הרקע

על פניה המשנה הבאה דומה לכל שאר אחיותיה:

עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם[א], אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד.

מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת[ב], אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד?

אָמְרוּ לוֹ, אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה.

אָמַר לָהֶם, לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.

מַמְזֵרִין וּנְתִינִין, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים, וְאֶחָד נְקֵבוֹת.[ג]

גם אנחנו היינו מתייחסים למשנה זאת בשוויון נפש לולא היינו מגלים שבסופו של דבר 'אין הלכה כרבי שמעון'[ד], כלומר הרבנים בחרו להתעלם מהשמועה שרבי שמעון[ה] קיבל בשרשרת המסירה של התורה שבעל פה ולאמץ במקומה הלכה שמשה מעולם לא שמע מפי הגבורה. כאן, למעשה, נפתחת תיבת פנדורה שעלולה לגרור אותנו למחוזות לא רצויים ואולי אפילו לקצה קציה של הכפירה.

הרבנים הם אלופי העולם באונטולוגיה[ו], 'תורת היש', ולכן הם מסוגלים לספר לך במשך שעות על האל שלהם, משרתיו, היכלותיו, הישיבות השמימיות בהן הוא לומד תורה, גן העדן, הגיהנום, המזיקים ומלאכי החבלה שאורבים בכל פינה, הלויתנים האימתניים עימם האל נוהג לשחק וכל שאר הישויות והמקומות הנסתרים מעין. האפיסטמולוגיה[ז] שלהם, לעומת זאת, היא הרבה פחות משוכללת וכשהם מתבקשים להסביר מניין הם יודעים את מה שהם חושבים שהם יודעים הם נאלצים להתרפק על מספר מיתוסים[ח] שכביכול מעניקים תוקף לאמונות בהן אף עובדה מוצקה אינה מסוגלת לתמוך.

החשוב מכל המיתוסים הללו הוא מיתוס ההתגלות והמסירה שמספר על אל שהתגלה על הר סיני ונתן למשה רבנו שתי תורות, אחת בכתב והשנייה בעל-פה (תושב"ע)[ט]. מיתוס זה ממשיך וחושף בפנינו שמשה מסר את התורה שבעל-פה לזקנים, הזקנים לנביאים, הנביאים לאנשי הכנסת הגדולה והללו לרבנים[י]. בסופו של דבר שרשרת המסירה בעל פה הביאה לרבנים חלק ניכר מהציוויים שניתנו למשה על ההר. את הציוויים הללו נהוג לכנות בשם 'קבלה', 'שמועה', הלכה או 'גמרא'[יא].

התורה שבעל פה אמורה הייתה להיות מגובה ברמזים שנשתלו בתורה שבכתב, מהם, בשעת הצורך, הרבנים יכלו לחלץ, בעזרת כללי הדרש שהם פיתחו לעצמם, את ההוראות המקוריות שנמסרו למשה על ההר. שרשרת המסירה והאפשרות לחלץ הלכות באמצעות הדרש הרבני מאפשרים לנו לחלק את התושב"ע למספר קטגוריות, מהן יעניינו אותנו רק שלוש:

1.

הלכות שירדו בשרשרת המסירה ויש להם גיבוי באחת משיטות הדרש או ברמז. אלו הן ההלכות האמינות ביותר ולגביהן לא אמור לקום כל ויכוח[יב].

2.

הלכות שירדו בשרשרת המסירה ואין להן ראיה מדרש הפסוקים או מרמז. הללו נקראות 'הלכה למשה מסיני'[יג] וגם לגביהן לא אמור להתעורר שום ויכוח.

3.

הלכות שנלמדו רק מרמזים שכביכול נשתלו במקראות וממידות הדרש שהרבנים פיתחו לצרכיהם. ההסקים הלוגיים של הרבנים נקראים 'סברות'[יד] והם מבטאים את דעתם המלומדת של בעליהם. לגבי הלכות ששוחזרו באמצעות הדרש הרבני והרמזים שכביכול נשתלו בתורה יכולות להתפתח מחלוקות.

רבי שמעון הפעיל את הגיונו והסיק באמצעות מידת ה'קל וחומר'[טו] שנשים מצריות ואדומיות מותרות לבני ישראל מייד. זאת בהחלט מסקנה ראויה שהרי אם אנו מוצאים גברים שאסורים לעולמי עולמים ולמרות זאת נשותיהם מותרות מייד הרי שיש להתיר לאלתר את הנשים גם כאשר הגברים אסורים למשך שלושה דורות בלבד. אין 'קל וחומר' קלסי מזה אבל הוא אינו מספק את הרבנים והם מבקשים לדעת אם רבי שמעון מוסר הלכה ששמע מקודמיו או שמדובר רק בסברה לוגית, אותה הם מסוגלים לשלול באמצעים אחרים. רבי שמעון מצהיר שהוא מוסר הלכה שקיבל מרבותיו והנושא אמור היה לרדת מסדר היום אלמלא החליטו הרבנים לבצע סיכול ממוקד של מיתוס ההתגלות והמסירה ולהתעלם מהשמועה שהתנא הגדול כנראה קיבל מרבו שקיבלה מרבו וכך הלאה עד לזקנים ששמעו את ההלכה ממשה ששמעה היישר מפי הגבורה.
                 
רבי שמעון חשב שהשמועה שהוא הביא מגובה על ידי מידת הקל וחומר. הרבנים חשבו שיש סיבה שפוסלת את השימוש במידה זאת. נניח שהם צדקו ומידת הקל וחומר אינה תומכת בהלכה שרבי שמעון הביא משרשרת המסירה של התושב"ע, מה זה משנה לגבי תקפותה של השמועה? שמועה שאינה מגובה באחת ממידות הדרש היא עדיין שמועה תקפה אף שיש להגדירה כ'הלכה למשה מסיני' ולהתייחס אליה בהתאם.

מה חשבו התנאים?

כשהרבנים אמרו 'אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל' הם לבטח העניקו למושג את המשמעות 'הלכה מפי הגבורה' שהייתה מחייבת אותם לאמץ את השמועה של רבי שמעון על אף כל הסברות. אדרבה, אם הם לא הבינו את המונח 'הלכה' בתור הוראה שיצאה מפי הגבורה ועברה בשרשרת המסירה מדוע הם התחייבו מראש לקבלה? אם כוונתם הייתה להלכה כלשהי, אפילו כזאת שנבעה מסברתו של אחד מקודמיהם, מדוע שיסכימו לאמצה ללא כל תנאי? באותה מידה, רבי שמעון שטען 'לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר' הבין שאם חבריו לא אימצו את ההסק שלו הם גם לא היו מסתפקים בסברה של אחד מקודמיו ולכן חזקה עליו שמסר להם שמועה שלדעתו עברה, כמו כל שאר השמועות, בשרשרת המסירה של התורה שבעל פה. אין שום הבדל בין ה'קל וחומר' של רבי שמעון להסק של אחד מקודמיו וממילא אין שום טעם לפסול את האחד ולאמץ את השני. למעשה, אם רבי שמעון היה מוסר ביודעין הלכה שלא נבעה מפי הגבורה הוא היה עובר על איסור 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'[טז] וחבריו היו צריכים לנדותו ולשרוף באש את כל הטהרות שהוא טהר[יז].

             
גם אם הרבנים מאנו לקבל את שתי הדרכים בהן רבי שמעון העניק גיבוי מדרשי להלכתו (הקל וחומר שמוזכר במשנה וההתייחסות המקראית המפורשת ל'בָּנִים' ולא ל'בנות' בפסוק 'בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה'.) עדיין נהייה חייבים להתייחס לעדותו 'לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר' ולהניח שאם לא מדובר בהלכה שמגובה בדרש הרי שהוא בהכרח התכוון ל'הלכה למשה מסיני'.
                
רבי שמעון סתם, ללא ציון שם אביו, הוא רבי שמעון בר יוחאי[יח] (רשב"י) שעל כתפיו הקבליסטים[יט] של ימי הביניים החליטו להעמיס את תורתם החדשה. האם יעלה על הדעת שצדיק שישב מכוסה בחול במערה טחובה וכתב את ספר הזוהר ה'קדוש' יהיה מסוגל להונות את חבריו ולשווק להם הוראה חדשה באיצטלה של שמועה עתיקה? כמובן שלא! רבנים גדולים אינם מסלפים או מעוותים ולכן אם רבי שמעון בר יוחאי טען 'לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר' אזי הוא באמת ובתמים חשב שבידיו מסורת עתיקה שראויה להפוך להלכה מחייבת של הדת היהודית.

המשנה אינה מזכירה אף שמועה אחרת שעלולה הייתה להעמיד בספק את ההלכה של רבי שמעון ואינה מספרת על תנא כלשהו שפקפק בנכונותה. בהיעדר כל התייחסות לשמועות אחרות אנו חייבים להניח שבני דורו של רבי שמעון האמינו שמדובר בהלכה שנבעה מפי הגבורה עצמה והם קיבלו את שמועתו של רשב"י והפכו אותה להלכה מחייבת, שהחזיקה מעמד לפחות עד לאחר שרבי יהודה הנשיא חתם את המשנה מבלי להזכיר אף הלכה שסותרת אותה או דעה שמבטלת את תקפותה.

מה חשבו האמוראים?

האמוראים שפעלו אחרי חתימת המשנה בחרו להתעלם מעדותו המפורשת של רשב"י 'לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר' ולאמץ הלכה שנוגדת את שמועתו. ניתן לחשוב על שתי סיבות להחלטה זאת:

1.

הרבנים חשבו שמקור הלכתו של רשב"י בדבריו של רב מאוחר כלשהו

רש"י[כ] רמז לאפשרות הזאת ובעלי התוספות כבר ניסחו את הטיעון במילים מפורשות:

'הלכה אני אומר' - לאו הלכה למשה מסיני קאמר (הוא אמר) דאם כן אמאי פליגי עליה (שאם כך, למה חולק עליו) רבי יהודה? אלא הכי קאמר (כך אמר): 'הלכה אני אומר, כך קבלתי מרבותי.'[כא]

מסתבר מהדברים הללו שאם רבי שמעון היה זוכר לומר לחבריו שההלכה שהגיעה אליו בשרשרת המסירה היא הלכה למשה מסיני הם לא היו חולקים עליו אבל הוא אמר רק 'לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר' וכך הוא אפשר לאמוראים לרמוז שהוא הונה את חבריו ולא סיפר להם שהלכתו נדרשה מהכתובים רק כמה דורות קודם לכן.

2.

רבי שמעון טעה בתום לב ושמועתו נפסלה לאור מידע חדש

ייתכן, עם זאת, שרבי שמעון חשב שהוא מוסר את השמועה האמינה ביותר אבל מאוחר יותר התעורר ספק באשר למקורה והרבנים החליטו לשנותה באופן רטרואקטיבי. זאת בהחלט אפשרות סבירה כי, כידוע לנו, אין שום בעייה להחדיר ליהדות דעות חדשות שמתחזות לשמועות ישנות ומאוחר יותר לבטלן או להתעלם מהן. האמורא רבה, למשל, קבע:

'שיתא אלפי פרסי (ששת אלפים פרסאות) הוי עלמא (הוא העולם) וסומכא דרקיעא (ועובי הרקיע) אלפא פרסי (אלף פרסאות) - חדא (אחד, אחת האמירות הללו, זאת שקובעת שגודל העולם הוא 6,000 פרסות, היא) גמרא וחדא (ואחת היא) סברא'[כב].

אבל כולנו הרי יודעים שגודל העולם אינו 6,000 פרסאות[כג] ולכן אנו חייבים להסיק שרבה טעה כשחשב שהנתון הזה הוא 'גמרא' אותה משה למד היישר מפי הגבורה.

אם רבה התבלבל בין סברתו של אחד מקודמיו ל'גמרא' שכביכול נמסרה למשה על ההר ייתכן מאד שגם רבי שמעון הביא לחבריו סברה במסווה של הלכה וטעותו התגלתה מאוחר יותר ואילצה את הרבנים להפוך את הקערה על פיה לפסוק הלכה בניגוד לשיטתו. בכל מקרה, בסופו של דבר, ההלכה שרשב"י ינק משרשרת המסירה לא הפכה להלכה מחייבת של הדת היהודית וממשיכי דרכו של רבי שמעון החליטו להתעלם ממנה ולאמץ במקומה הלכה שמסתמכת רק על סברות אנושיות.

נראה שאי הנחת משמועתו של רבי שמעון עלתה רק בימי האמוראים[כד] ולכן קשה לקבוע אם הדעות שגמרא מייחסת לרבי יהודה[כה], בר פלוגתו של רשב"י, באמת בקעו מפיו או שהתנא הנערץ נבחר לייצג עמדות שהתגבשו רק בתקופת האמוראים. להערכתי, כיוון שהמשנה אינה מזכירה התנגדות כלשהי להלכה של רשב"י יהיה סביר יותר להניח שהאמוראים הכניסו את הטיעונים שלהם לפיו של רבי יהודה[כו] והשתמשו בשמו כדי לפסול באופן רטרואקטיבי הלכה שהתקבלה בשרשרת המסירה של התושב"ע – בניגוד לכל תכתיבי מיתוס ההתגלות והמסירה ולכלל הקובע שלאמורא אסור לחלוק על תנא[כז].    

מה אנחנו צריכים לחשוב?

הרבנים לא נהנו משיטות מחקריות מודרניות ולא הייתה להם שום אפשרות לוודא את מקורה וגילה של כל שמועה ושמועה ולכן אל לנו להתפלא אם יסתבר שהם חשבו לתומם שההלכות שהם למדו ממוריהם השתלשלו מימי ההתגלות על ההר אף שאותו רב, או אחד מקודמיו, רק דרש את הפסוקים, הסיק מהם מסקנות הגיוניות ושכח למסור לתלמידיו שלא מדובר בשמועה אלא רק בסברה. זאת מן הסתם הייתה דעתם גם של האמוראים שפקפקו בשמועתו של רבי שמעון וגם של דעתם של רש"י ובעלי התוספות שקבעו שההלכה של רבי שמעון לא הגיע אליו בשרשרת המסירה שהחלה בהתגלות על ההר. עולה הרושם שאלו גם אלו האמינו שרב קדום כלשהו דרש, אולי ממידת הקל וחומר אולי בעקבות השימוש המקראי במילה 'בָּנִים', שמצריות ואדומיות מותרות מייד ולימד את ההלכה הזאת לתלמידיו שמסרו אותה לתלמידיהם שהאמינו בתום לב שזאת גמרא שנבעה מפיו של בעל כל האמיתות ולא מדרשתו של אחד מקודמיהם.

אם האמוראים אכן החליטו להתעלם מההלכה שאומצה על ידי התנאים, הרי שבלי משים הם פתחו קן צרעות שאמור היה להדיר שינה מעיניהם של רבני ישראל לדורותיהם שכן ההתעלמות מהלכתו של רשב"י מעוררת את השאלות הבאות:

1.

מה תקפותו של מיתוס ההתגלות והמסירה כשמסתבר שבסופו של דבר ניתן לבטל הלכה שהגיעה לחכם זה או אחר בשרשרת המסירה של התושב"ע?

2.

האם רבנים מאוחרים רשאים לשנות בדיעבד הלכות שכבר אומצו על ידי קודמיהם?

3.

האם האמוראים רשאים לשים את דיעותיהם בפיו של אחד מקודמיהם ולטעון שהוא חלק בפועל עם תנא אחר אף שהמשנה אינה מזכירה שום מחלוקת מעין זאת.

4.

אם יש חשש שרבי שמעון מסר בתום לב שמועה מפוקפקת, כיצד נוכל להיות בטוחים באמינותן של כל שאר ההלכות הרבניות?

5.

מהכיוון השני, אם רבי שמעון טעה בחשבו שסברת אחד מקודמיו היא הלכה שירדה בשרשרת המסירה האם נוכל לשלול את האפשרות שגם רבנים אחרים התייחסו לסברות של קודמיהם כאל תורה שיצאה מפי הגבורה ואימצו אותן כהלכות מחייבות?

6.

האם ייתכן שרבות מההלכות הדת היהודית, אם לא כולן, הומצאו על ידי רבנים בשר ודם שהתייחסו לצל שמועות כשמועות והטמיעו ביהדות כל מיני הלכות שבשעתו נחשבו כראויות לצאת מפי הגבורה?

מיתוס ההתגלות והמסירה מתבסס על אמינותם המוחלטת של כל מוסרי התושב"ע ולכן כל ספק בנכונות השמועות שעברו מדור לדור אינו יכול שלא לשמוט את השטיח מתחת לרגליו של המיתוס ולערער את כל יסודותיה של הדת הרבנית. מי שמשתית את דתו על מיתוסים שאיש אינו יכול להוכיח, ורבים מסוגלים להפריך[כח], מסתכן בכל מיני סתירות פנימיות שמערערות את אמינותם של הסיפורים שהוא מספר לעצמו ומטילות ספק בדת בה הוא מאמין.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

תניא (שנוייה ברייתא):

אמר להן רבי שמעון 'הלכה אני אומר' ועוד מקרא מסייעני (שהרי כתוב בפסוק 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה.' - דברים כג:ח-ט כלומר הניסוח המפורש קובע) בָּנִים ולא בנות.

תנו רבנן: בנים ולא בנות - דברי רבי שמעון.

אמר רבי יהודה: הרי הוא (הפסוק) אומר 'דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה' (משמע ש) הכתוב תלאן בלידה (ולכן אין מבדילים בין זכר לנקבה אלא רק בלידת הדור השלישי).

אמר רבי יוחנן: אי לאו דאמר (אם לא אמר) רבי יהודה (ש)הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש (הוא היה מגיע לסתירה מתוך שיטתו שלו וזאת) כיון דאמר מר (החכם, שלשיטת רבי יהודה) קהל גרים איקרי (נקרא) קהל.

(יבמות עז:ב)