|
קטע זה הופיע במקור במאמר 'נפלאות הבורות'. הקטע עוצב ונערך מחדש במטרה לעשותו קריא יותר וברור יותר.
|
|
כיצד מטפחים את הבורות?
|
|
בכדי להבטיח את עומק הבורות הרצוי הרבנים אימצו ארבע שיטות עיקריות להרחקת הידע המזיק מהתמימים שסרים למרותם:
|
|
*
|
השתלטות מונופוליסטית על ההוראה.[א]
|
|
*
|
הרחקת ההשכלה מההמונים.[ב]
|
|
*
|
הסתרת כל הידע המועיל מפני אוטודידאקטים.[ג]
|
|
*
|
דיכוי המתחרים והצבת חומות בפני תורות זרות.[ד]
|
|
הטקטיקות הללו הבטיחו שהבוגרי מערכות ההשכלה התורניות יסיימו את לימודיהם כשבידם רק האמת האחת, היחידה והמוחלטת של מנהיגיהם. כך, בהיעדר כישורים שיאפשרו להם לפתוח בחיים עצמאיים, הם תמיד יהיו תלויים בתמיכתה של הקהילה ובהכוונתם של מנהיגיה ואיש מהם לא יוכל להרשות לעצמו לצאת לחיים של חופש וחירות המחשבה.
המשוואות הללו הלכו והתרופפו ככל שהעולם הלך ונפתח. בתחילה היו אלה מסעי הצלב שחשפו את המערב בפני התרבות המוסלמית ואמיתותיה. מאוחר יותר הפילוסופיה האריסטוטלית[ה] והמינות הקתרית[ו] תרמו את תרומתן לערעור האמת הנצחית והבלתי משתנה של הכנסייה. גם הסחר ההולך ומתרחב הביא עימו מהמזרח ומהדרום דעות חדשות שהופצו בהדרגה בכל רחבי אירופה. עם בוא הרנסנס[ז], העולם שב ונחשף לאמיתות העתיקות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם האמת היחידה והמוחלטת של הכנסייה הקתולית. המצאת הדפוס[ח] מנעה מהשלטונות, למרות כל מאמציהם, לדכא את קולן של האמיתות המתחרות והרפורמציה הפרוטסטנטית[ט] ניתצה את כל תקרות הזכוכית וחשפה את העולם בפני מספר רב של אמיתות מתחרות וסותרות שתורגמו חיש קל לפריצות דרך פילוסופיות, מדעיות וטכנולוגיות מהן נולדה העת החדשה[י].
בעת החדשה, בין אם בעלי העניין רצו בכך ובין אם לאו, כבר לא ניתן היה למנוע זרימה חופשית של רעיונות: בסלונים פרטיים שנוהלו על ידי בנות האצולה, בבתי התה והקפה שהחלו לצוץ כפטריות לאחר הגשם, על דפי העיתונים, המגאזינים, הפאמפלטים והספרים שהחלו לצאת לאור בקצב הולך וגובר ובהמשך דרך כל אמצעי התקשורת שהעולם המודרני העמיד לטובת הפצת המחשבה אנושית: הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט. היום אנו חיים בעולם מוצף מידע בו דכפין יכול לתת דרור לסקרנותו וללמוד כל נושא שרק שובה את ליבו. הצפת המידע והתובנות גרמה לעולם המערבי לאבד את דבקותו הקיצונית באמת אחת ויחידה, למהול בתוך אמונותיו המקודשות גם את אמונותיהם של האחרים, למעט בערכה של הדת ולפתח תרבויות סינקרטיות[יא] שמטשטשות את ההבדלים בין המסורות השונות ומאפשרות לחסידי רוב הדתות לגור בשכנות טובה מבלי שהאחד יפגע ברגישויות הדתיות של האחר.[יב] בעולם מעין זה קשה לשמור על טוהרת הדת ולהישמר מחדירתן של דעות מתחרות שעלולות לערער את דבקותו של הבור. קשה, אך לא בלתי אפשרי - כפי שהחרדים שבים ומוכיחים לנו מידי יום ביומו.
|
|
השכלול החרדי
|
|
כיצד, לאור כל המכשולים שהעולם המודרני מציב בפניהם, מצליחים החרדים לא רק לשמר את היקפי הבורות אלא גם להגדילם בעקביות ולאורך שנים? את התשובה לשאלה הזאת נמצא בגורמים הבאים:
|
|
1.
|
קידוש הבורות והכפשת ההשכלה
|
|
|
ילדים חרדיים לומדים מגיל צעיר מאד לחשוב בקטגוריות של 'לבן' ו'שחור': הכשֶר, המותר והרצוי לעומת הטמא, הפסול והמזיק. את הבורות החרדים מקדשים בכינוי 'לימוד תורה' ובכך הם הופכים אותה לאידיאל אליו ישאף כל חרדי, קטן וגדול כאחד. ההשכלה והנאורות, מצד שני, זוכים תמיד לתארים מגמדים וליחס מסתייג וכל מי שאינו אטום במיוחד, או מחונן בצורה יוצאת דופן, יבין מיד שאלו ערכים פסולים מהם כל החרד לגורל נפשו צריך להישמר ולברוח.[יג]
|
|
2.
|
חסימת העולם החיצוני
|
|
|
בעוד שההורה הנאור ישאף לחשוף את ילדיו בפני מגוון רחב של דעות ולספק להם כלים שיאפשרו להם להפריד את המוץ מהבר, לאמץ את המועיל ולפסול את הטפל, הרי שההורה החרדי תמיד ירצה לוודא שילדיו יחשפו אך ורק לאמת האחת, היחידה והמוחלטת אותה הוא למד בילדותו מרבנים שמעולם לא נחשפו לאף אמת אחרת. בכדי להבטיח שאף פירור של אמת חיצונית לא יחדור בטעות לתודעתם של הצעירים והבוגרים החרדיים, הרבנים דואגים להקים סביבם חומות גבוהות שבולמות כל קרן של קדמה, מדע ונאורות. החומות הללו נבנות על ידי הצבת חסמי שפה והרחקת כל מקור מידע שעלול לבלבל את דעתם של השפוטים. לפיכך, החרדים האשכנזים מקפידים לטפח את השימוש היומיומי ביידיש ולשמור את העברית כשפת קודש בלבד, כך שצעיר החרדי יתקשה לקרוא ולהבין דברי כפירה שנכתבו בשפה שאינה מוכרת לו די צרכה. במקביל, הממסדים החרדיים אוסרים על שפוטיהם כל גישה למקורות מידע לא מבוקרים: לחרדים אסור לקרוא עיתונים ומגאזינים לא מאושרים וספרים לא תורניים, להקשיב לרדיו לא פיראטי, לראות סרטים, הצגות ואופרות, לבקר במוזיאונים, לצפות בטלוויזיה או לשוטט באינטרנט לא מסונן. כתוצאה מכך החרדי המצוי אינו נחשף לאירועי העולם האמיתי אלא רק לסיפורים שהרבנים מספרים על האירועים הללו ולפרשנויות שהם נותנים להם ובהכרח, במקום לגבש לעצמו דעות עצמאיות הוא נאלץ להסתמך על הדעות של רבניו ולפעול אך ורק על פי הנחיותיהם.
|
|
3.
|
שטיפת מח מתמדת
|
|
|
העולם החרדי היה קורס על עצמו כבר לפני זמן רב אלמלא שטיפת המח המתמדת שהוא דוחס בכל מי שנמצא בתחום השפעתו. עוללים לומדים לצרוך 'דברי תורה' בעודם על ברכי אימהותיהם ובהמשך הם יתבקשו לקרוא מספר רב של 'סיפורי גדולים', 'אגדות מעובדות', 'סיפורי המקרא' ועוד כהנה וכהנה ספרים שיחשפו בפניהם את דמויות המופת שישמשו עבורם כמודל לחיקוי, לרוב טיפוסים תנכיים שמורקו מכל חולשותיהם ועוולותיהם, דוגמת אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, דוד המלך, שלמה המלך ואליהו הנביא, או רבנים קדומים נערצים ובראשם רבי עקיבא, אב הטיפוס האידיאלי של הרב המושלם.
מהר מאד הצעירים יכנסו למערכת החינוך החרדית שם הם יספגו שטף אדיר של תעמולה רבנית שתבוא משלושה מקורות בלתי נדלים:
|
|
|
א.
|
הפרשנויות של רבני ימי הביניים וממשיכיהם שמעולם לא נרתעו מכל עיוות או סירוס שיכול לטשטש את המציאות הבעייתית מחד ולפאר, לרומם ולהציג בצבעים וורודים את התמונה ההיסטורית שמתאימה לצרכים הרבניים מאידך. במסגרת זאת כל גדולי ישראל זכו לתהילה שמעולם לא הגיעה להם, כל מעלליהם הוכשרו וכל דבריהם זכו לחשיבות מופרזת אם לא להילת קדושה של ממש.
|
|
|
ב.
|
|
|
ג.
|
ספרות המוסר והמידות הענפה בה שוקעו כל ההנחיות שיכוונו את המאמין לנתיב הכניעות, הציות והלימוד האובססיבי של התורה וירחיקו אותו מהתשוקה לידע והשכלה כללית. ספרות המוסר גם מציירת, בין אם במפורש ובין אם בעקיפין, את דמותו של המאמין האידיאלי ובדמות זאת לא נמצא את השאיפה להרחבת האופקים אלא רק את הרצון להעמיק חקור בתורתו של השם יתברך.
|
|
|
הזרם הבלתי פוסק של פרשנויות מגמתיות, אגדות רבניות ודברי מוסר ותוכחה אינם יכולים שלא לעשות את שלהם ושטופי המוח החרדיים לומדים להעביר כל תובנה חדשה דרך פריזמת האגדות, הפרשנויות המוטות, התוכחות וההזיות שהוטמעו בהם, לקחת איתם הביתה רק את הרכיבים שמתיישרים עם המיתוסים הרבניים ולפסול את כל מה שנסמך רק על המדע והמחקר המודרני.
|
|
לאורן של הטכניקות שמשמשות לשימור הבורות ולדחיית ההשכלה והנאורות, הרבנים עיצבו מוסד שמתאים לצרכיהם ככפפה ליד, הלא הוא מוסד הישיבה[יז]. על מוסדות לימוד תורה שמזכירים את הישיבות המוכרות לנו אנו שומעים כבר בימי התנאים וכולנו מכירים את הישיבות הבבליות שפעלו בסורא[יח], נהרדעא[יט]ופומבדיתא[כ]. גם בימי הביניים ניתן היה למצוא פה ושם איזה מוסד דמוי ישיבה אבל את הולדתן של הישיבות המודרניות אנו יכולים לייחס ליהדות הליטאית[כא], שהקימה בתחילת המאה התשע עשר את ישיבת וולוז'ין[כב], וליהדות האימפריה האוסטרו-הונגרית שהצמיחה פחות או יותר באותה תקופה את ישיבת פרשבורג[כג], מעוזו של ה'חת"ם סופר'[כד] ששמרנותו ונוקשותו מכתיבים עד היום את השקפת עולמם של רוב הזרמים החרדיים.
מוסד הישיבה זכה בשנים האחרונות לפיתוח נוסף שהפך אותו לחלומו הרטוב של כל רב חרדי ואורתודוקסי. הרבנים גילו שתלמידים שהורחקו מסביבתם הטבעית והוכנסו למשטר שדרש מהם להתעמק יומם וליל אך ורק בתכנים תורניים, שבכללם הפרשנויות המגמתיות של רבני העבר, תשדירי הפרסומת שהוצפנו באגדות הרבניות והמסות של ספרות המוסר והמידות, הפכו עד מהרה לחיילים נאמנים שיכלו להגן על החומות ולהתמודד בהצלחה עם כל סכנות הנאורות, המדע, ההשכלה והקדמה. מערכת שטיפת המוח של הישיבות החרדיות מתבססת על האלמנטים הבאים:
|
|
1.
|
שלילת הזמן הפנוי
|
|
|
יומם של תלמידי הישיבה מועמס בכל תואנה אפשרית כך שלא נותר בידם זמן פנוי לחשיבה ועיכול ולכן במקום להבין את החומר הנלמד הם פשוט משננים אותו בעל פה מבלי להתעכב על משמעותו. הלחץ הבלתי פוסק גם גורם לעייפות כרונית שמחלישה את כושר שיפוטו של התלמיד, מכהה את הגיונו ומונעת ממנו את היכולת לעבד את שטף המסרים המוטח בו.
|
|
2.
|
מחיקת הידע הלא תורני
|
|
|
כל ידע לא תורני שהתלמיד מביא עימו מחייו הקודמים הופך בהכרח לידע מחתרתי שעל התלמיד להסתיר מפני מוריו ועמיתיו. כל שימוש בידע זה מזכה את התלמיד בלגלוג מחד ובגישה חשדנית מאידך ומוריו יעשו כל שביכולתם בכדי להחליף את הידע המסוכן בסיסמאות כשרות שעומדות בכל הדרישות הרבניות.
|
|
3.
|
דיכוי הסקרנות הטבעית ופסילת הספק
|
|
|
כל תלמיד ישיבה רשאי לשאול כל שאלה שרק תעלה על דעתו ובתנאי שהיא אינה חורגת מגבולות המגרש התורני וניתן לענות עליה באחת הסיסמאות התקניות שבארסנל הרבני. כתוצאה מכך הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשאול שאלות עבורן יש להם תשובות מוכנות מראש והם מפגינים את מורת רוחם כשהשאלה פולשת לתחומים בהם ליהדות יש בעיות של ממש.
באותו אופן, תלמידי הישיבה לומדים חיש קל שהאמונה היא ההפך הגמור מהספק ולכן אצל המאמין האמיתי לעולם לא יתעוררו שום ספיקות. הנערים יפנימו את התובנה הזאת וידכאו בעצמם את קול הספק שמנקר במוחם. נערים שבכל זאת יתמידו בספקנותם יזכו לטיפול אישי של גורם בכיר שיסביר להם מדוע אדם מאמין אינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של הרהורים מיותרים. הנערים ילמדו לזהות את הספק עם החטא והזמן, ללא ספק, יעשה את שלו וכל מי שלא יפלט מהישיבה ימצא את עצמו מוותר על ספקותיו ומאמץ את הקו הרשמי של רבניו.
|
|
4.
|
חימוש התלמידים בסיסמאות
|
|
|
בניגוד למוסדות אקדמיים שמטפחים את הספק והסקרנות, הישיבות נוהגות להחליף את כל הדחפים הללו בסדרה של סיסמאות שאמורות לענות על כל השאלות שבחור הישיבה עלול להישאל או לשאול את עצמו. במהלך הזמן התלמידים ילמדו את כל 'תשובות בית הספר'[כה] ויספקו לכל שאלה בדיוק את אותה התשובה שמספקים כל שאר חבריהם. את נכונותן של הסיסמאות בחורי הישיבות לעולם אינם בודקים והם מניחים שהסיסמאות שברשותן מגלמות את האמת האחת והיחידה וממילא כל שאר הדעות הן פסולות ושקריות.
|
|
5.
|
הצבת נורמות שמתאימות לצרכים הרבניים
|
|
|
בספרות הקודש היהודית ניתן למצוא עוגנים לכמעט כל מחשבה שמישהו יכול רק להעלות על דעתו. כל ישיבה, לשיטת הזרם אליו היא משתייכת, בוחרת מתוך ארון הספרים היהודי את האמירות, האגדות, וההוראות הנוחות לה, אותם היא מציבה כנורמות שמחייבות את תלמידיה. באופן כללי כל הישיבות מציבים בפני תלמידיהם את הרפים הבאים: השקעה מקסימלית בלימוד תורה (היינו, בספיגת ראיית העולם המגמתית של הרבנים), צייתנות מוחלטת להוראות הרבנים ואמונה בלתי מתפשרת בשלוש עשרה העיקרים של הרמב"ם. תלמידים שעומדים בנורמות הללו מסיימים את לימודיהם כמריונטות מוסמכות שמדקלמות את הסיסמאות התקניות, דבקות בכל עיקרי הדת ונשמעות לכל הוראותיהם של רבניהם.
|
|
6.
|
פיקוח של העמיתים
|
|
|
את הפיקוח הרבני שמעצב תלמידים שהולכים בתלם משלים פיקוח העמיתים במסגרתו התלמידים משגיחים אחד על השני ומוודאים שאף אחד מהם לא ייתפס למחשבות כפירה ולספק. הפיקוח ההדדי מחייב את כולם ליישר קו עם הנורמות הרצויות לרבני הישיבה ומבטיח שכולם יידמו יותר ויותר לסטריאוטיפ החרדי.
|
|
באמצעות מערך הישיבות הרבנים מצליחים לשטוף את מוחם של צעירי הפלג ולהפוך אותם לבורים מושלמים שנשמעים לכל הוראותיהם, הן משום שהחובה הזאת הוטמעה בהם בכל תקופת לימודיהם והן משום שללא ההנחיה הרבנית הם ירגישו חסרי אונים בעולם אותו הם מעולם לא הוכשרו להבין. מערך הישיבות גם מסייע לרבנים לברור את שטופי המוח הנאמנים ביותר ולהכשירם למלא את מקומם כך שהם יוכלו לכפות את הבערות הרבנית גם על הדורות הבאים.
|
|
אנשי הדת תמיד שאפו להשיג מהשליטים האזרחיים מונופול שיאפשר להם להשתיק כל אמת מתחרה וללמד רק את האמת האחת והיחידה עליה הם תפסו חזקה. בשנת 529 לספירת העמים, הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, בעידוד הכנסייה, סגר את האקדמיה הניאו-אפלטונית באתונה, האחרונה מבין מוסדות ההשכלה הגבוהה שפעם פיארו את העולם ההלניסטי-רומי. לאחר סגירתה של האקדמיה, ועד לימי הרנסנס והרפורמציה, כתשע מאות שנים מאוחר יותר, רק הכנסייה הפעילה בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה ורק לה ניתנה הסמכות לקבוע את התכנים שילמדו בהם. באירופה של ימי הביניים כל פיסת מידע שהופצה לתלמידים ולסטודנטים הייתה חייבת לקבל הכשר כנסייתי ואוי לו להוגה החופשי שניסה להפיץ רעיונות שלא נעמו לבישוף המקומי. בסוף המאה האחת עשרה, לאחר כיבוש טולדו שבספרד בשנת 1085, המערב אמנם נחשף מחדש לעושר הפילוסופי, התרבותי והמדעי של יוון העתיקה, אוצר שאבד לעולם הנוצרי לאחר שהכנסייה השתלטה על כל מוסדות ההשכלה הגבוהה ואסרה להעתיק ולהורות את הכתבים הפגאניים, אבל האמת החדשה לא הצליחה לערער את מעמדה של הכנסייה ולשחרר את לפיתתה על ההשכלה האירופאית. הכנסייה אמנם לא יכלה להתעלם מהכתבים הפילוסופיים אבל היא הצליחה להשתלט על האוניברסיטאות שהחלו ללמדם ולהפוך את הפילוסופיה ל'נערה המשרתת' של התיאולוגיה. לאחר תקופת עיכול לא ארוכה הכנסייה כבר יכלה לקבוע שההיגיון הפילוסופי מלמד בדיוק את אותן האמיתות השמימיות שהאל בחסדיו הפקיד למשמורת הכנסייה בעת שהוא התגשם בבשר וירד עלי אדמות לגאול את האנושות.
הסקולסטיקנים של המאות השתיים עשרה והשלוש עשרה, ובראשם תומס אקווינס, שיחד עם הרמב"ם ביהדות ואבו רושד באסלאם, הפך את האריסטוטליות לאבן הפינה של הדת, השלימו את שילובה של הפילוסופיה היוונית בתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית. התמונה החלה להשתנות בדור שאחרי תומס אקווינס כשסקולסטיקנים דוגמת דנס סקוטוס וויליאם איש אוקאם החלו לערער את ראיית העולם התומיסטית, להעמיד את הפילוסופיה על מישור אחד עם התיאולוגיה ולפתוח פתח לאפשרות שהפילוסופיה תלמֵד אמיתות שלא תמיד יחפפו במדויק לאמיתות הכנסייתיות. הממסד הקתולי אמנם ניסה להשיב את השד לבקבוקו ולכפות את טוהר האמונה על ההוגים הסוררים אבל בשלב זה הכנסייה כבר נחלשה עקב המשברים הגדולים שפקדו אותה, בתחילה גלות אביניון ובהמשך הקרע המערבי, ואת הטון החלו לתת השליטים הטריטוריאליים שלא כל כך נבהלו מהדעות החדשות שהחלו לכרסם בכוחו של הממסד הכנסייתי.
הכנסייה גם דאגה לשמור בידיה את כל משרות ההוראה, ובמיוחד את ההוראה במוסדות גבוהים. עד להקמתן של האוניברסיטאות הראשונות במאה השתיים עשרה, כל מוסדות ההשכלה באירופה של ימי הביניים פעלו בצמוד לקתדראלות, בחסותה של הכנסייה ותחת פיקוחה. האוניברסיטאות אמנם הוקמו כאגודות שיתופיות מחוץ למסגרת הכנסייתית אבל הן נזקקו לרישיון שניתן על ידי הבישוף המקומי וזה כבר דאג להרחיק מעליהן את כל אלו שסטו, ולו במעט, מהקו הרשמי של הכנסייה. מעבר לכך, באותה העת רוב המרצים המוסמכים היו ממילא אנשי כנסייה, ובמיוחד נזירים פרנציסקאנים או דומיניקנים, והחשש מחדירת הכפירה להיכלות האמונה לא ממש הטריד את מנוחתם של בעלי העניין של הכנסייה הקתולית.
תמונת ההשכלה באירופה הימי-ביניימית השתקפה גם בקהילות היהודיות שהתפתחו בקרבו של העולם הנוצרי. בקהילות הללו הצעירים יכלו ללמוד רק במוסדות תורניים בהם הרבנים לימדו אך ורק את הטקסטים והפרשנויות שהתאימו לצרכיהם. החינוך התורני הבטיח שילדי היהודים הכירו היטב את האמיתות הרבניות מבלי להבין, ולו כמלוא הנימה, את האמונות של שכניהם הנוצרים מחד ואת הדעות החדשות שהחלו לנשב באווירה של אירופה במאות החמש עשרה והשש עשרה מאידך. הפתיחות היחסית של העולם הפרוטסטנטי, וחלקים הולכים וגדלים של העולם הקתולי, לא נעמה לרבנים שנאלצו לגונן על הבורות ולהילחם בדרישות להיפתח להשכלה ולנאורות שהחלו לשטוף את מערב אירופה. קרבות הבלימה שהממסד הרבני ניהל נגד המודרנה לא תמיד הסתיימו בניצחון רבני וחומות הבורות שמאחוריהם הרבנים כלאו את צאן מרעיתם החלו ליפול ולשחרר יהודים רבים לזרם המרכזי של האוכלוסייה, שם הם גילו את אור הנאורות והתרחקו מחוגי ההשפעה של הרבנים. במזרח אירופה מהפיכת הנאורות ותנועת ההשכלה לא אתגרה את הרבנים בצורה כה מאיימת וברוב המקרים הם הצליחו לשמר את רמת הבורות שהבטיחה להם את הכוח, הכבוד והכיבודים בהם הם הורגלו.
בעולם המוסלמי התמונה הייתה בתחילה שונה לחלוטין. האסלאם, נולד כדת המדינה של אימפריה שתוך זמן קצר הרחיקה מעליה את איומה של הקיסרות הביזנטית ודיכאה עד עפר את הנוצרים והיהודים שנותרו בתחומה. בהיעדר יריבים אידיאולוגיים ובהסתמך על שלטונם האבסולוטי של הח'ליפים, האסלאם הקדום לא נזקק לחומות של בערות ולכן הוא לא חשש לשחרר רסן ולאפשר את הפריחה הפילוסופית והמדעית שאפיינה את תור הזהב של האסלאם. בתקופה זאת גם היהודים נהנו במידה רבה מהפריחה התרבותית ומחופש המחשבה וכוחם של הרבנים, שיכולים לשגשג רק בקרקע של בורות ובערות, פחת בהתאמה. מונגולים במזרח ולוחמים פראיים, נוצרים ומוסלמים כאחד, במערב מוטטו את גאון האסלאם והפקירו את האוכלוסייה לאנשי דת שמיהרו למשוך את המוסלמים והיהודים שחיו בקרבם לתהומות הבורות והבערות מהם רוב המוסלמים לא הצליחו להשתחרר עד עצם ימינו אנו. מאוחר יותר, אחוז קטן מיהודי ארצות האסלאם זכה אמנם לרכוש השכלה מערבית בבתי ספר שמומנו על ידי המדינות הקולוניאליסטיות או על ידי יהדות המערב אבל רוב היהודים שנולדו במדינות הללו החלו ליהנות מהשכלה לא תורנית רק לאחר שעלו לארץ ישראל ונקלטו במוסדות החינוך החילוניים שפתחו בפניהם את המאה העשרים ואפשרו להם להשתלב בחברה המודרנית שקמה בהשראתה של המדינה הציונית.
לסיכום, ההשתלטות המונופוליסטית על ההוראה הביאה לכך שעד לתחילתה של העת החדשה, ובמקומות רבים גם הרבה לאחר מכן, רוב אוכלוסיית אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה הכירה רק את האמת האחת והיחידה של בעלי העניין הדומיננטיים והניחה שכל האמונות האחרות הן לא יותר מאשר כפירה מסוכנת שיש לשרש באמצעות הברזל והאש.
|
|
השכלה מביאה עמה חשיבה ביקורתית ושיפוטית שלעיתים מעלה לדיון גם את האמיתות המושרשות ביותר של הדת. בעלי עניין נבונים שהבינו את הסכנות הטמונות בעודף ידע ומחשבה לרוב עשו כל מאמץ להגביל את רמת ההשכלה המוענקת להמוני העם. מיעוט ההשכלה ענה במקרים רבים גם על הדרישות של השלטונות שממילא לא ראו כל צורך באיכרים יודע קרוא וכתוב או באומנים וסוחרים שלא הסתפקו בידע המינימאלי שהיה דרוש להם לצרכי פרנסתם. זאת הסיבה שבמהלך רוב שנות ההיסטוריה האנושית החלק הארי של האוכלוסייה מעולם לא ראה צורת אות ואומנות הקריאה והכתיבה הופקדה רק בידיהם של המנהיגים ועושי דברם ובכלל זה כל הסופרים, פקידים ולבלרים שהוכשרו על ידי בעלי העניין ופעלו בחסותם ותחת השגחתם.
תמונה דומה משתקפת גם מתוך התנ"ך והמעמיק קרוא יכול להבין שמתת ההשכלה ניתנה רק למעטים שהשתייכו למשפחות האצולה, הכהונה והפקידות הבכירה. רוב רובו של העם כנראה לא היה מסוגל לקרוא ולכתוב, ולו ברמה הבסיסית ביותר, ולכן הוא היה חייב להיסמך על מוצא פיהם של מנהיגיו בכל דבר ועניין. מצב העניינים השתנה במקצת לקראת סוף ימי הבית השני, כשהכוהנים החלו לאבד מכוחם ולא היה באפשרותם לדכא את הכתות החוץ-מקדשיות שהחלו להתחרות עימם על ליבם וממונם של ההמונים. המהפכה הגדולה התרחשה כשחלק ממנהיגי הכתות הללו, שבינתיים התכנסו תחת מטרייתם של הנשיאים לבית הלל והעניקו לעצמם את התואר 'רבי', גילו שניתן להתפרנס בכבוד ממקצוע ההוראה והחלו להציע את שירותיהם לכל מי ששכר הלימוד היה מצוי בכיסו. מערכת ההשכלה הרבנית התפתחה הודות לאדישות השלטון הרומי, שהניח שאנשים משכילים ישתלבו טוב יותר בסדר העולם שהוא קיווה להנהיג, בהשראת החינוך ההלניסטי ששימש כתקדים שהכשיר את הקרקע למערכת החינוך וההשכלה של הרבנים ובעידודם של חכמי ישראל שגילו שבמתן שירותי הוראה הם הורגים שתי ציפורים בכדור אחד – הם דואגים לביתם מחד ומבטיחים שתלמידיהם ייחשפו רק לתכנים רבניים, בלולים במנות גדושות של תעמולה רבנית, מאידך. התכנים הללו לא העניקו לתלמידים את הראיה הרחבה שהייתה מסוגלת לסכן את הגילדה, שבשלב זה ממילא כבר נהנתה מהגיבוי של השלטונות, ולא את הכישורים שיאפשרו להם לשרת את הממשל האזרחי ובכך להתרחק מתחום ההשפעה של הרבנים. בדיעבד, בצירוף נדיר של נסיבות, אנו הפכנו ל'עם הספר'.
|
|
אנשי הדת הגנו על עצמם לא רק באמצעות האנאלפביתיות ובכדי להרחיק את ההמונים מידע שעלול לסכנם הם דאגו להסתיר את תורותיהם ופרשנויותיהם מאחורי שפה זרה שאיש זולת המורשים לא הכיר ולא היה מסוגל ללמוד. הכנסייה המערבית ניצלה לשם כך את השפה הלטינית שחדלה לשמש את ההמונים עוד מימי הביניים המוקדמים והיהדות את הארמית שבשלהי התקופה ההלניסטית כבר הוחלפה על ידי היוונית ומאוחר יותר על ידי הערבית. למען מנוע כל ספק, בעלי העניין של הדת היהודית גם הסתירו את כתביהם מאחורי מסך של קיצורים וקונבנציות שהיו מובנים רק למי שלמד אצל מורים מוסמכים שבלאו הכי נהגו לשלב בחומר הלימוד גם מנות גדושות של תעמולה רבנית.
על הקשיים שהרבנים הציבו בפני אוטודידקטים שרצו ללמוד את התלמוד בכוחות עצמם ראה המאמר 'מסלול המכשולים התורני'. הרבנים שילבו בין קטעי ההלכה, חומר הלימוד הענייני שהסטודנטים היו אמורים ללמוד כדי להכשירם לחברות בגילדה, גם קטעים של אגדה ששימשה להפצת הנרטיב הגדול באמצעותו הרבנים לימדו את תלמידיהם לכבדם, להישמע להוראותיהם ולדאוג לרווחתם - ראה המאמר 'האגדה הרבנית' והמאמר 'עקרונות השיטה הרבנית'.
|
|
דתות, בדומה לכל שאר העסקים הכלכליים, אוהבות סביבה מונופוליסטית ולכן הן תמיד טוענות לבעלות בלעדית על האמת האחת, היחידה והמוחלטת שהאל שברשותן העניק אך רק להן. כבעלים הבלעדיים של האמת, הממסדים הדתיים היו חייבים לפסול את האמיתות של מתחריהם ולדחוק את רגליהם של כל אלה שהעזו להטיף לאמת אחרת. המונופוליזציה של האמת הביאה לכך שעד למאה השבע עשרה בעולם המערבי, ועד עצם ימינו אנו בעולם האסלאמי, רוב האוכלוסייה הכירה רק אמת אחת, את האמת שגובתה באמצעי הדיכוי של השלטונות. הכנסייה פתרה את הבעיה בצורה פשוטה יחסית: היא הגדירה את כל הדעות החריגות והבעייתיות ככפירה ומינות ווידאה שכל מי שהתמיד לדבוק בדעות הללו יימסר לשלטונות האזרחיים עם המלצה להעלותו על המוקד. במקרים הנדירים בהם הכפירה הצליחה להשריש את עצמה ולגייס להגנתה שליטים מקומיים, הכנסייה העניקה מחילה אוטומטית לאלימים שבתומכיה, הבטיחה להם את האדמות המשוחררות ושלחה אותם להתפרע באזורים הנגועים. כך, בין השנים 1209 ל-1229 הכס הקדוש שיסה בלנגדהוק המתורבתת, המחוזות הדרום מערביים של צרפת בהם פרחה המינות האלביגנזית, את האבירים החצי פראיים של הצפון והחזירה לזרועותיה המחבקות את כל אלו ששרדו את הקטל, השוד, האונס והביזה. תופעה כמעט דומה אנו מוצאים באנדלוסיה, האזור המוסלמי של ספרד. שם, בתחילת המאה השתיים עשרה, הסתיימה תקופה ארוכה של פתיחות ונאורות כששבטים מצפון אפריקה החזירו לאזור את האסלאם הקנאי ונוקשה שעד מהרה הוחלף בנצרות הקנאית והנוקשה של הברבריים הויזיגותיים שכבשו מחדש את מרכזה ודרומה של ספרד.
חכמי עידן התלמוד ניהלו מלחמת חורמה נגד התרבות ההלניסטית שאיימה לסחוף כל מי שרכש את השפה היוונית וטעם מדבשה של הספרות המערבית והפילוסופיה 'המודרנית'. על הצלחתם תעיד העובדה שחכמי ארץ ישראל ותלמידיהם לא הכירו כלל את כתביו של פילון האלכסנדרוני, הוגה יהודי גדול שהשפיע רבות הן על הפילוסופיה ההלניסטית והן על הנצרות הקדומה. החומות שהרבנים הציבו הצליחו להרחיק מעם ישראל לא רק את הפילוסופיה היוונית אלא גם את כל המהפכות שהוציאו את האנושות מחשכת ימי הביניים והקפיצו אותה אל הקדמה של העולם המודרני, החל מהמהפכה ההומניסטית וכלה במהפכת האינטרנט. הנאורות של תור הזהב האסלאמי אמנם פתחה במקצת גם את יהדות בבל ואנדלוסיה אבל לאחר שעולם האסלאם העדיף את הבערות על פני הקדמה גם בעלי העניין שלנו הצליחו להחזיר את השד לבקבוקו, להקים מחדש את החומות ולהרחיק כל רמז של נאורות מאלו שנדרשו להכיר רק אמת אחת ובלעדית.
|
|
התופעה בולטת במיוחד בארצות הברית שם רוב הפלגים הפרוטסטנטיים ויתרו זה מכבר על ייחודם הדוקטרנלי לטובת השקפת עולם דתית שמתמקדת במספר קטן של עקרונות משותפים שכל הפלגים מוכנים לאמץ ללא כל חשש מפגיעה באמונותיהם המושרשות (ראה המאמר 'אוונגליסטים וחסידים – שתי תנועות אחיות'). גם ההבדלים בין הקתולים לפרוטסטנטים הולכים ודוהים כששני המחנות דוחקים את האמיתות הדתיות הספציפיות שלהם לשוליים ומביאים לקדמת הבמה את הערכים הכלל-נוצריים, דוגמת האמונה באל, חשיבות המשפחה, הצורך לנהוג ביושר ובכבוד הדדי וכדומה. המהילה הגדולה של הדתות אינה פוסחת כמובן גם על היהדות הלא-אורתודוקסית ורוב יהודי אמריקה כבר אימצו לעצמם את האתוס השולט והצדיקו את ההתייחסות לאמריקה כחברה 'יודאו-נוצרית' שמשלבת את הערכים של היהדות והנצרות כאחת.
|
|
הארכי-שמרן, הרב אלחנן וסרמן, הטיב לתאר את הגישה החרדית בספרו 'עקבתא דמשיחא' בו הוא מעניק את התואר 'עבודה זרה' לכל הרעיונות שהעזו להרים את ראשן במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים ובכללן את תנועת ההשכלה, לה הוא קורא בשם המגמד 'הסכלת ברלין', הליברליזם, הדמוקרטיה, הסוציאליזם והקומוניזם. ילד שגדל על ברכי פילוסופית החיים החרדית שהונחה בספרו של הרב וסרמן מבין חיש קל שכל פזילה לכיוון ההשכלה תערב אותו ב'עבודה זרה' ותזכה אותו בייסורי נצח בגיהינום והוא אכן יעשה כל שביכולתו להימנע מהסכנה הזאת ולהשקיע את כל מעייניו בלימוד האמת האחד, היחידה והמוחלטת של ה'שם יתברך'.
|
|
התואר הזה מתייחס לכל אלו שגרו בשטחים שבעבר השתייכו לדוכסות הגדולה של ליטא, ובכללן לחלקים של ביילורוסיה, פולין ואוקראינה.
|
|
פיטר יוסטינוב, איש האשכולות הידוע, המחיש את התופעה כשסיפר על מבחן שניתן לו בכיתה ג'. אחת השאלות במבחן הייתה 'תן שם של מלחין רוסי'. פיטר הקטן הרטיב את ראש עפרונו וכתב, אות אחר אות בהקפדה יתרה, 'ניקולי רימסקי-קורסקוב'. זאת לא הייתה התשובה הנכונה. התשובה הנכונה הייתה 'ציקובסקי'.
|
התגובות האחרונות