את הזכות להשליט את דיקטטורת הרוב דורשים החכמים מפסוק מאד בעייתי, 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[א]. את הפסוק הזה ניתן להבין בשני אופנים:
|
א.
|
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת (אבל הקפד) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
|
|
ב.
|
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת (ו)אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
|
הרבנים, כמובן, מעדיפים את הקריאה הראשונה המוצאת בפסוק שלוש הוראות שונות, שתי הוראות 'אל תעשה' והוראת עשה אחת, וגם אני הייתי מאמץ את גישתם אלמלא התחביר הבעייתי שמסתפק בשני פעלים בלבד. להערכתי הקריאה השנייה היא הרבה יותר הגיונית משום שהיא מוצאת בפסוק שלושה פנים של הוראת 'אל תעשה' אחת שקובעת שאסור לך לנהות אחר דעת הרוב כשאתה חושב אחרת:
|
א.
|
אל תלך אחר הרוב כשאתה חושב שהרוב קובע דבר רע.
|
|
ב.
|
אל תתקבל החלטה שגויה אף אם חבריך חושבים אחרת.
|
|
ג.
|
אל תטה משפט בעקבות דעתם של האחרים.
|
להערכתי, אם כן, אין לפשוטו של הפסוק כל קשר לסמכויות שהרוב העניק לעצמו וסופו של הפסוק אפילו מלמד שאם בידך ידיעות הסותרות את דעת הרוב אזי אסור לך לנטות אחר דעת הרבים משום שבכך אתה גורם לעיוות דין ולעוולה. הרבנים, בכל מקרה, לא נתנו למכשול פעוט לחצוץ בינם לבין שררתם שהרי טרם חוקק הכלל שמחייב את הרבנים להגביל את עצמם למשמעותו הפשוטה של הפסוק, במיוחד אם שליפת שלושת המילים האחרונות שבו תקדם את מטרותיהם בצורה הרבה יותר מוצלחת. איש הרי אינו מערער על זכותם של החכמים לעשות בטקסטים התנ"כיים כבתוך שלהם ובמיוחד לאור העובדה שהאל, לו רק חפץ בכך, לבטח יכול היה לנסח את תורתו כך שתהיה חסינה מפני סירוסים, עיוותים ושאר מיני ההתעללויות הרבניות.
כשם שאת שלושת המילים 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' הרבנים שלפו במיומנות ובקפידה מתוך פסוק שלי נראה כבעל כוונות סותרות לחלוטין כך הם חילצו את הביטוי ששימש אותם להפקעת סמכויותיו של האל, 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא', מתוך קטע תמים שמעולם לא ניסה לחתור, למרוד או לעורר עוון ועוולה:
|
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.[ב]
|
האם האמור בפסוקים אלה אכן מצדיק את נישולו של היושב במרומים? משום מה הכתוב מתעקש להתייחס למצווה אחת ספציפית, הלא היא 'הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם' וקשה להאמין שהמצווה הנדונה מתקשרת באופן מקרי דווקא לתנורו של עכנאי. סביר יותר להניח, כדעת הרמב"ן[1], שהקטע דן במצוות החזרה בתשובה וזאת בהמשך לפסוק 'כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'. אכן, מצוות החזרה בתשובה איננה נפלאה ואיננה רחוקה, היא אינה בשמים ואף לא מעבר לים אלא שהיא קרובה אלינו לעשותה בפינו ובליבנו. מי שאמר 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' לבטח התכוון לומר שהתשובה אינה נמצאת במרחקים אלא בליבו של האדם ואולם הרבנים, בחיפושיהם אחר הצדקה כלשהי לדחיקת סמכויותיו של האל, דרשו את הפסוק לצרכיהם תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהסתירות הלוגיות המתלוות למדרשם. אם הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'פוסל את סמכותו של האל הרי שקל וחומר שהביטוי 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' צריך לבטל אחת ולתמיד את סמכותם התורנית של כל הרבנים שנמצאים בארצות הנכר הרחוקות. מאידך, אם אנו נדרשים לקבל את סמכותם, ולעיתים אף את משיחיותם, של רבני הגולה הרי שעלינו להתנער ממדרשם המגמתי של רבי יהושע וחבריו ולקבל בברכה את ההתערבות האלוהית במחלוקות הארציות.
הרבנים, כאמור, לא הסתפקו בפירוש הפיוטי הפשוט של הפסוק וכשהדבר תאם את צרכיהם הם הרחיבו את משמעות הפסקה ודרשו את הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' כויתור אלוהי על זכות ההתערבות במחלוקות הלכתיות. משום מה, אף אחד כנראה לא טרח באותו רגע לוודא שעזות מצחם של החכמים התקבלה גם על דעתו של היושב במרומים. בידנו אמנם עדותו המאוחרת של אליהו הנביא אך כפי שכבר ראינו חיוך מטפורי שננסך על שפתיים אלגוריות אינו מצביע בהכרח על התייצבותו של בורא העולם מאחורי סתימת הפיות הרבנית. סביר יותר להניח שהאל פשוט ויתר על המאבק שהרי הלוגיקה המעגלית של הרבנים מנעה ממנו כל אפשרות לפתחון פה נוסף. נניח שבת הקול הייתה יוצאת בהכרזה בנוסח:
|
תתביישו לכם, איזו מין התנהגות היא זו? מי אתם חושבים שאתם? בטח שאני רשאי להתערב במחלוקות הלכתיות! מי לדעתכם בכלל המציא את ההלכה? אתם חושבים שהוצאת שלוש מילים מהקשרן מאפשרת לכם לשלוח אותי לפנסיה מוקדמת? אני מבקש שתפסיקו עם השטויות האלה ותקבלו את בת הקול כהוראה מחייבת!
|
מה היה קורה אז? החכמים היו פשוט נעמדים שוב על רגליהם וחוזרים על ההצהרה: 'לא בשמים היא שהרי כבר ניתנה תורה בהר סיני ומשום כך אין משגיחים עוד בבת קול'. אותו הגיון שהתיר לרוב להכריז שיש להטות אחר הרוב איפשר עתה להתריס בפני בת הקול שאין משגיחים בבת קול. רבן גמליאל והחכמים השלימו את המהפכה והשתלטו על ההלכה וליושב במרומים לא הייתה כל ברירה אלא להסתגל למעמדו החדש ולצאת לנפוש הרחק מבניו האהובים.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|