Skip to content

1VSDAT

שלישי, 01 מרס 2016 18:20

האם כך אמורים להראות דברי אלוהים חיים? (נערך מחדש)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

הרבנים מאמינים שכל האמיתות האלוהיות כבר הוצפנו בתורה ונחשפו על ידי חכמי התלמוד. הם טועים. מסתבר שהאל 'הצפין' בתורתו רק אמיתות מדעיות חסרות כל שחר והרבנים לא הצליחו לדלות מהמקראות דבר זולת הבלים תקופתיים, ידע מיושן ואמונות טפלות. במאמר זה אני מראה כיצד שני גדולי ישראל, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, פיצחו את הרמזים שהאל שתל בתורתו וחשפו לא יותר מאשר דעות שעלולות לגרום לכל ילד בכיתה ה' להתפתל מאי נוחות. רבנים שנכשלו בהבנת הנקרא אינם יכולים לצפות שנקבל את שאר דבריהם כאמת מקודשת ובמאמר זה אני שואל אם הטעויות העובדתיות של חכמי התלמוד אינן כורתות את הענף עליו יושבים כל רבני ימינו ואם הסתירות שהמציאות מטיחה בעולם הרבני אינן שוללות את תקפה של הדת היהודית כולה.           

 

 

איך מגיעים המים לעננים?

 

בואו נדמיין שאנחנו חיים בשולי השוליים של האימפריה הרומית והקדשנו את כל חיינו ללימוד ושינון טפלויות שמעסיקות אך ורק ענקי רוח דלי-ידע שכמונו. מה נעשה אם לפתע נרצה להבין מהיכן מגיעים מי הגשמים? האם ננסה להסיק, בעזרת נסיוננו והגיוננו, את החוקיות שמשפיעה על מחזור הגשמים? כמובן שלא. רבי אליעזר הרי כבר אסר לדורות את השימוש בהיגיון הפילוסופי בעת שציווה על תלמידיו 'מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים'[א]. האם נלך להתייעץ במלומד יווני שמכיר את ההתורה הפיזיקלית של אריסטו[ב]? חס וחלילה. לא מהגויים תבוא לנו הישועה, בייחוד לאור העובדה שהרבנים קבעו: 'ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית'[ג].

 

מניין, אם כן, יבוא עזרנו? כיצד נוכל להבין את נפלאות הבריאה וסתרי הנהגת העולם? התשובה ברורה כשמש: את האמת כולה ניתן למצוא רק בתורה, כפי שהסביר בן בג בג הזקן כשאמר 'הֲפָךְ בָּהּ (בתורה) וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא (שהכל) בָהּ'[ד]. הגויים אולי נזקקים לממצאים אמפיריים ולהגיון האנושי אבל לנו אין כל צורך באמצעים עקיפים מעין אלו. לנו ניתנה תורה אלוהית בה הוצפנו רמזים שפיצוחם מאפשר לרבנינו להבין את מחשבותיו וכוונותיו של מי שברא את הטבע וקבע את חוקיותו. צור ישראל וגואלו הטמין בתורה שבכתב את כל הידע שהאנושות כבר גילתה ושהיא עוד עתידה לגלות ונתן לנו תורה שבעל פה שאפשרה לרבנינו לחלץ מהכתוב את האמיתות האלוהיות ולהעבירן מדור לדור, מרב לתלמידו, עד  שהן הגיעו לידיהם הבוטחות של רבי אליעזר ורבי יהושע, שני ענקי רוח שבסיפור אחר הצליחו לגרום לבורא העולם לעשות כרצונם ולשנות למענם את חוקי הטבע[ה]:     

 

רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' [ו].
אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן?
אמר לו (רבי אליעזר): ממתקין (הם נעשים מתוקים) בעבים.

רבי יהושע אומר: כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר 'לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם'
[ז].

(שואלים:) אלא מה אני מקיים (לפי שיטה זאת איך ניתן לפרש את הביטוי) 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ'?

(משיבים:) מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר, שנאמר 'יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ'[ח] (וכיוון שבארמית מובן המילה 'זיקא' הוא 'נאד' לומדים מכאן שהעננים הם מעין נאד שמקבל לתוכו את המים העליונים). ומנוקבות הן (הנאדות, העננים) ככברה ובאות ומחשרות (מזילות) מים על גבי קרקע שנאמר, 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[ט] ואין בין טיפה לטיפה אלא כמלא נימא ללמדך שגדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר 'עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר'[י] וכתיב 'הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ'[יא] וכתיב להלן (במקום אחר) 'הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתו'[יב] וכתיב (בהקשר לירידת גשמים) 'מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה'[יג] (ומשתמע מכל זה שגם פלא ירידת הגשם הוא דבר גדול עד אין חקר, כבריאת העולם).

(שואלים:) כמאן אזלא (כמו מי הולך) הא דכתיב (הפרוש של המונח 'מֵעֲלִיּוֹתָיו' בפסוק) 'מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו'[יד] ואמר (פרש) רבי יוחנן: מעליותיו של הקדוש ברוך הוא (ויש לשאול לשיטתו של מי הוא הלך)?
(משיבים) כמאן (כמו) כרבי יהושע (שאמר שמי הגשמים באים מהמים העליוניים).

(שואלים:) ורבי אליעזר (מה הוא אומר על כך)?
(משיבים: הוא חשב) כיון דסלקי להתם (עולים למעלה, העננים) 'משקה מעליותיו' קרי להו (אומרים עליהם). דאי לא תימא הכי (שאם לא כך כיצד, נפרש את הפסוק) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ'
[טו]? 'אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם' היכי משכחת לה (האם נמצא שם)? אלא כיון דמדלי להתם (שנאמר שם, על האבק) 'מִן הַשָּׁמַיִם' (למרות שמקור האבק בארץ ולא בשמים) קרי ליה הכא נמי (קרא עליהם גם כאן, 'מִן הַשָּׁמַיִם' אף שבמקור הם עלו ממימי האוקיאנוס) כיון דסלקי להתם (שעלו לשם, לשמים) - 'מֵעֲלִיּוֹתָיו' קרי ליה (הם נקראו).

(שואלים) כמאן אזלא (לשיטתו של מי) [הא] דאמר (מה שאמר) רבי חנינא: (כתוב) 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת' (ו)מי גרם לאוצרות שיתמלאו בר? (התשובה היא ה)תהומות?
(משיבים:) כרבי אליעזר (שגרס שהגשמים באים מהמים התחתונים).
(שואלים:) ורבי יהושע (מה הוא אומר על הפסוק הזה)?
(משיבים:) (רבי יהושע סבר) ההוא (שהפסוק מדבר) בברייתו (בריאתו) של עולם (שאז כל המים היו בתהומות).

 

...

 

אמר מר (החכם, רבי אליעזר) ממתקין הן בעבים.
(שואלים:) מנליה (מניין לו שכך הוא)?

(משיבים) (ש)דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתיב (כתוב) 'חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[טז] וכתיב (כתוב, בפסוק מקביל) 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[יז].

 

שקול כף (קח את האות 'כ' במילה 'חֶשְׁכַת') ושדי אריש (ושים אותה עם האות 'ר', במילה 'חַשְׁרַת') וקרי ביה (ותקבל, את המילה) 'חכשרת' (ממנה, אם רוצים, ניתן ללמוד שהכשרת המים נעשית בעובי השחקים).

 

(שואלים:) ורבי יהושע,  בהני קראי מאי דריש (את המקרא הזה, כיצד הוא דורש)?
(משיבים:) בהו סבר לה כי הא דכי אתא (הוא סבר לו כמשתמע מהסיפור הבא:) רב דימי (לאחר שבא לבבל מארץ ישראל) אמר: אמרי במערבא (אומרים במערב, היינו בארץ ישראל) נהור ענני - זעירין מוהי (כשהעננים בהירים – מעטים המיים שבהם), חשוך ענני - סגיין מוהי (חשוכים העננים – מרובים מימיהם. יש לפרש זאת כך: כשיש 'חשכת מים' בעננים יש גם 'חשרת מים', היינו זרם מים, בגשמים שיוצאים מהעננים הללו).


(שואלים:) כמאן אזלא הא דתניא (כשיטת מי הולכת הסוגיה ששנויה:) מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן מי גשמים שנאמר 'מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ'
[יח].

(משיבים:) כרבי יהושע.

(שואלים:) ורבי אליעזר (מה הוא אומר על כך)?

(משיבים:) ההוא (הכתוב) במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא הוא דכתיב (הוא מדבר, ולכן הוא אינו עוסק במיים של מעלה).[יט]

 

את הדיון הפורה הזה המשיכו רבי יוחנן, שדבק בשיטתו של רבי יהושע, ורבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) שתמך בשיטתו של רבי אליעזר:

 

(מחלוקת בין) רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

 

רבי יוחנן אמר: אין עננים (באים) אלא מלמעלה (מהשמים) שנאמר 'וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא' [כ].

ר"ש (רבי שמעון) בן לקיש אמר: אין עננים (באים) אלא מלמטה שנאמר 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ'[כא].

 

על דעתיה (לשיטתו של) דרבי יוחנן: (דומה הדבר) לאחד שכבד את חבירו חבית של יין וקנקנה (האל נתן לבני האדם גם את הגשמים וגם את העננים באמצעותם הוא מוריד את הגשמים).

 

ר"ש (רבי שמעון, בן לקיש) אומר: (דומה הדבר) לאחד שאמר לחבירו הלוני סאה של חטים. א"ל (אמר לו, החבר): הבא קופתך ובא מדוד. כך הקב"ה אומר לארץ: אייתי ענניך (הביאי עננייך, מלמטה למעלה) וקבל מטר.[כב]

 

הקטעים הללו מטיחים בפנינו את העולם הקסום של הרבנים בו כל סוגיה טריוויאלית גוררת עימה שטפונות אדירים של להג חסר כל ביסוס או משמעות. בעולם האמתי אויר חם גורם ליצירת אדים שעולים ומתקבצים לעננים. בעננים האדים מתעבים לטיפות זעירות שמתלכדות עם טיפות זעירות אחרות ליצירת טיפות גדולות שנופלות ארצה מכובד משקלן[כג]. במציאות הריאלית מחזור הגשם אינו 'פלא' והוא לבטח אינו 'דבר גדול עד אין חקר, כבריאת העולם'. זהו תהליך פיזיקלי פשוט שמוכר לכל מי שמקדיש ללימודי ליבה יותר משעה שבועית אחת. הבעייה היא שהרבנים מעולם לא האמינו בלימודי חול והם תמיד ניסו למצוא תשובות לכל השאלות שהטרידו את מנוחתם בפשטיו, דרשיו, רמזיו וסודותיו של ספר הספרים. למרבה המבוכה, הספר הזה, על כל רבדיו, תמיד סיפק להם רק אסמכתאות חסרות כל שחר שגרמו להם לעשות צחוק מעצמם ואילצו את ממשיכי דרכם לחפש את התירוצים שיטשטשו את הבושות שגדולי ישראל השאירו במקורותינו.

 

הסבר המחלוקת

 

לנו קשה לקבל את העובדה שכל דמיון בין העולם המוכר לנו לעולם שהצטייר בדמיונם של רבני עידן התלמוד הוא לא יותר מאשר מקרי בלבד אבל כדי להבין את דברי החכמים עלינו להתעלם מכל הידוע לנו ולאמץ את תמונת העולם הנושנה שעולה מדבריהם[כד]. לשיטתם ביום השני לבריאה האל עשה 'אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ'[כה]. כתוצאה מכך כל המים שביקום נחלקו לשניים – המים העליונים שמעל לרקיע והמים התחתונים שמתחת לרקיע. המים התחתונים נקוו בהמשך 'אֶל מָקוֹם אֶחָד' לו האל קרא בשם 'יַמִּים'.[כו] במקרה זה חכמי ישראל בחרו להעסיק את עצמם בשאלה מאיזה מקור מים מגיעים הגשמים – מהמים העליונים שנלכדו מעל לרקיע או מהמים התחתונים שנקוו ל'ימים'. רבי יהושע פיצח את הרמזים והחליט שהגשמים יורדים מהמים העליונים בעוד שרבי אליעזר הבין מהפסוקים שמי הגשמים באים מהמים התחתונים הנמצאים באוקיאנוס.

 

לכאורה נראה שרבי אליעזר הצליח לחלץ מהפסוקים הסבר שמזכיר במעט את ההסבר המדעי המקובל, שהרי מי הגשמים באמת נוצרים מהתאדות והתעבות של המים התחתונים ואולם, כבכל שאר המקרים, אין שום דמיון אמתי בין סברתם של החכמים לאמת המדעית המוכרת לנו ובמקרה זה ניתן להיווכח בכך במספר אופנים:

 

א.

הגישה המדעית אינה מבחינה בין מים למים ומבחינתה כל המים שעל פני הארץ מתאדים במידה שווה, בין אם הם נמצאים באוקיאנוס ובין אם בימים, אגמים, נהרות, נחלים ואפילו שלוליות. רבי אליעזר, לעומת זאת, אינו מתייחס לנחלי ארץ ישראל, לנהר הירדן, לאגם הכינרת ואפילו לא לים התיכון. לשיטתו מי הגשמים מגיעים רק מהאוקיאנוס, טבעת מים מיתולוגית שאמורה הייתה להקיף את העולם כולו, ככתוב 'ואת כל העולם, גם כן, מקיף אוקיאנוס'[כז].

 

ב.

על פי השיטה המדעית, המלחים אינם מתאדים עם המים ולכן מי האוקיאנוס שמגיעים לעננים הם חסרי מליחות מלכתחילה ואין כל צורך לשוב ולהמתיקם.

 

ג.

המונח 'אֵד' בפסוק 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' אינו מתייחס לאדים, כפי שחלק מפרשני המקרא היו רוצים שנחשוב, אלא לעננים, כמובהר בבראשית רבה, 'חמשה שמות נקראו לו: עב, אד, ענן, ונשיאים חזיז'[כח] מובן זה עולה גם מתרגום אונקלוס שאומר 'ועננא הוה סליק מן ארעא ואשקי ית כל אפי אדמתא' ולפיכך הפסוק 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה' אינו מדבר על אדי מים אלא על ענן שעולה מהארץ ומשקה את כל פני האדמה.

 

ד.

רבי אליעזר והתומכים בשיטתו אינם מתווכחים עם הפירוש שתומכי רבי יהושע נתנו לפסוק 'יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ' ונראה שגם הם חושבים שהעננים הם מעין נאדות שמקבלים לתוכם את מי האוקיאנוס (או את המיים העליונים לשיטתו של רבי יהושע). הוכחה לכך נוכל לקבל גם מהפסוק 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ' בעזרתו ריש לקיש הבין ש'אין עננים אלא מלמטה'. גם הפסוק וגם דבריו של ריש לקיש מלמדים אותנו שבראיית העולם של חכמי התלמוד אדי המים אינם עולים לעננים אלא שהעננים עצמם יורדים אל קצות הארץ, מתמלאים במים ועולים חזרה לרום הרקיע.

 

מול עיניו של רבי אליעזר עמדה, אם כך, תמונה שונה מזאת המוכרת לנו ולכן עלינו להתעלם לחלוטין מכל מה שהמדע המודרני חשף בפנינו ולהיצמד לכתוב בפרקי דרבי אליעזר[כט]:

 

הארץ מאיזה מקום נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד. לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ, שנאמר 'כִּי לַשֶּׁלַג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ'[ל].

 

קורקיסי השמים במימי אוקינוס הם אחוזים שמימי אוקיאנוס עומדין בין קצות השמים ובין קצות הארץ וקצות השמים על מימי אוקיינוס הם אחוזים שמימי אוקיינוס בין קצות ארץ לבין קצות השמים וקצות השמים על מימי אוקיינוס הם פרושים, שנאמר 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו'[לא].

 

תוכן של שמים עולה למעלה כדורם הוא כאהל פרושה קצותיה למטה ותוכה למעלה וכל בני אדם יושבים תחתיה, כך הן השמים – קצתם למטה ותוכן למעלה כאהל, שנאמר 'וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת'[לב][לג]

 

אם גם רבי אליעזר המקורי[לד] החזיק בדעות אלה הרי שהוא אמור היה לחשוב שכיפת הרקיע נושקת לאוקיאנוס שמקיף את הארץ השטוחה ולכן העננים שנעים על פני הרקיע יכולים להתקרב לאוקיאנוס ולדלות את מימיו בדיוק באותו אופן בו הנאד מורד לבאר ומתמלא ממימיה. לאחר שהעננים מתמלאים במי האוקיאנוס, הם ממשיכים לנוע על פני הרקיע בנשאם עימם את המים שבקרבם. לאחר שהם עולים לשחקים המים המלוחים הופכים למתוקים ובשלב מסויים האל גורם למים המתוקים להשתחרר מהענן ולהוריד גשם על פני הארץ.

אנו יכולים, אם כן, להניח שהן לשיטתו של רבי יהושע והן לשיטתו של רבי אליעזר העננים הם מעין כדים שמתמלאים במים, נעים עימם על פני הרקיע ושופכים אותם על הארץ במקום שהצטוו לעשות זאת על ידי האל. לשיטתו של רבי אליעזר הכדים הללו שואבים וממתיקים את מי האוקיאנוס בעוד שלשיטתו של רבי יהושע הם מתמלאים מהמים העליונים, המתוקים מאליהם.

 

קריסתם של המיתוסים הרבניים

 

העיקר השמיני מבין שלוש עשר העיקרים של הרמב"ם קובע 'כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבינו עליו השלום כולה מפי הגבורה' וכן 'פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה', כלומר האל התגלה בפני משה, הכתיב לו את  התורה שבכתב ולימד אותו תורה שבעל פה (תושב"ע) באמצעותה ניתן לפרש את התורה שבכתב לא רק על פי פשטה אלא גם באמצעות שיטות הדרש והרמזים והסודות שקופלו בה. שתי התורות שכביכול ניתנו בסיני, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אפשרו לרבנים להמיט על עם ישראל אינספור אמונות, הלכות ודעות שהלמו ככפפה את האינטרסים שלהם. את רוב ההוראות הרבניות קשה אמנם להסיק מפשטו של מקרא אבל מי שרוצה יכול להאמין שהן הוצפנו ברבדים העמוקים של התורה הכתובה ועברו במקביל בשרשרת המסירה של התושב"ע ולכן הן מחייבות כאילו יצאו בזה הרגע היישר מפי הגבורה[לה].

 

לנו, ההדיוטות, לעולם לא תינתן ההזדמנות לערער על תקפותן של אמונות, הלכות ודעות רבניות שעברו בעל פה בשרשרת מסירה שפסחה עלינו והוצפנו ברזים וסודות מקראיים שלעומקן אף פעם לא נוכל לרדת. האמונה היהודית גורסת שהרבנים מחזיקים באמת האלוהית האחת, היחידה, השלמה והמושלמת ולכן קול הרב כקול שדי ובכל מקום בו האמת האלוהית מתנגשת באמת האנושית דעתם של הרבנים עדיפה ומכרעת. זאת גם הסיבה שהרבנים מדברים רק במושגים מוחלטים ואיש מהם אינו טורח לסייג את דבריו ובמונחים דוגמת 'להערכתי', 'לעניות דעתי', 'כמדומני', 'כך אני חושב', 'למיטב הבנתי' וכדומה.

 

כל זה טוב ויפה במקרים בהם אין לנו שום דרך לשפוט את קביעות הרבנים אבל מה קורה במקרים בהם המדע כבר מספק לנו תיאוריה שחושפת את החוקיות הטבעית ומפזרת את כל הספקות? אני מניח שאפילו הרב המסור ביותר כבר שמע על מחזור הגשמים והסתגל לרעיון שאין מעלינו אף רקיע ושום מים עליונים. אני אפילו נוטה להאמין שרבנים מעטים בלבד עדיין חושבים שהעננים הם נאדות גדולים ששואבים מים מהאוקיאנוס או שהם 'מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר'. המציאות הריאלית פשוט טופחת על פניהם ולכן קשה לי להבין מדוע רבני ימינו עדיין מאמינים בגדולתם של חכמי התלמוד אף שהללו מעולם לא הצליחו לחלץ מהרמזים שנשתלו בתורה דבר זולת הבלים בהם הם עצמם כבר אינם מאמינים. האם הם אינם מבינים שכשלי ההבנה של הרבנים הקדומים מערערים לא רק את המיתוסים שעומדים בבסיסה של הדת היהודית אלא גם את כל האמונות והדעות שהרבנים הצליחו לחלץ מהמקורות ומי יודע, אולי אפילו את רוב ההלכות שהם הצליחו לכפות עלינו:

 

מיתוס 'כל התורה מפי הגבורה'

 

ברור לחלוטין שלמרות בקיאותם ברזי התורה, רבי אליעזר ורבי יהושע לא הצליחו להבין מהפסוקים מניין באמת מגיעים מי הגשמים והם נאלצו להסתפק בניחושים וספקולציות. שני הרבנים הללו צללו לעומקי התורה, פיצחו את כל הרמזים, חשפו את כל הסודות ובסופו של דבר הצליחו לחלץ מהפסוקים לא יותר מאשר תיאורים מדעיים מיושנים וחסר כל ערך. המבוכה מחייבת אותנו לאמץ אחת או יותר מההנחות הבאות:

 

1.

לא כל התורה היא מפי הגבורה ויש בה פסוקים שנכתבו על ידי בני אדם שהכירו, לכל היותר, רק את האמונות הטפלות של תקופתם. במקרה זה לא נוכל שלא לחשוד במקורם האלוהי של כל שאר פסוקי המקרא ובהמשך גם בקיומו של אותו אל שאפשר לתורה בעלת רכיבים אנושיים להתחזות לתורה אלוהית. אם כזית בשר אוסר עלינו את כל קנקן החלב כיצד נוכל להאמין במקורו האלוהי של ספר שמכיל ולו פסוק אחד שנכתב על ידי בני תמותה? איזה תוקף יש לתורה שנמצאו בה עקבות רגליים אנושיות?

 

ו/או

 

2.

רבנים בעלי כוונות טובות לא הבינו שבתורה אין רמזים ואין סודות והם למעשה 'פיצחו' פסוקים תמימים שמעולם לא הועמסו בשום רובד עמוק של משמעות. אפשרות זאת היא בעייתית במיוחד משום שהרבנים מעולם לא הבדילו בין התובנות ה'מדעיות' שהם הצליחו לסחוט מהמקראות לבין ההלכות שהם למדו מאותם הפסוקים בדיוק באותן השיטות. לא זאת בלבד אלא שהם נוקטים באותו טון סמכותי וחסר היסוס גם כשהם דנים בהלכות וגם כשהם עוסקים בספקולציות חסרות כל שחר, דוגמת אלו שצצות ועולות במחלוקת על מקור הגשמים. הרבנים נכשלו כשלון חרוץ כל אימת שהם ניסו לחשוף סודות 'מדעיים' באמצעות כלים תורניים וקשה לראות מי יכול להבטיח לנו שההלכה הרבנית, בניגוד ל'מדע' הרבני, דווקא כן נהנית מתוקף אלוהי ומקורה אינו רק בלהיטותם של רבנים אינטרסנטיים שראו צל רמזים כרמזים וצל סודות כסודות.

 

ו/או

 

3.

הרבנים לא פעלו בתום לב ובמקום לחלץ את ההלכות מהמקראות הם עיגנו במקראות את הלכות שהם המציאו לצרכיהם. לא כולם חשודים עלי בהונאה זדונית וייתכן שחלקם ניסה לבסס בכתובים הלכות מקובלות שהומצאו דור אחד או שניים קודם לכן ואחרים סתם סונוורו מהכוח שניתן להם ובהתלהבותם הם העניקו להלכות שנראו להם הגיוניות ומתאימות את הילת הקדושה שחסרה להם מלכתחילה.  

 

אף שרבים ניסו, אין באמת שום דרך הגיונית להפוך את המחלוקת שהעסיקה את רבי אליעזר ורבי יהושע לאלגוריה, משל, דיון רוחני או דברים נשגבים בעומקה של תורה. שני הרבנים הגדולים עסקו בהבל טהור והעובדה שהספקולציות חסרות השחר שלהם הפכו לנכס צאן ברזל של הדת הרבנית מטילה צל כבד על היהדות הרבנית כולה. אדם שנכשל בהבנת הנקרא צריך להשפיל את מבטו ולהנמיך את קומתו אבל הרבנים, בלי למצמץ, ממשיכים ללמד בישיבותיהם את האיוולות המדעיות שכביכול התקבלו בשרשרת המסירה וכביכול חולצו מהרמזים והסודות ששובצו בתורה. לצידם הן מלמדים גם את ההלכות שהתקבלו באותה שרשרת מסירה ונסחטו מאותם רמזים וסודות. האם לא הגיע הזמן שהעולם התורני יוותר על ה'מדע' שאבד עליו הכלח וישקול להתפטר גם מההלכות שנלמדו מאותם המקורות בדיוק באותם הכלים? 

 

מיתוס 'התורה שבעל פה'

 

כשם שרק מחללי שם שמים מסוגלים לטעון שהגבורה אחראית לידע ה'מדעי' של רבי אליעזר ורבי יהושע כך יקשה על שומרי האמונים להאשים במחדל את שרשרת המסירה שגלגלה את התורה שבעל פה מדור לדור, מימיו של משה רבינו במאה הארבע עשר לפני ספירת העמים ועד לימיו של רבי יהודה הנשיא כ-1,500 שנה מאוחר יותר. ברור מעל לכל ספק ששני הרבנים הגדולים אחזו בדעות מדעיות שגויות שלא יכלו לנבוע מהאל האמיתי, אם אמנם יש אל כזה, ולכן הדעות הללו היו חייבות להסתפח לתושב"ע מתי שהוא לאחר ימיו של משה. אם המידע חסר הערך נטמע ביהדות לאחר מעמד הר סיני הוא חושף קן צרעות מסוכן ומטריד. אפילו אם רק דעה אחת הסתפחה לתושב"ע במהלך מסירתה, איש כבר לא יוכל להבטיח לנו שגם אמונות ודעות אחרות לא מצאו דרך להשתלב בתורה שכביכול ניתנה למשה היישר מפי הגבורה. ברגע שגילינו מסתננת אחת לעולם לא נוכל להיות בטוחים שהדת לא אימצה הרבה מסתננים נוספים ושהאמונות שלנו אינן נשענות על תורות זרות ואמונות טפלות שהרבנים גררו מהרחוב, גיירו והפכו לנכס צאן ברזל של הדת היהודית.

גם את ההלכות וגם את התובנות ה'מדעיות' הרבנים הצליחו לחלץ מהמקראות בעזרת 'התורה שבעל פה', שאם לא כן היה יוצא שהם אומרים דברים מדעת עצמם ולא מתלמודם - בסתירה להצהרתו של רבי אליעזר 'ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם'[לו]. שני הרבנים תלו את דבריהם באסמכתאות מקראיות ונראה שהם האמינו באמת ובתמים שעל הר סיני האל הסביר למשה שהעננים הם מעין נאדות שמתמלאות ממימי האוקיאנוס / המים העליונים ושאת האמת הגדולה הזאת הוא הצפין בתורתו באמצעות רמזים שלימים הם עצמם הצליחו לפצח ולפענח. היום כבר ברור שיכולת הפיצוח שלהם היא מאד לקויה ורבים היו רוצים להעלים את דבריהם המביכים. ואולם, לתורה שבעל פה יש כבוד עצמי והיא אינה מתירה לגחמות הרבניות לקבוע את תכולתה - להעמיס עליה דעות ואמונות שמתאימים לאג'נדה הרבנית ולשלול ממנה את ההבלים שהיא נשאה עימה במשך מאות רבות של שנים. כל מה שנראה כמו ברוז, מתנהג כמו ברוז ועושה קולות של ברוז הוא ברוז. באותו אופן, כל אמירה שיצאה מפי רב חשוב, שמשמשת במחלוקת רבנית ונתמכת באסמכתאות מקראיות היא חלק מהתורה שבעל פה וכל מי שמנסה להרחיקה משם מסתכן בפתיחת הדלת להדחות נוספות – אולי אפילו של אמירות תורניות שמביכות אותנו יותר מאשר אותו.

 

מיתוס 'תקפותו של הדרש הרבני'

 

הרבנים מאמינים שלתורה יש ארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד והיא נוסחה כך שברובד הדרש ניתן יהיה ללמוד את האמת האלוהית על ידי הסקת דבר מתוך דבר. למשל, מידת הקל וחומר מאפשרת ללמוד את דינו של מקרה חמור מהדין שחל במקרה קל ממנו[לז] וכל אדם בר דעת יסכים שמדובר בכלל הגיוני וסביר. כמו מידת הקל וחומר ישנן עוד מספר מידות שאינן חורגות ממגבלות ההיגיון והטעם הטוב והמשתמש בהם לא בהכרח מגמד את תדמיתו. עם זאת, ההגיון לא הצליח לבלום את היומרות הרבניות ועד מהרה חכמינו החלו להעניק לעצמם חרויות דרש בלתי מוגבלות שאפשרו להם לדרוש לצרכיהם כל ביטוי, מילה, אות וזיז שהם מצאו במקראות[לח]. 

 

ניקח כדוגמה את הדמיון הקלוש בין המילה 'יָזֹקּוּ' בפסוק הלא ברור בספר איוב, 'כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ', למילה 'זיקא', שמשמעותה בארמית היא כנראה 'נאד'. הפרשנים אמנם קישרו את המילה 'יָזֹקּוּ' לזליפה, זיקוק, נזילה ויציקה אבל זה לא הפריע לרבני התלמוד ללמוד מהדמיון המקרי בין שתי מילים לא קשורות שהעננים הם מעין נאד שמקבל לתוכו את המים העליונים. שוב אנו מגלים שמדרש אינו חייב דבר לתכתיבי הדקדוק ולחוקי ההיגיון ודי לו אם הוא מאמץ לעצמו איזה שהוא כלל שרירותי שמקפיד לספק לרבנים את כל מאוויהם.     


בדומה, גם האקרובטיקה הבאה אינה יכולה שלא למרוח הבעת תימהון על פנינו:

 

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתוב 'חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' וכתוב בפסוק מקביל, 'חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' קח את האות 'כף' שבנוסח אחד והצב אותה עם האות 'ריש' בפסוק השני וקרא בפסוק השני 'חכשרת', כלומר, הכשרת המים היא בעובי השחקים.

 

האם האל באמת רצה שנלמד אמיתות חדשות על ידי סירוס מושג חסר משמעות שהתקבל על ידי הזזת אותיות ממילה אחת לשנייה? אני הייתי נוטה לייחס לטעות אנוש את ההבדל בין הפסוקים:

 

'וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ         סְבִיבֹתָיו  סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' (שמואל ב')

' יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים' (תהילים)

 

ולבטח לא הייתי מנסה לשעבד את הטעות לצרכיי, ביחוד כאשר המילה 'חכשרת' אינה ממלאת שום תפקיד בשפה העברית וזכות קיומה היחיד נגזר מכך שהיא עלולה להזכיר למישהו את המילה 'הכשרת' וללמדו את הכלל השגוי שהכשרת המים, היינו המתקתם, מתבצעת בשחקים.

שתי הדוגמאות הללו מלמדות אותנו שלא האל הוא זה שהחדיר את הדרש לתורתו ואת האצבע המאשימה יש להפנות לרבנים שהמציאו את רובד הדרש 'יש מאין'. אף אל נורמטיבי לא היה מטעין את המילה התמימה 'יָזֹקּוּ' במשמעות של 'נאד' רק משום שהיא מזכירה במעומעם את המילה הארמית 'זיקא' ואף אל שמכבד את עצמו לא היה מעביר אותיות ממילה למילה כדי ליצור את המילה הסתמית 'חכשרת' שדומה במקצת למילה 'הכשרת'. אלו הם תרגילים רבניים מובהקים שנועדו לבסס דעות ותובנות שלימים תתגלנה כחסרות כל ערך. העננים אינם נאדות ומימי האוקיאנוס אינם 'ממתקין בעבים'. הרבנים פשוט ניצלו לרעה את סמכותם וסחטו את המשמעויות הרצויות להם מפסוקים תמימים שמעולם לא עשו להם כל רע. גם כאן עלינו לשאול אם מדובר בשני מקרים חריגים או שזאת נורמה רבנית מקובלת שמטילה צל כבד לא רק על יושרם של הרבנים אלא גם על תקפותן של ההלכות שנסחטו מהמקורות על ידי חכמים שתמיד הצליחו למצוא בהן בדיוק את מה שהם במקרה חיפשו.   

 

מיתוס 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם'

 

אנשי הגילדה הרבנית מתעקשים לטעון שהרבנים לעולם אינם טועים ואם הם נוקטים בעמדות מנוגדות הרי זה משום שהתורה היא כפטיש שמפוצץ סלע ו'מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים'[לט]. מכאן קצרה הדרך לטיעון ש'שבעים פנים לתורה'[מ] וכל חכם חושף בדבריו רק חלק מאותם שבעים הדרכים להבנת הנקרא ולא את האמת האלוהית המלאה והשלמה. רבנים שונים מתייחסים לבעיה מנקודות מבט שונות ולכן הם אינם סותרים האחד את השני וניתן לומר 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן'[מא], כל זאת בהנחה שהתמונה הגדולה תכשיר בסופו של דבר את כל העמדות הרבניות גם יחד.

טיעון זה מתנפץ לשבעים רסיסים כשבמקום לדון בסוגיות הלכתיות, אותן אין לנו שום דרך לבדוק באמצעים אמפיריים, הרבנים החליטו לדון בשאלות עובדתיות לגביהן אין היום כבר שום צל של ספק. למחזור הגשמים אין 'שבעים פנים' לגיטימיים אלא פן אחד נכון ושישים ותשע פנים שגויים ואוויליים, ששנים מהם מצאו את יצוגם בדבריהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. מסתבר ששבעים הפנים של התורה אינם יכולים לשמש כמטריה לכל ספקולציה רבנית ובמקרים רבים הרבנים דלו מעומקיה, רמזיה וסודותיה של התורה רק את הדעות שעשו אותם לחוכא ואיטלולא בעיניהם של אלו שאינם שותפים לבוז שאבירי האמונה רוחשים כלפי המדע והמחקר.

במקרה שלפנינו אנו יכולים להשוות את דבריהם של שני החכמים מול המציאות הריאלית ולגלות שלא תיתכן שום אמת גדולה ומקיפה שמסוגלת להכשיר את הספקולציות של רבי אליעזר ורבי יהושע. שניהם אוחזים בדעת שווא ושניהם מוכיחים שלעיתים 'אלו ואלו דברי אלוהים זחוחים הם'. חכמי התלמוד הרבו להלהיג בנושאים עובדתיים ו'מדעיים' שהיום כבר אינם נמצאים במחלוקת ושאיש כבר אינו מסוגל לייחס למישור האלגורי, לעומקי התורה, לפנימיותה, לסודותיה או למימדיה הרוחניים. כיוון שבמחלוקת עובדתית שתי דעות שונות אינן יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת עלינו להסיק שבכל פעם שהגדולים החליטו להתחכם בנושאים מדעיים לפחות אחד מהם טעה לחלוטין. לא היינו מתרעמים יתר על המידה אם החכם היה מסתפק בהצהרת שווא סתמית אבל ברגע שהוא סמך את דבריו על אסמכתאות מקראיות הוא למעשה עבר על האיסור 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'[מב] ויש לשער שהוא כבר נקרא לתת את הדין על כך בבית דין שמימי כלשהו.

 

שוב עלינו לשאול: אם קיימים מקרים בהם הסיסמה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם' הופכת לבדיחה האם נוכל להמשיך ולתרץ באמצעותה את המחלוקות ההלכתיות שמציפות את ארון הספרים היהודי? האם לא סביר יותר להניח שמאחורי המחלוקות אין שום אמת אלוהית מקיפה אלא אוסף של דעות ומסורות שכל אסכולה רבנית פיתחה לעצמה במהלך שנות התגבשותה של הגילדה הרבנית?    

 

מסקנות

 

תוך כדי דיון בשאלה מדעית די טריוויאלית, חכמי התלמוד הצליחו לחשוף כמעט את כל החוליים של הדת היהודית. הרבנים שבאו אחריהם ניסו למהול את הבושה במבול של מלל אבל אף מידה של תרצנות אינה יכולה להעלים את המסקנות הבאות:

 

1.

הרבנים ניסו להבין את רצונותיו של האל מחד, ואת סודות הבריאה ומסתורי הטבע מאידך, אך ורק באמצעות טקסטים מקראיים בהם אמורים היו להיות מוצפנים אמיתותיו של בעל כל האמיתות. בהקשר המדעי הם הצליחו לסחוט מהפסוקים אך ורק את התורות המדעיות השגויות של תקופתם, כמו למשל שהיבשה מוקפת באוקיאנוס ששוליו נושקים לפאות הרקיע הקשיח ושעננים הם מעין נאדות שמתמלאים במים עליונים, או לחליפין, במי אוקיאנוס שמתמתקים תוכם. הממצאים הללו תואמים להשקפת העולם הפרימיטיבית והלא מדעית שרווחה בקרב אנשים שמעולם לא טרחו לבזבז את זמנם על לימודים לא-תורניים[מג]. כיום אין לדעות הללו שום ערך.

 

2.

את דעותיהם השגויות רבי אליעזר ורבי יהושע ביססו על פסוקים תנכיים שאת רזיהם וסודותיהם הם כביכול הצליחו לפצח. כל חכמי התלמוד הנפיקו לנו הלכות שנלמדו באותם הכלים, מאותם הפסוקים ובעזרת אותה תורה שבעל פה. משתמע מכך שהתושב"ע העבירה לחכמים גם מידע שגוי, שכמובן לא יצא מפי הגבורה. השגיאות שאנו מגלים בתורה שבעל פה מחשידות את כל ההוראות שכביכול הועברו באמצעותה ולכן אין לייחס לאף דעה רבנית מקור אלוהי כלשהו.

 

3.

הרבנים ביססו את תובנותיהם המדעיות על ספר שכביכול נכתב על ידי האל, או בהשראתו. טעויותיהם מלמדות שהאל אינו המקור לכל פסוקי המקרא או שהרבנים לא הבינו את המקורות או שהרבנים פעלו בחוסר תום לב ועיגנו בפסוקים את הדעות וההוראות שהתאימו לצרכיהם (או כל השלושה גם יחד).

 

4.

הרבנים הצליחו לסחוט מהדרש הרבני הוכחות לדעות השגויות שהם הביעו במחלוקת על מקור הגשמים. משתמע מכך שהדרש הוא כלי שרת שמאפשר לרבנים לעגן בכתובים כל גחמה שעולה על דעתם ואין להתייחס ברצינות לאף הוראה רבנית שנלמדת במידות דרש לא לוגיות שהרבנים המציאו לצרכיהם, דוגמת ריבוי ומיעוט, לשון נופל על לשון, גימטריה, נוטריקון ואפילו גזירה שווה.

 

5.

המחלוקת על מקור הגשמים התמקדה בשאלה עובדתית שאינה מאפשרת יותר מעמדה נכונה אחת. נגזר מכך שאת דעתו של לפחות אחד מהרבנים לא ניתן לייחס ל'אלוהים חיים' כלשהו. התקדים של שני הרבנים הגדולים מלמדנו שאפילו גדולי הדור מסוגלים  לטעות ולכן אין ספק שגם רבנים פחות מרכזיים טעו לעיתים בהבנת הנקרא ופה ושם התגנבו לשיח התלמודי גם דעות חסרות שחר, בסיס או תוקף[מד]. דעות שווא אלו מחייבות אותנו לבדוק שוב את תקפותן של כל האמירות הרבניות ולפסול את כל אלו שמהוות סכנה ברורה ומיידית ושעל ראשה מתנוסס דגל הזהרה אדום.

 

לדת היהודית מגיע שיפוץ כללי במהלכו נשליך לפח את כל הרבדים הבלויים והמרופטים שבני אדם בורים ואינטרסנטיים העמיסו עליה ונטעין אותה באמיתות של המדע המודרני ובמוסר ההומניסטי ליברלי שאומץ על ידי כל האנושות השפויה[מה]. 

 

 

 



[א]             

ברכות כח:ב

[ב]             

אריסטו, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, כ-250 שנה לפני שרבי אליעזר ורבי יהושע החליטו להתמודד עם סוגיית ירידת הגשמים, קבע שהגשם נוצר בעת שאויר חם מתקרר והופך למים שיורדים מטה בצורה של גשם (אריסטו, הפיזיקה, ספר II חלק 8; מטאורולוגיה, ספר I חלקים 9-14).

[ג]              

סוטה מט:ב

[ד]              

משנה, מסכת אבות, ה:כב

[ה]             

ראו המאמר 'תנורו של עכנאי'

[ו]              

בראשית ב:ו

[ז]              

דברים יא:יא

[ח]             

איוב לו:כז

[ט]             

שמואל ב' כב:יב. את המילה 'חַשְׁרַת' מסביר רש"י בפירושו לפסוק זה: "חשרת - לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט:ב). וכן הוא אומר באגדות הרבה: חושרין אותו בכברה. ויש לפתור 'חשרת', לשון 'קשר', שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה (מלכים א' ז:לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד."

[י]              

איוב ה:ט

[יא]            

איוב ה:י

[יב]            

ישעיה מ:כח

[יג]             

תהילים סה:ז

[יד]             

תהילים כד:יג

[טו]            

דברים כח:כד

[טז]            

תהילים יח:יב

[יז]             

שמואל ב' כב:יב

[יח]            

תהילים כד:יג

[יט]            

תענית ט:ב

[כ]              

דניאל ז:יג

[כא]            

תהילים קלה:ז

[כב]            

בראשית רבה יג:יא

[כג]             

ראו הערך 'גשם' בויקיפדיה

[כד]            

ראה המאמר 'תמונת העולם המסורתית'

[כה]            

בראשית א:ו-ז

[כו]             

בראשית א:ט-י

[כז]             

'דכולא עלמא נמי מקיף אוקיינוס'

עירובין כב:ב

[כח]            

בראשית רבה יג:יב

[כט]            

ראה הערך 'פרקי דרבי אליעזר' בויקיפדיה וראה גם ילקוט שמעוני, תהלים, פרק קד, רמז תתסב

[ל]              

איוב לז:ו

[לא]            

תהילים קד:ג

[לב]            

ישעיה מ:כב

[לג]             

פרקי דרבי אליעזר, פרק ג

[לד]            

הספר 'פרקי דרבי אליעזר' נכתב כנראה מאות שנים לאחר ימיו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס והוא נקרא על שמו של החכם התלמודי רק כדי להעניק לספר יותר מהימנות ותהילה מכפי שמגיע לו.  

[לה]            

משה, מן הסתם, נדרש ללמוד את כל ארבעת רבדי התורה שבכתב שאם לא כן הוא, והרבנים שבהמשך קיבלו את התורה שבעל פה בשרשרת המסירה, לא היו מסוגלים לעגן בכתובים את הדרישות שהאל דורש מבני האדם.

[לו]             

סוכה כח:א

[לז]             

למשל: ידוע לנו שאדם ששואל בהמה מרעהו חייב בתשלום כשנשברות צלעותיה של הבהמה וכאשר היא מתה אבל מניין אנו לומדים שהשואל חייב בתשלום גם אם הבהמה נגנבת או הולכת לאיבוד? זאת לומדים מכלל הקל וחומר - אם פוטרים שומר בשכר משבר צלעות או מוות ומחייבים אותו בעת גניבה או אובדן אזי שבמקרה של שואל בהמה, שחייב בתשלום בעת שבר צלעות ומוות, מידת הקל וחומר מחייבת שהוא יהיה חייב בתשלום גם כאשר הבהמה נגנבת או אובדת. (בבא מציעא צה:א)

[לח]            

ראו המאמר 'הרבנים והדרש הפראי'

[לט]            

סנהדרין לד:א

[מ]             

ראו המאמר 'שבעים פנים בתורה למהלכו של ביטוי' מאת פרופסור חננאל מאק באתר 'גמראנט'.

[מא]            

עירובין יג:ב, גיטין ו:ב וראו המאמר 'מצא רב אביתר את אליהו הנביא'

[מב]            

ראה הערך 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' בויקיפדיה

[מג]            

שום מידה של לימודי חול לא הייתה חושפת את רבני התלמוד לתובנות המדעיות של ימינו אבל מלומדי אותה התקופה בכל זאת הכירו את המדע האריסטוטלי והבינו, פחות או יותר, את מחזור הגשמים.  

[מד]            

ראו המאמר 'חוק אביר השלישי'

נקרא 3081 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

12 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 04 ינואר 2021 11:49 הוסף ע״י גדי

    עדי,

    הגם שטרם פרסמת ספר או מאמר מקיף בנושא, התייחסותך ממצה ומפורטת דיה ומתבררות מתוכה ההנחות עליהן אתה נסמך.
    אינני בקיא מספיק בשיטת הדיאלקטיקה הסוקרטית (ולא כל שכן בלוגיקה תלמודית) ואין אני מוצא טעם כרגע להשוות בינה לבין דיוני האמוראים בתלמוד.
    לעניות דעתי, די בהבדל המהותי שהשיטה הסוקרטית מיושמת בעיקר לבחינת מושגי יסוד בתחום המוסר המופשט ואילו דיוני התלמוד, ובפרט אלו הנכנסים לקטגוריה של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", מטרתם המרכזית היא לקבוע את יחס התורה לדברים ולהציג מסקנות לימודיות שונות של הצדדים לגבי הדרך בה ראוי לנהוג בפועל ולבסוף, להכריע ביניהם ככל שניתן (כפי שכבר טענתי, ברור כי ככל שהדברים נוגעים לפרקטיקה, תהליך זה הינו מחויב המציאות).

    ואולם, נכון הוא גם שהתורה שואפת לתת ביטוי להשקפתה הרחבה של היהדות על כל הנושאים שבעולם מתוך התפיסה כי כל נושא בעולם הוא נושא לתורה - היא הקובעת כיצד יש להבין אותו וכיצד להתייחס אליו ולפעול כלפיו, בין שמדובר ממשי- מעשי ובין שהוא רוחני-מופשט, בין שהנדון הוא צורך ריאלי וקרוב שבחיים ובין שהוא עיון תיאורטי לחלוטין אשר לעולם לא יגיע לכלל שימוש מעשי – מתוך שיש לו יחס אל השקפת היהדות, הרי יש לו יחס אל התורה והתורה אמנם עוסקת בו (והיא הדרך הנכונה להבין את מושג האגדה).

    עם זאת, כפי שטענת בהקשר אחר, העולם איננו סטטי אלא דינמי (והיהדות פועלת בתוכו) ולאורך השנים חלות בו תמורות פוליטיות, חברתיות, טכנולוגיות ומוסריות מרחיקות לכת. לכן, יש לנקוט במשנה זהירות ולא להיכשל באנכרוניזם או להיתלות בהכרח בקביעות מוסריות נורמטיביות של חז"ל גם כשאינן רלוונטיות לימינו.

    אין זה סוד שהדיון התלמודי מתבסס על לוגיקה פנימית (מכונה "לוגיקה תלמודית") ועולם מושגים המתקיים בתוך עצמו, תוך מיעוט התייחסות לכללים עצמם.
    הנ"ל משקף את מערכת האקסיומות של השימוש התלמודי, לפיהן המשניות ודברי החכמים הם מקורות של בוחני האמת ומדויקים בכל פרט ופרט שבהם – ועלינו למצוא את המשותף והמאחד בין דעות שונות (כאשר כל הדברים צריכים להיות עצמאיים ולא תלויים זה בזה).

    לביאור נושא האגדה בתלמוד, אני תולה עצמי באילן גדול - הרב שטיינזלץ זצ"ל ואצטט את דבריו:

    "קשה למדי להגדיר מהי האגדה בתלמוד. בדרך-כלל נוטים לכלול בה את כל אותם הנושאים שעליהם אין טעם מיוחד להגיע לפסק סופי, ואפשר להשאיר אותם פתוחים לחילוקי-דעות. והרי זה כולל את כל הנושאים העיוניים והפילוסופים, את הסיפורים השונים על אישים, הדרכות מוסריות ועוד כיוצא באלה. כל החומר היה נכלל במונח שאינו אחיד כלל – באגדה. ואולם ההבדל בין הלכה ואגדה אינו כלל הבדל מקורי ויסודי. בעיקר הדברים משולבת האגדה עם ההלכה עד לבלי הכר בהבדל שביניהן. גם השיטות וגם דרכי העיון דומות מאד בהלכה ובאגדה, והמעבר בהם מתחום לתחום נעשה בתלמוד בדרך-כלל בלי להבליט כל הבדל ממשי כזה. שכן נושאו של התלמוד הוא העולם כולו – בין אותם הדברים שאפשר להגדיר לגביהם חובות מסוימות, והם הקרויים הלכה, ובין אלה שאין להגדיר בהם חובות – האגדה.
    בין אגדה להלכה בתלמוד אין ברך-כלל יחס של ניגוד אלא השלמה. ומתוך כך יש להבין מפני מה יש שפע אגדה במסכתות מסוימות. הכל תלוי ביחס שיש לנושאה של המסכת אל הוויות העולם. אם עיקר הנושא הוא חיובי ומחייב כל אדם למעשה – יהא יסוד המסכת הלכתי. ואילו במסכת הדנה בנושאים שעיקרם היסודות המוסריים, בוודאי יגדל בה חלק האגדה. שפעו העצום של חומר האגדה במסכת ברכות או סוטה והיעדרו במסכת עירובין, למשל, מובן יפה מתוך אופיים הכללי של נושאי המסכתות. מכיוון שענייני ברכות קשורים קשר הדוק לצד מוסרי ודתי כולל – ברור שיהא מוקדש כאן מקום נרחב לאגדה. וכן במסכת סוטה – בגלל הצדדים הרוחניים והמוסריים של הסטייה. ואילו מסכת כעירובין, שעניינה המוסרי והרוחני הכללי אינו עיקר, ברובה הלכה.
    מכאן, שגם אם דברי אגדה אינם מתקשרים ישירות עם המסכת ונושאה (וזה קורה לעתים קרובות למדי), אף-על-פי-כן יש קשר פנימי בין צד האגדה וצד ההלכה על הנושא העיקרי של אותה מסכת."



    מסיפורך לגבי היכרותך עם ההיסטוריה האנגלית, אני לומד להטיל ספק בידיעותיי ולכן בין היתר, אני מבקר באתר שלך.
    עם זאת, מקביעתך כי עד ימי הגאונים נחשבו כל דברי התלמוד, בין שהם הלכה ובין שהם אגדה , לרבות "קביעות מדעיות" לשרשור ישיר מסיני תוך שאתה מסרס את התלמוד מאופיו המליצי-אלגורי ומהמסרים הרעיוניים שהוא מבקש להעביר באמצעותו, ניכר שאתה עדיין מבין בהיסטוריה אנגלית יותר מאשר בתורה.

    כך למשל, באשר לדברי חז"ל לפיהם אבותינו הקדומים היו תלמידי חכמים שלמדו וקיימו את התורה שבעל פה; אתייחס רק לנאמר ביחס לאברהם אבינו, בניסיון ללמד ממנו על הכלל.
    נקודת המוצא של גישת הפשט לעניין זה היא, שאברהם אבינו הגיע לשלמות נפשית דתית ומוסרית כזאת עד שרובם ככולם של מעשיו ותגובותיו היו מכוונים ומתאימים למצוות התורה ואפילו לדברי חז"ל. לא זאת בלבד, אלא שכמה ממעשיו שימשו מקור ראשון לכמה הלכות, כפי שנראה מקצתם לפי סדר הופעתם ב"בראשית":
    "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית י"ב, א-ד).
    הכתוב האחרון מציין, שאברהם אבינו ציית לדבר ה', ציות המתגלה בא"א בכל הניסיונות שנתנסה.
    "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. ויאמר אברם אל לוט. הלא כל הארץ לפניך" וגו' (בראשית י"ג ז-יב).

    למען השלום מוותר אברהם אבינו על חלק מן הארץ, ככר הירדן, שהיא ממיטבה, ונותנת ללוט.
    במלחמתו של אברהם אבינו בארבעת המלכים (בראשית פרק י"ד), כדי להציל את לוט, שנשבה על ידם - קיים אברהם אבינו את המצווה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז).
    מצוות מילה, מצוה ראשונה, שכל יהודי מקיימה, ולראשונה קיימה אברהם אבינו, כשהיה בן תשעים ותשע שנים. ולא לחינם נקראת המצווה על שמו גם בברכת המצווה בפי אבי הנימול: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
    הכנסת האורחים של אברהם אבינו - מפורסמת (בראשית י"ח, א-ח) והוא הקדימה לקבלת פני השכינה, שבאה לבקרו ביקור חולים אחר המילה; ועל פי זה אמרו חז"ל (שבועות לח, ע"ב).
    "גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה".
    תפילת אברהם אבינו על רשעי סדום, שיינצלו בזכות הצדיקים שבה; כדי שלא יהיה גורל הצדיק כגורל הרשע (בראשית י"ח, כג-כה), ושמידת הצדק לא תיפגע; וידוע שעשיית הצדק היא אחת המצות, שהתורה חוזרת עליה כמה פעמים ובצורות שונות.

    לגבי המקרא ומעשי גיבוריו; כידוע, אין התורה, והמקרא בכללו, מספרים על גיבוריהם - האבות, מנהיגי העם, הנביאים והמלכים - כל מה שעשו וכל מה שאירע להם. במילים אחרות: התנ"ך איננו ספר היסטוריה. המקרא בוחר ממעשי גיבוריו ומאירועיהם את שהוא דרוש לצרכיו, שהם בעיקרם חינוכיים - דתיים. דבר זה נכון גם ביחס למסופר בתורה על אברהם.

    לגבי סיפור פילגש בגבעה, אינני מבין איזה פן "מדעי" מצאת פה. המעשה נידון לעומקו בשל הנפקויות המוסריות, הנורמטיביות ואף ההלכתיות הנובעות ממנו, גם אם בדיעבד וממילא מדובר בחשיפת פנים שונים לתורה (עיין שוב בדברי הרב שטיינזלץ צז"ל מעלה). בכל מקום שבו המקרא עצמו אינו חושף את כל הפרטים, ייתכנו כיוונים שונים ודעות שונות להשלמת התמונה (שהם אינם מחייבים הלכתית) ואין בכך כל פסול.

    האם אתה סבור שגם סיפור ביקורו של משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא הוא בבחינת "אמת נצחית, מושלמת ובלתי משתנה שהועברה מדור לדור בשרשרת המסירה מסיני" ושרק בתקופת הגאונים הסתייגו מסיפורו על דרך הפשט? וכי לפי כל הדעות, מעל לאלף שנה מפרידות בין תקופות חייהם.

    לגבי שכתוב ההיסטוריה והמצאת נרטיבים, נראה לי שעם מעט רצון טוב, גם את עצם קיומנו הנוכחי בארץ ניתן יהיה לראות כהשלטת נרטיב המשרת אינטרסים (ולא בטיעונים דחוקים!), כפי שמראה המאמר מטה.

    https://www.knowingfaith.co.il/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1

    ואולם, על עצם האינטרסים האמתיים של "הגילדה" לא עמדת כלל בהתייחסותך! שוב אציין כי כל אדם שדעתו איננה משוחדת, בין אם יאמין במסירת התורה בסיני או לא, יוכל למצוא ראיות אינספור לכפיפותם של הרבנים/הפרושים/חז"ל לתורה שבע"פ (שלטענתך הם אלו שהמציאו אותה) ולזהירותם בה עד לכדי מסירות נפש עליה. עוד תוכל לראות שהתורה שבע"פ מצויה, חיה ומתפקדת כבר בימי הנביאים, מאות שנים לפני חז"ל ושהיא מקובלת על ידי העם – ומכאן מקור סמכותה. מקרה בולט במיוחד הוא גירוש הנשים הנכריות שתבע עזרא הסופר לשבים מבבל, וניכר שהעם היהודי קשה העורף מקבל את דבריו: "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה" – וכתורה יעשה? זאת על אף שאין שום חיוב כזה בתורה שבכתב. וכי נביא היה שקיבלו בקלות כזו את דבריו? לא, כי אם סופר היה.

    טענותיך בדבר הכפפת התורה להיגיון האנושי הן ארוכות ואין לי האפשרות והזמן להתייחס אליהן בצורה מסודרת, תוך עמידה על ההבחנות וההיבטים הסקטוריאליים והסוציולוגיים שמנית בתוכם (לרבות עמידה על תהליך הפיכתה של היהדות מייעוד לאומי פרטיקולרי של העם היושב בארצו לכדי "שימור זהות" בגולה לטובת מימוש חזון עתידי ובתוך כך, התפתחותה של האורתודוקסיה המודרנית כתגובת נגד של "הגבהת חומות" לאמנציפציה ולתהליכי החילון באירופה [ובפרט לחרדיות בת זמננו, שחלקה בעלת מאפיינים פונדמנטליסטיים]). עם זאת, אני מוכן לקבל את טענותיך כפשוטן, בתנאי ותוכיח שניתן לקבל פטור מקיום מצוות שטעמיהן אינם מתבהרים בשכלנו.

    בברכה,
    גדי

  • קישור לתגובה ראשון, 03 ינואר 2021 21:14 הוסף ע״י גדי

    עדי,

    תודה על שתי התגובות שלך. כמוך, גם אני נתון לאילוצים שונים המונעים ממני להגיב באריכות, ולכן אתייחס כרגע רק לתגובתך האחרונה. דברי הם בבחינת הערה מתודולוגית בלבד (!) על חוסר היכולת של תפיסות שמרניות להתמודד עם הטיעונים המועלים במסגרת המאמר שצרפת ובמאמרים דומים לו.

    חלק מהטיעונים במאמר מניחים הנחות בעייתיות, אלא שהנחות אלו אכן מקובלות אצל רבים במסורת היהודית. לכן בעלי תפיסת עולם שמרנית לא יכולים לתת תשובות מספקות לחלק מהטיעונים הללו. כך, לדוגמה, יהודי שדוגל בתפיסה שאכן כל פרטי המסורת ההלכתית ניתנו למשה בסיני (=”כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש”), לא יוכל לתקוף חזיתית את ההנחה הזאת עצמה כשהיא מהווה את עיקר התשתית לרוב הטיעונים במאמר דנן. אם תוכיח לו (ולא כל שכן לקהל הביתי שלך) באותו ובמופתים שיש תפיסות הלכתיות שהתחדשו לאורך ההיסטוריה ולא ירדו מסיני, לא תהיה לו תשובה על כך. היהודי השמרן מניח שהאותנטיות היא תנאי למחויבות, ולהנחה זו שותפים גם המיסיונרים (שבנגלה את עמדתם אתה מציג). לכן השמרנים מנסים להוכיח שהכל ירד מסיני, והמיסיונרים מוכיחים שלא. הצד השווה לשניהם הוא שהאותנטיות (זה שהמקור הוא מסיני) היא הבסיס היחיד למחויבות. אבל הנחה זו עצמה היא בעייתית. צודקים המיסיונרים שלא הכל ירד מסיני, ושהלכות רבות התחדשו על ידי בני אדם לאורך ההיסטוריה, אבל הם לא צודקים במסקנה שהם מסיקים שאין הצדקה למחויבות הלכתית כלפי פרטים אלה.

    כך גם כשיוכיחו לנו שיש תפיסות בעייתיות בתלמוד; הן תפיסות מוסריות והן טעויות בעובדה ובמדע, השמרן ימצא עצמו בבעיה. הוא דוגל בתפיסה שחכמי התלמוד היו שרפי מעלה בעלי רוח הקודש, ולכן לא ייתכן שנפלו אצלם טעויות ולא ייתכן שיש להם תפיסות מוסריות מיושנות שלא נכונות לפחות לימינו. אבל זה גופא מה שמנסה מאמרך להוכיח. כנגדם השמרנים מנסים להוכיח שלא כן הוא, אבל במקרים רבים הם נכשלים. שוב יש כאן מסד משותף לשמרנים ולמיסיונרים, והבעיה נעוצה בו עצמו. צודקים המיסיונרים שתלמוד טועה ולא תמיד מבטא את העמדה המוסרית ביותר, אבל שוב הם טועים במסקנה שהם מסיקים מכאן לגבי סמכותו של התלמוד.

    סמכותו של התלמוד לא מותנית בכך שאין בו טעויות ושגיאות. סמכותו של התלמוד היא תוצאה של קבלה פורמלית של הציבור. בדיוק כמו שהמחוקק טועה לפעמים, ועדיין דבריו מחייבים כי הוא המוסמך על ידי הציבור לחוקק. בה במידה, למחוקק אין סמכות לקבוע עובדות או כללי מוסר, שכן סמכויותיו הן רק לגבי מה שקיבל מנדט מהציבור (לחוקק). כך גם ביחס לחכמי התלמוד. סמכותם היא אך ורק בתחום ההלכתי, וגם שם אין שום ערובה שהם לא טעו. להיפך, התלמוד עצמו מלמד אותנו שחכמים יכולים לטעות, ואף עשו ועושים שימוש ביכולת הזאת. סמכותם לא נובעת מיכולת מוחלטת אלא מהתפקיד הציבורי שלהם, ולכן היא גם מוגבלת לתחומים שלגביהם הם קיבלו את הסמכות הזאת (לא לעובדות ולא למוסר).

    עוד היבט שמונע התייחסות שמרנית לטיעונים הללו הוא שבמקרים רבים, השמרן כלל לא ירשה לעצמו לקרוא חומרים מסוג זה ולשקול ברצינות את טיעוניהם. הרי מבחינתו מדובר באיסור “לא תתורו”. מצב כזה ודאי לא מאפשר התמודדות של ממש מול טיעוני ביקורת, גם לא הגרועים שבהם (כמאמר זה).

    אני סבור שגם צירוף כל הראיות, משובחות ככל שתהיינה לגבי רציפות ואמינות מנגנוני התושב"ע, לצד הוכחות חותכות שכל שררתם של חכמי ישראל בכל הדורות הייתה כפופה לתורה, לא יזיזו אותך מעמדתך.

    בברכה,
    גדי

  • קישור לתגובה ראשון, 03 ינואר 2021 19:24 הוסף ע״י עדי אביר

    גדי,

    נזכרתי קצת במאוחר שאין הלכה שמלמדת על התורה שבעל פה והרבנים מוכיחים את קיומה על סמך מדרש אגדה. למעשה, משתמשים בדיוק באותם הפסוקים בהם אני השתמשתי להוכיח את מקורה האלוהי של האגדה. ראה אתך המאמר 'התורה שבעל פה':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-09-50/2010-11-17-11-42-18/item/264-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%94#_ednref4


    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 03 ינואר 2021 18:06 הוסף ע״י עדי אביר

    גדי שלום,

    בתגובתך העלית סוגייה שליבונה מצדיק מאמר ממצה ואולי אף ספר שלם. ספר כבר לא ייצא לי לכתוב ומאמר ידרוש ממני משאבים שאיני מסוגל להקצות כרגע ולכן אסתפק בתגובה מהירה יחסית ואשמור לעצמי את הזכות לכתוב מאמר שלם במועד מאוחר יותר. אתחיל בהתייחסות לחיפוש האמת של הרבנים ואמשיך לדיון בשאלה המרכזית שהעלית, שאלת תקפותה וסמכותה של האגדה הרבנית.

    הדיאלקטיקה הרבנית
    ---------------------------

    חוק אביר הראשון קובע 'לכל אמירה תורנית קיימת אמירה סותרת בעלת מטען אמת שווה או גבוהה יותר' ונראה לי שהוא תקף גם לגבי הדברים בהם פתחת את תגובתך שכן המשפט 'התושב"ע, ובפרט התלמוד הבבלי, היא **לא** ספרות בעלת ממד בולט מאוד של דיונים אפלטוניים והיפותטיים, שמטרתם המרכזית הינה בירור האמת, תוך ביאור העקרונות הרלוונטיים לדיון' הוא כנראה לא פחות, וכנראה הרבה יותר, נכון מהמשפט שאתה כתבת שכן אין שום דמיון בין הדיאלקטיקה של אפלטון לשיח הרבני ובין האמת של הפילוסופים היווניים לאמת של הרבנים.

    בדיאלוגים האפלטוניים אנו נחשפים לשיטה באמצעותה סוקרטס שואף לחתור לאמת: יציאה מקביעה קטגורית והעלאת רצף של שאלות המוליכות לבסוף למסקנה שסותרת את הקביעה הראשונית, או לחליפין, בניית טענה אינדוקטיבית משורה של מקרים פרטיים. כך או כך, מדובר בשאיפה להגיע לאמת באמצעות היסקים לוגיים ומשתמע מכך שיש לפסול כל קביעה שסותרת את תכתיבי ההיגיון.

    לדיונים הרבניים אין שום קשר להיגיון. הרבנים מאמינים שכל האמתות, בכתב ובעל פה, נמסרו למשה בעת ההתגלות על ההר והועברו מדור לדור בשלשלת המסירה. מבחינתם קיימת אמת נצחית, מושלמת ובלתי משתנה שאינה תלויה כלל בהגיון האנושי והם חושבים שמהם נדרש לפרש את ההלכות שניתנו בכתב ולשחזר את אלו שנמסרו בעל פה ונשכחו. כשי לשחזר את ההלכות האבודות הם פיתחו לעצמם שיטות דרש שאפשרו להם, ורק להם, להסיק מהכתוב את ההוראות שכביכול נמסרו בעל פה (ראה המאמר 'הרבנים והדרש הפראי') - וזאת ללא כל קשר למציאות הריאלית מחד ולתכתיבי השכל וההיגיון מאידך. בספרות הרבנית אין דיאלקטיקה ואין ניסיון לחשוף סתירות. המחלוקת נסובה תמיד רק על התובנות שיש להפיק מהטקסטים שהרבנים החליטו לכלול בקאנון שהם עיצבו לעצמם. ללוגיקה ולסתירות פנימיות אין הרבה משמעות והרבנים תמיד יעדיפו לעוות את המציאות כך שתתאים לנרטיב שלהם ולא להיפך.

    את הרבנים לעולם גם לא נוכל להאשים בפתיחות או בגישה פלורליסטית. הם אמנם מאפשרים לכל רב להביע את דעתו, כל עוד הוא אינו פוגע באינטרסים של הגילדה, אבל הם שוללים על הסף כל תובנה שחורגת מהנורמות הרבניות והם תמיד ימצאו תירוץ שיאפשר להם להרחיק ולנדות את אלו שאינם מיישרים קו עם הקונצנזוס, כפי שעשו בשעתו לרבי אליעזר (ראה המאמר 'תנורו של עכנאי'). הרבנים גם מונעים מקהלם להיחשף לתובנות לא-רבניות, כפי שהם עשו בתקופת התלמוד כשאסרו ללמוד תורת יוון ולקרוא בספרות החיצונית וכפי שהחרדים עושים היום כשהם אוסרים לקרוא ספרות חול ועיתונים לא מצונזרים, להאזין לרוב תוכניות הרדיו, לצפות בטלוויזיה ולבקר באתרים לא מורשים באינטרנט. החרדים מכירים רק באמת התורנית והם אוסרים להעלות תובנות שלא הוכשרו מלכתחילה על ידי הממסד הרבני. זה לא פלורליזם. זאת דיקטטורה בה, בדומה לצפון קוריאה, כל אחד רשאי לחשוב כל מחשבה שעולה בראשו ובתנאי שהיא אושרה מראש על ידי הגורמים האחראים.

    הגמרא אמנם משמרת דעות של יחידים שאינם חורגים מגבולות הדיון הרבני אבל לאחר שההלכה נפסקה הדעות הללו הופכות לקוריוז היסטורי ותו לא. הכתוב אכן מתייחס בצורה מכובדת לכל הדעות הרבניות אבל באף קטע תלמודי לא תמצא הצגה לא מזלזלת ומגמדת של דעות אחרות, למשל, דעותיהם הפילוסופים היווניים, היהודים ההלניסטיים (למשל פילון האלכסנדרוני), היהודים הגנוסטיים (ראה המאמר 'תורת הקבלה – הפלישה הגנוסטית ליהדות'), האיסיים, היהודים שהאמינו בישו ואפילו הצדוקים/כוהנים. הספרות הרבנית מתעדת רק דעות רבניות, מסלפת ומגמדת דעות אחרות ומכנה את בעליהם בתוארי גנאי דוגמת 'מינים', 'אפיקורסים' וכדומה. דתות מונותאיסטיות, מעצם טבען, אינן פתוחות ופלורליסטיות והיהדות, כמו האסלאם שמורה על שיסוף גרונם של הכופרים והנצרות הקתולית שהעלתה על המוקד את אלו שדבקו באמונות לא כנסייתיות, היא דת ששואפת להכחיד את כל מתנגדיה. למזלנו, לרבנים מעולם לא ניתנה האפשרות לממש את הפנטזיות שלהם ולכן הם נאלצו לוותר על המעשים ולהסתפק בציוויים תיאורטיים שמחייבים הכחדה מיידית של אלו שחושבים אחרת מהם (ראה המאמר 'מדוע הם לא מכלים אותי?').

    מהותה של האגדה הרבנית
    ----------------------------------

    דפי התלמוד אינם 'מנוקדים באינספור דעות, הגיגים, מחשבות, סיפורים משעשעים ועצות של חכמי התקופה, כשבתוכם מצויים גם ניסיונות להבנת הטבע והעולם המקיף אותם'. דפי התלמוד כוללים שתי סוגות בלבד: דיונים הלכתיים במהלכם הרבנים מנסים להגדיר נורמות התנהגותיות ולחלץ מהתורה שבכתב הלכות שכביכול ניתנו בעל פה בעת ההתגלות על ההר וסיפורי אגדה באמצעותם הם מנסים לשווק את הנרטיב שלהם (ראה המאמר 'הנרטיב הרבני הגדול). סיפורי האגדה מנפחים את חשיבותם של הרבנים, מטפחים ומבצרים את סמכותם, כבודם ורווחתם (ראה הפרק 'האגדה – תשדירי הפרסומת של הרבנים'), מתארים מציאות היסטוריה פיקטיבית בה כביכול נהגו על פי נורמות רבניות ושותלים פנימה תקדימים שכביכול מאששים את יומרותיהם ומגבים את דרישותיהם.

    האגדה הרבנית מנסה גם להוכיח שהתורה שבעל פה שהרבנים כביכול קיבלו על ההר מקיפה את כל הידע האנושי, ובכלל זה גם את הידע המדעי, ולכן הרבנים מבינים את המציאות טוב יותר מכל אחד אחר. הטיעון הזה מתבסס על ההנחה שהידע האנושי, ובכלל זה הידע המדעי, הוא סטטי ואם ניתן להראות שאם ניתן לגזור מפסוקי התנ"ך תובנות מדעיות, שבהכרח משקפות את האמת הנצחית, השלמה והבלתי משתנית של כל הדורות, אזי גם ההלכות שהם גוזרים מאותם הפסוקים הם נכונים באותה המידה. כלומר, לשיטתם, האגדה הרבנית אינה מורכבת מסתם דעות, הגיגים, מחשבות, סיפורים משעשעים ועצות של חכמי התקופה אלא מאמתות אלוהיות שמוכיחות שהם ידעו מאז ומעולם את כל מה שחכמי אומות העולם גילו רק בדיעבד.

    הנרטיב הרבני הקדום
    ---------------------------

    לפני שאדון בטיעונך החשוב ביותר – שבידי הרבנים לא היו מסורות מקובלות במדעי הטבע ודבריהם הם סברות אישיות, ולא שמועות שעברו מדור לדור בשרשרת המסירה, הרשה לי לספר לך סיפור קצר:

    אני החשבתי את עצמי כמבין לא קטן בהיסטוריה האנגלית ואני מניח שאפילו בגילי המופלג אוכל עדיין לדקלם את רשימת כל מלכי אנגליה בסדר כרונולוגי, גם אם יעירו אותי באמצע הלילה. לפני כמה שבועות גאוותי קיבלה סטירת לחי מצלצלת. כמו כל אדם משכיל חשבתי שאני מכיר היטב את סיפור הארמדה הספרדית שהובסה על ידי קבוצה קטנה של ספנים אנגליים קרי מזג ועזי מצח והסתבר לי שכמו רוב המשכילים האחרים, גם אני לא הברתי את סיפורה של ארמדת הנגד שהמלכה אליזבט הראשונה שלחה לתקוף את חופי ספרד ופורטוגל שנה מאוחר יותר. ארמדת הנגד האנגלית מנתה 150 ספינות, לעומת 130 הספינות שהפליגו עם הארמדה הספרדית, ומספר החיילים והמלחים שהיא נשאה היה גדול יותר ממספרם של אלו שהשתתפו בניסיון הפלישה לאנגליה. הארמדה הספרדית השאירה את חותמה בספרי לימוד, ספרי היסטוריה ואין ספור סיפורים, סרטים ושירים אבל ההרפתקה האנגלית, שהסתיימה באסון בו האנגלים איבדו יותר ספינות ואנשים ממה שהספרדים איבדו שנה קודם לכן, פשוט נמחקה מדפי ההיסטוריה, ובעקבות כך גם מהזיכרון הציבורי, וקשה למצוא מקור שהזכיר אותה לפני שנות השבעים של המאה העשרים.

    מסיפור זה נוכל להסיק שהנרטיב ההיסטורי לא תמיד מתגבש לאור האירועים שהתרחשו בפועל ובמקרים רבים, אם לא ברוב המקרים, ההיסטוריה משקפת את האינטרסים והצרכים של המעמדות ההגמוניים. המלכה אליזבט הראשונה רצתה לזקוף לזכותה רק הישגים ולכן היא ניפחה את הניצחון על הארמדה הספרדית וטאטאה אל מתחת לשטיח את כישלונה של הארמדה האנגלית וכמוה נהגו מנהיגים רבים לפניה ואחריה. אזרחי ברית המועצות הכירו את הגרסה הסובייטית להיסטוריה שלהם עצמם, שהייתה שונה בתכלית מהגרסה האמריקאית של אותם מאורעות היסטוריים. בארץ ישראל, היהודים והפלסטינאים מלמדים את צעיריהם השתקפויות שונות של האירועים שהתרחשו בפועל וכך נוהגים רוב אומות העולם. ההגמונים תמיד שואפים לתאר את ההיסטוריה בדרך שתתרום לאינטרסים שלהם ולכן הם מנפחים, מעלימים, ולעיתים גם ממציאים, את העבר שמתאים לצרכיהם.

    אם הרבנים אינם אלופי העולם בהמצאת ושכתוב ההיסטוריה הם לבטח בעשיריה הפותחת של כל הזמנים. לאחר שהם הפכו את עצמם למשרתי הכובשים הרומיים הם נהיו לגורם ההגמוני בקרב יהודי ארץ ישראל וניתנה להם ההזדמנות לעצב לעצמם היסטוריה שמתאימה לצרכיהם, בדיוק באותו האופן בו כוהני המקדש הירושלמי המציאו לעצמם היסטוריה חדשה שגיבתה את יומרותיהם לאחר שהם כרתו ברית עם המלך יאשיהו והפכו לחלק מהשלטון ההגמוני.

    ההיסטוריה החדשה של הרבנים טוענת שהתורה שבעל פה שהם המציאו לצרכיהם הייתה מוכרת ונורמטיבית עוד משחר ההיסטוריה וגדולי העולם למדו אותה בישיבותיהם, למשל:

    היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר 'לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל'.
    היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'.
    אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים'.
    יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק'.
    יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן'.
    אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ'.
    אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.'
    אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא (ואמור, שקיים רק) שבע מצות (בני נח)?
    (ענה לו רב:) הא איכא נמי (הרי יש גם מצוות) מילה.
    (הקשה שוב רב שימי:) ואימא (אמור, שיש רק) שבע מצות ומילה?
    אמר ליה (לו, רב): אם כן 'מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' למה לי?
    אמר רב ואיתימא (ויש אומרים שהיה זה) רב אשי: קיים אברהם אבינו (את כל התורה ו)אפילו עירובי תבשילין שנאמר 'תוֹרֹתָי' - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
    **(יומא כח:ב)

    לשיטתם של חז"ל, אבותינו הקדומים היו תלמידי חכמים שלמדו וקיימו את התורה שבעל פה וממילא התורה הרבנית היא קדומה ואלוהית וחובה על כולם ללכת בעקבות גדולי האומה, ללמוד מהרבנים את תורתם החדשה, לקיים את הלכותיהם, לשמוע בקולם ולדאוג לרווחתם. זאת רק דוגמה אחת מיני רבות בהם אנו מוצאים דמויות היסטוריות עוסקות בעניינים רבניים, כמו למשל דוד המלך שהיה קם באמצע הלילה כדי ללמוד תורה עד אור הבוקר והיה מלכלך את ידיו בדם נידה כדי לטהר כדי לטהר אישה לבעלה (ברכות ד:א). כדי להדגיש את הנקודה הם הפכו גם את האל שלהם לתלמיד חכם שלומד תורה במחיצת רבנים גדולים שהוא זימן לישיבה של מעלה, מניח תפילין (ברכות ו:א), מראה למשה רבנו סדר תפילה (ראש השנה יז:ב), מתפלל (ברכות ז:א) וכדומה.

    במסגרת מסע התעמולה לביסוס סמכותם של הרבנים ותורתם החדשה הנרטיב הרבני ניכס לעצמו את כל הידע האנושי שכביכול ניתן למשה עוד על הר סיני:

    'עליהם' 'וַעֲלֵיהֶם', 'כל' 'כְּכָל', 'דברים' 'הַדְּבָרִים' – מקרא, משנה, תלמוד *ואגדה*, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.
    ** (ירושלמי, פאה, פרק ב' הלכה ו')

    וילקוט שמעוני מרחיב את היריעה:

    אם נאמר 'אהיה עם פיך' (שמות ד:יב) למה נאמר 'הוריתיך' (שם)? ואם נאמר 'הוריתיך' למה נאמר 'אהיה עם פיך'? אלא 'אהיה עם פיך' זה פתיחת פה ומענה לשון. 'הוריתיך' זה גנזי חכמה שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה *ומדע* וגנזי חיים והראהו מה שעתיד להיות לעולם הבא.
    ** (ילקוט שמעוני שמות, רמז קעג)

    רבנים מאוחרים יותר ניפחו את הסיפור למימדים אף יותר מגוחכים:

    מלמד שהפקידו הקדוש ברוך הוא למשה על גנזי תורה ועל גנזי ערמה ועל כל גנזי מזימה ועל כל גנזי *מדע* ועל כל גנזי עדן ועל כל גנזי חיים שיש לו במרום ועומק והראהו כל המדות שיש לו בעולם מה שהיה בעולם הזה ומה שעתיד להיות
    ** (מדרש אותיות רבי עקיבא נוסח א אות צ)

    מקורות אלו מלמדים אותנו שהאל חשף בפני משה את כל מה שאתה מכנה 'אינספור דעות, הגיגים, מחשבות, סיפורים משעשעים ועצות של חכמי התקופה, כשבתוכם מצויים גם ניסיונות להבנת הטבע והעולם המקיף אותם' ולכן אגדות חז"ל אינם בגדר סברות והשערות ומדובר בדברי אלוהים חיים שעברו בשלשלת הקבלה יחד עם ההלכות ופירושי המצוות.

    הרבנים גם התגאו בכך שאת כל הידע שלהם הם קיבלו מקודמיהם והם עצמם לא המציאו דבר מעצמם. לשם משל, אותו רבי אליעזר, שאת דבריו ציטטתי במאמר אליו הגבת, קבע:

    כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

    אבל הוא גם הצהיר על עצמו: 'ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם' (סוכה כח:א). באותו אופן סיפרו על רבי יוחנן בן זכאי, מורו של רבי אליעזר, שהוא 'לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם' (שם). ברור, אם כך, שאת הדעות שרבי אליעזר סמך על פסוקים מקראיים, הוא קיבל מרבי יוחנן בן זכאי שקיבלם מרבו, הלל הזקן, שלמדם משמאי ואבטליון, שאת שיעוריהם הוא שמע על פי הארובה, וכך הלאה עד למשה שקיבל את תורתו היישר מפי הגבורה.

    את ההוכחה הניצחת לכך שהרבנים האמינו שהתובנות המדעיות שלהם הגיעו אליהם בשלשלת המסירה מספק לנו האמורא הגדול רבא:

    אמר רבא שיתא אלפי פרסי הוי עלמא וסומכא דרקיעא אלפא פרסי חדא גמרא וחדא סברא
    (ששת אלפים פרסות הוא העולם ועובי הרקיע אלף פרסות – אחד הוא גמרא ואחד סברה).
    ** (פסחים צד:א)

    כלומר, משתי האמירות ה'מדעיות':

    1. אורך העולם הוא ששת אלפים פרסה.
    2. עובי הרקיע הוא אלף פרסה.

    אחת היא 'גמרא', היינו מסורת שעברה בשלשלת המסירה, ואחת היא סברה. התלמוד מראה כיצד רבא הסיק שעובי הרקיע הוא אלף פרסה ומכאן אנו חייבים ללמוד שגודלו הפיזי של העולם הוא דבר קבלה, 'גמרא', עבר מדור לדור כחלק מהתורה שבעל פה.

    מסתבר, אם כן, שהרבנים האמינו שמשה קיבל על ההר את כל הידע האנושי, ובכלל זה גם את הידע המדעי שהם אהבו להפגין, ולא רק את הידע ההלכתי, כפי שרבים היום רוצים להאמין. מכאן נגזר שהביטוי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' חל על כל האמירות הרבניות ולא רק על ההיסקים ההלכתיים שלהם. הקטע האגדתי שדן בסיפור פילגש בגבעה הבא מבהיר זאת במפורש:

    רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה (הכהן, בקדרה של הפילגש) רבי יונתן אמר: נימא (שערה) מצא לה.
    ואשכחיה (ופגש) רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד (עושה) הקדוש ברוך הוא?
    אמר ליה: עסיק (עוסק) בפילגש בגבעה.
    ומאי קאמר (ומה אמר)?
    אמר ליה: (הקדוש ברוך הוא שונה) אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר.
    אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא (האם יש ספק בפני השמים)?
    אמר ליה: *אלו ואלו דברי אלהים חיים הן*. זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד.
    ** (גיטין ו:ב)

    בסיפור זה אליהו הנביא עצמו קובע שהדעות האגדתיות של רבי אביתר ורבי יונתו הן דברי אלוהים חיים, כלומר, גם האגדות הן בחזקת דברי אלוהים, בדיוק כמו ההלכות שאותם הרבנים גוזרים מאותו המקור. ייתכן, כמובן, שהסיפור על המפגש בין רבי אביתר ואליהו הנביא מעולם לא התרחש בפועל (ראה המאמר הסינדרום האירי של הרבנים) אבל עובדה זאת אינה משנה את העובדה שהחכמים הפיצו נרטיב שטוען שהאל עצמו עוסק באגדה הרבנית וברור שהם חשבו שהאגדה היא חלק מהתושב"ע ונכונה באותה המידה.

    הנרטיב החדש של הגאונים
    ----------------------------------

    הנרטיב הרבני הקדום, אם כן, השליך את המציאות הרבנית גם על ההיסטוריה וגם על העולמות העליונים והעניק סמכות אלוהית לכל דבריהם, אפילו אם מדובר רק בדברים שתלמיד ותיק מורה בפני רבו, ולכן האגדה היא בהכרח חלק מהתורה שהגיעה אליהם בהשתלשלות הקבלה. כאמור, הרבנים הניחו שהעולם הוא סטטי ובלתי משתנה ולכן הם האמינו שתורתם, דעותיהם וה'מדע שלהם' יהיו תקפים לנצח נצחים. כארבע מאות שנה לאחר חתימת התלמוד הסתבר שהם טעו. בתחילת המאה התשיעית הכליף מבית עבאס, אל מאמון, הקים מוסד לתרגום כתבי יד יווניים, פרסיים, הודיים ונוצרים לשפה הערבית ובמהלך המאה התשיעית והעשירית הערבים, ושכניהם היהודים, נחשפו להגות הפילוסופית של היוונים וגילו שמעבר לאמת המוחלטת שלהם קיימות גם אמתות אחרות שבחלוף הזמן הפכו ליותר ויותר מקובלות ונורמטיביות בחברה בה הם חיו.

    בעוד שהמקרא והתלמוד והכתבים הרבניים הקדומים התייחסו אך ורק לאל גשמי ומוחשי ומעולם לא העלו את האפשרות שלאל אין גוף וצורה (ראה במאמרים בפרק 'האל ודמותו'), הספרות הפילוסופית שתורגמה לערבית דיברה על אל טרנסצנדנטלי וחסר ממדים וכנגד היומרה שניתן לדרוש מפסוקי התנ"ך אמתות מדעיות, ההוגים היוונים הציגו תורות סדורות שענו גם על ממצאי החושים וגם על תכתיבי ההיגיון. המבוכה הייתה גדולה והפתרון היחיד שעמד בפני ראשי הישיבות של בבל היה להעלים את הנרטיב הקדום ולהציב במקומו נרטיב חדש שעונה טוב יותר לצרכי התקופה. הנרטיב החדש הזה קבע שכל האגדות של חז"ל אינם דברי אלוהים חיים שניתן להבין כפשטם אלא משלים, אלגוריות עמוקות ומליצות שיר נפלאות שרק תלמידי החכמים מסוגלים להבין. כיוון שהאל ה'מודרני' כבר איבד את גופו וצורתו, הנרטיב החדש גם קבע שלמרות כל הניסוחים המאנישים, חז"ל, כמו הפילוסופים היווניים, תמיד ידעו שהאל שלהם 'נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ. אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ, נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדוּתוֹ. אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ'.

    את המהפכה השל הגאונים החל רבנו סעדיה גאון (892-942) שבספרו 'הנבחר באמונות ודעות' הפך את האל בעל הגוף, הצורה והתכונות האנושיות של חז"ל לאל מרוחק ומנותק שחושב רק מחשבות אבסטרקטיות ואבסולוטיות (ראה את המאמרים בתת-הפרק 'האל של הפילוסופים'). אחריו, רבי שמואל בן חפני גאון שמלך על ישיבת סורא בשנים 998-1013, קבע:

    והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה ואין ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיבלו חז"ל הלכה בעניין מצווה, שהיא מפי משה רבנו עליו השלום, שקיבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפירשו בפסוקים – כל אחד כפי שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, ולפי מה שיעלה על ה דעת מן הפרושים האלו לומדים אותו , והשאר אין סומכים עליהם.
    ** (צוטט ב'מבוא התלמוד' שמיוחס לרבי שמואל הנגיד)

    רב שרירא גאון (906-1006) ניסח את אותם הדברים בלשון אחרת:

    הני מילי דנפקא מפסורי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו (דברים המופקים מהפסוקים שנקראים מדרש ואגדה הם השערות) ויש מהם שהוא כך ... והרבה יש שאינו כן ... והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד ... רובם אינם כן, ולכן אין אנו סומכין על דברי אגדה והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם ...
    ** (מצוטט ב'ספר האשכול' שמביא בהרחבה את דברי הגאונים)

    חז"ל טענו שלידם הגיע כל הידע האנושי ולכן תורתם היא שלמה ומושלמת וכל דבריהם הם דברי אלוהים חיים. הגאונים, בלי סמכות ובלי רשות, פסלו את הנרטיב של חז"ל והמציאו נרטיב חדש שמכפיף את האגדות והמדרשים של החכמים הקדומים לשכל האנושי ומאפשר לכל אחד ואחד לאמץ את הדברים שמתקבלים על שכלו ולפסול את כל מה שנראה לו כחסר הגיון. הדורות הבאים אמנם המשיכו להעריץ את חכמי התלמוד אבל בפועל הם הרשו לעצמם לבטל את פשט דבריהם ולאמץ רק את האמירות שמקובלות עליהם.

    זאת הגישה שאומצה על ידי האורתודוקסים המודרניים, דוגמת הציונים הדתיים עימם אתה כנראה נמנה, אבל כיוון שכבר ניתנה הרשות להכפיף את הדת להיגיון האנושי, לא מעט רבנים של הציונות הדתית החליטו ללכת צעד אחד קדימה ולפרש גם את סיפורי התורה לאור תכתיבי ההיגיון. כך אנו מוצאים רבנים שמנסים להתאים את התורה לתיאוריות מודרניות דוגמת תורת האבולוציה ותורת המפץ הגדול (ראה, את המאמר "ניתוח החוברת 'אבולוציה: תורת ההתפתחות'" בו אני מתאר את ניסיונו של הרב רדלר ממכינת עלי הוכיח שתורתו אינה סותרת את תורת האבולוציה ואת המאמר 'שו"ת אביר - שאלתו הסמויה של ד"ר אלחנן שילה מתאריך 30.7.14' בו אני חושף כפירה שמתפתחת בקרב הציונות הדתית סביב ההנחה שיש להעלים מהדת היהודית גם קביעות מוסריות שאינן עולות בקנה אחד עם המוסר האוניברסלי של ימינו).

    אתה קבעת בפסקנות ש'אין מסורות שבע"פ מקובלות בתחום מדעי הטבע' אבל דבריך מייצגים, במקרה הטוב, את דעותיהם של הרבנים הנאו-אורתודוקסים והם אינם מחייבים את החרדים שנוטים להעניק לאגדה הרבנית משקל הרבה יותר מחייב. למעשה, לי עצמי יצא לשוחח עם רבנים שמאמינים שכל סיפורי האגדה התרחשו בפועל, בדיוק כפי שמתואר באגדות הרבניות, והם הגיעו לידי חז"ל בשלשלת המסירה, כמוסבר במסכת סנהדרין:

    והיינו דאמר ריש לקיש 'מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם' מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו.
    ** (סנהדרין לח:ב)

    כלומר, האל הראה לאדם הראשון את כל המדרשים שדרשני כל הדורות עתידים לדרוש והדעת נותנת שאותו האל הראה את המדרשים והאגדות הללו גם למשה רבנו ששילב אותם בתורה שבעל פה שהוא העביר לדורות הבאים (ראה המאמר 'מה למדתי מרב קנאי'). אני לא יכול להעיד על כל החרדים אבל ברור שלפחות חלקם ממדיך לדבוק בנרטיב הרבני הקדום ולהאמין שהאגדה הרבנית היא חלק אינטגרלי מהתורה שבעל פה ועלינו לאמץ את כל אגדות חז"ל ככתבן וכלשונן.

    סיכום
    --------

    אני בטוח שאתה מעגן את הקביעות הנחרצות שלך בדברים שלמדת מרבניך אבל התורה של הציונות הדתית משקפת את הנרטיב החדש של הגאונים ולא את הנרטיב הקדום של חז"ל. חז"ל האמינו שהתורה שלהם מקיפה את כל תחומי הידע האנושי ולכן בכל מחלוקת שלהם, בין אם הלכתית ובין אם מדעית, שני הצדדים מבטאים דברי אלוהים חיים. אני אישית פוסל את החידושים של הגאונים והציונים הדתיים ושומר אמונים לנרטיב הקדום של חז"ל ולכן מבחינתי הדיון ה'מדעי' שתיארתי במאמר הראשי, ועשרות דיונים דומים, עוסקים בדברי אלוהים חיים שהגיעו לידי הרבנים ויש לשפטם בדיוק באותם הכלים בהם אנו שופטים את הדיונים ההלכתיים של הרבנים.

    אם תחפש היטב בתנ"ך, בתלמוד ובכל שאר הכתבים של חז"ל תגלה שאף אחד לא העניק לגאונים את הסמכות לפסול אמירות של חז"ל, גם אם כבר נראו להם כמיושנות ולא הגיוניות. אם התורה היא קדושה אזי אסור לשנותה ואם משנים אותה אזי היא לא קדושה. לפיכך, אם דעותיהם המדעיות של חז"ל נראות לנו פרימיטיביות, ולעיתים גם הזויות, עלינו לשאול את עצמנו מדוע יש להאמין במקורן האלוהי של ההלכות שנדרשו מאותם הפסוקים על ידי אותם החכמים. המדע המודרני מוכיח לנו שללא יוצא מן הכלל, כל האמירות המדעיות של הרבנים, גם אלו שנגזרות ונדרשות מפסוקי התורה, הן שגויות וחסרות כל ערך. מדוע עדיין יש ביננו כאלו שמאמינים שאותם אנשים אינטרסנטים, שחשבו את המחשבות הפרימיטיביות של סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים, קלעו לאמת כשהם גזרו ודרשו מהפסוקים את ההלכות באמצעותן הגילדה הרבנית כופה על המאמינים להישמע להוראותיהם, לכבדם ולדאוג לכל מחסורם.

    ------------------

    אני ניסיתי לבסס את כל טיעוניי על מקורות רבניים. אשמח אם תחשוף את הטעויות שתמצא בדברים שכתבתי ובתנאי שתסתור אותם בציטטות מהמקרא ומקורות רבניים שנכתבו לפני ימי הגאונים. לדעות של רבנים מאוחרים אין הרבה משמעות בהקשר זה והם לבטח אינם יכולים לחייב את מי ששולל את סמכותם לשנות נרטיבים בהתאם לצרכי השעה.

    ראה המאמרים הבאים:

    'חוק אביר הראשון':
    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2013-10-06-14-39-55/item/848-%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F

    'הרבנים והדרש הפראי':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-09-50/2010-11-03-15-37-01/item/253-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%99

    'תנורו של עכנאי':
    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-06-45/item/1778-%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9B%D7%A0%D7%90%D7%99-%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%9A-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9

    'מדוע הם לא מכלים אותי?':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2013-02-21-20-40-12/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9D/item/1311-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99

    הנרטיב הרבני הגדול:

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-51-46/2014-11-27-17-49-51/item/1705-%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%91-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C

    'האגדה – תשדירי הפרסומת של הרבנים'

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2011-12-04-10-35-54

    'הסנדרום האירי של הרבנים':

    https://www.1vsdat.org/index.php/component/search/?searchword=%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%9C%D7%A0%D7%93&ordering=newest&searchphrase=all

    הפרק 'האל ודמותו':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-44-28

    תת-הפרק האל של הפילוסופים:

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-44-28/2010-08-18-13-25-47

    ניתוח החוברת 'אבולוציה: תורת ההתפתחות':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-51-46/2011-01-11-16-33-27/item/662-%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA

    'מה למדתי מרב קנאי':

    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2014-11-08-13-46-26/item/1680-%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%99#_ednref3


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 29 דצמבר 2020 10:55 הוסף ע״י גדי

    היי עדי,

    ראשית, תודה על ההתייחסות. קח לך את הזמן הנדרש.
    מבחינתי, אין צורך להכביר במילים על אי הדיוקים של חז"ל בנושאי מדעי הטבע, שכן ניתן לכתוב (וכבר נכתבו) לגבי נושא זה הרים של מלל. עיקר ביקורתי נסובה סביב רתימת המושג הייחודי של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" לנושא זה, בעוד שברור ששימושו המקורי הוא למחלוקות שבצידן חיוב פרקטי, כחלק מתהליך קביעת ההלכה למעשה.

    אמנם, נכון הוא כי קיימות הלכות המתבססות על קביעות הקשורות במדעי הטבע, ואולם אינספור מקורות מעידים על כך שחכמי ישראל נסמכו על המקובל ע"י חכמי הטבע בתקופתם וראו את קביעותיהם של האחרונים (בנושא זה) כעדיפים על דבריהם שלהם.
    נראה לי שהניסיון להשתמש ב"גזרה שווה" במקרה זה ולהסיק שכשם שדיוני חז"ל בנושאי הטבע הינם "סתמיים", כך גם קביעותיהם בנושאי הלכה - הוא פשטני למדי ומטרתו להגחיך את דבריהם מבלי לרדת לעומקם.
    אכן הלכות רבות מקורן הוא בי"ג מידות (בין אם משמשות כאסמכתאות להלכות מקובלות או כהלכות חדשות הנלמדות מתוך הפסוקים), אך ממקורות רבים (מקצתם ציינתי בתגובה הקודמת) עולה התמונה כי שררתם של חז"ל משועבדת לתורה וכי אין הם עושים בתורה כבשלהם.
    כמו כן, יש לזכור כי הוצאת הלכות מתוך הדרש שימשה לתקופה קצרה ומוגבלת מאוד. אם הדבר משרת אינטרסים של גילדה מסוימת, מדוע לא המשיכו לנהוג כך?

    אם כן, אשמח אם תוכל למקד את התייחסותך לשרטוט האינטרסים של הפרושים באופן שישכנע שלא היו משועבדים לתורה, כפי שעולה ממקורות מסורתיים ו"ניטרליים" כאחד (רצוי אינטרסים ישירים ומבלי הסתמכות על ההנחה שעצם אי ההיגיון וה"שרירותיות" ביצירת הלכות מתוך מידות הדרש מעידים על כך).

    הערת צד נוספת לגבי התושב"ע; אני סבור כי גם במקרים בהם ברור שהמשניות עוסקות בעולם מושגים שהיה מקובל ומוכר קודם זמנם, תוכל לטעון שמקורות ההלכה הם מהדור שקדם להם ולא מסיני. האם טענתך היא שעד הופעת ספרות חז"ל שבכתב, עם ישראל לא קיים באופן פרקטי מצוות כגון: מילה, ציצית, תפילין, שבת, מועדים וכו'? אם כן, מהו פשר הופעתה הברורה של תושב"ע בספרי הנביאים? על איזו זהות נלחמו החשמונאים מלחמת חורמה כדי להגן כ-500 שנה לפני חתימה המשנה, ו-700 שנה לפני חתימת התלמוד? (* ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בשינויי מצבי צבירה קיצוניים, כשהבולט בהם בתקופה הנדונה הוא המעבר "מבית מקדש לבית מדרש" שגרר אחריו שינויים תנאים מרחיקי לכת. לכן, השאלה היא ברמה המהותית. לא די במתן ראיה להלכות "מלאכותיות" בכתב שוודאי לא נהגו קודם לכן, עת היה עיקר כובד המשקל מרוכז בעבודת המקדש).

    בברכה,
    גדי

  • קישור לתגובה שני, 28 דצמבר 2020 21:11 הוסף ע״י עדי אביר

    גדי,

    אני כותב לך תשובה מפורטת אבל לצערי אילוצים שונים מונעים ממני להקדיש לכך את הזמן הראוי. אני מקווה לסיים תוך כמה ימים ואז אתייחס גם לתגובתך האחרונה.

    מצטער על העיכוב.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 28 דצמבר 2020 14:30 הוסף ע״י גדי

    היי עדי,

    בהמשך להערה הקודמת שלי ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" מתייחס לעמדות שונות הרלוונטיים לפסיקת הלכה פרקטית, אני גם חושב שאינך לוקח בחשבון את העובדה שחלק גדול מהמסורות המופיעות במסגרת המשנה והתלמוד היו קיימות ורווחות הרבה לפניהם (נלמד גם מעיסוק המשניות במחלוקת על הפרטים ולא על עצם החיוב שהינו בבחינת ברור מאליו. לדוג': מאימתי קורין את שמע?") ולכן הפסוק אינו מקור הלימוד של ההלכה, אלא אסמכתא לה בלבד, מה שגורם לו להיראות תלוש או מאולץ".
    אוכל לתת דוגמה היפותטית מעולם אכיפת החוק:
    אם היינו מורישים לדורות הבאים את החוק "עונשו של רוצח הוא מאסר עולם", היו הם בקלות יכולים לטעות ולהעניש את הרוצחים בהירקבות בכלא עד סוף ימיהם. במידה והיינו מעבירים במסורת בלתי-כתובה ש"מאסר עולם" פירושו זמן קצוב כלשהו, הרי שהיו מאשימים את מקבלי המסורת בכך שהיא סותרת את ה"פשט" (לשון החוק הכתוב), בעוד היא למעשה מהווה את הביצוע המדויק יותר של החוק הנהוג.
    ניתן לקחת ממקור כתוב (שוב דוג' היפותטית) משפט המתייחס לפרק זמן של "דור" (25 שנה בקירוב, שהוא העונש המוכר לנו בפועל כ"מאסר עולם") וליצור מעין "אסמכתא"/הלחמה מלאכותית כדי ללמוד ממנה "הלכה", וזה היה נראה בערך כך:
    "מהו מאסר עולם? אין מאסר עולם אלא שנות דור, שנאמר "דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת", ועל מה היא עומדת? על כל שאינם שופכי דמים".
    שים לב לביטויים חמקניים אחרים, דוג': "ביטוח חיים". אז למה צריך לחדש אותו מדי שנה ואיננו תקף לאורך כל החיים?


    בנוסף, הייתי שמח אם היית יכול לספק מקורות מהם ניתן יהיה ללמוד על האינטרסים של הכת הפרושית, על הרווח שניסתה להפיק מהשתלטות על עולם התורה ועל האינטרסים שלה?
    בכל המקורות המסורתיים מופיעה קבוצה זו כקבוצה עממית המחוברת לעם שנהנית מתמיכת ההמונים, בניגוד לצדוקים שהיו אריסטוקרטים מורמים מעם. זאת ועוד, נראה שלא הסתירו את הקנוניה במחשכים אלא ביצעו אותה לעיני כל ומבלי לקצור את פירותיה.

    עוד נראה כי הרבנים אפילו לא ניצלו את ההזדמנות והיכולת להרוויח כסף. חלק מחכמי התלמוד חיו בעוני ועבדו במקצועות שונים לפרנסתם. חלק אחר אמנם היה אמיד, אבל עדיין לא הרוויח מאומה מה”המצאה” הזאת.
    מה הייתה הבעיה להמציא כחלק מהתורה שבעל-פה חובה גמורה מדאורייתא שכל אדם צריך לתת רבע מכספו לחכמים, או לבנות להם בית? אפשר היה בקלות להרחיב את דין המעשר שמופיע בתורה, ואני יכול לחשוב על עוד כהנה וכהנה טכניקות מדרשיות פשוטות מאד “להוכיח” את קיומה של חובה כזאת בכלים של התושב"ע.
    במקום זה, נראה כי במסגרת הקונספירציה שלהם מרחיבים את דין המעשר וקובעים חובה לתת מעשר כספים לעניים. מה המטרה?
    עוד עולה כי חלקם אף נרדפו והומתו על ידי הרומאים בעוון לימוד תורה והלכה, ובעוון סמיכת חכמים (רבי יהודה בן בבא) שכלל לא מוזכרת בתורה שבכתב. הם היו כל כך שבויים בקונספציה שהם עצמם המציאו, כך שבלי בדל רווח אישי היו מוכנים אפילו למות למענה?

    אודה לתשובתך המגובה במקורות.
    בברכה,
    גדי

  • קישור לתגובה רביעי, 23 דצמבר 2020 14:26 הוסף ע״י גדי

    היי עדי,

    התושב"ע ובפרט התלמוד הבבלי הינה ספרות בעלת מימד בולט מאוד של דיונים אפלטוניים והיפותטיים, שמטרתם המרכזית הינה בירור האמת, תוך ביאור העקרונות הרלוונטיים לדיון.
    כמו כן, ספרות זו מאופיינת בפתיחות רבה (ואת זה אני אומר לזכותה) ומציגה פלורליזם אמיתי בין דעות שונות, לרבות דעות יחיד שלא נפסקו להלכה.
    ככאלה, דפי התלמוד מנוקדים באינספור דעות, הגיגים, מחשבות, סיפורים משעשעים ועצות של חכמי התקופה, כשבתוכם מצויים גם ניסיונות להבנת הטבע והעולם המקיף אותם.
    כמות ההשערות שניתן להוציא מתוך הפסוקים בדרך הדרש כיד הדמיון הטובה היא אינסופית, הגם שמדובר באמת מדעית חד-ערכית בעלת אופי אובייקטיבי, כפי שברור בימינו.
    אחד ההבדלים הבולטים בין עם ישראל לפילוסופיה של העמים, היא שבעוד שהאחרונים דנים בעלמא ובאופן מופשט, ללא שום מחויבות אמיתית או כוונה להחיל את פרי דיוניהם על המציאות (עקרון ה"אהבה" של הנצרות בולט במיוחד), הרי שעם ישראל נוהג באופן שונה והופך את העקרונות לדרך חיים מחייבת (הלכה).
    המושג "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אינו מופיע ב"דיון המים" שהבאת (אין מסורות שבע"פ מקובלות בתחום מדעי הטבע) וממילא אינו נוגע לקיומו של "יש" פיזי, אלא למה שראוי לקיים ולאיך שיש לנהוג בפועל, כמתחייב מן המסקנה הלימודית השונה אליה מגיע כל אחד מהצדדים, ועד להכרעת הרוב (כאשר הדברים נוגעים לפרקטיקה, ברור כי על אף קיומן של מסורות קודמות ומבוססות, ניתן להגיע לתפיסות שונות ביחס לאופן בו יש לנהוג עם המציאות העכשווית, שבמקרים רבים הינה חדשה לחלוטין וחסרת תקדימים).
    לא אכנס לכל עניין יסודות התושב"ע והדיאלקטיקה העמוקה בינה לבין התורה שבכתב, לרבות היותה של ההלכה גשר בין האידיאל הקבוע למציאות המשתנה, מהם אתה מתעלם. רק אומר שמתן הכותרת "כך אמורים להיראות דברי אלוהים חיים?" הינה חטא גס לאמת במקרה הטוב וגנבת דעת במקרה הרע.

  • קישור לתגובה שלישי, 05 אפריל 2016 15:06 הוסף ע״י עדי אביר

    ** התגובה נלקחה מהמאמר 'התכתבות עם בחור מהזרם הדתי-לאומי' ביש"ע' **

    יצחק,

    רק מספר זעום של עצמים מהחלל פוגעים בכדור הארץ וכמות המים שהם מביאים עימם היא לגמרי אפסית. זה נכון שחלק מהמים שבימים ובאוקיאנוסים נתרם בשעתו על ידי אסטרואידים ושביטים שפגעו בכדור הארץ לפני מיליארדי שנים אבל במהלך הזמן מספר העצמים שנעים בחלל הלך ופחת וכיום הסיכוי לפגיעת אסטרואיד בכדור הארץ הוא מאד נמוך והסיכוי לפגיעת שביט הוא ממש אפסי. כך היה גם בימיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע ולכן לנסיון לתרץ את המים העליונים במים שמגיעים מהחלל הוא לא יותר מאשר מגוחך.

    המים מגיעים לעננים רק כתוצאה מהתאיידות המים הארציים ואין להם שום מקור אחר. אנא בדוק את הנושא בכל ספר, אנציקלופדיה או אתר לא תורניים ותגלה בעצמך את האמת על מחזור הגשמים. לאחר שתעשה זאת שאל את עצמך מדוע המקורות שלך מעדיפים להעלים ממך את העובדה שמים כבר אינם מגיעים לכדור הארץ מהחלל, שהעננים 'מתמלאים' רק ממים ארציים שהתאדו ושלדבריו של רבי יהושע אין שום משמעות ריאלית.

    גם למשמעותו של השורש 'זק' אין כל קשר לעניינינו. הגמרא מורה לברך 'על הזיקין ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים' ואני מציע גם לך לברך 'ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם' כל אימת שאתה רואה כוכב שביט בשמים. עם זאת, הדמיון בין המילה 'זיקין' למילה 'יָזֹקּוּ' אינו מאפשר לנו להסיק שלמים בעננים יש איזה שהוא קשר מיידי לכוכבי שביט. אתה רשאי להאריך בנושא כמה שאתה רוצה אבל אף מידה של פלפול לשוני וטקסטואלי אינה יכולה לשנות את הידע המדעי שמשרת את האנושות בכל הנוגע למטאורולוגיה ומחזור הגשמים.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 05 אפריל 2016 15:04 הוסף ע״י יצחק א.

    ** התגובה נלקחה מהמאמר 'התכתבות עם בחור מהזרם הדתי-לאומי' ביש"ע' **

    הי עדי,

    דברי הפסוק ע"פ דברי ר' יהושע יש להם בסיס במדע כי באמת יש מים שמגיעים מהחלל ע"י כוכבי שביט וכד' (ולפי מה שהבנתי הם מתאדים ויורדים לארץ בצורת גשם), וכעת שים לב, לשון הפסוק באיוב "יזקו מטר לאדו", לשון "יזקו" הוא לשון נדירה שנמצאת עוד פעם בספר איוב "ומקום לזהב יזקו", אך מילים משורש "זק" מופיעים בכמה מקומות בתנ"ך, אך בהקשר של רקיע זה המקום היחיד.

    והנה המשנה בברכות פ' הרואה אומרת "על הזיקין ועל הזועות אומר עושה מעשה בראשית" ובגמ' "מאי זיקין כוכבא דשביט", (יש לי להאריך קצת ע"פ פי' זה בבאור שורש "זק" בתנ"ך, בדבר שטרם עמדו עליו המפרשים אך היות וחששתי שדברי יהיו לבטלה לא רציתי להאריך).

    אשמח לתגובות.

  • קישור לתגובה שלישי, 05 אפריל 2016 15:00 הוסף ע״י עדי אביר

    ** התגובה נלקחה מהמאמר 'התכתבות עם בחור מהזרם הדתי-לאומי' ביש"ע' **

    יצחק א.

    לגבי המאמר 'האם כך אמורים להיראות דברי אלוהים חיים?' אתה טוען שבתחילה לא הבנת לאן אני חותר. למקרא דבריך אני מסיק שגם לאחר קריאתו לא הצלחת להבין את טענותיי. אני העלתי טענות מהותיות מאד ואתה, כנהוג במחוזותיכם, מיהרת למצוא את התירוץ הראשון שלדעתך מסוגל להרחיק את המבוכה. למרבה הצער, במקום במקום להגן על דברי ההבל שמצאו את דרכם לתלמודכם הצלחת רק להעלות קשיים חדשים:

    הרמב"ם אולי כותב במורה נבוכים 'שלא נתחייבנו לקבל את דברי חז"ל בעניני הטבע כיון שלא היתה להם בזה שום קבלה מהנביאים' אבל עליך לזכור שהרמב"ם חי כאלף שנה לאחר ימיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע ובימיו כבר הבינו שדעותיהם המדעיות של הרבנים הגדולים הן שגויות לחלוטין. בנסיון לתרץ את ההבל הוא, בעקבות הגאונים, קבע שניתן להתעלם בביטחה מדבריהם של רבנים שעוסקים בענייני הטבע. כך כנראה חשבו המלומדים שכבר נהנו מפירות הפריחה האריסטוטלית במסופוטמיה ובאנדלוסיה - השאלה היא אם גם רבני המאה השנייה חשבו באותו אופן ולהערכתי רבי אליעזר ורבי יהושע היו נפגעים עד עמקי נשמתם אם היית שולל את דבריהם וטוען שהם מבטאים רק את סברתם ולא את הקבלה שבידם.

    הטיעון שלי הוא שרבני התלמוד לא הבדילו בין הלכות שנלמדו מהפסוקים לבין אמיתות מדעיות שנלמדו מאותם הפסוקים באמצעות אותן שיטות דרש. בשני המקרים לא הייתה בידיהם שום קבלה מהנביאים (שאם לא כן היה מסתבר ששרשרת המסירה הצליחה, שוב ושוב, להעביר מדור לדור שתי מסורות שסותרות לחלוטין האחת את השנייה) ושני הרבנים הגדולים נאלצו ל'שחזר' את התורה שבעל פה על ידי פיצוח הרמזים שלפי דעתם הוצפנו במקראות. במאמר אני מראה שהם נכשלו לחלוטין כל אימת שהם ניסו לחלץ מהפסוקים אמיתות מדעיות כלשהן ומסיק מכך שאין לתת אימון בהלכות שהם הצליחו כביכול לחלץ מאותם הפסוקים באמצעות אותן שיטות הדרש וששום אל לא הצפין שום רמז בשום פסוק תנכי ומכאן שהרבנים אינם מסוגלים לשחזר שום תורה שבעל פה מרמזים שלא היו ולא נבראו.

    אני אולי לא מבין את הביטוי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' באותו אופן שהר"ן והריטב"א הבינו אותו אבל נראה לי שאני מבין את הביטוי כפי שרבני דור התלמוד הבינו אותו ולכן הרשה לי להסביר לך שוב: לתירוצים באמצעותם רבני ימי הביניים ניסו להחליק את הקשיים המהותיים שהתגלו בדת היהודית אין הרבה משמעות ועלינו לנסות להבין את כוונתם המקורית של חכמי התלמוד ולהסיק את המסקנות הנדרשות מכוונה זאת ולא מהתירוצים של רבנים שחיו יותר מאלף שנים מאוחר יותר.

    הגמרא מספרת 'אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל' . פשט הדברים ברור מאד ואין צורך להרחיב עליו. פשט הדברים הוא גם מביך מאד ולכן פרשני ימי הביניים נאלצו להתעמת עימו ולמצוא דרך להקהות את המשמעויות האבסורדיות. כך אנו מוצאים את הריטב"א אומר:

    'אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל האיך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר? ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר. ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.'

    כלומר, הריטב"א חושב ההלכה היהודית היא נזילה לחלוטין וכל המעוניין ימצא בה תימוכין לשיטתו ולכן זכות ההכרעה ניתנה לחכמי כל דור ודור שרשאים לשנות את ההלכה בהתאם לתנאים הקדיילוסקופים של הזמן והמקום. האם גם אתה מבין כך את דת ישראל? האם לרבני הציונות הדתית ניתנה הסמכות לשנות את ההלכה בהתאם לראיית העולם שלהם? האם גם לרבנים קונסרבטיבים ורפורמים? מדוע לא? האם אף אחד ממ"ט הפנים אינו תומך גם בעמדתם? האם אתה בטוח שאתה מסוגל למנות את מ"ט הפנים של כל הלכה והלכה ובאפשרותך לוודא שרק לפרשנות שלכם יש תוקף מחייב ומ"ח הפרשנויות האחרות הן בבחינת כפירה? בכל מקרה, הריטב"א אינו מסביר את קביעתו והוא נסמך על 'טעם סוד' עלום שאיש אינו יכול לוודא את מקורו ולאמת את נכונותו.

    כבודי אינו נבוך כלל וכלל בעניין מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. למעשה, כבודי חושב שהוא מבין את המחלוקת לעומקה ולכן כבודי 'לא מצא אלא לומר שדבריהם הבל ח"ו', וזה נכון בין אם שני הגדולים עסקו בחכמת הטבע או בסתירות בן פסוקים שונים שעוסקים בנושא. לכבודו נדמה שלא ניתן להוכיח את מחזור הגשמים באופן מוחלט אבל כבודו, כמו כבוד רבי אליעזר וכבוד רבי יהושע פשוט טועה. המדע מבין את מחזור הגשמים לפרטיו הדקים ולכן נוכל לומר בלב שלם שרבי אליעזר ורבי יהושע 'לא ידעו את המציאות לאשורה'. כיוון שכך היינו מצפים משני הרבנים הגדולים, שלבטח אינם רוצים לשים מכשול בפני עיוור, שיסייגו את דבריהם בביטויים דוגמת 'סבורני', 'לעניות דעתי', 'נדמה לי' וכדומה אבל גדולי הדור תמיד השתמשו, והם עדיין משתמשים, בביטויים אבסולוטיים שנועדו לטעת בלב השומעים את התחושה שהם מבטאים אך ורק את דעת התורה ואת האמת האלוהית. אם הם קיימו מצוות תלמוד תורה הם הצליחו רק לעשות צחוק מעצמם ומהתורה שבידם שכן את דעותיהם הפרימיטיביות והשגויות הם הצליחו לעגן באסמכתאות מקראיות שאמורות להניב אך ורק אמיתות אלוהיות. לכבודינו לא נותר אלא להסיק אחת או יותר מהמסקנות הבאות:

    1. האל הצפין בתורתו רמזים לדעות פרימיטיביות שהיו פופולריות לפני אלף ושמונה מאות שנה.

    2. רבי אליעזר ורבי יהושע לא ידעו כיצד לפצח את הרמזים שהאל הצפין בתורתו.

    3. רבי אליעזר ורבי יהושע הצליחו למצוא 'רמזים' מקראיים לאמונות הטפלות שהם גררו מהרחוב.

    בכל שלושת המקרים מתעוררים קשיים חדשים:

    1. אם האל הצפין בתורתו הבלים מדעיים כיצד נוכל להיות בטוחים ש'אמיתות' אחרות שחולצו מאותה תורה באותם אמצעים אינן חסרות תוקף בדיוק באותה המידה?

    2. אם החכמים לא הצליחו לפענח נכון את הרמזים המוצפנים כיצד נוכל לשכנע את עצמנו שבמקרים אחרים הם דווקא כן הצליחו להבין את המשמעות הנכונה של הרמזים המוצפנים?

    3. אם הרבנים הצליחו לעגן בפסוקים את הבלי הרחוב האם נוכל לשלול את ההנחה שהם מצאו רמזים ועיגנו בפסוקים גם אמונות תקופתיות אחרות?

    מבוכה זאת, דרך אגב, שוללת גם את תקפותו של הכלל היפה "כי ה' יהיה בכסלך אפי' דברים שאתה כסיל בהם" שהרי רבי אליעזר ורבי יהושע היו כסילים בענייני מדע ושום קדוש ברוך הוא לא בא לעזרתם ולא הפך את דבריהם לנכונים. בהקשר זה הרשה לי להעיר לך שדבריו של רבי אליעזר לא 'נמצאו נכונים', כפי שהיית מגלה בעצמך אם היית קורא את המאמר ביתר עיון. שני החכמים דימו את העננים לנאדות או כדים שנטענים במים והויכוח היחיד ביניהם היה באם המים הללו נלקחים מהאוקיאנוס שמקיף את כל העולם או מהמים העליונים שנמצאים מעל הרקיע – שתי דעות סרק חסרות כל שחר ואפילו הניסיון המגוחך לשייך את המים העליונים למים שמקורם בחלל מבטא את המצוקה אליה הקטע התלמודי גורר את כל העולם התורני. אף טיפה של מיים אינה מגיעה מהחלל אל תוך העננים ולעובדה שכוכבי שביט שהתנפצו על כדור הארץ הביאו עימם בעבר הרחוק לא מעט מיים אין שום קשר לדבריו של רבי יהושע. אתה סתם נאחז בקשים ומבזה עוד יותר את התורה עליה אתה נמנסה להגן.

    אתם פיתחתם לעצמכם את מיתוס 'עומקי התורה' שקובע 'חכמים יודעים שדברי תורה עמוקים, ומאידך נראים יש דברים שנראים ריקים לכאורה ח"ו, וצריך עמל וסבלנות כדי להבינם'. זה פשוט לא נכון. אף מידה של עמל וסבלנות לא תהפוך את דברי רבי אליעזר ורבי יהושע לנכונים והראיה לכך היא שאתה עצמך אינך מסוגל לרדת לעומקי הסוגיה ולהבין את הבעיות שהיא מעלה ובמקום זאת מיהרת להיתפס לכמה טיעונים וסיסמאות חסרות שחר. את העמל והסבלנות אינכם משקיעים בלימוד מעמיק של הסוגיה עצמה אלא בשינון סיסמאות רבניות באמצעותן אתם מנסים להרחיק מכם את הבעיות האמתיות. אנא הבן, משפט סתמי בירושלמי דוגמת 'כי לא דבר רק הוא, ואם דבר ריק הוא, מכם שאין אתם יגעים בו' אינו שולל את דבריי הוא רק עוזר לך להתנשא מעלי ולרמוז שבעומקים ובפנימיות קיימת 'אמת' אותה אני, בניגוד לך, לעולם לא אבין. נסה במקום זאת להניח שבעומקי תורתך קיימות סתירות עמוקות אותן כבודי הצליח לגלות ובהן כבודו עדיין מסרב להכיר.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 05 אפריל 2016 14:56 הוסף ע״י יצחק א.

    ** התגובה נלקחה מהמאמר 'התכתבות עם בחור מהזרם הדתי-לאומי' ביש"ע' **

    המאמר שעיינתי בו כותרתו "כך נראים דברי אלוקים חיים" בו אתה מקשה על דברי חז"ל ע"פ הידע המדעי, בהתחלה לא הבנתי לאן אתה חותר בשאלות הללו עד שראיתי שאתה טוען שזה סותר את דברי אחד מעיקרי היהדות שכל התורה מפי הגבורה (זו בערך הטענה לפי הזכור לי, תקן אותי) - ובכן, הרמב"ם עצמו במורה נבוכים כותב בפירוש שלא נתחייבנו לקבל את דברי חז"ל בעניני הטבע כיון שלא היתה להם בזה שום קבלה מהנביאים, והאריך בזה הרבה ר' אברהם בן הרמב"ם במאמר ארוך בספר מלחמות ה', קחנו משם. ראיתי שכבודו לא הבין את דברי הגמ' שאומרת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". תשובה לזה תמצא בספר דרשות הר"ן הדרש השלישי (עמ' מד' במהדורה שלפני), ועי' ג"כ בריטב"א עירובין יג:. כבודו נבוך בענין מחלוקת ר"א ור"י בענין מקור המי גשמים, עד שלא מצא אלא לומר שדבריהם הבל ח"ו. ובכן, אין שום רמז שמה שהטריד את מנוחתם של שני גדולי הרוח הללו הוא שאלה פיזיקלית בחכמת הטבע, יותר נראה שהם התעוררו על סתירת הפסוקים בנושא, (ובמש"כ כבודו אומנם בזמננו מלמדים דבר כזה לילד בכיתה ג' אך כמדומני שאין אפשרות להוכיח זאת באופן מוחלט בלי אמצעים חדשים), והנה אף אם נאמר שר"א ור"י לא ידעו את המציאות לאשורה, ודאי שאין דבריהם הבל והם קיימו מצות ת"ת ששקולה ככל המצוות, ולבד מזאת הועילונו תועלת עצומה, כי מהסוגיא מתבאר שחלק מהפסוקים מסתדרים יותר כר"א וחלק כר"י אף שכל אחד מתרץ הפסוקים לדעתו. והנה ראיתי בירושלמי שכתוב "כי ה' יהיה בכסלך אפי' דברים שאתה כסיל בהם" והיינו שיש דברים שאדם כסיל בהם ואעפ"כ הקב"ה עוזרו ודבריו נמצאים אמיתיים, והנה דברי ר"א מובנים לנו מאוד היום, אך דברי ר' יהושע צריכים ביאור, ואומנם האמת היא שמה שאומר ר' יהושע שכל העולם ממים העליונים הוא שותה, הוא דבר נכון בחכמת הטבע שידוע שבערך חצי מהמים שבכדור הארץ מקורם מהחלל, והפסוקים מתבארים היטב לפי זה וזכינו להבין כוונת הפסוקים. אני מקוה שכבודו ידע להעריך ולשמוח בפירוש זה.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים