. אמר ליה: וכי תורה פעמים ניתנה? אלא הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים. דרש רבא: מאי דכתיב 'וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה'? בני היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו? אמר קרא 'עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר'. אמר רב פפא בריה (בן) דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? 'לַהַג' כתיב! אלא כל ההוגה בהם טועם טעם בשר.
(עירובין כא:ב)
'וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב'. תני רב יוסף: אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים כדוב ומגדלים שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב. רב אמי, כי הוה חזי פרסא דרכיב אמר: היינו דובא ניידא. אמר ליה רבי ללוי: הראני פרסיים. אמר ליה: דומים לחיילות של בית דוד. הראני חברים. דומים למלאכי חבלה. הראני ישמעאלים. דומים לשעירים של בית הכסא. הראני תלמידי חכמים שבבבל. דומים למלאכי השרת.
(קידושין עב:א)
כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
(משנה, הוריות ג:ח)
אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא שנאמר 'וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה'. מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול.
(בבא בתרא יב:א)
תנינן תמן: חכם קודם למלך ישראל. מת חכם אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת - כל ישראל ראויים למלכות.
(במדבר רבה ו:א)
אמר להו: שלמא עליכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי. אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'.
(גיטין סב:א)
נאמר 'כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד' אם 'בַּמֶּלֶךְ' למה 'בְּדָוִד'? אלא ללמדך שכל הנוגע בתלמיד חכם כאלו נוגע בשכינה על אחת כמה וכמה שהוא מלך ותלמיד חכם.
(מדרש קהלת זוטא פרשה ט)
למדת שכל המספר אחר המעשה של תלמיד חכם כאלו מספר אחר השכינה שנאמר 'שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה' ואין 'אַהֲבָה' אלא תורה שנאמר 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף' ואומר 'מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי'.
(תנא דבי אליהו רבה פרק ג)
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף' ואתו רבנן בצרו חדא.
(מכות כב:ב)
אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן: אנא שרו לי תיגראי ברישא, דכתיב 'וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ' - מה כהן נוטל בראש אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכהן מנא לן? דכתיב 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב' ותנא דבי רבי ישמעאל: 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: לא יהיבנא אכרגא דכתיב 'מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם'. ואמר רב יהודה: 'מִנְדָּה' - זו מנת המלך, 'בְלו' זו כסף גולגלתא 'וַהֲלָךְ' זו ארנונא. ואמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא. מאי טעמא? לאברוחי אריא מיניה קאמר.
(נדרים סב:א)
כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר 'לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ'. וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
(כתובות קיא:ב)
ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר 'אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ' אין שריד אלא תלמידי חכמים שנאמר 'וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְהֹוָה קֹרֵא'.
(סנהדרין צב:א)
ואמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר 'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים'. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו! אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.
(ברכות סד:א)
'כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד' אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין.
(ברכות י:ב)
דאמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר 'כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף'.
(פסחים נג:ב)
רבי יוחנן רמי: כתיב 'וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ' וכתיב 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים'. מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו.
(יומא עב:ב)
אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותם של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון. יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל - 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ'.
(בראשית רבה עב:ה)
לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה לקיים מה שנאמר 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ'.
(במדבר רבה יג:טז)
'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' קדם זבולן ליששכר ולמה? שזבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה. עשו שותפות ביניהם שיהא פרקמטיא של זבולן ליששכר שכן משה ברכן 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ'. 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ' - לפרקמטיא משום דיששכר באהליך עוסק בתורה. למה? 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר' לפיכך הקדים זבולן ליששכר שאלמלא זבולן לא עסק יששכר בתורה. ומתוך שנתיחד יששכר בתורה ולא עסק בפרקמטיא ולא היה לו עמל בדבר אחר לפיכך כתוב בו 'וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים'. 'יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.' - יששכר נותן עצמו על התורה כחמור למשוי וזבולן מביא באניות הסחורה. 'רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם' - אלו התלמידים שלו שמרביצין תורה בארץ ישראל לפני חכמים שנאמר 'אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף'. 'וַיַּרְא מְנֻחָה' - זו תורה שנאמר 'יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי', 'כִּי טוֹב' - זו תורה שנאמר 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם', 'וַיֵּט שִׁכְמוֹ' - לסבול עולה של תורה, 'וַיְהִי לְמַס עֹבֵד' - מס זו הלכה. כשהיו טועין היו שואלין ומבקשין מידן שנאמר 'וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשֹּכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשֹּכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו' בעומקה של הלכה שֻלח ברגליו.
(תנחומא פרשת ויחי:יא)
התגובות האחרונות