הסיפור התלמודי

המשנה קובעת 'עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם, אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד'[א] אך בעוד שידוע לנו שהגברים נאסרו בעקבות הפסוק 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם'[ב] לא לגמרי ברור מדוע הנשים הותרו מייד. הגמרא מנסה להסביר את הקביעה התמוהה הזאת:

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (אמר המקרא) ' וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי'[ג]

(מתעוררת התמיהה:) ולא ידע ליה (וכי לא ידע, הכיר, אותו)? והכתיב (והלא כתוב) 'וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים'[ד].

(מנסים להשיב:) אלא אאבוה קא משאיל (אלא שהוא שאל על אביו של דוד).

  
(שוב מתעוררת התמיהה:) ואביו לא ידע ליה (וכי את אביו הוא לא ידע, הכיר)? והכתיב (הלא כתוב) 'וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים'[ה] ואמר רב ואיתימא (ויש אומרים שאמר זאת) רבי אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא (קהל גדול) ויצא באוכלוסא (כלומר, שהיה איש חשוב).
(מסבירים:) (אלא) הכי קאמר (כך אמר) שאול (שרצה לברר את הייחוס של דוד): אי (אם) מפרץ אתי (בא) אי (אם) מזרח אתי (בא). אי (אם) מפרץ אתי (בא) - מלכא הוי (מלך יהיה) שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו (מוחים בעדו, שהרי השם 'פרץ' מלמד שיהיה 'פורץ דרך'). אי (אם) מזרח אתי (בא) - חשיבא בעלמא (רק איש חושב) הוי (הוא יהיה, אבל לא מלך).

  
(מסבירים:) מאי טעמא (מה הטעם ש)אמר ליה (לו, שאול לאבנר בן נר) שאל עליה (שאל עליו)? דכתיב (זאת משום שכתוב) 'וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו'[ו] (ומשתמע מכך שדוד היה) כמדתו (של שאול) וכתיב ביה בשאול (וכתוב לגבי שאול) 'מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם'[ז].

אמר לו (לשאול) דואג האדומי[ח]: עד שאתה משאיל (שואל) עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו.

(שואלים:) מאי טעמא (מה הטעם לכך)?
(עונים:) דקאתי (שבא) מרות המואביה (שדוד הוא צאצא של רות המואביה והמואבים אסורים לבא בקהל ישראל לעולמי עולמים).

כאן מתפתח דיון הלכתי מעמיק בין שני עמודי התורה, אבנר בן נר ודואג האדומי:

אמר ליה (לו) אבנר: תנינא (הלא שנינו), 'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית (כלומר, האיסור חל רק על הזכרים).
(אמר לו דואג): אלא מעתה (אמור) 'ממזר' ולא 'ממזרת' (וכך תתיר גם את הממזרות).
(ענה אבנר:) 'ממזר' כתיב (נאמר, שאינו שם עצם אלא שם תואר, וכוונתו) מום זר (ולכן כל מי שיש בו את המום הזה, היינו כל מי שנולד מאיסורי ערווה הוא ממזר, בין אם הוא זכר ובין אם הוא נקבה).
(אמר דואג:) (אם כך תאמר) 'מצרי' ולא 'מצרית'.

(ענה אבנר:) שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (זה מקרה שונה שכן מפורש טעמו של המקרא, שנאמר) 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ.'[ט] (אנו יודעים ש)דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם (כלומר, נאסר על המואבים לבא בקהל ישראל כי הם לא קידמו את נחיל היוצאים ממצריים בלחם ומים אבל כיוון שרק זכרים מקדמים והנשים, מחמת צניעות, נשארות בבית העונש מוטל רק על הזכרים ולא על הנקבות).
(אמר דואג): היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים (גברים לקראת גברים) ונשים לקראת נשים.
אישתיק (שתק אבנר משום שלא ידע לענות על דבריו של דואג).

מיד (לאחר מכן נכתב) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם'[י].
(מעירים:) התם קרי ליה (שם[יא] קרא לו) 'נער' הכא קרי ליה (כאן קרא לו) 'עלם' (והניסוח השונה בא ללמד ש)הכי קא אמר ליה (כך אמר לו, המלך לדואג,) הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש (כך דרכם של הרבנים, הם בונים תילי תילים של השערות על סמך דמיון שטחי בין שתי מילים).

(הלך דואג ו)שאל (בבית המדרש).
אמרו ליה (לו): עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
אקשי להו (הקשה להם) דואג כל הני קושייתא (את כל הקושיות ששאל קודם את אבנר).

אישתיקו (שתקו ולא ידעו מה להשיב).

בעי לאכרוזי עליה (רצו להכריז עליו, על דוד, שהוא אסור לבא בקהל).
מיד (קרה המקרה עליו רומזים שני השמות השונים בהם הכתוב מכנה את אביו של עמשא, שכן כתוב) 'וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ'[יב] וכתיב (ובמקום אחר כתוב) 'וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי'[יג] (לכאורה יש סתירה בין הפסוקים שכן במקום אחד נכתב שאביו של עמשא הוא יתרא הישראלי ובמקום אחר כתוב שהוא יתר הישמעאלי[יד]).

אמר רבא (רבא מסביר את שני הכינויים הסותרים): מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב (כי) כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'.

      
(שואלים:) ומי מהימן (האם הוא מהימן להעיד על ההלכה הזאת)?
והאמר (והלא אמר) רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (הביא את השמועה לפני שהדבר נגע לו עצמו) - שומעין לו ואם לאו (שהביא את השמועה רק כשהנושא נגע לאינטרסים שלו) - אין שומעין לו (וכאן יתר/יתרא היה אבי גיסו של דוד ולא צריך היה לשמוע לו).
(משיבים:) שאני הכא דהא (שונה המצב כאן שהרי) שמואל ובית דינו קיים (וניתן לאמת אצלם את ההלכה שהביא יתר/יתרא על פיה האיסור לבא בקהל ישראל חל רק על הזכרים ולא על הנקבות).

מכל מקום – קשיא (נותרו בעינם קושיותיו של דואג הארמי).

      
הכא (כאן בבבל) תרגמו (הסבירו מדוע לנשים עמוניות ומואביות לא נענשו בהרחקה מקהל ישראל בכך שאין דרכן של הנשים לצאת אל מחוץ לאוהל, כפי שנכתב) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה'[טו]. במערבא אמרי (במערב, היינו בארץ ישראל, אמרו) ואיתימא (ויש אומרים שאמר זאת) ר' יצחק: אמר קרא (אמר הכתוב) 'וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל'[טז]. (כלומר, אנו לומדים שדרך הנשים להשאר באוהלן מהסיפורים על שרה אמנו.)

(מעירים:) כתנאי (התנאים נחלקו בטעם ההלכה הקובעת שעמוניות ומואביות מותרות לבא בקהל).
'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית' - דברי רבי יהודה (כלומר, הטעם הוא הניסוח).

רבי שמעון אומר: 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם'[יז] - דרכו של איש לקדם וכו' (כלומר, הגברים נפסלו כי הם היו צריכים לקדם את בני ישראל והנשים הותרו כי אין זאת דרכה של אשה לצאת לקדם גברים זרים).[יח]

הגישה ההיסטורית של הרבנים

כל מי שעדיין נהנה מחוש ביקורתי כלשהו אמור להבין שדואג האדומי ואבנר בן נר לא באמת ניהלו וויכוח הלכתי והסיפור כולו פותח כדי לשרת אינטרסים אחרים של הרבנים. על כך עלינו לשאול את השאלות הבאות:

1.

כיצד דואג האדומי ואבנר בן נר הפכו לתלמידי חכמים?

הכתוב מכנה את דואג האדומי 'אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל'[יט] ו'נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל'[כ]. התפקידים הללו מן הסתם אינם מותירים יותר מידי זמן להתעמקות תורנית אבל איש גם אינו יכול לתקוע כף לידנו ולהשבע שדואג לא הצליח לארגן לעצמו מעט זמן חופשי שיאפשר לו להשתלט על כל התושב"ע ופלפוליה. תרומתו לעלילת הסיפור המקראי אמנם מצטמצמת להלשנה על כוהני נוב[כא] ולהוצאתם להורג של שמונים וחמישה כוהנים ועשרות נשים, עוללים ותינוקות נוספים[כב] אבל רמז שהוצפן בפסוק 'וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהֹוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל'[כג] לימד את החכמים שהקצב מנוב היה גם חכם, דיין וגדול בתורה ובהלכה, כפי שמסביר רש"י:

נעצר לפני ה' - עוצר עצמו לפני אהל מועד, לעסוק בתורה.

אביר הרועים - אב בית דין.[כד]

רב יצחק פנה לכיוון אחר והוא לומד על גדולתו התורנית של דואג מהמילה 'אדומי' שמלמדת 'שהיה מאדים פני הכל בהלכה'[כה] ונראה, אם כן, שלמרות חסרונותיו הבולטים, דואג נבחר על ידי הרבנים לייצג את בן התורה החכם שנופל קורבן ליצרו ומאבד את עולמו[כו] וככזה הוא בהחלט רשאי לתרום לשיח התלמודי שיתפתח אלף שנים מאוחר יותר.
                    
הסיבה שגם אבנר בן נר לוהק בסיפור הזה אינה לגמרי ברורה והעמדה בה הוא נקט היא לגמרי לא הגיונית. אבנר היה דודו ושר צבאו של שאול ולא הייתה לו שום סיבה להזכיר את הטיעון 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית' ובכך להכשיר את דוד, נינה של רות המואביה, לאפשר לו לבא בקהל יהוה ולקרב אותו לתפיסת השלטון - האיום ממנו שאול כה פחד. נראה שהרבנים הטילו על אבנר לייצג עמדה כל כך לא סבירה משום שהוא היה המקורב היחיד לשאול המלך שניתן היה ללהק בתפקיד בר-פלוגתו של דואג האדומי וההיגיון, כמו תמיד, לא כפה עליהם לאלתר סיפור קצת יותר סביר.  

2.

האם הרבנים באמת הכירו סיפור על וויכוח שהתנהל בין דואג האדומי לאבנר בן נר?

להערכתי, הם לא ידעו ולא היו יכולים לדעת. עמון ומואב ירדו מבימת ההיסטוריה כחמש מאות שנה לפני חתימת המשנה וחכמי התלמוד ידעו על קיומם רק מהפסוקים המעטים שמצאו את דרכם לספרי התורה. עורכי התלמוד גם חיו ופעלו כ-1,500 שנה לאחר שאבנר בן נר ודואג האדומי היו אמורים לנהל את המחלוקת ההלכתית אבל זה לא הפריע להם לצטט, מילה במילה, את כל הטיעונים שהשניים כביכול העלו בנושא שולי ולא רלוונטי. קשה להניח שבידי האמוראים היו מסמכים שתיעדו את הדיון ההלכתי ולכן הדיוק הרב שאנו מוצאים בקטע מחשיד אותו כיצירה ספרותית מאוחרת שאינה חבה דבר לדיוק ההיסטורי.
  

ניתן אולי לטעון שהאמוראים קיבלו מהתנאים מסורות על הדיון ההלכתי של דואג ואבנר אבל השערה זאת אינה פותרת אותנו מהצורך להסביר כיצד התיאור המלא של השיח ההלכתי, שכביכול התנהל בבית מדרש עלום כלשהו, דילג על פני 1,200 שנה ונחת על שולחנם של התנאים. למרות כל הכבוד שאנו רוחשים לשרשרת המסירה הרבנית, כל בר דעת צריך להבין שלרבנים שחיו סביב שנת 500, או אפילו שנת 200, לספירת העמים לא יכול היה להיות שום מושג על דיונים הלכתיים שאמורים היו להתרחש ארבעים-חמישים דורות קודם לכן – במיוחד לאור העובדה שאין במשנה או בתלמוד הירושלמי אף איזכור לדיון הלכתי אחר שהתקיים בנוכחות שני תלמידי החכמים הללו.
                                                             
המסקנה היחידה היא שהאמוראים לא עיצבו את סיפורם לאור ידע היסטורי שהגיע לידיהם ובמקום זאת הם המציאו אנקדוטה שקידמה את האינטרסים שלהם ובאנקדוטה זאת הם ליהקו דמויות שיכלו אולי לומר את הדברים שהושמו בפיותיהם אף שאיש לעולם לא ידע לבטח אם הם אכן אמרו את הדברים הללו אם לאו.

3.

האם הסיפור מתאר מציאות ריאלית?

הרבנים העסיקו את עצמם בהפקת מסרים שיווקיים ויצירת תקדימים פיקטיביים ולא בחקר האמת ההיסטורית ולכן אין כל טעם לנסות להתאים את סיפוריהם למציאות מוכרת כלשהי. האגדות הרבניות נבנו לטובת האינטרסים הרבניים ולכן הסיכויים שנמצא עובדות היסטוריות של ממש בסיפורים הרבניים הם תמיד נמוכים לאין ערוך מהסיכויים שנמצא בהם רק תיאורים פיקטיביים שמשרתים את מטרותיהם ומשאלות ליבם של ממציאיהם.
            
הרבנים, באחיזת עיניים מבריקה, טענו שהם תמיד ייצגו את היהדות האותנטית, ממנה סטו לימים כתות דוגמת הצדוקים והבייתוסיים. לשיטתם, כל הגדולים שקדמו להם, ובכללם שלושת האבות ואפילו אליעזר עבד אברהם, למדו בישיבה והקפידו על כל הלכות התורה שבעל פה[כז]. האמת היא כמובן שונה לחלוטין ועד לתקופה החשמונאית אבותינו הכירו רק את דת המקדשים ופולחני הדם ואיש מהם לא העלה על דעתו שמעבר לחיוב להקריב את מיטב בהמותיו ולהעניק לכוהנים מעשרים, ביכורים, מנחות, תרומות ושאר מתנות הכהונה עליו להקפיד על עוד אלפי הלכות שהרבנים פיתחו לצרכיהם מאות רבות של שנים מאוחר יותר.
      

בימיו של שאול המלך לא היו ישיבות, מדרשות או בתי דין שדנו בסוגיות הלכתיות שיעניינו את הרבנים אלף שנים מאוחר יותר. סביר להניח שאפילו אם המוסדות הללו היו קיימים אף אחד לא היה מטריד את עצמו בסוגיית העמוניות והמואביות שכן עד לימי עזרא ונחמיה נישואי התערובת היו תופעה נפוצה שכנראה לא הטרידה כלל את בני התקופה שהתחתנו עם נשים זרות ללא כל היסוס או ייסורי מצפון[כח].    

        
מוסדות רבניים אנכרוניסטים ודיון הלכתי מדומיין על נושא שאינו רלוונטי לתקופתו מרחיקים את הסיפור מהמציאות ההיסטורית בה הוא היה אמור להתרחש והדעת נותנת שהוא הומצא על ידי רבנים ששמו את דעותיהם בפיהם של דמויות תנכיות מוכרות וסמכו על הבורות שתמנע מצאן מרעיתם להבחין בתרמיתם.

4.

איזו מטרה הסיפור משרת?

אף שהעמונים והמואבים ירדו מבימת ההיסטוריה באמצע האלף הראשון לפני הספירה, כאלף שנה קודם לחתימת התלמוד הבבלי, לרבנים היה חשוב להתיר מייד את העמוניות והמואביות, כנראה משום שמלכי בית דוד נשאו עימם דם מואבי ועמוני - דוד המלך השתלשל מרות המואביה ורחבעם, נכדו, היה בנה של נעמה העמונית. אם גם על העמוניות והמואביות, בדומה לעמונים והמואבים, היה נאסר לבא בקהל ישראל עד עולם הרי שדוד וכל מלכי יהודה שבאו בעקבותיו לא היו נחשבים ליהודים כשרים והעם הנבחר היה הופך לחוכא ואטלולא. הרבנים שעשו כל מאמץ לטהר את דוד המלך מכל חטאיו[כט] לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את הדמות שהם הפכו לרב מופתי ולכן הם המציאו יש מאין סיפור 'היסטורי' ואפשרו ליתר/יתרא להכתיב בדיעבד הלכה שמאפשרת לרות המואביה להתחתן מייד עם יהודי כשר בשם בועז ולהפוך לסבתא רבה של גדול מלכי ישראל.

5.

האם גם ההיגיון נרתם למטרות הרבניות?

ההיגיון מעולם לא היה הצד החזק של הרבנים והם תמיד העדיפו על פניו את הספקולציות הפרועות ששירתו את מטרותיהם, כמו למשל בהסק הבא:
                  

במקום אחד כתוב 'יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי',

במקום אחר כתוב 'יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי',

האם הסתירה מלמדת על בלבול, שגיאת מעתיק או שתי מסורות שונות?

כמובן שלא. מהסתירה ניתן רק ללמוד שאביו של עמשא חגר את חרבו כישמעאל ואמר 'כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב'. שום דבר אחר.

מהי אותה הלכה שיתר/יתרא כפה בכוח?

אין ספק שהייתה זאת ההלכה 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'.
למה? ככה! אין שום סיבה להיצמד לתכתיבי ההגיון כשהמטרה ממילא מקדשת את האמצעים והרבנים יעשו כל שדרוש להשגתה.

בדרך זאת הרבנים משחילים את הספקולציות ההזויות שלהם לתוך הטקסט המקראי והופכים אותן לאמת היסטורית עליה אף שומר אמונים כבר לא יערער. גם במקרה זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, האגדה כפתה את עצמה על ההלכה ועצבה את דיעותיהם של היהודים עד עצם ימינו אנו. קשה לקבוע מה, אם בכלל, היו רצונותיו של האל אבל ברור לחלוטין שבסופו של דבר עם ישראל אימץ הלכה שעוצבה על פי הרצונות והאינטרסים של הרבנים, ללא כל קשר לשמועות ולהלכות שאולי, ואולי לא, נבעו היישר מפי הגבורה.

6.

מה מלמדת אותנו המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון?

בסוף הקטע התלמודי אנו מוצאים תוספת קטנה שלהערכתי חושפת את כל מה שרבנים רוצים לכסות:

'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית' - דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם' - דרכו של איש לקדם וכו'.

ההגיון נותן שעורכי התלמוד הבבלי התבלבלו וייחסו לרבי יהודה את הדעות שהמשנה שמה בפיו של רבי שמעון ולהיפך. במשנה, רבי שמעון למד קל וחומר מהעובדה שהעמוניות והמואביות שוחררו מייד[ל] וכדי שההסק שלו יהיה תקף היה עליו להניח שאלו נקבות ואלו נקבות ואין שום הבדל מהותי ביניהן. משתמע מכך שהוא זה שהבין את הניסוח המקראי כפשוטו והניח שאם האל היה רוצה להרחיק גם את הנקבות מקהל יהוה הוא לא היה מתייחס בדבריו רק לזכרים. רבי יהודה, לעומת זאת, חשב שאין לצפות מנשות מואב ועמון שיקבלו את פניהם של בני ישראל ולכן להן, בניגוד למואבים ולעמונים, הותר להצטרף לעם ישראל מייד. כיוון שיש הסבר יחודי להחרגתן של המואביות והעמוניות מהעונש שהוטל על העמונים והמואבים לא ניתן לדרוש קל וחומר ולהסיק שגם המצריות והאדומיות, שגבריהן לא נענשו על עבירה ספציפית כלשהי, רשאיות לבא מייד בקהל ישראל.

        
שוב עלינו להחליט אם האשמים במחדל הם עורכי התלמוד הבבלי, שמחוסר ידע החליפו בין עמדתו של רבי שמעון לעמדתו של רבי יהודה, מעתיק דיסלקטי שראה את שמו של האחד ורשם את שמו של השני או הנוהג הרבני להשלים פערי ידע באמצעות הדמיון ולשים טיעונים בפיותיהם של דמויות מקריות שיכלו, אם הם רק היו רוצות, לאמרם בפועל.    

סיכום

הדת הרבנית מתבססת על שתי התורות שניתנו למשה על ההר: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. עם זאת, כיוון שאין כל אפשרות להעביר בעל פה מדור לדור, לאורך 1,500 שנה, את כל 2711 דפי התלמוד הבבלי הרבנים התירו לעצמם גם לדרוש, באמצעות מידות הדרש שהם העניקו לעצמם, את ההלכות שכביכול נשתכחו או השתבשו בעת שהתורה שבעל פה ירדה בשרשרת המסירה, ממוסר מהימן אחד למוסר מהימן שני. עתה מסתבר שלא די בתורה הכתובה ובתורה שבעל פה, ממנה הרבנים הצליחו לחלץ את הכל ההלכות שעלו בעיני רוחם, והדת הרבנית נזקקת גם לסיפורי אגדה בהם הרבנים ליהקו דמויות תקופתיות והכניסו לפיהם את ההוראות ששירתו את מטרותיהם.

כל מי שרוצה רשאי לעצום את עיניו, לאטום את אזניו ולהתעלם מהבעיות המביכות שמציפות את הדת היהודית. מי שבכל זאת מסרב להתמכר לאגדות ולמיתוסים של הרבנים מוזמן לבדוק על אילו תשתיות הוא מבסס את אמונותיו ולגלות בעצמו שהדת היהודית נשענת לא רק כל תורה כתובה שהועמסה בסתירות ומבוכות ולא רק על התורה שבעל פה שהומצאה על ידי אנשים אינטרסנטיים בשר ודם במטרה לשרת את צרכיהם אלא גם על סיפורי אגדות שהרבנים כתבו לצרכיהם, שתלו בתלמודם והפכו לנכס צאן ברזל בדת שמטפחת את חשיבותם, מעצימה את סמכויותיהם ומעשירה את כיסם.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.