כיצד נראתה הארץ שנח ראה בצאתו מהתיבה? המקרא אינו מתאר זאת במפורש אך קיימים מספר רמזים שמאפשרים לנו להניח שהאחראים דימו את הארץ כמעין משטח רחב ידיים שצף על פני המים. אדרבה, אם הארץ לא הייתה שטוחה לא היינו יכולים להבין דימויים רבים ששובצו במקורותינו.
לשם דוגמה, לאל שאמר:
|
הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.[א]
|
לא הייתה שום סיבה ללגלג על איוב אם הארץ הייתה כדורית ולא שטוחה. אותה ארץ כדורית הייתה מונעת גם מהנביא המפוקפק דניאל לראות בחזונו אילן המגיע לשמיים שמראהו נראה מקצות הארץ:
|
וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא. רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא.[ב]
|
את הרמזים הללו מגבים ההתייחסויות לארץ הרקועה:
|
*
|
יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ.[ג]
|
|
*
|
אָנֹכִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵי אִתִּי.[ד]
|
|
*
|
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.[ה]
|
שהרי השורש 'רקע' אינו משמש במקרא אלא להורות על פעולת כיתות והידוק כפי שניתן ללמוד מפסוקים דוגמת: 'וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב'[ו], 'רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ'[ז], 'וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ'[ח], 'בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף'[ט] וכדומה. רמזים אלו תורמים לתחושה שכותבי המקרא ראו בעיני רוחם ארץ שטוחה שרוקעה על פני המים באותו האופן בו פחי הזהב הדקים רוקעו ככיסוי לפני המזבח.
אם נשוב לפרק הקוסמולוגי בספר איוב נגלה שבפסוק ו' האל המזלזל מניח שאיוב, שלא צפה אישית ביסוד הארץ, אינו יכול לדעת 'עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ'. מכאן לא נוכל אלא להסיק שמי שכן נכח ביסוד היקום יודע בדיוק היכן ועל מה הוטבעו אותם אדנים עליהם נחה הארץ הרקועה. מסתבר שהתנ"ך כלל אינו מנסה להסתיר את העמודים שהוצבו לתמיכה בארץ ולא מעטים הם הפסוקים בהם נשמע אפילו שמץ של גאווה בהישג המונומנטאלי:
|
*
|
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.[י]
|
|
*
|
נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה.[יא]
|
|
*
|
כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.[יב]
|
אדרבה, הכתוב מקפיד לחשוף את עמודי התמך הללו בבואו לתאר את הנזקים שיגרמו לעולם אם האל, בזעמו, יבחר ללהט את הארץ באש הבוקעת מנחיריו או לפזר את מימי הימים ברוח שנושבת מאפו:
|
*
|
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.[יג]
|
|
*
|
וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ.[יד]
|
|
*
|
וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.[טו]
|
|
*
|
הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יתפלצו.[טז]
|
|
*
|
כִּלָּה יְהֹוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ.[יז]
|
פסוקים אלה ממחישים את הברור מאליו – מתחת לארץ ולהרים, בינות לאפיקי הים ואפילו מתחת לציון, ניתן תמיד למצוא את אותם עמודים ויסודות שמעניקים לארץ השטוחה את יציבותה ולהם יש לשאת תודה על ש:
|
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.[יח]
|
כשם שלאיוב לא היה שום מושג 'עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ' כך הוא גם לא ידע 'מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ' ושוב עלינו להניח שאם האל הציב לארץ אבן פינה הרי שלארץ חייבת להיות לפחות פינה אחת וממילא גם לפחות שתי פאות או כנפות. תחושה דומה מעביר לנו גם פסוק נוסף בו האל מגמד את איוב משום שהוא כנראה אף פעם לא הורה לשחר:
|
לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה.[יט]
|
מליצת השיר מציגה את השחר כמי שמסוגל לאחוז בכנפות הארץ ולנער את הרשעים, בדיוק כשם שהאוחז בשוליה של המפה יכול לנער מעליה את פירורי הלחם. בכך השירה התנ"כית לא רק מעצימה את התחושה שהארץ היא שטוחה אלא שהיא גם שבה ומעלה במחשבה את האפשרות שלארץ יש כנפות או פאות. פסוק מנגח נוסף מצביע על כיוון דומה:
|
הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.[כ]
|
וברור למדי שהאל עצמו דווקא כן מסוגל להתבונן עד רחבי ארץ וכך לראות את הארץ כולה עד לפאות שתוחמות אותה.
התנ"ך, בהתייחסויות הנראות לנו כטבעיות לגמרי, מרבה לדבר על קצות הארץ. במקרים רבים נוכל לפטור את מטבע לשון כלא יותר מאשר התייחסות לאזורים מרוחקים ולא נודעים או לגבולותיו של העולם המיושב, לשם דוגמה:
|
*
|
יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כא]
|
|
*
|
תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כב]
|
|
*
|
הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כג]
|
|
*
|
חֶרֶב לַיהֹוָה אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.[כד]
|
|
*
|
מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ.[כה]
|
וכדומה[כו]. במקרים אחרים, לעומת זאת, נהיה חייבים לזהות במטבע הלשון התייחסות ברורה לגבולותיו הפיזיים של העולם. לשם דוגמה: מקומות מרוחקים ואקזוטיים לא עמדו נגד עיניו של הנביא כשאמר:
|
בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהֹוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ.[כז]
|
שהרי ברור שאזורי הכינוס של הצבא האלוהי אינם נמצאים בפאתי האזור המיושב אלא במקום שם הרקיע נושק לפאות הארץ. באותו אופן, בפסוק:
|
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ.[כח]
|
ישעיהו השני מהלל את אלוהיו ומייחס לו את בריאת פאות הארץ ולא את יסודו של איזור הספר הנמצא בפאתי התחום המיושב. גם בפסוק:
|
כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה.[כט]
|
ניתן, אם ממש רוצים, למצוא את מליצת השיר אבל מליצה זאת נסמכת על סופיותה של הארץ הנתחמת בין קצותיה, שהרי מהאל לפחות היינו מצפים שיהיה מסוגל לראות גם מעבר לתחום המושב. גם מהברק יש לנו ציפיות וכשהפסוק אומר:
|
תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרו עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.[ל]
|
אנו חייבים להניח שאורו של הברק אינו נפסק בגבולו של איזור המיושב אלא רק בפאותיה של הארץ השטוחה שם נגמרת המציאות המוכרת ומתחיל האַיִן החשוך שמחוץ לתחומו של היקום. לקינוח נוכל לנתח את הפסוק:
|
כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ.[לא]
|
ולגלות שלגבי דידו של בעל המזמור אין יותר מזרחה מהמזרח ואין יותר מערבה מהמערב – שניהם מקומות ציון גיאוגרפים שמגדירים את גבולותיה של הארץ השטוחה.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
|
איוב לח:יח
דניאל ד:ז-ח - ומראות ראשי על משכבי, רואה הייתי והנה אילן בתוך האדמה וגבהו רב. האילן גדל ועצום וגבהו יגיע לשמיים ומראהו עד לקצה כל הארץ.
ישעיה מב:ה
ישעיה מד:כד
תהילים קלו:ו
שמות לט:ג
במדבר יז:ג
במדבר יז:ד
ישעיה מ:יט
תהילים קד:ה, יָסַד אֶרֶץ – האל, מְכוֹנֶיהָ – בסיסה
תהילים עה:ד, אָנֹכִי – האל
שמואל א' ב:ח
דברים לב:כב
שמואל ב' כב:טז ובשינויים קלים בתהילים יח:טז
שמואל ב' כב:ח, תהילים יח:ח
איוב ט:ו
איכה ד:יא
קהלת א:ד
איוב לח:יג
איוב לח:יח
דברים כח:מט
ישעיה מב:י
ישעיה מג:ו
ירמיה יב:יב
תהילים מו:י
דברים ד:לב, דברים יג:ח, דברים כח:סד, ישעיה יא:יב, מא:ה, מא:ט, מח:כ, מט:ו, סב:יא, ירמיה כה:לא, כה:לג, תהילים סא:ג, משלי יז:כד
ישעיה יג:ה
ישעיה מ:כח
איוב כח:כד, 'הוּא' - האל
איוב לז:ג, 'וְאוֹרו' - של הברק מגיע
תהילים קג:יב