Print this page
שלישי, 01 מרס 2016 18:20

האם כך אמורים להראות דברי אלוהים חיים? (נערך מחדש)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

הרבנים מאמינים שכל האמיתות האלוהיות כבר הוצפנו בתורה ונחשפו על ידי חכמי התלמוד. הם טועים. מסתבר שהאל 'הצפין' בתורתו רק אמיתות מדעיות חסרות כל שחר והרבנים לא הצליחו לדלות מהמקראות דבר זולת הבלים תקופתיים, ידע מיושן ואמונות טפלות. במאמר זה אני מראה כיצד שני גדולי ישראל, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, פיצחו את הרמזים שהאל שתל בתורתו וחשפו לא יותר מאשר דעות שעלולות לגרום לכל ילד בכיתה ה' להתפתל מאי נוחות. רבנים שנכשלו בהבנת הנקרא אינם יכולים לצפות שנקבל את שאר דבריהם כאמת מקודשת ובמאמר זה אני שואל אם הטעויות העובדתיות של חכמי התלמוד אינן כורתות את הענף עליו יושבים כל רבני ימינו ואם הסתירות שהמציאות מטיחה בעולם הרבני אינן שוללות את תקפה של הדת היהודית כולה.           

 

 

איך מגיעים המים לעננים?

 

בואו נדמיין שאנחנו חיים בשולי השוליים של האימפריה הרומית והקדשנו את כל חיינו ללימוד ושינון טפלויות שמעסיקות אך ורק ענקי רוח דלי-ידע שכמונו. מה נעשה אם לפתע נרצה להבין מהיכן מגיעים מי הגשמים? האם ננסה להסיק, בעזרת נסיוננו והגיוננו, את החוקיות שמשפיעה על מחזור הגשמים? כמובן שלא. רבי אליעזר הרי כבר אסר לדורות את השימוש בהיגיון הפילוסופי בעת שציווה על תלמידיו 'מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים'[א]. האם נלך להתייעץ במלומד יווני שמכיר את ההתורה הפיזיקלית של אריסטו[ב]? חס וחלילה. לא מהגויים תבוא לנו הישועה, בייחוד לאור העובדה שהרבנים קבעו: 'ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית'[ג].

 

מניין, אם כן, יבוא עזרנו? כיצד נוכל להבין את נפלאות הבריאה וסתרי הנהגת העולם? התשובה ברורה כשמש: את האמת כולה ניתן למצוא רק בתורה, כפי שהסביר בן בג בג הזקן כשאמר 'הֲפָךְ בָּהּ (בתורה) וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא (שהכל) בָהּ'[ד]. הגויים אולי נזקקים לממצאים אמפיריים ולהגיון האנושי אבל לנו אין כל צורך באמצעים עקיפים מעין אלו. לנו ניתנה תורה אלוהית בה הוצפנו רמזים שפיצוחם מאפשר לרבנינו להבין את מחשבותיו וכוונותיו של מי שברא את הטבע וקבע את חוקיותו. צור ישראל וגואלו הטמין בתורה שבכתב את כל הידע שהאנושות כבר גילתה ושהיא עוד עתידה לגלות ונתן לנו תורה שבעל פה שאפשרה לרבנינו לחלץ מהכתוב את האמיתות האלוהיות ולהעבירן מדור לדור, מרב לתלמידו, עד  שהן הגיעו לידיהם הבוטחות של רבי אליעזר ורבי יהושע, שני ענקי רוח שבסיפור אחר הצליחו לגרום לבורא העולם לעשות כרצונם ולשנות למענם את חוקי הטבע[ה]:     

 

רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' [ו].
אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן?
אמר לו (רבי אליעזר): ממתקין (הם נעשים מתוקים) בעבים.

רבי יהושע אומר: כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר 'לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם'
[ז].

(שואלים:) אלא מה אני מקיים (לפי שיטה זאת איך ניתן לפרש את הביטוי) 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ'?

(משיבים:) מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר, שנאמר 'יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ'[ח] (וכיוון שבארמית מובן המילה 'זיקא' הוא 'נאד' לומדים מכאן שהעננים הם מעין נאד שמקבל לתוכו את המים העליונים). ומנוקבות הן (הנאדות, העננים) ככברה ובאות ומחשרות (מזילות) מים על גבי קרקע שנאמר, 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[ט] ואין בין טיפה לטיפה אלא כמלא נימא ללמדך שגדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר 'עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר'[י] וכתיב 'הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ'[יא] וכתיב להלן (במקום אחר) 'הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתו'[יב] וכתיב (בהקשר לירידת גשמים) 'מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה'[יג] (ומשתמע מכל זה שגם פלא ירידת הגשם הוא דבר גדול עד אין חקר, כבריאת העולם).

(שואלים:) כמאן אזלא (כמו מי הולך) הא דכתיב (הפרוש של המונח 'מֵעֲלִיּוֹתָיו' בפסוק) 'מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו'[יד] ואמר (פרש) רבי יוחנן: מעליותיו של הקדוש ברוך הוא (ויש לשאול לשיטתו של מי הוא הלך)?
(משיבים) כמאן (כמו) כרבי יהושע (שאמר שמי הגשמים באים מהמים העליוניים).

(שואלים:) ורבי אליעזר (מה הוא אומר על כך)?
(משיבים: הוא חשב) כיון דסלקי להתם (עולים למעלה, העננים) 'משקה מעליותיו' קרי להו (אומרים עליהם). דאי לא תימא הכי (שאם לא כך כיצד, נפרש את הפסוק) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ'
[טו]? 'אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם' היכי משכחת לה (האם נמצא שם)? אלא כיון דמדלי להתם (שנאמר שם, על האבק) 'מִן הַשָּׁמַיִם' (למרות שמקור האבק בארץ ולא בשמים) קרי ליה הכא נמי (קרא עליהם גם כאן, 'מִן הַשָּׁמַיִם' אף שבמקור הם עלו ממימי האוקיאנוס) כיון דסלקי להתם (שעלו לשם, לשמים) - 'מֵעֲלִיּוֹתָיו' קרי ליה (הם נקראו).

(שואלים) כמאן אזלא (לשיטתו של מי) [הא] דאמר (מה שאמר) רבי חנינא: (כתוב) 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת' (ו)מי גרם לאוצרות שיתמלאו בר? (התשובה היא ה)תהומות?
(משיבים:) כרבי אליעזר (שגרס שהגשמים באים מהמים התחתונים).
(שואלים:) ורבי יהושע (מה הוא אומר על הפסוק הזה)?
(משיבים:) (רבי יהושע סבר) ההוא (שהפסוק מדבר) בברייתו (בריאתו) של עולם (שאז כל המים היו בתהומות).

 

...

 

אמר מר (החכם, רבי אליעזר) ממתקין הן בעבים.
(שואלים:) מנליה (מניין לו שכך הוא)?

(משיבים) (ש)דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתיב (כתוב) 'חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[טז] וכתיב (כתוב, בפסוק מקביל) 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[יז].

 

שקול כף (קח את האות 'כ' במילה 'חֶשְׁכַת') ושדי אריש (ושים אותה עם האות 'ר', במילה 'חַשְׁרַת') וקרי ביה (ותקבל, את המילה) 'חכשרת' (ממנה, אם רוצים, ניתן ללמוד שהכשרת המים נעשית בעובי השחקים).

 

(שואלים:) ורבי יהושע,  בהני קראי מאי דריש (את המקרא הזה, כיצד הוא דורש)?
(משיבים:) בהו סבר לה כי הא דכי אתא (הוא סבר לו כמשתמע מהסיפור הבא:) רב דימי (לאחר שבא לבבל מארץ ישראל) אמר: אמרי במערבא (אומרים במערב, היינו בארץ ישראל) נהור ענני - זעירין מוהי (כשהעננים בהירים – מעטים המיים שבהם), חשוך ענני - סגיין מוהי (חשוכים העננים – מרובים מימיהם. יש לפרש זאת כך: כשיש 'חשכת מים' בעננים יש גם 'חשרת מים', היינו זרם מים, בגשמים שיוצאים מהעננים הללו).


(שואלים:) כמאן אזלא הא דתניא (כשיטת מי הולכת הסוגיה ששנויה:) מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן מי גשמים שנאמר 'מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ'
[יח].

(משיבים:) כרבי יהושע.

(שואלים:) ורבי אליעזר (מה הוא אומר על כך)?

(משיבים:) ההוא (הכתוב) במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא הוא דכתיב (הוא מדבר, ולכן הוא אינו עוסק במיים של מעלה).[יט]

 

את הדיון הפורה הזה המשיכו רבי יוחנן, שדבק בשיטתו של רבי יהושע, ורבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) שתמך בשיטתו של רבי אליעזר:

 

(מחלוקת בין) רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

 

רבי יוחנן אמר: אין עננים (באים) אלא מלמעלה (מהשמים) שנאמר 'וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא' [כ].

ר"ש (רבי שמעון) בן לקיש אמר: אין עננים (באים) אלא מלמטה שנאמר 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ'[כא].

 

על דעתיה (לשיטתו של) דרבי יוחנן: (דומה הדבר) לאחד שכבד את חבירו חבית של יין וקנקנה (האל נתן לבני האדם גם את הגשמים וגם את העננים באמצעותם הוא מוריד את הגשמים).

 

ר"ש (רבי שמעון, בן לקיש) אומר: (דומה הדבר) לאחד שאמר לחבירו הלוני סאה של חטים. א"ל (אמר לו, החבר): הבא קופתך ובא מדוד. כך הקב"ה אומר לארץ: אייתי ענניך (הביאי עננייך, מלמטה למעלה) וקבל מטר.[כב]

 

הקטעים הללו מטיחים בפנינו את העולם הקסום של הרבנים בו כל סוגיה טריוויאלית גוררת עימה שטפונות אדירים של להג חסר כל ביסוס או משמעות. בעולם האמתי אויר חם גורם ליצירת אדים שעולים ומתקבצים לעננים. בעננים האדים מתעבים לטיפות זעירות שמתלכדות עם טיפות זעירות אחרות ליצירת טיפות גדולות שנופלות ארצה מכובד משקלן[כג]. במציאות הריאלית מחזור הגשם אינו 'פלא' והוא לבטח אינו 'דבר גדול עד אין חקר, כבריאת העולם'. זהו תהליך פיזיקלי פשוט שמוכר לכל מי שמקדיש ללימודי ליבה יותר משעה שבועית אחת. הבעייה היא שהרבנים מעולם לא האמינו בלימודי חול והם תמיד ניסו למצוא תשובות לכל השאלות שהטרידו את מנוחתם בפשטיו, דרשיו, רמזיו וסודותיו של ספר הספרים. למרבה המבוכה, הספר הזה, על כל רבדיו, תמיד סיפק להם רק אסמכתאות חסרות כל שחר שגרמו להם לעשות צחוק מעצמם ואילצו את ממשיכי דרכם לחפש את התירוצים שיטשטשו את הבושות שגדולי ישראל השאירו במקורותינו.

 

הסבר המחלוקת

 

לנו קשה לקבל את העובדה שכל דמיון בין העולם המוכר לנו לעולם שהצטייר בדמיונם של רבני עידן התלמוד הוא לא יותר מאשר מקרי בלבד אבל כדי להבין את דברי החכמים עלינו להתעלם מכל הידוע לנו ולאמץ את תמונת העולם הנושנה שעולה מדבריהם[כד]. לשיטתם ביום השני לבריאה האל עשה 'אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ'[כה]. כתוצאה מכך כל המים שביקום נחלקו לשניים – המים העליונים שמעל לרקיע והמים התחתונים שמתחת לרקיע. המים התחתונים נקוו בהמשך 'אֶל מָקוֹם אֶחָד' לו האל קרא בשם 'יַמִּים'.[כו] במקרה זה חכמי ישראל בחרו להעסיק את עצמם בשאלה מאיזה מקור מים מגיעים הגשמים – מהמים העליונים שנלכדו מעל לרקיע או מהמים התחתונים שנקוו ל'ימים'. רבי יהושע פיצח את הרמזים והחליט שהגשמים יורדים מהמים העליונים בעוד שרבי אליעזר הבין מהפסוקים שמי הגשמים באים מהמים התחתונים הנמצאים באוקיאנוס.

 

לכאורה נראה שרבי אליעזר הצליח לחלץ מהפסוקים הסבר שמזכיר במעט את ההסבר המדעי המקובל, שהרי מי הגשמים באמת נוצרים מהתאדות והתעבות של המים התחתונים ואולם, כבכל שאר המקרים, אין שום דמיון אמתי בין סברתם של החכמים לאמת המדעית המוכרת לנו ובמקרה זה ניתן להיווכח בכך במספר אופנים:

 

א.

הגישה המדעית אינה מבחינה בין מים למים ומבחינתה כל המים שעל פני הארץ מתאדים במידה שווה, בין אם הם נמצאים באוקיאנוס ובין אם בימים, אגמים, נהרות, נחלים ואפילו שלוליות. רבי אליעזר, לעומת זאת, אינו מתייחס לנחלי ארץ ישראל, לנהר הירדן, לאגם הכינרת ואפילו לא לים התיכון. לשיטתו מי הגשמים מגיעים רק מהאוקיאנוס, טבעת מים מיתולוגית שאמורה הייתה להקיף את העולם כולו, ככתוב 'ואת כל העולם, גם כן, מקיף אוקיאנוס'[כז].

 

ב.

על פי השיטה המדעית, המלחים אינם מתאדים עם המים ולכן מי האוקיאנוס שמגיעים לעננים הם חסרי מליחות מלכתחילה ואין כל צורך לשוב ולהמתיקם.

 

ג.

המונח 'אֵד' בפסוק 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' אינו מתייחס לאדים, כפי שחלק מפרשני המקרא היו רוצים שנחשוב, אלא לעננים, כמובהר בבראשית רבה, 'חמשה שמות נקראו לו: עב, אד, ענן, ונשיאים חזיז'[כח] מובן זה עולה גם מתרגום אונקלוס שאומר 'ועננא הוה סליק מן ארעא ואשקי ית כל אפי אדמתא' ולפיכך הפסוק 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' אינו מדבר על אדי מים אלא על ענן שעולה מהארץ ומשקה את כל פני האדמה.

 

ד.

רבי אליעזר והתומכים בשיטתו אינם מתווכחים עם הפירוש שתומכי רבי יהושע נתנו לפסוק 'יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ' ונראה שגם הם חושבים שהעננים הם מעין נאדות שמקבלים לתוכם את מי האוקיאנוס (או את המיים העליונים לשיטתו של רבי יהושע). הוכחה לכך נוכל לקבל גם מהפסוק 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ' בעזרתו ריש לקיש הבין ש'אין עננים אלא מלמטה'. גם הפסוק וגם דבריו של ריש לקיש מלמדים אותנו שבראיית העולם של חכמי התלמוד אדי המים אינם עולים לעננים אלא שהעננים עצמם יורדים אל קצות הארץ, מתמלאים במים ועולים חזרה לרום הרקיע.

 

מול עיניו של רבי אליעזר עמדה, אם כך, תמונה שונה מזאת המוכרת לנו ולכן עלינו להתעלם לחלוטין מכל מה שהמדע המודרני חשף בפנינו ולהיצמד לכתוב בפרקי דרבי אליעזר[כט]:

 

הארץ מאיזה מקום נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד. לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ, שנאמר 'כִּי לַשֶּׁלַג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ'[ל].

 

קורקיסי השמים במימי אוקינוס הם אחוזים שמימי אוקיאנוס עומדין בין קצות השמים ובין קצות הארץ וקצות השמים על מימי אוקיינוס הם אחוזים שמימי אוקיינוס בין קצות ארץ לבין קצות השמים וקצות השמים על מימי אוקיינוס הם פרושים, שנאמר 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו'[לא].

 

תוכן של שמים עולה למעלה כדורם הוא כאהל פרושה קצותיה למטה ותוכה למעלה וכל בני אדם יושבים תחתיה, כך הן השמים – קצתם למטה ותוכן למעלה כאהל, שנאמר 'וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת'[לב][לג]

 

אם גם רבי אליעזר המקורי[לד] החזיק בדעות אלה הרי שהוא אמור היה לחשוב שכיפת הרקיע נושקת לאוקיאנוס שמקיף את הארץ השטוחה ולכן העננים שנעים על פני הרקיע יכולים להתקרב לאוקיאנוס ולדלות את מימיו בדיוק באותו אופן בו הנאד מורד לבאר ומתמלא ממימיה. לאחר שהעננים מתמלאים במי האוקיאנוס, הם ממשיכים לנוע על פני הרקיע בנשאם עימם את המים שבקרבם. לאחר שהם עולים לשחקים המים המלוחים הופכים למתוקים ובשלב מסויים האל גורם למים המתוקים להשתחרר מהענן ולהוריד גשם על פני הארץ.

אנו יכולים, אם כן, להניח שהן לשיטתו של רבי יהושע והן לשיטתו של רבי אליעזר העננים הם מעין כדים שמתמלאים במים, נעים עימם על פני הרקיע ושופכים אותם על הארץ במקום שהצטוו לעשות זאת על ידי האל. לשיטתו של רבי אליעזר הכדים הללו שואבים וממתיקים את מי האוקיאנוס בעוד שלשיטתו של רבי יהושע הם מתמלאים מהמים העליונים, המתוקים מאליהם.

 

קריסתם של המיתוסים הרבניים

 

העיקר השמיני מבין שלוש עשר העיקרים של הרמב"ם קובע 'כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבינו עליו השלום כולה מפי הגבורה' וכן 'פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה', כלומר האל התגלה בפני משה, הכתיב לו את  התורה שבכתב ולימד אותו תורה שבעל פה (תושב"ע) באמצעותה ניתן לפרש את התורה שבכתב לא רק על פי פשטה אלא גם באמצעות שיטות הדרש והרמזים והסודות שקופלו בה. שתי התורות שכביכול ניתנו בסיני, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אפשרו לרבנים להמיט על עם ישראל אינספור אמונות, הלכות ודעות שהלמו ככפפה את האינטרסים שלהם. את רוב ההוראות הרבניות קשה אמנם להסיק מפשטו של מקרא אבל מי שרוצה יכול להאמין שהן הוצפנו ברבדים העמוקים של התורה הכתובה ועברו במקביל בשרשרת המסירה של התושב"ע ולכן הן מחייבות כאילו יצאו בזה הרגע היישר מפי הגבורה[לה].

 

לנו, ההדיוטות, לעולם לא תינתן ההזדמנות לערער על תקפותן של אמונות, הלכות ודעות רבניות שעברו בעל פה בשרשרת מסירה שפסחה עלינו והוצפנו ברזים וסודות מקראיים שלעומקן אף פעם לא נוכל לרדת. האמונה היהודית גורסת שהרבנים מחזיקים באמת האלוהית האחת, היחידה, השלמה והמושלמת ולכן קול הרב כקול שדי ובכל מקום בו האמת האלוהית מתנגשת באמת האנושית דעתם של הרבנים עדיפה ומכרעת. זאת גם הסיבה שהרבנים מדברים רק במושגים מוחלטים ואיש מהם אינו טורח לסייג את דבריו ובמונחים דוגמת 'להערכתי', 'לעניות דעתי', 'כמדומני', 'כך אני חושב', 'למיטב הבנתי' וכדומה.

 

כל זה טוב ויפה במקרים בהם אין לנו שום דרך לשפוט את קביעות הרבנים אבל מה קורה במקרים בהם המדע כבר מספק לנו תיאוריה שחושפת את החוקיות הטבעית ומפזרת את כל הספקות? אני מניח שאפילו הרב המסור ביותר כבר שמע על מחזור הגשמים והסתגל לרעיון שאין מעלינו אף רקיע ושום מים עליונים. אני אפילו נוטה להאמין שרבנים מעטים בלבד עדיין חושבים שהעננים הם נאדות גדולים ששואבים מים מהאוקיאנוס או שהם 'מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר'. המציאות הריאלית פשוט טופחת על פניהם ולכן קשה לי להבין מדוע רבני ימינו עדיין מאמינים בגדולתם של חכמי התלמוד אף שהללו מעולם לא הצליחו לחלץ מהרמזים שנשתלו בתורה דבר זולת הבלים בהם הם עצמם כבר אינם מאמינים. האם הם אינם מבינים שכשלי ההבנה של הרבנים הקדומים מערערים לא רק את המיתוסים שעומדים בבסיסה של הדת היהודית אלא גם את כל האמונות והדעות שהרבנים הצליחו לחלץ מהמקורות ומי יודע, אולי אפילו את רוב ההלכות שהם הצליחו לכפות עלינו:

 

מיתוס 'כל התורה מפי הגבורה'

 

ברור לחלוטין שלמרות בקיאותם ברזי התורה, רבי אליעזר ורבי יהושע לא הצליחו להבין מהפסוקים מניין באמת מגיעים מי הגשמים והם נאלצו להסתפק בניחושים וספקולציות. שני הרבנים הללו צללו לעומקי התורה, פיצחו את כל הרמזים, חשפו את כל הסודות ובסופו של דבר הצליחו לחלץ מהפסוקים לא יותר מאשר תיאורים מדעיים מיושנים וחסר כל ערך. המבוכה מחייבת אותנו לאמץ אחת או יותר מההנחות הבאות:

 

1.

לא כל התורה היא מפי הגבורה ויש בה פסוקים שנכתבו על ידי בני אדם שהכירו, לכל היותר, רק את האמונות הטפלות של תקופתם. במקרה זה לא נוכל שלא לחשוד במקורם האלוהי של כל שאר פסוקי המקרא ובהמשך גם בקיומו של אותו אל שאפשר לתורה בעלת רכיבים אנושיים להתחזות לתורה אלוהית. אם כזית בשר אוסר עלינו את כל קנקן החלב כיצד נוכל להאמין במקורו האלוהי של ספר שמכיל ולו פסוק אחד שנכתב על ידי בני תמותה? איזה תוקף יש לתורה שנמצאו בה עקבות רגליים אנושיות?

 

ו/או

 

2.

רבנים בעלי כוונות טובות לא הבינו שבתורה אין רמזים ואין סודות והם למעשה 'פיצחו' פסוקים תמימים שמעולם לא הועמסו בשום רובד עמוק של משמעות. אפשרות זאת היא בעייתית במיוחד משום שהרבנים מעולם לא הבדילו בין התובנות ה'מדעיות' שהם הצליחו לסחוט מהמקראות לבין ההלכות שהם למדו מאותם הפסוקים בדיוק באותן השיטות. לא זאת בלבד אלא שהם נוקטים באותו טון סמכותי וחסר היסוס גם כשהם דנים בהלכות וגם כשהם עוסקים בספקולציות חסרות כל שחר, דוגמת אלו שצצות ועולות במחלוקת על מקור הגשמים. הרבנים נכשלו כשלון חרוץ כל אימת שהם ניסו לחשוף סודות 'מדעיים' באמצעות כלים תורניים וקשה לראות מי יכול להבטיח לנו שההלכה הרבנית, בניגוד ל'מדע' הרבני, דווקא כן נהנית מתוקף אלוהי ומקורה אינו רק בלהיטותם של רבנים אינטרסנטיים שראו צל רמזים כרמזים וצל סודות כסודות.

 

ו/או

 

3.

הרבנים לא פעלו בתום לב ובמקום לחלץ את ההלכות מהמקראות הם עיגנו במקראות את הלכות שהם המציאו לצרכיהם. לא כולם חשודים עלי בהונאה זדונית וייתכן שחלקם ניסה לבסס בכתובים הלכות מקובלות שהומצאו דור אחד או שניים קודם לכן ואחרים סתם סונוורו מהכוח שניתן להם ובהתלהבותם הם העניקו להלכות שנראו להם הגיוניות ומתאימות את הילת הקדושה שחסרה להם מלכתחילה.  

 

אף שרבים ניסו, אין באמת שום דרך הגיונית להפוך את המחלוקת שהעסיקה את רבי אליעזר ורבי יהושע לאלגוריה, משל, דיון רוחני או דברים נשגבים בעומקה של תורה. שני הרבנים הגדולים עסקו בהבל טהור והעובדה שהספקולציות חסרות השחר שלהם הפכו לנכס צאן ברזל של הדת הרבנית מטילה צל כבד על היהדות הרבנית כולה. אדם שנכשל בהבנת הנקרא צריך להשפיל את מבטו ולהנמיך את קומתו אבל הרבנים, בלי למצמץ, ממשיכים ללמד בישיבותיהם את האיוולות המדעיות שכביכול התקבלו בשרשרת המסירה וכביכול חולצו מהרמזים והסודות ששובצו בתורה. לצידם הן מלמדים גם את ההלכות שהתקבלו באותה שרשרת מסירה ונסחטו מאותם רמזים וסודות. האם לא הגיע הזמן שהעולם התורני יוותר על ה'מדע' שאבד עליו הכלח וישקול להתפטר גם מההלכות שנלמדו מאותם המקורות בדיוק באותם הכלים? 

 

מיתוס 'התורה שבעל פה'

 

כשם שרק מחללי שם שמים מסוגלים לטעון שהגבורה אחראית לידע ה'מדעי' של רבי אליעזר ורבי יהושע כך יקשה על שומרי האמונים להאשים במחדל את שרשרת המסירה שגלגלה את התורה שבעל פה מדור לדור, מימיו של משה רבינו במאה הארבע עשר לפני ספירת העמים ועד לימיו של רבי יהודה הנשיא כ-1,500 שנה מאוחר יותר. ברור מעל לכל ספק ששני הרבנים הגדולים אחזו בדעות מדעיות שגויות שלא יכלו לנבוע מהאל האמיתי, אם אמנם יש אל כזה, ולכן הדעות הללו היו חייבות להסתפח לתושב"ע מתי שהוא לאחר ימיו של משה. אם המידע חסר הערך נטמע ביהדות לאחר מעמד הר סיני הוא חושף קן צרעות מסוכן ומטריד. אפילו אם רק דעה אחת הסתפחה לתושב"ע במהלך מסירתה, איש כבר לא יוכל להבטיח לנו שגם אמונות ודעות אחרות לא מצאו דרך להשתלב בתורה שכביכול ניתנה למשה היישר מפי הגבורה. ברגע שגילינו מסתננת אחת לעולם לא נוכל להיות בטוחים שהדת לא אימצה הרבה מסתננים נוספים ושהאמונות שלנו אינן נשענות על תורות זרות ואמונות טפלות שהרבנים גררו מהרחוב, גיירו והפכו לנכס צאן ברזל של הדת היהודית.

גם את ההלכות וגם את התובנות ה'מדעיות' הרבנים הצליחו לחלץ מהמקראות בעזרת 'התורה שבעל פה', שאם לא כן היה יוצא שהם אומרים דברים מדעת עצמם ולא מתלמודם - בסתירה להצהרתו של רבי אליעזר 'ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם'[לו]. שני הרבנים תלו את דבריהם באסמכתאות מקראיות ונראה שהם האמינו באמת ובתמים שעל הר סיני האל הסביר למשה שהעננים הם מעין נאדות שמתמלאות ממימי האוקיאנוס / המים העליונים ושאת האמת הגדולה הזאת הוא הצפין בתורתו באמצעות רמזים שלימים הם עצמם הצליחו לפצח ולפענח. היום כבר ברור שיכולת הפיצוח שלהם היא מאד לקויה ורבים היו רוצים להעלים את דבריהם המביכים. ואולם, לתורה שבעל פה יש כבוד עצמי והיא אינה מתירה לגחמות הרבניות לקבוע את תכולתה - להעמיס עליה דעות ואמונות שמתאימים לאג'נדה הרבנית ולשלול ממנה את ההבלים שהיא נשאה עימה במשך מאות רבות של שנים. כל מה שנראה כמו ברוז, מתנהג כמו ברוז ועושה קולות של ברוז הוא ברוז. באותו אופן, כל אמירה שיצאה מפי רב חשוב, שמשמשת במחלוקת רבנית ונתמכת באסמכתאות מקראיות היא חלק מהתורה שבעל פה וכל מי שמנסה להרחיקה משם מסתכן בפתיחת הדלת להדחות נוספות – אולי אפילו של אמירות תורניות שמביכות אותנו יותר מאשר אותו.

 

מיתוס 'תקפותו של הדרש הרבני'

 

הרבנים מאמינים שלתורה יש ארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד והיא נוסחה כך שברובד הדרש ניתן יהיה ללמוד את האמת האלוהית על ידי הסקת דבר מתוך דבר. למשל, מידת הקל וחומר מאפשרת ללמוד את דינו של מקרה חמור מהדין שחל במקרה קל ממנו[לז] וכל אדם בר דעת יסכים שמדובר בכלל הגיוני וסביר. כמו מידת הקל וחומר ישנן עוד מספר מידות שאינן חורגות ממגבלות ההיגיון והטעם הטוב והמשתמש בהם לא בהכרח מגמד את תדמיתו. עם זאת, ההגיון לא הצליח לבלום את היומרות הרבניות ועד מהרה חכמינו החלו להעניק לעצמם חרויות דרש בלתי מוגבלות שאפשרו להם לדרוש לצרכיהם כל ביטוי, מילה, אות וזיז שהם מצאו במקראות[לח]. 

 

ניקח כדוגמה את הדמיון הקלוש בין המילה 'יָזֹקּוּ' בפסוק הלא ברור בספר איוב, 'כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ', למילה 'זיקא', שמשמעותה בארמית היא כנראה 'נאד'. הפרשנים אמנם קישרו את המילה 'יָזֹקּוּ' לזליפה, זיקוק, נזילה ויציקה אבל זה לא הפריע לרבני התלמוד ללמוד מהדמיון המקרי בין שתי מילים לא קשורות שהעננים הם מעין נאד שמקבל לתוכו את המים העליונים. שוב אנו מגלים שמדרש אינו חייב דבר לתכתיבי הדקדוק ולחוקי ההיגיון ודי לו אם הוא מאמץ לעצמו איזה שהוא כלל שרירותי שמקפיד לספק לרבנים את כל מאוויהם.     


בדומה, גם האקרובטיקה הבאה אינה יכולה שלא למרוח הבעת תימהון על פנינו:

 

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתוב 'חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' וכתוב בפסוק מקביל, 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' קח את האות 'כף' שבנוסח אחד והצב אותה עם האות 'ריש' בפסוק השני וקרא בפסוק השני 'חכשרת', כלומר, הכשרת המים היא בעובי השחקים.

 

האם האל באמת רצה שנלמד אמיתות חדשות על ידי סירוס מושג חסר משמעות שהתקבל על ידי הזזת אותיות ממילה אחת לשנייה? אני הייתי נוטה לייחס לטעות אנוש את ההבדל בין הפסוקים:

 

'וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ         סְבִיבֹתָיו  סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' (שמואל ב')

' יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' (תהילים)

 

ולבטח לא הייתי מנסה לשעבד את הטעות לצרכיי, ביחוד כאשר המילה 'חכשרת' אינה ממלאת שום תפקיד בשפה העברית וזכות קיומה היחיד נגזר מכך שהיא עלולה להזכיר למישהו את המילה 'הכשרת' וללמדו את הכלל השגוי שהכשרת המים, היינו המתקתם, מתבצעת בשחקים.

שתי הדוגמאות הללו מלמדות אותנו שלא האל הוא זה שהחדיר את הדרש לתורתו ואת האצבע המאשימה יש להפנות לרבנים שהמציאו את רובד הדרש 'יש מאין'. אף אל נורמטיבי לא היה מטעין את המילה התמימה 'יָזֹקּוּ' במשמעות של 'נאד' רק משום שהיא מזכירה במעומעם את המילה הארמית 'זיקא' ואף אל שמכבד את עצמו לא היה מעביר אותיות ממילה למילה כדי ליצור את המילה הסתמית 'חכשרת' שדומה במקצת למילה 'הכשרת'. אלו הם תרגילים רבניים מובהקים שנועדו לבסס דעות ותובנות שלימים תתגלנה כחסרות כל ערך. העננים אינם נאדות ומימי האוקיאנוס אינם 'ממתקין בעבים'. הרבנים פשוט ניצלו לרעה את סמכותם וסחטו את המשמעויות הרצויות להם מפסוקים תמימים שמעולם לא עשו להם כל רע. גם כאן עלינו לשאול אם מדובר בשני מקרים חריגים או שזאת נורמה רבנית מקובלת שמטילה צל כבד לא רק על יושרם של הרבנים אלא גם על תקפותן של ההלכות שנסחטו מהמקורות על ידי חכמים שתמיד הצליחו למצוא בהן בדיוק את מה שהם במקרה חיפשו.   

 

מיתוס 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם'

 

אנשי הגילדה הרבנית מתעקשים לטעון שהרבנים לעולם אינם טועים ואם הם נוקטים בעמדות מנוגדות הרי זה משום שהתורה היא כפטיש שמפוצץ סלע ו'מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים'[לט]. מכאן קצרה הדרך לטיעון ש'שבעים פנים לתורה'[מ] וכל חכם חושף בדבריו רק חלק מאותם שבעים הדרכים להבנת הנקרא ולא את האמת האלוהית המלאה והשלמה. רבנים שונים מתייחסים לבעיה מנקודות מבט שונות ולכן הם אינם סותרים האחד את השני וניתן לומר 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן'[מא], כל זאת בהנחה שהתמונה הגדולה תכשיר בסופו של דבר את כל העמדות הרבניות גם יחד.

טיעון זה מתנפץ לשבעים רסיסים כשבמקום לדון בסוגיות הלכתיות, אותן אין לנו שום דרך לבדוק באמצעים אמפיריים, הרבנים החליטו לדון בשאלות עובדתיות לגביהן אין היום כבר שום צל של ספק. למחזור הגשמים אין 'שבעים פנים' לגיטימיים אלא פן אחד נכון ושישים ותשע פנים שגויים ואוויליים, ששנים מהם מצאו את יצוגם בדבריהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. מסתבר ששבעים הפנים של התורה אינם יכולים לשמש כמטריה לכל ספקולציה רבנית ובמקרים רבים הרבנים דלו מעומקיה, רמזיה וסודותיה של התורה רק את הדעות שעשו אותם לחוכא ואיטלולא בעיניהם של אלו שאינם שותפים לבוז שאבירי האמונה רוחשים כלפי המדע והמחקר.

במקרה שלפנינו אנו יכולים להשוות את דבריהם של שני החכמים מול המציאות הריאלית ולגלות שלא תיתכן שום אמת גדולה ומקיפה שמסוגלת להכשיר את הספקולציות של רבי אליעזר ורבי יהושע. שניהם אוחזים בדעת שווא ושניהם מוכיחים שלעיתים 'אלו ואלו דברי אלוהים זחוחים הם'. חכמי התלמוד הרבו להלהיג בנושאים עובדתיים ו'מדעיים' שהיום כבר אינם נמצאים במחלוקת ושאיש כבר אינו מסוגל לייחס למישור האלגורי, לעומקי התורה, לפנימיותה, לסודותיה או למימדיה הרוחניים. כיוון שבמחלוקת עובדתית שתי דעות שונות אינן יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת עלינו להסיק שבכל פעם שהגדולים החליטו להתחכם בנושאים מדעיים לפחות אחד מהם טעה לחלוטין. לא היינו מתרעמים יתר על המידה אם החכם היה מסתפק בהצהרת שווא סתמית אבל ברגע שהוא סמך את דבריו על אסמכתאות מקראיות הוא למעשה עבר על האיסור 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'[מב] ויש לשער שהוא כבר נקרא לתת את הדין על כך בבית דין שמימי כלשהו.

 

שוב עלינו לשאול: אם קיימים מקרים בהם הסיסמה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם' הופכת לבדיחה האם נוכל להמשיך ולתרץ באמצעותה את המחלוקות ההלכתיות שמציפות את ארון הספרים היהודי? האם לא סביר יותר להניח שמאחורי המחלוקות אין שום אמת אלוהית מקיפה אלא אוסף של דעות ומסורות שכל אסכולה רבנית פיתחה לעצמה במהלך שנות התגבשותה של הגילדה הרבנית?    

 

מסקנות

 

תוך כדי דיון בשאלה מדעית די טריוויאלית, חכמי התלמוד הצליחו לחשוף כמעט את כל החוליים של הדת היהודית. הרבנים שבאו אחריהם ניסו למהול את הבושה במבול של מלל אבל אף מידה של תרצנות אינה יכולה להעלים את המסקנות הבאות:

 

1.

הרבנים ניסו להבין את רצונותיו של האל מחד, ואת סודות הבריאה ומסתורי הטבע מאידך, אך ורק באמצעות טקסטים מקראיים בהם אמורים היו להיות מוצפנים אמיתותיו של בעל כל האמיתות. בהקשר המדעי הם הצליחו לסחוט מהפסוקים אך ורק את התורות המדעיות השגויות של תקופתם, כמו למשל שהיבשה מוקפת באוקיאנוס ששוליו נושקים לפאות הרקיע הקשיח ושעננים הם מעין נאדות שמתמלאים במים עליונים, או לחליפין, במי אוקיאנוס שמתמתקים תוכם. הממצאים הללו תואמים להשקפת העולם הפרימיטיבית והלא מדעית שרווחה בקרב אנשים שמעולם לא טרחו לבזבז את זמנם על לימודים לא-תורניים[מג]. כיום אין לדעות הללו שום ערך.

 

2.

את דעותיהם השגויות רבי אליעזר ורבי יהושע ביססו על פסוקים תנכיים שאת רזיהם וסודותיהם הם כביכול הצליחו לפצח. כל חכמי התלמוד הנפיקו לנו הלכות שנלמדו באותם הכלים, מאותם הפסוקים ובעזרת אותה תורה שבעל פה. משתמע מכך שהתושב"ע העבירה לחכמים גם מידע שגוי, שכמובן לא יצא מפי הגבורה. השגיאות שאנו מגלים בתורה שבעל פה מחשידות את כל ההוראות שכביכול הועברו באמצעותה ולכן אין לייחס לאף דעה רבנית מקור אלוהי כלשהו.

 

3.

הרבנים ביססו את תובנותיהם המדעיות על ספר שכביכול נכתב על ידי האל, או בהשראתו. טעויותיהם מלמדות שהאל אינו המקור לכל פסוקי המקרא או שהרבנים לא הבינו את המקורות או שהרבנים פעלו בחוסר תום לב ועיגנו בפסוקים את הדעות וההוראות שהתאימו לצרכיהם (או כל השלושה גם יחד).

 

4.

הרבנים הצליחו לסחוט מהדרש הרבני הוכחות לדעות השגויות שהם הביעו במחלוקת על מקור הגשמים. משתמע מכך שהדרש הוא כלי שרת שמאפשר לרבנים לעגן בכתובים כל גחמה שעולה על דעתם ואין להתייחס ברצינות לאף הוראה רבנית שנלמדת במידות דרש לא לוגיות שהרבנים המציאו לצרכיהם, דוגמת ריבוי ומיעוט, לשון נופל על לשון, גימטריה, נוטריקון ואפילו גזירה שווה.

 

5.

המחלוקת על מקור הגשמים התמקדה בשאלה עובדתית שאינה מאפשרת יותר מעמדה נכונה אחת. נגזר מכך שאת דעתו של לפחות אחד מהרבנים לא ניתן לייחס ל'אלוהים חיים' כלשהו. התקדים של שני הרבנים הגדולים מלמדנו שאפילו גדולי הדור מסוגלים  לטעות ולכן אין ספק שגם רבנים פחות מרכזיים טעו לעיתים בהבנת הנקרא ופה ושם התגנבו לשיח התלמודי גם דעות חסרות שחר, בסיס או תוקף[מד]. דעות שווא אלו מחייבות אותנו לבדוק שוב את תקפותן של כל האמירות הרבניות ולפסול את כל אלו שמהוות סכנה ברורה ומיידית ושעל ראשה מתנוסס דגל הזהרה אדום.

 

לדת היהודית מגיע שיפוץ כללי במהלכו נשליך לפח את כל הרבדים הבלויים והמרופטים שבני אדם בורים ואינטרסנטיים העמיסו עליה ונטעין אותה באמיתות של המדע המודרני ובמוסר ההומניסטי ליברלי שאומץ על ידי כל האנושות השפויה[מה]. 

 

 

 



[א]             

ברכות כח:ב

[ב]             

אריסטו, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, כ-250 שנה לפני שרבי אליעזר ורבי יהושע החליטו להתמודד עם סוגיית ירידת הגשמים, קבע שהגשם נוצר בעת שאויר חם מתקרר והופך למים שיורדים מטה בצורה של גשם (אריסטו, הפיזיקה, ספר II חלק 8; מטאורולוגיה, ספר I חלקים 9-14).

[ג]              

סוטה מט:ב

[ד]              

משנה, מסכת אבות, ה:כב

[ה]             

ראו המאמר 'תנורו של עכנאי'

[ו]              

בראשית ב:ו

[ז]              

דברים יא:יא

[ח]             

איוב לו:כז

[ט]             

שמואל ב' כב:יב. את המילה 'חַשְׁרַת' מסביר רש"י בפירושו לפסוק זה: "חשרת - לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט:ב). וכן הוא אומר באגדות הרבה: חושרין אותו בכברה. ויש לפתור 'חשרת', לשון 'קשר', שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה (מלכים א' ז:לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד."

[י]              

איוב ה:ט

[יא]            

איוב ה:י

[יב]            

ישעיה מ:כח

[יג]             

תהילים סה:ז

[יד]             

תהילים כד:יג

[טו]            

דברים כח:כד

[טז]            

תהילים יח:יב

[יז]             

שמואל ב' כב:יב

[יח]            

תהילים כד:יג

[יט]            

תענית ט:ב

[כ]              

דניאל ז:יג

[כא]            

תהילים קלה:ז

[כב]            

בראשית רבה יג:יא

[כג]             

ראו הערך 'גשם' בויקיפדיה

[כד]            

ראה המאמר 'תמונת העולם המסורתית'

[כה]            

בראשית א:ו-ז

[כו]             

בראשית א:ט-י

[כז]             

'דכולא עלמא נמי מקיף אוקיינוס'

עירובין כב:ב

[כח]            

בראשית רבה יג:יב

[כט]            

ראה הערך 'פרקי דרבי אליעזר' בויקיפדיה וראה גם ילקוט שמעוני, תהלים, פרק קד, רמז תתסב

[ל]              

איוב לז:ו

[לא]            

תהילים קד:ג

[לב]            

ישעיה מ:כב

[לג]             

פרקי דרבי אליעזר, פרק ג

[לד]            

הספר 'פרקי דרבי אליעזר' נכתב כנראה מאות שנים לאחר ימיו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס והוא נקרא על שמו של החכם התלמודי רק כדי להעניק לספר יותר מהימנות ותהילה מכפי שמגיע לו.  

[לה]            

משה, מן הסתם, נדרש ללמוד את כל ארבעת רבדי התורה שבכתב שאם לא כן הוא, והרבנים שבהמשך קיבלו את התורה שבעל פה בשרשרת המסירה, לא היו מסוגלים לעגן בכתובים את הדרישות שהאל דורש מבני האדם.

[לו]             

סוכה כח:א

[לז]             

למשל: ידוע לנו שאדם ששואל בהמה מרעהו חייב בתשלום כשנשברות צלעותיה של הבהמה וכאשר היא מתה אבל מניין אנו לומדים שהשואל חייב בתשלום גם אם הבהמה נגנבת או הולכת לאיבוד? זאת לומדים מכלל הקל וחומר - אם פוטרים שומר בשכר משבר צלעות או מוות ומחייבים אותו בעת גניבה או אובדן אזי שבמקרה של שואל בהמה, שחייב בתשלום בעת שבר צלעות ומוות, מידת הקל וחומר מחייבת שהוא יהיה חייב בתשלום גם כאשר הבהמה נגנבת או אובדת. (בבא מציעא צה:א)

[לח]            

ראו המאמר 'הרבנים והדרש הפראי'

[לט]            

סנהדרין לד:א

[מ]             

ראו המאמר 'שבעים פנים בתורה למהלכו של ביטוי' מאת פרופסור חננאל מאק באתר 'גמראנט'.

[מא]            

עירובין יג:ב, גיטין ו:ב וראו המאמר 'מצא רב אביתר את אליהו הנביא'

[מב]            

ראה הערך 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' בויקיפדיה

[מג]            

שום מידה של לימודי חול לא הייתה חושפת את רבני התלמוד לתובנות המדעיות של ימינו אבל מלומדי אותה התקופה בכל זאת הכירו את המדע האריסטוטלי והבינו, פחות או יותר, את מחזור הגשמים.  

[מד]            

ראו המאמר 'חוק אביר השלישי'

נקרא 4161 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

12 תגובות