Skip to content

1VSDAT

שלישי, 17 יולי 2018 11:28

ההנותאיזם היהודי

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

אנחנו אוהבים לתאר את עצמנו כראשוני המונותיאיסטים אבל עיון קצת יותר מעמיק ילמדנו שלא תמיד היה האל היהודי, בגלגוליו השונים, הסמכות הבלעדית ששלטה ברמה ובמקביל אליו ניתן היה למצוא גם דמויות אלוהיות נוספות שפעלו בסמכותו, יצאו במרי גלוי נגדו או סתם התעלמו ממנו. בדרכם לאמונה באל אחד חסר גוף וצורה, אבותינו הפוליתאיסטים הפכו להנותאיסטים, היינו, אנשים שסוגדים לאל אחד מבלי לשלול את קיומם של אלים אחרים. עורכי התנ"ך שפעלו לאחר שיבת ציון, כשדתם של בני ישראל כבר הועשרה באמונות זורואסטריות, ניסו להעלים את ההתייחסויות הפוליתאיסטיות וההנותאיסטיות שהציפו את ספריהם העתיקים אבל למרות מאמציהם ספרי התנ"ך עדיין מכילים פסוקים רבים שמלמדים שהסגידה של בני ישראל ליהוה אלוהיהם לא מנעה מהם להאמין בקיומם של אלים נוספים ששלטו בתחומם של הממלכות השכנות.     

 

 

מאמר זה מחליף את שמונת המאמרים שהוצגו בעבר בתת קטגוריה בשם 'ההנותיזם היהודי'. לגישה למאמרים האורגינליים הקישו כאן.

 

 

כיצד נגדיר מונותאיזם?

 

אין היהודים מייחסים לאבי אומתם הישג גדול יותר מאשר המצאת המונותיאיזם והם אוהבים לספר לעצמם סיפורים דוגמת:

 

אמר להם הקב"ה: בשעה שנתן לו לאברהם תרח אביו הרבה אלהות (אלילים) ואמר לו לאברהם: לך ומכור אותם בשוק והלך אברהם ושבר אותם והיה מבטל לכל עבודת אלילים שבשוק מן העולם וקידש את שמי בעולם.

 

אמרו עליו על אברהם אבינו: שבשעה שנתן לו אביו מלא קופות (צברים) של אלהות למכור אותם בשוק בא אדם אחד אל אברהם בשוק ואמר לו: אברהם יש לך אלוה אחד למכור?

ואמר לו אברהם איזה אלוה אתה רוצה ליקח (לקחת)?

ואמר לו (אותו אדם) לאברהם אני הוא גבור. תן לי אלוה גבור כמותי.

ונטל אברהם פסל אחד שהיה עומד למעלה מכולם ואמר לו: טול לך את זה.

ואמר לו (אותו אדם לאברהם) וכי אלוה זה הוא גבור כמותי?

ואמר לו (אברהם): ריקה עדיין אין אתה יודע משפט אלהות ועכשיו מה אתה מבקש מהם?

ואמר לו אברהם: והלא שוטה שבעולם אתה אלמלא לא היה אלוה זה גבור מכולם לא היה יושב למעלה מכולם אבל איני רוצה לדבר עמך כלום עד שתתן לי את הדמים.

מיד נתן לאברהם את הדמים ונטל לו את אותו האלוה בשעת פטירתו להלוך אמר לו אברהם: בן כמה שנים אתה?
ואמר לו (אותו אדם): בן שבעים שנה אני.

ואמר לו אברהם: אלוה זה שקנית אתה משתחוה לו או הוא משתחוה לך?

אמר (האדם): אני משתחוה לו.

ואמר לו אברהם: והלא אתה גדול מאלהיך שאתה נבראת מן שבעים שנה והאיך תשתחוה לאלוה זה שנעשה היום בקורנס?

...

באותה שעה נטל אברהם את כל האלהות והביא אותם אצל תרח אביו

ואמרו לו שאר בניו (של תרח) לאביהם תרח: אברהם זה אינו יכול למכור אלהות בוא ונעשה אותו כומר.
ואמר להם אברהם: מה מלאכתו של כומר?

אמרו לו לאברהם: מכבדין מלפניהם (מלפני הצלמים) ומרביצין מים לפניהם ומאכילין אותן ומשקין להם ונותנין לפניהם אכילה ושתיה.

 

מיד נתן אברהם לפניהם אכילה ושתיה ואמר להם: קחו ואכלו טלו ושתו למען תדעו שתיטיבו לבני אדם בשביל שנתתי לפניכם אכילה ושתיה.

ולא היה בהם (בין הצלמים) אחד שהיה נוטל כלום לאכול ולשתות.

מיד פתח אברהם ואמר: 'פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ'[א].

 

מה עשה אברהם: נטל את המקל והיה משבר את כולן והשליך אותן אל תוך מדורת האש ובא וישב עליהן. ...

(תנא דבי אליהו זוטא - פרק כה)

 

סיפור זה אמור ללמדנו שאברהם אבינו היה האדם הראשון שהכיר באפסותם של הצלמים והפסילים והראשון שהסיק את קיומו של בורא יחיד ששולט בעולמו ומשגיח על בריותיו. מי שמזהה את יחודו וגדולתו של האל אכן ראוי להיקרא בשם 'המונותיאיסט הראשון' ואנו שיצאנו מחלציו בהחלט יכולים להתגאות בהשתייכותנו לעם שהשכיל להתנתק מבליל האמונות הפוליתיאיסטיות ולאמץ לעצמו את האמונה הטהורה והאמתית ביותר – האמונה באל אחד.

 

עם ישראל אוהב לספר לעצמו סיפורים מחמיאים אך האם יש הצדקה לטפיחה העצמית על השכם? האם אבותינו גילו את המונותיאיזם לפני כמעט ארבעת אלפים שנה או שבדומה לכל אמונה אחרת גם האמונה באל אחד התפתחה בתהליך איטי והדרגתי שנמשך עד עצם ימינו אנו? לכאורה, האמונה המונותיאיסטית כבשה את העולם, או לפחות את למעלה ממחציתו: כ-2.1 מיליארד נוצרים, 1.5 מיליארד מוסלמים וקמצוץ של יהודים מגדירים את עצמם כמונותאיסטים אך האם כולם משתמשים במושג 'מונותיאיזם' בצורה זהה והאם למושג זה משמעות אחת כשאנו מדברים על השילוש הקדוש של הנוצרים, אללה של המוסלמים, יהוה של הכוהנים, הקדוש ברוך הוא של הרבנים ואל עשרת הספירות של המקובלים והחסידים?

 

הנצרות גדשה את עצמה בתשובות מפותלות לשאלה כיצד מהות אלוהית אחת יכולה להתגלות בשלושה היבטים שונים אבל עד היום אין בידנו תשובה מספקת לשאלה כיצד השילוש הקדוש מצליח להסתכם לאל אחד אם האב אינו הבן, האב אינו רוח הקודש וגם הבן אינו רוח הקודש. יתר על כן, אם השילוש הקדוש הוא בעצם אל מונותיאיסטי אחד מדוע שלא נגדיר גם את ההינדואיזם כדת מונותיאיסטית שהרי כל האלים ההינדים הם בסופו של דבר רק התגלויות של העיקרון האלוהי, ברהמן[ב], שבחר להתממש בצורות שונות בכדי לאפשר לבני האדם לסגוד לדמויות מוכרות ולא לאלוהות רוחנית ומרוחקת שאיש אינו יכול לדמיינה.

 

באותו אופן, עד כמה מונותיאיסטי הוא האל של המקובלים שטוענים שה'אינסוף' ועשרת הספירות מרכיבים בסופו של דבר רק אל אחד? אם באל אחד עסקינן, כיצד יכולה להתפתח דיסהרמוניה בקרב הספירות וכיצד יכול היהודי המתפלל להשכין שלום בין הרכיבים השונים של אותו האל? אדרבה, אם מצוותיהם ותפילותיהם של בני ישראל גורמים לזיווג הרכיב הזכרי של האלוהות עם הרכיב הנקבי ולהולדת השפע שזורם אל העולם הגשמי הרי שהאלוהות אינה יכולה להיחשב כשלמה ללא המעורבות האנושית ואל שנסמך על אחרים לבטח אינו יכול להתהדר בתואר 'מונותיאיסטי'.

 

מה בדבר הקטע הבא, האם הוא נלקח מספרות מונותיאיסטית או פוליתיאיסטית?

 

אמר רבי ישמעאל:

 

אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים: אחר כל המידות הללו הניח הקדוש ברוך הוא ידו עלי וברכני אלף ושלוש מאות ושישים וחמשת אלפים ברכות ורוממתי והוגבהתי כשיעור אורכו ורוחבו של עולם והעלה לי שבעים ושתיים כנפיים, שלושים וששה כנפיים מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר, וכל כנף וכנף כמלא עולם וקבע בי שלוש מאות ושישים וחמשת אלפים עיניים וכל עיין ועיין כמאור הגדול ולא הניח ממין של זיו ולא ממיני זוהר תואר יופי שבח אורות שבעולם שלא קבע בי.

...

אמר רבי ישמעאל: אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים: כל זאת עשה לי הקדוש ברוך הוא כסא מעין כסא הכבוד ופרש עלי פרש של זיו ושל זוהר ותואר וכבוד ויופי וחן וחסד מעין פרש של כסא הכבוד שכל מיני זיו מאורות בעולם קבועים בו ושמו על פתח היכל שביעי והושיבני עליו, והכרוז יצא עלי בכל רקיע ורקיע לאמור מטטרון עבדי שמתיו לשר ולנגיד על כל שרי מלכותי, ועל כל בני מרומים חוץ משמונה שרים הגדולים הנכבדים והנוראים שנקראים 'יהוה' בשמו של עולם מלכם.

...

אמר רבי ישמעאל: אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים: מתוך אהבה שאהב אותי הקדוש ברוך הוא יותר מכל בני מרומים עשה לי לבוש של גאה שכל מיני מאורות קבועין בו, והלבישני ועשה לי מעיל כבוד שכל מיני תואר זיו זוהר הדר קבועין בו והעטני ועשה לי כתר מלכות שקבועין בו ארבעים ותשע אבני תואר כאור גלגל החמה שזיוו הולך בארבע רוחות ערבות רקיע ובשבעה רקיעים ובארבע רוחות העולם וקשרו על ראשי וקראני 'יהוה הקטן' בפני כל פמליא שלו שבמרום שנאמר שמי בקרבו.

 

(ספר ההיכלות הגדול (היכלות רבתי), מובא בילקוט הרועים הגדול, הוצאת נזר שרגא, התש"ס, עמודים ד-ה)

 

קטעים אלו נלקחו מ'ספר ההיכלות הגדול לרבי ישמעאל כהן גדול שקיבל ממטטרון שר הפנים, ורבו רבי נחוניא בן הקנה'. בספר זה מככבים גיבורים רבניים מוכרים ונראה שהוא מבטא את האמונות שהיו מקובלות על המיסטיקנים היהודים במאות הראשונות לספירת העמים. הספר מתאר את מסעותיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא בהיכלות העליונים, את הדמויות שהם פגשו בדרכם להיכל השביעי ואת הסודות שדמויות אלה חשפו בפניהם. בין השאר, אנו מוצאים בספר את נוהלי המעבר מהיכל שמימי אחד למשנהו:

 

על ההיכל הראשון היה ממונה 'רגזאל יהוה' השר. אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'אבטח יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

 

על ההיכל השני היה ממונה 'והבירון יהוה' השר. אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'אזבוגה יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

 

על ההיכל השלישי היה ממונה 'שקדהוזיי יהוה' השר ומראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'זהפנוריי יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים'.

 

על ההיכל הרביעי היה ממונה 'סגנסגאל יהוה' השר ואתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'זבודיאל יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' ...

 

(כך הלאה וכך הלאה עד אשר) ...

 

אתה מראה לו חותם וטבעת שחקוק עליה 'שתגייר יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' שנקראו שמו 'אה שתקייר יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' מיד הראשון תופש בידו ומשליכו לשני ושני לשלישי ושלישי לרביעי והרביעי לחמישי והחמישי לשישי והשישי לשביעי ושביעי מעלך ומושיבך בחיק 'אבטח יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'אזבוגה יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'נהפנודיי יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'זבוריאל יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'אברגהודהריהו יהוה אלוהי ישראל', בחיק גהפדריאילי יהוה אלוהי ישראל', בחיק 'שתקייר' שנקרא שמו 'שתקייר יהוה אלוהי ישראל' יהוה מלך יהוה מלך וכו'.

 

(מעשה מרכבה, מובא בילקוט הרועים הגדול, הוצאת נזר שרגא, התש"ס, עמוד ע')

 

האם כל 'יהוה אלוהי ישראל אבינו שבשמיים' הללו הם אלים שונים או, במתכונת ההינדית, רק היבטים שונים או פנים שונות של האל האחד? מה נגיד על 'יהוה הקטן', השר והנגיד שהומלך על רוב שוכני המרומים, שגודלו כגודל העולם כולו, שבכנפיו שובצו אלפי שמשות ושכיסא כבודו ניצב בפתח ההיכל השביעי? האם הוא אל של ממש או סתם עוד איזה יצור על-טבעי שמונה לסגנו של האלוהים מבלי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהפוך לאל בתקן מלא? איפה בדיוק עובר הקו המפריד בין האל לישויות גדולות, נכבדות ונוראות אחרות? מה מבדיל את האל מכל הסגנים, המשנים וממלאי המקום שהוא מינה לעצמו? הגודל? הזוהר? מספר הכנפיים? מיקום כיסא הכבוד? אורך החיים? הסמכות הפיקודית? מטטרון והשרים הגדולים התברכו בשפע של כל אלה ונראה שלא במישורים הללו טמון יתרונו היחסי של האל. לא נותר לנו אלא להסיק שהאל נבדל מבריותיו, ובכללם מטטרון והשרים הגדולים, בכך שהוא רשאי לשנות את החלטותיו כל אימת שעולה הרצון מלפניו בעוד שהם חייבים להישמע להוראותיו ואסור להם להמרות את פיו ולפעול על פי שיקול דעתם העצמאי. האל הוא אוטונומי וכל צבא המרומים עומד הכן למלא אחר כל רצונותיו. הוא המחליט והם המבצעים.

 

הגדרה זאת מאפשרת לנו להבדיל בין המונותיאיסטים לפוליתיאיסטים למיניהם: המונותיאיסטים מאמינים בקיומו של רצון אלוהי יחיד בעוד שהפוליתיאיסטים מאפשרים את קיומן של מספר סמכויות מחליטות. באופן תיאורטי לאל האב, לאל הבן ולאל רוח הקודש רצון משותף אחד ולכן ניתן לראותם כאל בודד שמתגלה בשלושה פנים שונים בעוד שלכל אחד מאלים ההינדים: וישנו, שיווה, לקשמי, קאלי, גנש וכדומה, רצון משלו וראוי שנאפיינם כאלים שונים במערכת פוליתיאיסטית ולא כפנים שונים של אל מונותיאיסטי.

 

עד כאן הכל בסדר. אבל מה נעשה עם הקטע הרבני הבא?

  

כיון שיצא פרעה והמצריים לרדוף אחריהם תלו (בני ישראל) עיניהם לשמים וראו שרן (השר) של מצרים פורח באוויר.

כיון שראו אותו נתייראו הרבה שנאמר 'וַיִּירְאוּ מְאֹד'[ג].

 

ומהו (מה משמעות הביטוי) 'וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם'[ד]?

(מסבירים:) שרן של מצרים היה שמו 'מִצְרַיִם', שאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שרן (את השר שלהם) תחילה. וכן אתה מוצא בנבוכדנצר שהפיל הקדוש ברוך הוא לשרו תחילה שנאמר 'עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל'[ה].

 

אמר רבי יהושע בן אבין: שרו של נבוכדנצר 'קָל' שמו והפילו הקדוש ברוך הוא. אף שרו של פרעה 'מִצְרַיִם' שמו והיה פורח לרדוף אחריהם. כיון שהשקיע הקדוש ברוך הוא את המצרים בים לא שקע תחלה אלא שרן שנאמר 'וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם'[ו] זה שרן של מצרים (מצרים בלשון יחיד ללמדך שמדובר בשר של מצרים ולא במצְרים עצמם) ואחר כך 'וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ'[ז] (בלשון רבים). וכן 'סוסיהם ורוכביהם רמה בים' (בלשון רבים, הפסוק) אינו אומר אלא (הוא אומר) 'סוּס וְרֹכְבוֹ'[ח] (בלשון יחיד) - זה השר שלהן הוי (היה, בשל כך נאמר) 'וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם'[ט].

 

(שמות רבה כא:ה)

 

אין ספק שהקדוש ברוך הוא, האל שלנו, חזק לאין ערוך מהשר של מצריים ומהשר של נבוכדנצר גם יחד ואין לו שום בעיה להפילם מהשמיים בזבנג אחד. עם זאת, כוחו העצום של אלוהינו אינו יכול למנוע משתי הישויות העל-טבעיות הללו את הזכות להיחשב לאלים של ממש. שרם של מצריים ושרו של נבוכדנצר יצאו למלחמה באל הרבני ומכאן ששניהם היו רשאים לפתח רצון עצמאי שאינו תלוי ברצונו של מי שאמור היה להיות המחליט היחיד. כבעלי זכות החלטה שתי הישויות העל-טבעיות הללו הן בהחלט אלים, אולי זוטרים אבל אלים לכל דבר, ובכך הן שוללות מהקדוש ברוך הוא את יחודו המונותיאיסטי.

 

אנו היינו רוצים להניח שמשרתי האל, גם אם הם שרים גדולים של מעלה, יעדיפו לשמור אמונים לקדוש ברוך הוא הכל-יכול וימנעו מלתמוך תמיכה כה גורפת באויביהם של בוראם ואדונם. העובדה ששרי מצריים ובבל, חרף כל חכמתם וניסיונם, בחרו למרוד במלכם האדיר מחייבת אותנו להסיק ששרים אלה היו בעברם אלים עצמאיים שהמונותיאיזם היהודי הכפיף למרותו של מלך כל המלכים ואדון כל האדונים.

   

דוגמאות אלה ורבות שכמותן ממחישות עד כמה קשה לדבוק במונותיאיזם טהור ואל לנו להתפלא אם נגלה שהיהודים לא מיהרו לוותר על אמונותיהם המסורתיות גם כאשר האמונות הללו הדיפו ניחוח פוליתיאיסטי. עורכי ומהדרי התנ"ך ניסו אמנם לנקות את כל האזכורים לאמונות המיושנות בעת שהם ערכו את המגילות שלימים הפכו לכתבי הקודש היהודיים אבל, אולי כתוצאה מחוסר תשומת לב ואולי כתוצאה מחוסר הבנה, המשימה לא הושלמה ובספרי התנ"ך נשארו שרידים רבים שמצביעים על מקורו האלילי של יהוה, על השתלבותו בסביבה הפוליתיאיסטית של ארץ ישראל ועל הדרך הארוכה שהוא נאלץ לעבור לפני הכתרתו כאל מונותיאיסטי.  

 


 

אלים אחרים

 

התנ"ך מתייחס בכבוד רב לאלוהים האחרים ששלטו על עמי הסביבה ואת חיצי הזעם הוא מפנה רק נגד אביזרי הפולחן של האלים הללו: פסלים, צלמים וכדומה. נראה שהאל שלנו לא כל כך רצה להתעסק עם האלים האחרים והוא הסתפק במלחמת חורמה בסממני הפולחן הזר שצצו מעת לעת בממלכה הפרטית שלו, במיוחד אם הם יכלו לסכן את המונופול של כוהניו.

 

לישעיהו השני[י] ניתן לייחס לא רק את תחילת השגבתו של האל והפיכתו לדמות בעלת ממדים על-אנושיים אלא גם את בידולו של יהוה כישות האלוהית היחידה השלטת ביקום[יא]. ניסוחים דוגמת:

 

אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהֹוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. אָנֹכִי אָנֹכִי יְהֹוָה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ.[יב]

 

או:

 

כֹּה אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.[יג]

 

או:

 

לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.[יד]

 

מדגישים במילים שאינן משתמעות לשני פנים את יחודו של האל היהודי ואת העובדה שזולתו אין, לא הייתה ולא תהיה אף ישות אלוהית אחרת.

 

ניסוחים ברורים מעין אלה לא נוכל למצוא באף מקום אחר בתנ"ך ובשאר הספרים מחברי התנ"ך אינם מנסים אפילו לטאטא את האלוהים האחרים אל מתחת לשטיח. נתחיל ברמיזה לקיומם של אלוהים האחרים שמופיעה כבר בעשרת הדברות:

 

אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי.[טו]

 

אל שבוחר להשתמש בביטוי 'עַל פָּנָי' אינו יכול שלא להעלות מספר תהיות גם על פנינו שהרי ניתן להעביר את אותו המסר גם בעזרת הציווי הפשוט: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. אדרבה, הניסוח הקצר היה חוסך מהאל ומאתנו הרבה אי ההבנות שכן התוספת 'עַל פָּנָי' לא רק שאינה מוסיפה דבר אלא שבמקרה של מי שמחשיב את עצמו כאל יחיד היא אפילו לגמרי מיותרת.

 

למה בעצם התכוון האל? האם הוא רצה לומר שלא יהיה לי אלוהים זרים מעליו, לפניו, מולו או לצדו? האם רצה לאסור עלי שתהיה לי אלוהות אחרת בנוכחותו או מול עיניו? או שמא יש כאן ניסיון להורות לי שעלי להימנע מבחירה באלוהים אחרים בהעדפה אליו? כל האפשרויות אינן נוחות במיוחד שכן כולן מניחות את קיומה הממשי של אותן אלוהויות זרות שאסור שתהיינה מעל, לפני, מול, לצד, בנוכחות, כנגד או בהעדפה לאל. מסוכנת במיוחד הפרשנות האחרונה, שהיא כנראה הקרובה ביותר לכוונת הפסוק, שכן היא מעמידה בפני שתי אופציות שוות – בחירה ביהוה או בחירה באלוהים אחרים – ואוסרת עלי להעדיף את האלים הזרים על פני יהוה, האל שהוציא אותי מארץ מצריים.

 

המפרשים לא יכלו להעביר את הביטוי ללא החלקה ורש"י אכן מזהה את הבעיה וקובע 'ולא יתכן לפרש אלוהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו'[טז]. הביטוי 'עַל פָּנָי', לדידו, אמור ללמדנו שאסור לנו לאמץ אלוהים אחרים כל זמן שהאל קיים וכיוון שהאל קיים לנצח, תמיד יהיה אסור לנו לאמץ לעצמנו אלים אחרים. כל ניסוח אחר, כך רש"י, היה גורם לנו להסיק שהציווי ניתן רק לבני דור המדבר והוא אמור לפקוע לאחר הכניסה לארץ. גם את המילה 'אֲחֵרִים' אין להבין כפשוטה שכן היא אינה מתארת את האלים אלא את אותם אחרים שעשו את האלילים אלוהים עליהם.

 

אלטרנטיבית, רש"י גם מעלה את האפשרות שאותם פסילים וצלמים נקראים 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' משום שהם 'אחרים לעובדיהם - צועקים אליהם ואינם עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם'.[יז] אבן עזרא והרמב"ן, לעומתו, מניחים שמובן הביטוי 'עַל פָּנָי' הוא 'נגד עיני' ולומדים שהאל נמצא בכל מקום ורואה את כל מעשינו ועל כן אין זה ראוי שנשתף עמו אלוהים אחרים[יח]. הרמב"ן גם מציין שמלאכי המרומים וכל צבא השמיים נקראים אף הם בשם 'אלוהים' והכתוב למעשה אוסר לקבל ולו אחד מהם כאלוה עלינו.[יט] רבנו בחיי תורם לקדירה שני פירושים נוספים: 'אחרים - היום של זהב למחר של כסף למחר של עץ', היינו, הם נקראים 'אֲחֵרִים' כיוון שכל יום הם עשויים מחומר אחר וכן שהם נקראים "אֲחֵרִים" על שם שמקבלים כוח מאחר ואין להם כוח מעצמם'.[כ] לבסוף, פירוש החזקוני מצליח למצוא אפילו טעם נוסף: 'אם תקבלהו עליך לאדון תדע שיהיה על פני ועל אפי', היינו, שזה יהיה בניגוד לרצוני והדבר עתיד לעורר את חמתי.[כא]

 

כל משחקי המילים הללו אינם מצליחים להסיר את הבעיה מסדר היום. אל בעל כישורי שפה מינימאליים היה מכריז משהו בנוסח 'אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים ומבלעדי אין אלוהים לכן לא תעשה לך פסל וכל תמונה ... כי אפס בלעדי, אני יהוה ואין עוד' ובכך הוא היה סותם לנצח את פיות כל המלעיזים. העובדה שהדברה הראשונה אינה שוללת את קיומם של האלים האחרים ובוחרת במקום זאת לאיים על אלה שמשתחווים להם ועובדים אותם מוכיחה שהאל מכיר בקיומם של אותם אלים וכל מאמציו מכוונים ליצור חיץ בינם לבין בני עמו.     

 

פרשנויות לא פחות מתוחכמות אנו מוצאים גם בכל שאר המקרים בהם האל שוכח להתלהם נגד אלוהי הגויים אך שום מידה של להטוטנות פרשנית אינה יכולה להעלים את העובדה שבחמשת חומשי התורה כמעט ולא ניתן למצוא מקרים בהם הכתוב ממש שולל את קיומם של 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' ופוסל את האמונה בהם. התנ"ך אינו משמיץ את האלים עצמם או מדבר על אזלת ידם לנוכח תעצומות הגורל ולעולם לא נמצא אותו תוקף מוטיבים מיתולוגיים במלחמתו נגד האלילות. אנו היינו מצפים שהאל האחד והיחיד יוקיע את עמי הניכר שבחרו לעצמם אלילי שווא שטופי זימה אבל האל היהודי תמיד משתדל להימנע מעימות ישיר עם מושג האלילות והוא תמיד משתדל לא לפגוע בכבודם של האלילים או לחשוף ברבים את חולשותיהם. יהוה אינו מתעמת עם האלים עצמם – בעל, כמוש, אשתורת, מלכום, דגון ומרעיהם והוא מעדיף להשתלח רק בפסלים וצלמים שמייצגים את האלים הללו. מתקבל הרושם שיהוה, מפחד יריביו האמתיים, מעדיף לתקוף רק מטרות פגיעות וחסרות ישע. יהוה אינו אוסר את האמונה באלוהי הגויים, באגדותיהם או בדתם ואת כל מעיינינו הוא משקיע אך ורק במלחמה חסרת פשרות בעצמים שמשמשים את הפולחן האלילי, הלא הם אותם עצבים, צלמים ופסילים שמייצגים את נוכחות האלים בקרב בני האנוש.

 

אם יהוה ומשה עבדו חפצו לומר שהתרפים והפסילים לא יצילונו כיוון שהאלים שהם מייצגים אינם קיימים כיצד הם הצליחו בסופו של דבר רק להצהיר שהתרפים והפסילים לא יושיעו כיוון שאין בכוחם של העץ והאבן להועיל? אפילו בני השבטים הנידחים ביותר באפריקה נעלבו כשחוקרים לבנים שאלו אותם אם הם באמת מאמינים בכוחם של הפסלים הקטנים ששימשו מושא לסגידתם. כיצד זה נאמין בכוחם? שאלו הפראים בתימהון, הרי במו ידינו גילפנו אותם מחתיכת עץ ואולם, כך המשיכו והסבירו ללבנים הפתאים, אנחנו בהחלט מאמינים בכוחות שמשרים את רוחותיהם בתוככי הפסלים הללו ולהם אנו מקריבים את קורבנותינו. האם מקורותינו לא העלו על דעתם שהאינטליגנציה של עובדי העבודה הזרה אינה נופלת בהרבה מזו של בני השבטים באפריקה ושגם גויי הארץ ידעו שאין טעם לסגוד לאלוהי עץ ואבן, מעשי ידיהם? למעשה, נראה שרק יהוה וחבר נאמניו באמת האמינו בקיומם של אנשים המוכנים לשים עליהם אבנים ועצים כאלוהים. עממי הארץ, כך נראה, היו מן הסתם קצת פחות אוויליים וגם הם האמינו באלים נשגבים שרוחם שכנה בתוך הפסלים, בדיוק כשם שרוחו של יהוה שכנה במשכן ובמקדשים שבני ישראל הקימו עבורו.

 


 

בני האלוהים

 

לפרשני ימי הביניים לא הייתה כל בעיה עם 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' שמצאו את דרכם לספרי התנ"ך וברור היה להם שמאחורי המונח 'אֱלֹהִים' לא מסתתרים אלים של ממש אלא רק אנשים סמכותיים או שרים של מעלה או שופטים ארציים או קדושים אנושיים או שת או אדם וחווה או מאריכי ימים או מלאכים או כל ישות אחרת שיכולה לטשטש את מבוכה שנגרמה בעקבות ניסוחיהם הלא זהירים של בעלי המקראות.

 

כפי שכבר ראינו, הציווי 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' אינו מתעקש על מונותיאיזם צרוף ובהחלט ניתן להחילו גם על אל שמאמין בקיומם ובזכויותיהם הלגיטימיות של אלים אחרים כל עוד הם נשארים בנחלתם ואינם פולשים לתחומי נחלתו. עם זאת, אי הבהירות אינה מצטמצמת לעשרת הדברות וברבים מספרי התנ"ך נמצא ניסוחים דומים שמותירים פתח לקיומם של אלוהים נוספים, בין אם מדובר באלים המקבילים ליהוה ובין אם מדובר באלים הכפופים לו. כבר בספר בראשית אנו פוגשים את הסיפור התמוה הבא:

 

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.[כב]

 

לכאורה מדובר כאן בכפירה גדולה שהרי אם אנו מוצאים בנים של אלוהים חזקה עלינו שחיפוש קפדני יחשוף בפנינו גם את הוריהם. אך אל חשש, פרשנים מסורים ימצאו תירוצים למכביר והבעיה תטויח עד לבלי הכר. רש"י, למשל, מסביר שכל שימוש במקרא במילה 'אֱלֹהִים' בא לציין מרות כפי שנאמר במשה 'וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים'[כג] וכתוצאה מכך ניתן להסביר את הביטוי המביך בשתי דרכים שונות: 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם בניהם של שרים ושופטים ארציים שמרותם אינה מוטלת בספק או שהם אותם שרים של מעלה שהולכים בשליחותו של יהוה.[כד]

 

אבן עזרא כבר הגדיל את מספר האופציות לשלוש: 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם בני השופטים שהיו עושים בארץ משפט אלוהים או שהם קדושים אנושיים שנחשבים כבניו של האל או שהם בניו של שת, שכזכור, נחנו בהבנה שכלית המאפשרת להם להכיר ולהבין את דעת העליון. בנות האדם, בכל מקרה, הן הנשים למשפחת קין שכידוע לא התברכו אלא ביצרים חייתיים.[כה] הרמב"ן מרחיב על כיוון חשיבה זה וגורס שאדם וחווה נקראו 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' כיוון ששניהם היו מעשה ידיו של האל והורה לא היה להם זולתו. אדרבה, ממשיך הרמב"ן, ייתכן אפילו שכל שלושת האבות הקדמוניים, אדם שת ואנוש, כונו 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' משום שהאדם נוצר בדמותו וכצלמו של האל בעוד ששת ואנוש נולדו בדמות אביהם ורק אחריהם החלו הבריות לעבוד עבודה זרה ולסבול מחולשה ורפיון.[כו] פירוש החזקוני משלים את התמונה ומזכיר לנו שרבי יוחנן וריש לקיש כבר הסבירו שאותם המכונים 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' נקראו כך משום שהאריכו ימים וחיו קרוב לאלף שנה בלי צער ובלי ייסורים.[כז]

 

נראה שפרשנינו ז"ל מצאו הסברים טובים לרוב המוכיחים שאין אף אלוהים של ממש שבני האלוהים הם צאצאיו ולכן קצת חבל שאנו נאלצים להיתקל בספר איוב בפסוק האומר:

 

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהֹוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.[כח]

 

שהרי אותם 'בְּנֵי הָאֱלֹהִים' שהתייצבו על יהוה אינם יכולים להיות בניהם של שרים ושופטים סמכותיים, קדושים עלי אדמות או קשישים מאריכי ימים ואפילו לא ניתן לייחס להם כל קירבה משמעותית לאדם, שת או אנוש. לא יעלה על הדעת שבריה ארצית כלשהי תבוא לדון עם האל והשטן בעתידו של איוב המסכן ולכן נותרנו רק עם הפירוש המייחס את הביטוי 'בְּנֵי הָאֱלֹהִים' למלאכים של מעלה ונראה שפירוש זה אף יענה לכוונתו של דוד המלך שזימר:

 

מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעֹז.[כט]

 

ושל איתן האזרחי, שאמר:

 

כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהֹוָה יִדְמֶה לַיהֹוָה בִּבְנֵי אֵלִים.[ל]

 

מצד שני, אם אכן נאמץ את הפירוש הרואה את מלאכי המרום כבני אלים ניתקל בקושי חדש שכן בשובנו לספר בראשית נגלה שהכתוב מספר שם בעצם על מלאכי מרום שירדו אלי אדמות, התחתנו עם בנות אדם וילדו את הגיבורים אנשי השם. כך יסתבר לנו שאין לנו כל סיבה להתבייש במיתולוגיה הפרטית שלנו שהרי גם אנו, כמתוקנים שבעמים, מאמינים בגיבורים דמויי דיונסוס[לא], תזאוס[לב], הרקולס[לג] ופרסאוס[לד] שנולדו מזיווג של בנות תמותה עם שוכני המרומים. ההבדל נעוץ כמובן באופיים השונה של האלים היווניים ומלאכי השרת: בעוד שזאוס ומרעיו היו חופשיים לחמוד כל אישה נאה ששבתה את מבטם הרי שמלאכינו לא היו אמורים להתפנות מאמירת שירות ותשבחות ליוצרם אלא על מנת ללכת בשליחותו ולעשות את רצונו.

 

שלא כאלים היווניים, המלאכים היהודיים אינם נהנים מזכות הבחירה החופשית ואל לנו לחשוד שהיו ביניהם כאלה שזנחו את מצוות אדונם והלכו אחר תשוקות ליבם, בייחוד לאחר שלמדנו מהרמב"ם:

 

שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגים (מבינים) באמיתת הבורא יתברך. ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם, ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו.

 

(הרמב"ם, פירוש המשניות, מסכת סנהדרין פרק י)

 

כלומר, אם אנו מזהים את 'בְּנֵי הָאֱלֹהִים' כמלאכים אזי לא ייתכן שהללו הלכו אחרי תאוות ליבם ואת נישואיהם לבנות האדם אנו חייבים לתלות בצו אלוהי מוזר ובלתי מוסבר שכפה על בחורות חסרות ישע להינשא למלאכים מכונפים. אין זה מתפקידנו לנסות ולהסביר את כוונותיו של בורא העולם אבל ייתכן שאנו עדים כאן לעוד השתקפות של החסד השמימי כשהאל בטובו ניסה לטייב ולהשביח את הגנום האנושי. אדרבה, קיימת סבירות לא נמוכה שלפחות חלק מהנשים במשפחת נח באו ממשפחות מעורבות וניתן להניח שהגנים השמימיים שהן ירשו מאותם בני אלוהים שהתחתנו עם אמהותיהן או סבותיהן עברו מאוחר יותר לבניהן, הלא הם אבותינו הקדמוניים.

 

רב אבא בר כהנא[לה] יודע לספר שנח היה נשוי לנעמה, בתם של למך וצילה ונינת נינו של קין[לו]. נעמה זאת, כך אנו לומדים בילקוט שמעוני, הייתה מושא תאוותם של מלאכי השרת ואף שאין אנו חושדים בשם, חם ויפת שנולדו מזיווג אסור, בכל זאת יש בידנו אינדיקציה לקיומה של הכרות מוקדמת בין אשתו של נח לבין בני האלוהים. באותו אופן, אין לנו מספיק מידע על נשותיהם של שם, חם ויפת ולכן לא נוכל לקבוע בוודאות שאף אחת מהן לא באה מזרעו של בן אלוהים זה או אחר. בכל מקרה, ברור שהגנים השמימיים הצליחו לשרוד את המבול שכן מאות שנים מאוחר יותר המרגלים שנשלחו על ידי משה רבנו נתקלו בענקים ודיווחו:

 

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.[לז]

 

אנו לא נוכל לשייך את הנפילים האימתניים הללו לגנים האנושיים של אדם וחווה ולכן לא נותר לנו אלא לייחס את הממדים העל-אנושיים של הנפילים להשתלטות מחודשת של גנים רצסיביים שעברו בירושה מבני האלוהים דרך אחד או יותר מניצולי תיבת נח.

 


 

יהוה בין האלים

 

ההכרה בזכויותיהם הלגיטימיות של האלים המתחרים מצאה את מקומה ברוב ספרי התנ"ך ונראה שהאל היהודי לא פסל את זכותם של אלי הניכר לשלוט באחוזותיהם כל עוד הם לא שללו את זכויותיו המונופוליסטיות בשטחי יהודה והשומרון.

 

קטע קדום שהצליח לחמוק מידיו של העורך המקראי מתאר במפורש את חלוקת העולם בין אלים השונים ומעלה על נס את בלעדיותו של יהוה בחבל הארץ שהוקצה לו:

 

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.[לח]

 

האל העליון חילק את העולם בין האומות והציב גבולות בין אומה אחת לרעותה. כל אל קיבל כנחלה את אחת האומות וארצם של בני יעקב נפלה בחלקו של יהוה. יהוה נצר את נחלתו כאישון עינו והגן על בני עמו כמו שנשר מגן על גוזליו. בנחלה זאת יהוה שלט לבדו ולשום אל נוכרי לא הייתה בה דריסת רגל. באותו אופן, כך יש להניח, כמוש שלט על נחלת בני מואב, מלכם על נחלת בני עמון, עשתורת על נחלת הצידונים וכדומה.

 

קטע זה גם מבדיל היטב בין 'עליון', האל שחילק את הארץ לנחלות עמים, לבין 'יהוה' שזכה רק באחת הנחלות הללו. דורות מאוחרים יותר מיזגו את 'עליון' עם 'יהוה' והפכו אותם לאל אחד אבל נראה ש'עליון' היה אל קדום יותר ותושבי ארץ כנען סגדו לו הרבה לפני שיהוה החל את מסעו המפורסם ממולדתו הדרומית.

 

'עֶלְיוֹן' זכה להכרה גם בקטע המעניין הבא:

 

מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.

עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה.

שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.

פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.

אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ.

קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם.[לט]

 

בקטע זה אנו מוצאים את כל בניו האלוהיים של עֶלְיוֹן: האֶלֹהִים שאומץ על ידי בני ישראל ומוזג עם יהוה ולצדו כל מיני 'אֱלֹהִים' אחרים שביחד הרכיבו את עֲדַת אֵל. טענות קשות יש לאֶלֹהִים שלנו כלפי אותם בְנֵי עֶלְיוֹן: כולם אמנם אלים בזכות עצמם אבל כיוון שחטאו הוא, 'אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים'[מ], רשאי לשפטם ולהענישם כאילו היו רק שרים גדולים או אפילו סתם בני אדם.   

 

את 'אל עליון' אנו פוגשים בסיפור נוסף ומהקשרו ברור שלאל זה הייתה נוכחות בכנען עוד לפני שאברהם ואלוהיו, יהא זה אשר יהיה, היגרו לשם מארצם של הכשדים. בסיפור זה אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים נלחמו בעמק השדים נגד ברע מלך סדום, ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צוער. חמשת המלכים ניגפו בפני כדרלעומר ומרעיו והמנצחים לקחו עימם את כל שלל סדום, ובכלל זה את לוט, אחינו של אברהם, ואת כל רכושו. כשאברהם שמע על נפילתו בשבי של בן אחיו הוא גייס את שלוש מאות ושמונה עשרה בני ביתו[מא] ואת ידידיו ענר, אשכול וממרא ובראש צבאו הקטן הוא יצא להילחם בכדרלעומר וארבעת מרעיו. אברהם, כמצופה, מביס את הרעים, מפיץ את צבאם לכל עבר ורודף אחריהם עד סביבות דמשק שם הוא משחרר את לוט ונוטל חזרה את כל הרכוש הבזוז. הבעיות מתחילות כשמלך סדום יוצא לקראת אברהם מלווה במלכיצדק מלך שלם שכן הכתוב מוסיף ומספר:

 

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.[מב]

 

סיפור זה לכאורה שולל מאברהם את תואר המונותיאיסט הראשון. הכתוב מציין במפורש שמלכיצדק שימש ככהן לאל-עליון וכהונה זאת מעלה בפנינו רק שתי אפשרויות: או שמלכיצדק האמין בקיומו של אל אחד בלבד ואז הוא, ולא אברהם, זכאי לתואר המונותיאיסט הראשון או שמלכיצדק האמין בפנתיאון שלם של אלים, כשאל עליון הוא לכל היותר הבכיר שבהם, ובמקרה זה יסתבר שאברהם נתן מעשר לאחד מהאלים שאכלסו את הפנתיאון הפוליתיאיסטי.

 

תסבוכת זאת תתפוגג אם נניח שבסיפור המקורי כיכב רק 'אל עליון', אותו אל שמאוחר יותר העניק ליהוה את נחלת בני ישראל, ועורך מאוחר ניסה לתקן את המשמעות הבעייתית על ידי הוספת 'יהוה' למרקחת וטביעת המונח 'יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' וזאת מבלי לשים לב לעובדה שעל ידי כך הוא מדגים כיצד יהוה, שלימים הצטיין בקנאותו חסרת הפשרות, היה בעצם מסוגל לחיות בשלום עם אלילי העץ, האבן, הכסף והזהב שסבבו אותו מכל עבר. גם לאברהם, כך נראה, לא הפריע במיוחד העובדה שיהוה הוא רק הראשון בין שווים ואיכשהו, אף שהדבר אינו מוצהר במפורש, מתקבל הרושם שאברהם ויהוה אלוהיו בעצם הרגישו די בנח בסביבה מרובת האלילים של ארץ האבות.

 

למען ההגינות יש לציין שניתן למצוא בתורה ובנביאים הראשונים ארבעה פסוקים שמדגישים באופן ברור וחד משמעי את יחודו של יהוה:

 

*

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.[מג]

 

*

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.[מד]

 

*

לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד.[מה]

 

*

וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.[מו]

 

אבל אם נתעמק נראה שלפסוק השלישי אחראי שלמה המלך שברבות ימיו יחזור בו ויבנה מקדשים למבחר רחב של אלים זרים בעוד שהפסוק האחרון נשלף מתפילתו של חזקיהו המלך שבאותה עת היה שרוי במצוקה וראוי שלא לתפסו בשעת צערו. ארבעת הפסוקים הללו, אותם ניתן לשייך בנקל לקטעים שנערכו לאחר שיבת ציון 1מלמדים שניתן למצוא במקורותינו גם פסוקים שאינם רומזים בעקיפין על הימצאותם של אלוהים אחרים והללו רק ממחישים את הקלות בה ניתן היה לנסח את ההתבטאויות הבעייתיות אם הכתוב היה באמת רוצה להרחיק לחלוטין את אפשרות קיומם של כל אותם אלים נוספים.

 

פסוקים אחרים, דוגמת:

 

וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.[מז]

 

אף שהם מרוממים את יהוה אינם יכולים להיחשב כהצהרה על יחודו. מכל מקרה, משפט ספציפי זה נאמר על ידי רחב הזונה שמלכתחילה נפסלה לעדות ואל לנו להעניק לו משקל מחייב כלשהו.

 

נוכל, אם כן, להניח שברבדיו המוקדמים יותר של ספר הספרים ניתן היה למצוא מספר לא קטן של תיאורים וניסוחים מהם צפה ועולה ההכרה בלגיטימיות שלטונם של כמוש, מולך, מלכום, דגון, בעל ועשתורת על מחוזות אדום, מואב, עמון, צידון, פלשת וכנען. יהוה הוא בהחלט אל אחד ויחיד, אבל זאת רק בנחלה שניתנה לו ביהודה והשומרון. המדינות השכנות ניתנו לשלטונם של אלים אחרים וחובה על האל היהודי לכבד את זכויותיהם במדינותיהם בדיוק באותו אופן שהוא מצפה שהם יכבדו את זכויותיו במדינתו הוא.

 


 

מי כמוך באלים יהוה

 

בנוסף לביטוי המביך 'בְנֵי הָאֱלֹהִים', פרשני המקרא נאלצו להתמודד גם עם השאלה הרטורית, אך הלא פחות בעייתית, 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה', אותה יכולים התמימים לפרש כהודאה בקיומם של אלים אחרים שאף אחד מהם אינו יכול להשתוות לאלוהינו. השוואות דומות ניתן למצוא בשפע ואף שהפרשנים מצאו תירוצים טובים לכולם יהיה קשה לנו להתנער מהתחושה שבעלי המקראות לא פסלו את האפשרות שבמרחב קיימים גם אלים אחרים. 

 

מאות שנים לאחר ימיו של אברהם, משה ובני ישראל פצחו בשירת הלל וקראו בקול גדול:

 

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.[מח]

 

השאלה 'מִי כָמֹכָה?' היא כמובן רטורית, וברור מאליו שאין אף אל אחר המסוגל להתקרב לגדולתו של יהוה וכל שאר האלים גם יחד אינם ראויים אפילו להחזיק בשולי גלימתו. המפרשים הבחינו מיד בקושי החבוי בשאלה התמימה ורובם מיהרו להסביר מהי קבוצת האלים שבקרבה אין עוד אל שדומה ליהוה. רש"י[מט], כדרכו, מסביר שהביטוי אלים משמעותו 'חזקים' בדומה למובן המילה בפסוק 'אֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח'[נ] או בפסוק 'אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה'[נא]. האבן עזרא, לעומתו, גורס שאותם אלים הם 'מלאכי מעלה קדושים'[נב]. הרמב"ן מסכים עמו ומוכיח שהמלאכים נקראים אלים בעוד שיהוה נקרא 'אל עליון' שכן הוא זה ששולט על כולם.[נג]  החזקוני[נד], בעקבות התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל[נה], מסיק מהעובדה שהמילה 'אֵלִם' נכתבה בכתיב חסר שמקרא מנסה ללמדנו שאין כמו אלוהינו בין האילמים והשתקנים ואין שתקן כמו יהוה - שמכעיסים אותו והוא שותק. פירוש ספורנו[נו] מסכים עם רש"י שמדובר פה בחזקים ותרומתו היא בתזכורת שהאל מתבלט על פני כולם כיוון שרק הוא מסוגל לשנות את טבעם של 'הנמצאים הבלתי נפסדים מטבעם'. המקורי מכולם הוא פירוש העמק דבר[נז] שכבר למד במקום אחר שהמילה אל מובנה רחמים, היינו כוח להטיב, ואין ספק שכוחו של יהוה להטיב גדול מכל שאר הכוחות.

 

אף שהסתערות המתרצים מצביעה על אי נוחות מהשוואת בורא העולם לשאר האלים עדיין נהיה חייבים להסיר את כובענו לנוכח המקוריות הפרשנית שמצליחה, כאילו יש מאין, למצוא תירוצים והסברים אפילו להתבטאויות המביכות ביותר. עם זאת, בכל ההברקות אין די בכדי למרק את הכתם שדבק באל שכן הכללתו בקבוצה אחת עם חזקים, מלאכים, שתקנים או רחמניים מפחיתה מאחדותו ומייחודו. למען האמת, שערם של חכמי ימי הביניים היה צריך לסמור מעצם ההשוואה: הטוען כי האל גדול מבריותיו מניח שלאל יש 'גודל' אותו ניתן להשוות עם גודלם של אחרים. באותו אופן, אם אין בחזקים אחד הדומה לאל הרי שהאל הוא בעל תכונה הנקראת 'חוזק', וממילא ניתן להשוותו עם יצורים אחרים שהם בעלי תכונה דומה - זאת בניגוד להנחה שהאל הוא אחיד כך שלא ניתן להבדיל בו תכונות נפרדות, ובמיוחד לא תכונות אנושיות, ויחיד באופן שאין עוד יצור הדומה לו בתכונותיו. אדרבה, השאלה 'מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא' מניחה שיש גם אחרים שהם נאדרי קודש, נוראי תהילות ועושי פלא אף שנאדרותם בקודש, נוראותם בתהילות וכשרם לעשות פלאים אינם מתקרבים לקצות קצותיהן של יכולותיו המקבילות של האל.

 

השוואת האל למקבליו אינה מנוסחת תמיד בצורה מפורשת ואולם במקרים רבים ניתן להסיק מדברי הכתוב על קיומן של אותן ישויות אלוהיות זרות שלעולם לא תשתווינה לאל שלנו. בפסוק הבא קיומם של האלים הזרים אמנם אינו מובן מאליו:

 

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.[נח]

 

אך עלינו להניח שאם אין אלוהים עימדו הרי שיש אלוהים שאינם נמצאים עימדו. באותו אופן, הביטוי:

 

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם.[נט]

 

מלמד שבאמת אין כל דמיון בין שני הצורים וצור ישועתם הוא ללא ספק נחות לאין ערוך מצור ישועתנו. גם הפסוק:

 

יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.[ס]

 

מצביע על ההנחיה הבלעדית שיהוה מספק לעמו תוך שהוא רומז למעשה על הנחיות מקבילות שהאלים האחרים מספקים לעמיהם.

 

נצחונו הגדול של יהוה על המצרים המוזכר בקטע:

 

וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהֹוָה שְׁפָטִים.[סא]

 

אולי לא היה כה מרשים אם למצרים לא היו אלוהים בהם ניתן היה לעשות שפטים.

 

בדומה, הפסוק:

 

אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.[סב]

 

מחייב את קיומם של אלים בשמים ובארץ שאף לא אחד מהם מסוגל לעשות כמעשיו וכגבורותיו. אפילו הקריאה הנצחית:

 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד.[סג]

 

אין בה כדי להוכיח את יחודו של האל. אדרבה, מהפסוק משתמע שיהוה הוא אלוהיו האחד של ישראל בדיוק באותו אופן בו כמוש הוא אלוהיו האחד של מואב ודגון הוא אלוהיהם האחד של הפלישתים.

 

למעלה מאלף ושמונה מאות שנה לאחר שמשה קרא את קריאת השמע הראשונה, קם בן-מדבר נבער והצהיר בצורה שאינה משאירה כל פתח לטעות או לבלבול: 'אין אלוה מבלעדי אללה ומוחמד שליח אללה'. עלינו להניח שמשה והאל, בתבונתם המשותפת, היו מצליחים, לו רק רצו, לנסח את עקרונותיהם התיאולוגיים באותם דפוסי לשון חד-משמעיים - משהו כמו 'אין אלוה מבלעדי יהוה ומשה הוא שליח יהוה'. העובדה ששניהם נמנעו מלעשות כך אינה יכולה אלא להצביע על הכרתם בעובדה שכשם שיש שליחים חוץ ממשה כך יש אלים נוספים לבד מיהוה. 

 

על דרכיה המפותלות של הפרשנות היהודית ניתן ללמוד גם מווידויו של יתרו חותן משה:

 

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.[סד]

 

יתרו, כידוע, היה עובד עבודה זרה כשר למהדרין והפרשנים לא נדרשו להוציא את דבריו מהקשרם ולטעון שהאלוהים עליהם הוא מדבר הם החזקים, המלאכים, השתקנים וכו'. כשיתרו הוא הדובר ניתן להסביר את הביטוי 'מִכָּל הָאֱלֹהִים' כפשוטו בהסתמך על דברי המכילתא: 'שלא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא עבר עליה ולא עבדה'[סה]. האלוהים האחרים, בהקשר זה, הם אמנם אלוהיהם של עמי נכר והכתוב אמנם כורכם יחדיו בקבוצה אחת עם אלוהי ישראל אך כיוון שהסטייה התיאולוגית מיוחסת לעובד אלילים מוכר אין בה כדי להצביע על פגם כלשהו באמונתם הטהורה של משה ובני ישראל וממילא אין כל צורך להסבירה או לתרצה.

 

התמונה, למרבה הצער, משתנה לחלוטין כשמשה עצמו מתבטא בלשון דומה וקובע:

 

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.[סו]

 

ובעלי המזמורים החרו החזיקו אחריו:

 

*

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים.[סז]

 

*

כִּי גָדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים. כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהֹוָה שָׁמַיִם עָשָׂה.[סח]

 

*

יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים.[סט]

 

*

כִּי אַתָּה יְהֹוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים.[ע]

 

כאן כבר לא ניתן להתייחס בשוויון נפש לפשוטו של מקרא ועדת הפרשנים נאלצה להתנער מרבצה ולהחיות מחדש פירושים ישנים, חלקם מסורתיים ומוכרים וחלקם חדשניים ומפתיעים. לשם דוגמה, האלוהים שיהוה הוא אלוהיהם, אליבא דרבי בחיי, הם אמנם המלאכים הידועים והמוכרים אך האדונים שאדוני הוא אדונם הם אותם גלגלים שמימיים שחדרו ליהדות בחסותו של הרמב"ם.[עא] הספורנו ממשיך בקו מחשבה זה ומסביר שהמושג 'אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים' מציין את אדנותו של האל על גרמי השמים:

 

הנצחי על כל הנצחים (גרמי השמיים שמכילים רק אתר שאינו מתכלה) הנבדלים מחומר זה (שנמצא מתחת לגלגל הירח) שנצחיות כולם הווה מנצחיותו (נצחיותם של גרמי השמיים נגזרת מנצחיותו של האל).

 

(ספורנו על דברים י:יז)

 

בעוד שאדוני האדונים מלמדנו שהוא 'מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו'.[עב]

 

אנו רואים שחכמינו לא מנעו מעצמם את הזכות והעונג להתעלם מהצורך בעקביות פרשנית ובחדווה רבה הם התאימו את הסבריהם לצרכי השעה. לרשותם עמד מאגר גדול של פירושים למילה 'אלוהים' - מלאכים, צבא השמיים, חזקים, שרים ושופטים, קדושים אשר בארץ, בניו המשכילים של שת, מאריכי ימים בני אלף שנה, שתקנים, גלגלים, כוחות הרחמים, ובמקרים מסוימים, גם סתם אלוהים – וממאגר זה הם בררו ובחרו את הפירושים המתאימים להשקפה התיאולוגית והפילוסופיות ששלטה באותו הרגע. למען האמת, את 312 המופעים של המילה 'אלוהים' בחמשת חומשי התורה ניתן לפרש במגוון רחב של פירושים מלהיבים ועלינו מוטלת החובה להקפיד ולוודא שאכן היה זה באמת יהוה שברא את השמיים ואת הארץ, הטביע את דור המבול, הציל את נח, כרת ברית עם אברהם, יצחק ויעקב, הוציא את עמו ישראל ממצריים, נתן להם את תורתו, העלה אותם לארץ הבחירה וציווה עליהם להכות את כל יושביה לפי חרב ולהשמידם עד בלתי השאר להם כל שריד.

 


 

האמונה בימי יהושע והשופטים

 

לקראת סוף ימיו, יהושע הזקן שיחזר בפני עמו את תמצית תולדות העם היהודי וציווה עליהם להסיר מקרבם את אלוהי הנכר ולבחור ביהוה אלוהי ישראל. דבריו של יהושע והדיאלוג שהתפתח בהמשכם אינם יכולים שלא להעלות מספר תהיות:

 

וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְהֹוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָה.

וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בֵּעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה.

 

וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְהֹוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם.

וַיְגָרֶשׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ.

 

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה כִּי אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.

כִּי תַעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם.

 

וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְהֹוָה נַעֲבֹד.

 

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְהֹוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים.

וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

 

וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.[עג]

 

הנה, עשרות רבות של שנים לאחר ראית הקולות ושמיעת המראות בני ישראל עדיין לא החליטו להתמקד בעבודת יהוה. יהושע, בכוחותיו האחרונים, מפציר בעם לזנוח את האלים הזרים ולעבוד באמת ובתמים רק את האל שהעלה את אבותיהם מארץ מצריים וגירש את האמורי מפניהם. העם מסכים בחפץ לב והמלבי"ם מייחס את הסכמתם לארבעה טעמים:

 

א.

בני ישראל היו עבדים במצריים ובעת שיהוה פדה אותם מבית העבדים ומכאן שהוא קנה אותם קניין גוף והם מצווים להיות לו לעבדים.

 

ב.

הנפלאות שעשה יהוה לעמו ממחישות את כוחו ויכולותיו וראוי הוא שיעבדוהו.

 

ג.

יש תועלת רבה בדבקות ביהוה ובני ישראל נוכחו בכך בעת שסיפק את צרכיהם במדבר ועזר להם במלחמותיהם.

 

ד.

נטישת יהוה תביא לבני ישראל נזק רב שכן יש לחשוש מעונשיו.

 

קיים, כמובן, גם טעם חמישי, היינו, שראוי לעבוד את יהוה משום שהוא האל החי האחד והיחיד ואולם טעם זה כנראה לא עלה על דעתו של המלבי"ם כשם שהוא לא עלה, מן הסתם, גם על דעתם של יהושע ובני ישראל. יהושע מעמיד בפני עמו שלוש אפשרויות אלטרנטיביות: לעבוד את יהוה, לעבוד את אלוהי אבותיהם או לעבוד את אלוהיהם של עממי הארץ. הוא עצמו ובני ביתו החליטו לבחור ביהוה אך נראה ששתי האלטרנטיבות האחרות הן לגיטימיות באותה מידה שכן איש אינו מכחיש את קיומם של אותם אלים אחרים ואיש אינו מוצא בהם כל פסול.

     

בני ישראל החליטו את אשר החליטו אבל דבקותם ביהוה לא שרדה את מותו של יהושע:

 

וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהֹוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.

וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ.

וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.

 

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים.

וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהֹוָה.

וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת.[עד]

 

קצת מוזר שבני הדור החדש 'לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה' למרות שהם אמורים היו לשמוע עליו מאבותיהם ששמעו מאבותיהם וכך הלאה אבל בעל ספר יהושע, שכתב ברוח הנבואה, לבטח הכיר את המצב טוב מאתנו ועלינו להסיק שאף אב לא סיפר לאף בן על הנפלאות הגדולות שהאל עשה לעמו ומן הסתם גם לא על התורה שבעל פה שיהוה היה אמור לחשוף בפני משה. בכל מקרה, הסטייה מדרך הישר עוררה את זעמו של האל ובחרון אפו הוא מכר אותם לידי כושן רשעתיים מלך ארם. בני ישראל זעקו ליהוה והוא הקים להם מושיע בדמותו של עתניאל בן קנז, אחיו הצעיר של כלב בן יפונה. עתניאל הכניע את כושן רשעתיים והארץ שקטה למשך ארבעים שנה. באין מפריע, העם חזר לדרכיו הנלוזות והאל החליט לחזק את עגלון מלך מואב ולהשליט את מרותו על שבטי ישראל. בני ישראל שוב זעקו למרומים והאל שלח להם את אהוד בן גרא. אהוד הכה את עגלון ואת מואב והארץ שקטה למשך שמונים שנה נוספות שבחלקן, כך ניתן להבין מהכתוב, שפט את העם גם שמגר בן ענת.

 

בני ישראל קשי העורף, כמצופה, אינם לומדים לקח והאל נאלץ למכרם למשך עשרים שנה לידי יבין מלך כנען. דבורה הנביאה, השופטת מהר אפרים, וברק בן אבינועם מקדש נפתלי טבחו את צבא סיסרא בנחל קישון והארץ שבה לשקוט ארבעים שנה נוספות. העם שוב אינו מתאפק והם חוזרים לעשות את הרע בעיני יהוה. האל, כהרגלו, שב ונותנם ביד מדיין. לתמונה נכנסים עתה גדעון ושלוש מאות המלקקים והם טובחים את המדיינים ואת אנשי העיר פנואל והארץ נרגעת ושוקטת למשך ארבעים שנה נוספות, אבל:

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית (אחד הבעלים) לֵאלֹהִים.

וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב.[עה]

 

אבימלך בן גדעון שלט אחרי אביו במשך שלוש שנים ואחריו שפט את ישראל תולע בן פועה איש יששכר למשך עשרים ושלוש שנים. אחרי תולע הגיע תורו של יאיר הגלעדי ששפט את ישראל עשרים ושתים שנה נוספות. כל השופטים הללו לא הצליחו כנראה להחזיר את העם בתשובה שכן נאמר:

 

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ.[עו]

 

האל, בתגובה, מחליט לשוב ולמכרם ביד הפלישתים וביד בני עמון למשך שמונה עשרה שנים נוספות. יפתח הגלעדי מציל את העם ושופט את ישראל למשך שש שנים. אחריו שפטו בזה אחר זה איבצן מבית לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן הלל אבל בני ישראל, בעקביות ובהתמדה, המשיכו לעשות את הרע בעיני יהוה. יהוה אינו מתייאש והוא נותן את בני ישראל בידי הפלישתים לתקופה של ארבעים שנה במהלכה, ככל הנראה, שמשון הגיבור שפט את העם כעשרים שנה.

 

אנו רואים שלא רק שבני ישראל שכחו את יהוה אלוהי אבותיהם מיד לאחר מות יהושע אלא שבמהלך כל שנות הנהגת השופטים הם הקפידו לעשות את הרע בעיני יהוה ולסגוד לבעלים ועשתרות, לאלוהי ארם ואלוהי צידון, לאלוהי מואב, עמון והפלישתים. האם יעלה על הדעת שבתקופה חשוכה זאת, בה כמעט ונשכח אפילו שמו של האל היהודי, היה עוד מי שהרג את עצמו באוהלה של תורה? באם בני ישראל המשיכו להעביר את התורה מאב לבנו, אב לבנו?

 

המצב, מן הסתם, היה הרבה יותר מסובך מכפי שנדמה לכל אלה שמייחסים השכלה תורנית לכל גדולי האומה שכן בין דפי המקרא אנו מוצאים דוגמה מובהקת לבלבול מושגים ולטשטוש גבולות האמונה:

 

וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ.

וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּי אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהֹוָה.

וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהֹוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.

וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.[עז]

 

רש"י ורד"ק מייחסים את מיכה/מיכיהו לתחילתו של עידן השופטים, לימי כושן רשעתיים ועתניאל בן קנז[עח], ועל ידי כך הם ממחישים את העובדה ששנים ספורות לאחר מותו של יהושע עם ישראל כבר קיבל כמובן מאליו את השימוש בפסלים, מסיכות ותרפים בפולחן יהוה.

 

המעבר החד לעבודת אלילים בדור שידע את יהושע, ואולי אף את משה, היה לצנינים בעיני מקצת המפרשים והללו נחפזו להכהות את המשמעויות הקשות. רלב"ג, למשל, לא האמין שהפסל והמסכה נועדו לעבודת גילולים, שהרי האם אומרת מפורשות שהיא הקדישה את הכסף ליהוה, ולדעתו הפסל והמסכה הם צורות שנועדו להטעות אנשים כדי שיחשבו שיש בהם כוח להגיד עתידות. המלבי"ם טוב הלב מצליח אפילו להפוך את מיכה לתלמיד חכם שמכיר היטב את דיני ההקדש שנידונו אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר[עט] ולדעתו מיכה השיב את הכסף לאמו כיוון שהוא:

 

לא רצה להיות גזבר עבודה זרה כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת בפרט שעל פי הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה.

 

(המלבי"ם על שופטים יז:ד)

 

הפצרותיו של מיכה לא נפלו כנראה על אוזניים ערלות שכן בסופו של דבר האם נתנה לצורף רק מאתיים כסף ולא את כל אלף ומאת השקלים שהוחזרו לה. התמונה מסתבכת עוד יותר לאחר שנער לוי מבית לחם יהודה הגיע בנדודיו לביתו של מיכה. מיכה מזהה את הפוטנציאל ומפציר בלוי לשבת עמו ולהיות לו לאב ולכהן ובתמורה הוא ייתן לו:

 

עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ.[פ]

 

הנער הלוי מסכים לעסקה והוא הופך לכהן הבית של מיכה. בשלב זה עוברת העלילה לשבט דן שמחפש לו נחלה לשבת בה. בני השבט שולחים חמישה אנשי חיל מצרעה ואשתאול לרגל את הארץ והללו מגיעים להר אפרים ולנים בביתו של מיכה שם הם מזהים את קולו של הנער הלוי, שואלים אותו לקורותיו ומבקשים ממנו:

 

שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ.[פא]

 

הלוי שהיה לכהן שואל את אשר הוא שואל וחוזר למרגלים בהבטחה:

 

לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהֹוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ.[פב]

 

מחוזקים בברכת האל חמשת המרגלים ממשיכים בדרכם לליש ושם הם רואים:

 

אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם.[פג]

 

המרגלים חוזרים ומדוחים לאחיהם שנשארו בצרעה ובאשתאול וכל השבט, כשבראשו שש מאות לוחמים חגורי כלי מלחמה, יוצא לכיוון ליש היושבת לבטח. בדרכם צפונה חולפים בני דן על פני ביתו של מיכה וחמשת המרגלים נזכרים שבמקום יש אפוד, תרפים, פסל, מסיכה וכהן. לשמע הדברים הללו מחליט השבט לסור ולדרוש בשלומו של הנער הלוי ואז:

 

וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה.

וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה.

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים.

וַיֹּאמְרוּ לּוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם.[פד]

 

מיכה שלמד בינתיים על גזלת חפצי הקודש מחליט לרדוף אחר בני דן המתרחקים אך בהשיגו אותם הוא מגלה שהוא נקלע ישר לתוך פרסה הוליוודית:

 

וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ.

 

וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ.

 

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ. וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ.[פה]

 

בני דן ממשיכים בדרכם, מכים בחרב את העם השקט והבוטח היושב בליש, שורפים את העיר, בונים אותה מחדש וקוראים לה על שם אביהם, הלא הוא דן בן יעקב. הכתוב מקנח את הסיפור בפסוקים הבאים:

 

וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה.[פו]

 

הכתוב אפילו אינו מנסה להסתיר את מצבה העגום של האמונה היהודית דור אחד לאחר מות יהושע: אמו של מיכה מברכת את בנה בברכת 'בָּרוּךְ בְּנִי לַיהֹוָה' ובו בזמן היא מעניקה לו תקציב לעשיית פסל ומסיכה לגביהם נאמר 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ'[פז]. מיכה עצמו בונה 'בֵּית אֱלֹהִים' אך משכן בו את הפסל והמסכה ולצדם גם אפוד ותרפים. הכהן המכהן בבית האלוהים של מיכה אינו נמנה על זרעו של אהרון אך עובדה זאת אינה מטרידה את מיכה, את חמשת המרגלים ואת כל בני שבט דן. הפסל והמסכה שהמרגלים מוצאים בבית האלוהים של מיכה אינם מרתיעים אותם מלדרוש את יהוה והם מקבלים כפשוטה את ההבטחה המיוחלת לסיוע אלוהי. יתרה מזאת, יתרונותיו של הכהן אינם נסתרים מעיניהם של בני שבט דן והשבט כולו עומד על כך שהנער הלוי על אפודו, תרפיו ופסלו יתלווה אליו במסע להשמדת עם שקט, שלו ויושב לבטח.

 

המקרא מצייר תמונה עגומה של התנתקות מוחלטת ממה שהמסורת היהודית הייתה צריכה להיות ואולם התמונה האמתית היא למעשה הרבה יותר מחרידה שכן בסיפורנו חבוי סוד איום ונורא:

 

... שנאמר 'וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי'[פח].

 

מי שמתבונן היטב בפסוק 'וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי' יראה שהאות נון בשם מנשה נתלתה מעל לשאר אחיותיה ולכן אנו יכולים לקרא את השם לא רק כ'מנשה' אלא גם כ'משה'. נון תלויה זאת באה לכסות על הבושה ולהסתיר את העובדה שהנער הלוי ששרת את מיכה ומאוחר יותר את שבט דן היה לא אחר מאשר נכדו של משה רבנו ושנער זה לא ידע, או לא רצה לדעת, את ההבדל בין יהוה שבחל בצלמים מעשי ידי אדם לבין האלילים האחרים שהרגישו נח מאד עם פסלים ומסיכות, אפודים ותרפים.

 


 

האמונה בימי שמואל ואליהו

 

בין השורות של ספר שמואל הוסתר סיפורו של קרב הענקים שהתנהל בין דגון, אלוהיהם של הפלישתים, לבין יהוה, אלוהינו. תבוסתו של דגון אמנם מוכיחה את עליונותו של יהוה אבל לנו יהיה קשה להתגאות בניצחונו של אלוהינו אם בסופו של דבר יסתבר שיריבו היה רק פסל מעשה ידי אדם ולא אל של ממש. אלוהינו גם לא היה מתרגז משליחת השליחים לבעל זבוב אלוהי עקרון אם הוא היה משוכנע לחלוטין שאל זה אינו מסכן את שלטונו בנחלתו ואת המונופול שהוא העניק לכוהניו. שתי הפרשיות הללו מוכיחות שיהוה היה הריבון בממלכות יהודה וישראל בעוד שאלים אחרים היו הריבונים בממלכותיהם של העמים השכנים.

 

אירוע שתואר בפרקים ד ו-ה של ספר שמואל א' מלמד אותנו רבות על כוחו וגבורתו של בורא השמים והארץ: בני ישראל ניגפו בפני הפלישתים וכארבעת אלפים מהם נפלו בחרב אויביהם. העם המובס החליט להביא למחנה את ארון ברית יהוה בהנחה שיהוה ירצה להתלוות לארונו ולשמור עליו באופן אישי. אם האל כבר נמצא בשדה הקרב, קיוו ההמונים, הוא ינצל את ההזדמנות ויגונן גם על בני עמו.[פט]

 

שליחים נשלחו לשילה וחזרו עם 'אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים'[צ] ועם חופני ופנחס, בני עלי הכהן. בהגיע הארון, כל בני ישראל הריעו תרועה גדולה והפלישתים הבינו שיהוה מתלווה לארון ומאזן הכוחות עומד להשתנות לרעתם.[צא] הפלישתים המפוחדים שאלו זה את זה: 'אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר'[צב] אך תוך מספר דקות הם מתעשתים ומתחילים לעודד אחד את השני. המורל הפלישתי מתרומם ובני ישראל סובלים תבוסה נוספת ומשאירים בשדה הקרב שלושים אלף חללים חדשים, ובכללם גם את חופני ופנחס בני עלי.

 

גיבורי החיל היהודים מתפזרים לכל עבר ונוטשים מאחור את ארון הברית. הפלישתים משתלטים על הארון הזנוח ומובילים אותו למקדשו של האל דגון באשדוד. רץ ישראלי מבני בנימין  עושה את דרכו לשילה ומביא לעלי ולכל העם אשר עמו דיווח על התבוסה, מות הבנים ואבדן ארון הברית. עלי נדהם, נופל מכיסאו ושובר את מפרקתו בעוד אשתו של פנחס יולדת בטרם עת ונופחת את נשמתה. הפלישתים משאירים את ארון הברית במחיצת פסלו של האל דגון ויוצאים לחגוג. שמחתם, כך מסתבר, הייתה מוקדמת מידיי שכן בבוקר המחרת, בשובם למקדש, הם מגלים את דגון אלוהיהם שוכב פרקדן לפני ארון הברית. הפלישתים חושבים שאך יד המקרה הוא שפסלו של דגון נפל מכנו[צג] והם משיבים את הפסל למקומו. מה רבתה הפתעתם, כך יש לשער, כשבבוקרו של יום המחרת הם שבו למקדש וראו את פסל דגון, הפעם קטוע ראש וכפות ידיים, שוכב חסר אונים על המפתן. הפסל המוכה רק בישר את הבאות ויהוה מיהר לנצל את המומנטום - ידו נפלה על האשדודים, נחלתם הושמה לשממה וגופם הוכה בטחורים[צד]. האשדודים הבינו את הרמז והחליטו להרחיק מעליהם את ארון אלוהי ישראל 'כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ'.[צה]

 

למה בדיוק התכוון הנביא בספרו לנו סיפור ארוך ומפורט זה? איש הרי לא יעלה על דעתו שהארון קם על הצלם להכותו או שבורא שמיים וארץ בא במחשכים בכדי לשפוך את חמתו על איזה שהוא פסל חסר ישע. אין לנו עדות ראיה שתשפוך אור על אירועי אותו הלילה ולעולם כנראה לא נדע את כל הפרטים אך ברור מאליו שפסל דגון השבור אינו אלא עדות אילמת לדרמת ענקים ששוחקה באפלת המקדש הנטוש. אנו יכולים רק לשער את סדר המאורעות: יהוה, שכנראה היה טרוד בעניינים אחרים בעת שעמו הוכה על פי חרב, התפנה משאר עיסוקיו ומיהר לאשדוד לבדוק את שלום ארון בריתו. האל דגון, שחש בישות האלוהית הזרה שפלשה להיכלו, מיהר אף הוא לרדת למקדש בכדי להגן בגופו על קודשי קודשיו. שני אלים נפגשו פנים אל פנים, החליפו קיתונות של בוז ופתחו בתגרת ידיים. יהוה הפליא את מכותיו בדגון והוכיח פעם נוספת שצורם אינו כצורנו. כתוצאה מכך דגון נאלץ לפרוש בבושת פנים ולהשאיר מאחוריו פסל שבור שהעיד כאלף עדים על גודל תבוסתו.

 

נסיים את סדרת הדוגמאות שממחישות את קיומם המכובד של אלוהי הגויים בסיפור על אחזיה מלך ישראל ואליהו הנביא: 

 

וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב.

וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְֹּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה.

וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן.[צו]

 

אחזיה שנופל למשכב שולח שליחים למקדש בעל זבוב אלוהי עקרון ומבקש מהם לברר מה יעלה בגורלו. צעדו של אחזיה מעורר את זעמו של יהוה ובאמצעות מלאך הוא מצווה על אליהו התשבי ליירט את שליחי אחזיה ולבשר להם על מותו הקרב ובא של המלך. אליהו יוצא בשליחות האלוהית, עוצר את שליחי המלך ושואל אותם 'הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל'? היינו, האם אין אלוהים בארץ ישראל שאתם הולכים לשחר לפתחו של אל נכרי.

 

האירוע, על פניו, נראה מהוגן למדי - אליהו מתייחס בכבוד הראוי לאלוהי עקרון ואינו מפחית בערכו. בדבריו אין לא זלזול ולא שטנה והמתבונן מהצד עוד עלול לחשוב שמדובר כאן רק בריב שגרתי על סמכויות, תחומי השפעה ואזורי מחיה – דוגמת הריבים המתפתחים חדשות לבקרים בין בעלי דוכנים בשוק או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בין זונות רחוב בפאתי העיר. יהוה הוא אל פעיל במצב טוב ומן הדין שכל הבירורים והשאילתות הצצים בתחום נחלתו יופנו רק אליו. פניה לבעל זבוב, תוך עקיפת הסמכות המקומית, אינה יכולה שלא לערער את מעמדו של בעל הבית האחד, היחיד והבלעדי של אזור השומרון ותגובתו הנזעמת אינה רק מוצדקת אלא גם חיונית לבלימת התפשטות התופעה. היום זה אחזיה, מחר כבר כל בית ישראל ומחרתיים עוד יטענו שהוא חסר גוף וצורה וישללו ממנו את הקורבנות בתואנה שהוא אינו חפץ עוד בעולות אילים, חלב מריאים ודם פרים, כבשים ועתודים.    

 


 

האמונה בימי דוד ושלמה

 

דוד המלך היה הנותאיסט[צז] מושבע שהאמין בכל מאודו שאת יהוה צריך לעבוד בכל המקומות שניתנו לו כנחלה בלעדית ואת האלים האחרים יש לעבוד רק מחוץ לאזורי יהודה והשומרון. בנו שלמה, לעומתו, חזר לזרועות הסינקרטיזם[צח] ולצד יהוה הוא הקריב בירושלים קורבנות גם למספר רב של אלים מקבילים שבאו להשתכן בעיר הקדושה.

 

בעיה מציקה מתעוררת במהלך דו-שיח שהתפתח לאחר שדוד ואבישי גנבו את החנית וצפחת המים ממחיצתו של שאול המלך:

 

וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה.

וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה[צט] וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.[ק]

 

נעים הזמירות, שלימים יעלה על כיסאו של שאול ויזכה לסגידתם המתמשכת של בני עמו ולאהבתו הנצחית של אלוהיו, מקלל את הזדים שהרעילו את ליבו של שאול והסיטו אותו לרדוף אחריו ולבקש את נפשו. רדיפה זו, כך טוען דוד, תגרום לגירושו מנחלת יהוה ותאלץ אותו ללכת ולעבוד את האלוהים ששולטים במקום גלותו. הדברים ברורים דיים ועלינו להסיק מהם שעל האדם לעבוד תמיד את הסמכות האלוהית השולטת בחבל הארץ בו הוא מוצא את עצמו. כשאתה נמצא בתחומי ארץ ישראל עליך לעבוד אך ורק את יהוה אבל כוחו וסמכותו של אל זה נגמרים בגבולות נחלתו ועל כן כשאתה מגורש לתחומה של נחלה אחרת עליך לעבוד את האל שנושא באחריות לארץ אליה גלית ובה אתה גר.

 

רש"י מנסה לרכך את רוע המשמעות ובעזרת מילת הקסמים 'כאילו' הוא מסביר לנו:

 

לך עבוד אלוהים אחרים - היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית, כאילו עובד עבודה זרה.

 

(רש"י על שמואל א' כו:יט)

 

כל יציאה מארץ ישראל משולה לעבודת אלילים אך מכך, אליבא דרש"י, אין להסיק שדוד, בחיר האל, באמת הקריב קרבנות לאלים המקומיים וחזקה עליו שבכל תקופת שהותו בחצר אכיש מלך גת הוא הקריב עולות ומנחות רק לאלוהי ישראל.

 

הרד"ק מנצל את המילה 'כאילו' להדגש אחר:

 

לך עבוד אלוהים אחרים - כאילו אומר לו לך עבוד אלוהים אחרים כי מגרשים אותי מנחלת ה' לגור בין העכו"ם.

 

(רד"ק על שמואל א' כו:יט)

 

בעוד המלבי"ם נוקט בכיוון חדש ומרענן:

 

לך עבוד אלוהים אחרים - שאהיה בחוץ לארץ תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה.

 

(המלבי"ם על שמואל א' כו:יט)

 

האלוהים האחרים שוב אינם אלוהים כלל אלא רק שרים של מעלה שמטפלים בעניינים השוטפים של ארצות הניכר בעת שיהוה מקדיש את כל תשומת ליבו ומרצו להשגחה על היושבים בארץ ישראל. דוד, כך המלבי"ם, בעצם לא חשב שיהיה עליו לעבוד את האלוהים האחרים ולפי דעתו מחוץ לגבולות הארץ הוא היה אמור רק לחסות בצלם. את הניסוח המטעה 'לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים', כך ניתן להניח, יש לייחס מן הסתם רק לגילו הצעיר של דוד ולהתרגשות שאחזה בו לנוכח האירוע.

 

דוד המלך תואר ברבות הימים כאב-טיפוס לתלמידי חכמים ועל כן ברורה נטייתו של המלבי"ם לייחס לו הבנה עמוקה בתורת המלאכים ושרי המרומים שתתפתח רק כאלף שנים מאוחר יותר. עם זאת, טוב היה המלבי"ם עושה אם היה זוכר שבחדרו של אותו צדיק ניתן היה למצוא לא רק את ארון הספרים היהודי אלא גם אי אלו צלמים ותרפים:

 

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת.

וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.

וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים[קא] וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים[קב] שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו[קג] וַתְּכַס בַּבָּגֶד.

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא.

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ.

וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.[קד]

 

התרפים שנמצאו בחדרו של דוד כנראה הביכו ביותר את הרד"ק. נאמן למקורותיו הוא אמנם מזכיר לנו את התרפים של לבן הארמי, עובד כוכבים ומזלות ידוע, שנגנבו על ידי בתו רחל[קה] ואולם לדעתו לא ייתכן שיהיה דמיון כלשהו בין התרפים של לבן לתרפים של דוד שהרי 'חלילה חלילה שהיה בבית דוד עבודת גילולים'[קו]. הכחשה זאת ממחישה את מיטב המסורת הרבנית שמתאפיינת בחיפוש חסר פשרות אחר האמת והכחשתה המידית והמוחלטת ברגע שמסתבר שיש בה בכדי לערער את המיתוסים המקובלים. אנו, בכל אופן, נשקיט את רוחו הסוערת של הרד"ק ונזכיר לו שהוא עצמו ייחס בעקביות את התרפים לעבודה זרה בכל שאר מופעיה של מילה זאת במקורותינו. כך בהקשר לתרפים של מיכה[קז], לתרפים ששמואל מייחס לשאול המלך[קח], לתרפים שבוערו ברפורמות של המלך יאשיהו[קט] ולתרפים המוזכרים בנביאי הכתב[קי].

 

מסתבר, אם כן, שדוד עדיין לא השלים את המעבר לאמונה מונותיאיסטית וגם הוא האמין שיהוה שומר ומשגיח רק על הטריטוריה הפרטית שלו וסמכותו האלוהית מוגבלת רק לגבולות ממלכתו. מעבר לגבולות הללו נמצאות ממלכותיהם של האלים האחרים ולכן כל ישראלי שמוצא את עצמו בתחום סמכותם של אלוהי הניכר חייב לעבוד אותם בתקווה שהאלים הללו ייקחו אותו תחת חסותם וישמרו עליו בדיוק כפי שהם שומרים על כל אלה שמעלים להם קורבנות ונסכים. גם את עקרונות הפולחן היהודי דוד כנראה לא לגמרי הפנים כיוון שמסתבר שבעת הצורך ניתן היה למצוא בחדרו בדיוק את אותם התרפים שכל כך הרגיזו את האל שכה אהב אותו. 

 

שלמה המלך, בנו של דוד הצדיק, הותיר אותנו עם לא פחות תהיות. מצד אחד הוא משתמש בנוסחאות המקובלת[קיא] ומשווה את האל לאותם אלוהים אחרים שאין ביניהם ולו אחד שדומה לו בשמים מעל או על הארץ מתחת:

 

וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם.[קיב]

 

ומצד שני הוא מתנהג בדיוק כפי שהיינו מצפים מכל מלך אחר שחי בסביבה סינקרטיסטית ומרובת אלים:

 

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.

וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים.

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו.

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.

וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.

וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.

וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה.[קיג]

 

לאור הפסוק הסוגד היינו מצפים שהחכם באדם ידע להבדיל בין מי שאין כמוהו 'אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' לבין כל מתחריו הנחותים, במיוחד לאחר שבורא השמים והארץ טרח להתגלות בפניו בשני אירועים נפרדים. להפתעתנו, מסתבר שבמקום להשקיע את כל מעייניו ומשאביו במי שהוא כינה בתואר 'שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד'[קיד], המלך החכם העדיף לטפח מגוון רחב של אתרי פולחן ולסגוד בהם לגלריה של שיקוצים זרים. הכיצד? האם שלמה ידע משהו שאינו ידוע לנו? האם ייתכן שדווקא חכמתו המרובה היא שהביאה אותו לדבוק באלוהי הצידונים, העמונים והמואבים? התנ"ך, למרבה הצער, לא טורח להסביר את השיקולים שהניעו איש אינטליגנטי ומשכיל כשלמה להתרחק מאלוהי אביו ולדבוק באלוהיהם של נשותיו. לנו לא נותר אלא להסיק שאם יודע כל העתידות בחר לאהוב את בנם של דוד ובת שבע, כפי שנאמר:

 

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא[קטו] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהֹוָה אֲהֵבוֹ.[קטז]

 

הרי שלמעשה אין הרבה פסול במעשיו וגם לנו מותר מעת לעת לעבוד קצת את שיקוצי הצידונים, העמונים והמואבים.

 


 

סיכום

 

ספרי התנ"ך זכו לעריכות חוזרות ונשנות ולכן הטקסטים המוכרים לנו היום אינם זהים למסמכים ששימשו את אנשי הבית הראשון, גולי בבל ושבי ציון. העורכים המאוחרים ניסו לטשטש את המוטיבים היותר מיתולוגיים ולהתאים את הטקסטים הישנים לאמונות ולדעות של תקופתם[קיז] אבל הם לא תמיד הצליחו לשכתב טקסטים שכבר היו מוכרים היטב לבני תקופתם ולכן בספרות הקודש שלנו עדיין ניתן למצוא לא מעט פסוקים מהם משתקפות האמונות המיתולוגיות שבני ישראל זנחו במהלך התקופות הפרסית וההלניסטית. לשם דוגמה, לבד מסיפור הבריאה המוכר לכולם ניתן למצוא בתנ"ך אחד עשר סיפורי בריאה נוספים, כולם בעלי ניחוחות מיתולוגיים, שנדחקו לשוליים על ידי הסיפור המאוחר שפותח את התורה.[קיח]

גם האמונה המונותאיסטית היא מאוחרת למדי ולמרות שניתן לזהות את ניצניה כבר במאה השביעית לפנה"ס, בימי המלכים חזקיהו וישעיהו, היא התגבשה רק בתקופת גלות בבל ושיבת ציון. העורכים ה'מונותאיסטים' נאלצו להתמודד עם טקסטים קדומים בהם יהוה התאים את עצמו לאמונות הנותאיסטיות, היינו ההכרה בו כאל ששולט על בני ישראל לצד אלים נוספים ששולטים על עמים אחרים במרחב. למרות שאותם עורכים מונותאיסטים עשו כמיטב יכולתם להתמודד עם הפסוקים הבעייתיים הם לא הצליחו להעלים את כל ההתייחסויות לאלים אחרים, בני אלים, עדת-אל וכדומה. כתוצאה מכך אנו שבים ונתקלים בפסוקים מביכים שהתאמתם לאמונות ה'מודרניות' דורשת כמות גדושה של התפתלויות פרשנויות.

פרשני ימי הביניים הרימו את הכפפה ותרמו את כל כישוריהם להדחקת והלבנת האלמנטים המיתולוגיים שנותרו בטקסטים המקודשים. עם זאת, אפילו תירוציהם הווירטואוזים אינם מסוגלים להעלים את כל ההתייחסויות לאמונות הנושנות שהעורכים נאלצו להשאיר בטקסטים אותם הם לא יכלו לתקן.

 

כיום, הרבנים מתעלמים מהרבדים המיתולוגיים, נתלים בתירוצים הקלושים של פרשני המקרא ומלמדים אך ורק את הנרטיב שמספר על 'יהדות תקנית' אחת שהייתה מוכרת לאדם הראשון, נח, האבות, משה רבינו, יהושע, הזקנים, הנביאים, אנשי הכנסת הגדולה וחכמי התלמוד. עם זאת, עיון קצת יותר מעמיק מלמדנו שאין 'יהדות תקנית' אחת אלא דת מתפתחת שעברה תהפוכות רבות – החל מפוליתאיזם, דרך הנותאיזם ועד לרמות שונות של מונותאיזם.[קיט]

 

הגיע הזמן שנתעלם מאחיזות העיניים של הרבנים האינטרסנטיים ונכיר באמת עליה מעידים פסוקים רבים בספרי הקודש עצמם – הדת היהודית לא ניתנה לעם ישראל על פסגות הר סיני אלא שהיא צמחה מתוך האמונות הפוליתאיסטיות וההנותיאיסטיות שרווחו בכל המזרח התיכון. במילים אחרות, המקרא לא נמסר מפי האל, ברוח הנבואה או ברוח הקודש והדת שמתבססת עליו אינה מכילה אמתות אלוהיות אלא רק על תובנות אנושיות שהתפתחו בהדרגה לאורך כל ימיו של עם ישראל.       

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 



[א]            

תהילים קטו:ה-ז

[ב]            

ראו הערך 'ברהמן' בויקיפדיה

[ג]            

שמות יד:י

[ד]            

שמות יד:י

[ה]            

דניאל ד:כח, 'עוד הדבר בפי המלך נפל קול מן השמים'

[ו]             

שמות יד:כז

[ז]             

תהילים קלו:טו

[ח]            

שמות טו:א

[ט]            

שמות יד:י

[י]             

ראן הפרקון 'ישעיהו השני' בערך 'ספר ישעיהו' בויקיפדיה ואת המאמר 'ישעיהו השני' של פרופסור שלום מ' פאול בספריית מט"ח.

[יא]           

ניתן למצוא עוד כמה פסוקים שמדברים על יחודו של יהוה אבל אף אחד מהם אינו מצהיר על כך בצורה החד-משמעית שאנו מוצאים בפרקים המיוחסים לישעיה השני. החוקרים מייחסים את הפסוקים הללו לעורך מאוחר. ראו הפרק 'יהוה בין האלים בהמשך'.  

[יב]           

ישעיה מג:י-יא

[יג]            

ישעיה מד:ו

[יד]           

ישעיה מה:ו

[טו]           

שמות כ:ב-ה

[טז]      

רש"י על שמות כ:ג

[יז]      

רש"י על שמות כ:ג

[יח]      

אבן עזרא והרמב"ן על שמות כ:ג

[יט]      

רמב"ן על שמות כ:ג

[כ]      

רבינו בחיי על שמות כ:ג

[כא]     

חזקוני על שמות כ:ג

[כב]           

בראשית ו:ב-ד

[כג]           

שמות ד:טז

[כד]     

רש"י על בראשית ו:ב

[כה]     

אבן עזרא על בראשית ו:ב

[כו]      

הרמב"ן על בראשית ו:ד

[כז]      

חזקוני על בראשית ו:ב

[כח]           

איוב א:ו

[כט]           

תהילים כט:א

[ל]            

תהילים פט:ז

[לא]           

ראו הערך 'דיוניסוס' בויקיפדיה

[לב]           

ראו הערך 'תזאוס' בויקיפדיה

[לג]           

ראו הערך 'הרקולס' בויקיפדיה

[לד]           

ראו הערך 'פרסאוס' בויקיפדיה

[לה]     

בראשית רבה כג:ג

[לו]           

מוזכרת בבראשית ד:כב

[לז]           

במדבר יג:לג

[לח]           

דברים לב:ח-יב

[לט]           

תהילים פב:א-ח

[מ]            

דברים י:יז

[מא]      

אב הכנסייה ברנבס (Barnabas) בן המאה השנייה לספירה, ניצל את המספר 318 בכדי להוכיח שהדרש חסר השחר לא הופקר לחזקתם הבלעדית של הרבנים. העובדה שמספר בני ביתו של אברהם עמד על 318, כך ברנבס, אינה מקרית או סתמית שכן בגימטריה היוונית המספר 18 נכתב כ-Іη, צירוף שמבטא גם את שתי האותיות הראשונות בשמו של ישו (Іησοϋς), והמספר 300 נכתב כ-Τ, היינו סמל הצלב שעליו נצלב אותו האיש. המספר 318, אם כן, מרמז על הגאולה שצליבתו של ישו עתידה להביא לאנושות.

[מב]           

בראשית יד:יח-כד

[מג]           

דברים ד:לה

[מד]           

דברים ד:לט

[מה]           

מלכים א' ח:ס

[מו]           

מלכים ב' יט:טו

[מז]           

יהושע ב:יא

[מח]           

שמות טו:יא

[מט]           

על שמות טו:יא

[נ]             

יחזקאל יז:יג

[נא]           

תהילים כב:כ

[נב]      

אבן עזרא על שמות טו:יא

[נג]      

רמב"ן על שמות טו:יא

[נד]      

חזקוני על שמות טו:יא

[נה]      

גיטין נו:ב

[נו]      

ספורנו על שמות טו:יא. המילה 'הנמצאים' מובנה 'גופים'. גופים 'בלתי נפסדים', בלשון הפילוסופיה של ימי הביניים, הם אותם גרמי השמיים נצחיים שמקומם מעבר לגלגל הירח באזור בו אין כל השתנות, היינו, אזור בו החומר אינו מתכלה ואינו משנה את צורתו.

[נז]      

העמק דבר על שמות טו:יא

[נח]           

דברים לב:לט

[נט]           

דברים לב:לא

[ס]            

דברים לב:יב

[סא]           

במדבר לג:ד

[סב]           

דברים ג:כד

[סג]           

דברים ו:ד

[סד]           

שמות יח:יא

[סה]     

מכילתא, פרשת יתרו פרשה א

[סו]           

דברים י:יז

[סז]           

תהילים קלה:ה

[סח]           

תהילים צו:ד-ה

[סט]           

תהילים צז:ז

[ע]            

תהילים צז:ט

[עא]     

רבינו בחיי על דברים י:יז

[עב]     

ספורנו על דברים י:יז

[עג]           

יהושע כד:יד-כד, 'בֵּעֵבֶר' – קרי: 'מֵעֵבֶר'

[עד]           

שופטים ב:ח-יג

[עה]           

שופטים ח:לג-לד

[עו]           

שופטים י:ו

[עז]           

שופטים יז:א-ה, 'וְאַתְּי' קרי 'וְאַתְּ'

[עח]     

רש"י ורד"ק על שופטים יז:א

[עט]     

בבא קמא ע:א

[פ]            

שופטים יז:י, 'עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים' - רש"י: בסוף כל שנה, 'וְעֵרֶךְ בְּגָדִים' - רש"י: זוג חליפת בגדים, 'וּמִחְיָתֶךָ' - רש"י: ומזונותיך

[פא]           

שופטים יח:ה

[פב]           

שופטים יח:ו

[פג]           

שופטים יח:ז , יוֹרֵשׁ עֶצֶר - רש"י: יורשים מועטים, שאם יהרגו את אלו, אין עוד עוררין נלחמים עם המחזיקים בנחלה.

[פד]           

שופטים יח:יז-כ

[פה]           

שופטים יח:כג-כו

[פו]           

שופטים יח:ל-לא

[פז]           

שמות כ:ד

[פח]           

שופטים יח:ל

[פט]     

המלבי"ם ומצודת דוד על שמואל א' ד:ג

[צ]            

שמואל א' ד:ד

[צא]     

המלבי"ם על שמואל א' ד:ז

[צב]           

שמואל א' ד:ח

[צג]      

רד"ק, מצודת דוד והמלבי"ם על שמואל א' ה:ג

[צד]           

שמואל א' ה:ו, רש"י: עכברים נכנסים בנקביהם ושומטים בני מעיהם, ויוצאים

[צה]           

שמואל א' ה:ז

[צו]           

מלכים ב' א:א-ג, 'הַשְֹּׂבָכָה' - רד"ק: השבכה הייתה בעליה והיא ארוגה ואורגים אותם בעצים שתי וערב ומניחים נקבים להאיר בבית התחתון ומפני זה נקראת שבכה שהיא עשויה מעשה שבכה שהוא הרשת.

[צז]           

המונח 'הנותאיזם' מציין אמונה באל אחד במקביל להכרה כי קיימים אלים נוספים. ראה הערך 'הנותאיזם' בויקיפדיה.

[צח]           

המונח 'סינקרטיזם' המתאר ניסיון ליישב בין אמונות שונות ואפילו מנוגדות על מנת ליצור מיזוג בין האמונות הללו. ראה הערך 'סינקרטיזם' בויקיפדיה.

[צט]           

רש"י: יקבל ברחמים תפילתי להשיב חמתך ממני. הדעת עם זאת נותנת שבדברים אלה דוד מבטיח להעלות מנחה ליהוה אם יסתבר שכעסו של שאול נובע מהסתתו של האל.

[ק]            

שמואל א' כו:יז-יט

[קא]           

רש"י: עשויים בדמות גוף אדם

[קב]           

רש"י: עור מופשט שלם כחמת

[קג]           

רש"י: לפי שאין לתרפים שיער וכביר העיזים דומה לשיער

[קד]           

שמואל א' יט:יא-טז

[קה]           

בראשית פרק לא

[קו]           

רד"ק על שמואל א' יט:יג

[קז]           

שופטים פרקים יז-יח

[קח]           

שמואל א' טו:כג

[קט]           

מלכים ב' כג:כד

[קי]           

יחזקאל א:כו, הושע ג:ד וזכריה י:כב

[קיא]          

ראו המאמר 'מי כמוך באלים יהוה'

[קיב]          

מלכים א' ח:כג

[קיג]          

מלכים א' יא:ד-י

[קיד]          

מלכים א' ח:כג

[קטו]          

קרי – 'וַתִּקְרָא'

[קטז]          

שמואל ב' יב:כד

[קיז]           

ראו, למשל, את המאמר 'מי זאת אשדת ומה היא עושה לימינו של יהוה?' בו אני טוען שהעורכים הקדומים ניסו להעלים את ההתייחסות ל'אשרה' על ידי הפיכת המילה 'אשרה' ל'אשדת'.

[קיח]          

ראו המאמר 'מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית'

[קיט]          

גם מושג האלוהות התפתח עם השנים, החל מאל גשמי ומוחשי בעל ממדים ותכונות אנושיים, דרך אל גדל מידות שנושא את העולם תחת זרועו ועד לאל חסר הגוף והצורה, או אל עשרת הספירות, שמככבים בימינו. ראו המאמרים בקטגוריה 'האל – קוים לדמותו'.

נקרא 698 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « ניכוס האמת והתרת השקר

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים