Skip to content

1VSDAT

חמישי, 30 אוקטובר 2014 16:00

מאמרים מומלצים

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
ברשימה הבאה פירטתי את המאמרים האהובים עלי ביותר. אני אמנם עומד מאחורי כל המאמרים שהעליתי לאתר אבל מי שרוצה להגיע היישר ללב הבעייה מוזמן להתרשם קודם כל מהמאמרים ברשימה זאת. חלק מהמאמרים ברשימה מדברים אלי באופן מיוחד והללו סומנו ברקע זהוב. אשמח אם המבקרים יביעו את דעתם וידרגו את המאמרים כך שאוכל לעדכן את הרשימה ולהעניק למאמרים נוספים את הרקע הזהוב.
 
 
 
גם אם הרבנים הרשו לאל להמיר בחופשיות בן משפחה אחד בבן משפחה אחר עדיין נאלץ להתעמת לעיתים עם תירוצים שפשוט מזלזלים בכל יסוד מקודש של ההגיון האנושי. דוד היה יכול להקריב לגבעונים את חמשת בני מיכל העקרה רק אם הכתוב החליט להחליף בין האם הטבעית, מירב בת שאול, לבין אחותה, מיכל, שלדעת הפרשנים טיפלה בילדים וגידלה אותם. הבעיה היא שהפסוק הבעייתי מצין במפורש שמיכל ילדה את חמשת הילדים לבעלה של מרב וההגיון הרבני מחייב אותנו להניח שמירב למעשה ילדה את ילדיה בסתר בעוד שאחותה מיכל הסתגרה עם גיסה בחדר השינה קבל עם ועדה.
 
 
אין שום כלל שכופה על הרבניים להיעצר בגבולות הסביר ולא אחת הם נאלצים להגן על כבודה של התורה על חשבון כל זיקה אפשרית למציאות המוכרת לנו. בדוגמה שלפנינו פסוק אחד טוען שבנימין נולד בדרך לאפרת ופסוק אחר מתעקש שהוא נולד דווקא בפדן ארם. האם ניתן לפשר בין השניים? כמובן שכן. כשלא בוחלים באבסורד הכל הוא בעצם אפשרי לחלוטין.
 
 
הכתוב מציין במפורש שבני ישראל ישבו במצרים במשך 430 שנה. הוא גם קובע שהאל גזר על אברם שזרעו יהיה גר בארץ לא לו במשך 400 שנה. כל הנתונים הללו חייבים להסתדר עם סכום הגילים של קהת בן לוי, בנו ונכדו ועם העובדה שאברהם יצא מחרן לכנען בגיל 75 והוליד את יצחק בגיל 100. את הסבך הזה ננסה לפתור בשיטת 'עשה זאת בעצמך' ועל הפרשנים המסורתיים נסתמך רק לאימות הפתרונות שרקחנו בכוחות עצמנו.
 
 
ארבעה פסוקים לא ממש מתואמים מפרטים את הציוויים שאלוהים/יהוה הנחית על נח לאחר שהוא מינה אותו כמצילם של הבהמות הטהורות, החיות, העופות והרמשים. רבים מאיתנו תולים את הבלבול במיזוג קצת מרושל של שני מקורות שונים, אחד שנוהג להשתמש בשם 'אֱלֹהִים' והשני בשם 'יְהֹוָה'. הפרשנים היותר מסורתיים לא יכלו לתלות את הבלבול בסיבה הגיונית כלשהי וכן הם חיפשו את ההתפתלות שתפשר בין הציווי להעלות לתיבה שבעה זוגות מכל זוג של בהמה טהורה לציווי להעלות לתיבה זוג אחד בלבד. על מידת הצלחתם ישפוט הקורא.
 
 
האל איים להרוג את האדם הראשון אם יאכל מעץ הדעת. האדם הראשון החליט להמרות את פי אלוהיו ולכן האל נאלץ להמיתו עוד לפני שהוא הספיק לחגוג את יום הולדתו התשע מאות ושלושים ואחד. אנו אולי מתקשים להבין את ההקשר הלוגי אבל לרבנים ברור שלבעיה חייב להיות הסבר פשוט ולכן הם העלו שלושה תירוצים שונים שכרגיל פותרים את הקושי על חשבון כבודו השדוד של האל.
 
 
הכתוב אמנם אינו חושף במפורש את הנס הגדול ביותר בתנ"ך אבל כל מי שאינו מסתפק בקריאה שטחית יגלה עד מהרה שהאל הגדול, הגיבור והנורא הצליח להרוג את מקנה מצריים לא רק פעם אחת ולא רק פעמיים אלא שלוש ואולי אפילו ארבע פעמים שונות. פרשני ימי הביניים, שמעולם לא היססו לגייס לטובת המיתוסים שלהם גם את התירוצים האבסורדיים ביותר, החליטו במקרה זה לא לייחס את הניסוחים המבולבלים לכוחותיו האינסופיים של האל ולנו לא נותר אלא להצטער ולקוות שבבא היום יימצאו האמיצים שיסמכו את ידיהם על הפירוש הפשוט ויעניקו לאל את מלא התהילה שמגיעה לו.
 
 
הרבנים רוצים שנחשוב שהתנ"ך כולו נכתב על ידי האל או בהשראתו ושכתבי היד המקודשים שרדו את מעתיקי כל הדורות והגיעו אלינו בנוסחם המקורי. לכן, כל אימת שהם נתקלים בטקסט ששובש קשות בידי איזה שהוא מעתיק רשלן הם ממהרים למצוא את המשמעויות העמוקות שמצדיקות את הניסוחים התמוהים. את 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו', לשם משל, הרבנים נאלצו לרומם לדרגת ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה, אחרת הם עוד היו נאלצים להודות שבידם אין יותר מאשר שיבוש של המילים 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'.
 
 
כל מי שאינו מקבל את ההנחה שרבים מסיפורי התנ"ך עוצבו על ידי עורך אנושי שמיזג מספר מסורות שונות לנרטיב מתמשך אחד יהיה חייב להודות שהאל שכביכול הכתיב את כל התורה למשה עבדו הוא האחראי לכל הסתירות, הבלבולים וההשמטות המוזרות שהשתרבבו לסיפוריו. הבלבול הרב שהמכתיב האלוהי הצליח להטמיע בסיפור מכירתו של יוסף כפה על הרבנים התפתלויות לא מעטות ויש לשבחם אם בסופו של דבר הם הותירו אותנו עם לא יותר מאשר עשרים פירושים שונים. האם המספר הכל-יודע, שלעולם אינו אמור לטעות, להתבלבל או לגלוש לסתירות, לא זיהה את הסתירות והבלבולים? האם הוא אינו מסוגל לספר סיפור פשוט שאינו צורך כל כך הרבה פרשנויות שונות?
 
 
קשה להתעלם מהעובדה שרק החזירים והעמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה עמוקה ומוחלטת. השנאה לחזיר היא הגיונית ומובנת וקשה להאמין שקיים אדם נורמטיבי שמסוגל לא לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רוחש לשבט הנוודים שאי פעם בהיסטוריה אולי יצא למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי בכדי להצדיק את הטבח שבוצע בהם בימיו של המלך חזקיהו.
 
 
חכמי ישראל נאלצו להתמודד במשך יותר מאלפיים שנה עם סיפור בריאה סתום ומשונה שמתעלם מכל מה שהאנושות הצליחה ללמוד מאז שההיגיון החל להחליף את הפנטזיות. כדרכם הם צללו למעמקי הכתוב ושלפו משם את המדרשים, הרזים והסודות שאפשרו להם להתאים סיפור פשטני, שמלכתחילה שיקף אך ורק את ראיית העולם הפרימיטיבית של כותביו, לכל ממצאי המדע שבאותו רגע נחשב ל'מודרני' ועל ידי כך להוכיח שהאל שברשותם הצפין בספר הספרים את כל האמיתות שהמדענים כבר גילו ואת אלו שהם עוד עתידים לגלות. מאמר זה מתעלם מכל מסכי העשן הרבניים ומסביר איך באמת נראה העולם שאת בריאתו מתאר הסיפור הראשון בספר בראשית.
 
 
לכל מי שעדיין לא התעבדק לחלוטין צריך להיות ברור ששום אל בדעתו הצלולה לא היה כותב תורה עמוסה בכל כך הרבה כפילויות, בלבולים, וסתירות. הרבה יותר סביר להניח שבתקופת בית ראשון, וייתכן אף מאוחר יותר, נמצאו לא מעט בני תמותה שמצאו לנכון לבחוש בקדירה ולכתוב ספרים חדשים או להוסיף לספרים קיימים את הציוויים והתקדימים החביבים עליהם. אין כמובן שום דרך להוכיח את הטענה ההגיונית הזאת אבל סיפור אחד שהשתמר במקורותינו מדגים את הקלות בה ניתן היה להחדיר לכתבי הקודש ספר חדש לחלוטין ולאורו של סיפור זה נוכל לבדוק בשנית את ההשערה שחלקים נכבדים מהתורה נכתבו על ידי גורמים אינטרסנטים שמצאו הזדמנויות לשלב במקרא סיפורים וציוויים חדשים ומשופרים שקידמו את מטרותיהם.
 
 
אין זה סוד שהדמויות התנכיות אהבו לדבר עברית וזאת השפה ששימשה אותם בשיחותיהם עם שאר הבריות, שוכני המרומים, נחשים ואתונות. אחדים מהם אמנם לא נחשפו קודם לכן לשפה הקדושה אבל עובדה זאת מעולם לא הפריעה להם לנסח את עצמם בעברית מקראית משובחת ולהתמודד בנקל עם ניבי לשון שבימינו כבר מסוגלים להכשיל את רוב התלמידים והאברכים שנקרים על דרכם. השימוש המופרז בעברית, גם במקרים בהם הנוגעים בדבר לבטח דיברו בשפות אחרות, מחייב אותנו לשאול אם סיפורי התנ"ך מתעדים אירועים שהתרחשו בפועל או שמא אין הם אלא עיבודים ספרותיים שאינם משקפים במדוייק את קורות אותם הימים. בעקבות זאת עלינו גם לברר אם אנחנו עדיין מאמינים שהתורה כולה נכתבה באצבע אלוהים ושאף גורם אנושי לא עזר לאל לתמצת את הטקסט ולהפכו ליצירה הרבה יותר קלילה ומעניינת.
 
 
תלאות רבות עברו על רבים מפסוקי התנ"ך: בתחילה התעללו בהם כותבים ועורכים שהתאמצו לצנזר את כל האיזכורים המביכים שניקרו על דרכם, בהמשך באו המעתיקים שהצליחו לעשות שמות בלא מעט טקסטים חפים מפשע ולבסוף הגיעו הרבנים שניסו לפרש ולהכניס קצת סדר והיגיון בשארית הפליטה. אם נחזיר למקומן את הדמויות שהועלמו, נתקן את טעויות ההעתקה ונתעלם מפרשנויותיהם של רבני התלמוד וימי הביניים, נגלה שלא מעט פסוקים תנכיים הם הרבה יותר פשוטים מכפי שלמדנו לחשוב, כפי שמדגים פסוק בעייתי שכבר פרץ לא רק את כללי הדקדוק אלא גם את גבולות ההיגיון ותכתיבי הטעם הטוב. פסוק זה, 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ', זכה לתילים של פרשנויות אף שלהערכתי הוא בסך הכל מספר על מסע רגלי שיהוה ואשתו ערכו דרך מספר אתרים מדבריים בדרכם לארץ הקודש.
 
 
מאמר זה לא נכתב עבור אלו שכבר יודעים שהעולם נוצר לפני יותר משלוש עשרה וחצי מיליארד שנים, שכל מיני הצמחים ובעלי החים התפתחו בהדרגה ושאף מבול לא החריב את העולם כולו לפני פחות מחמשת אלפים שנה. הללו רשאים להתעלם בבטחה מהמאמר כי חוץ מאשר כמה פרטים בעלי חשיבות משנית הם לא יועשרו בשום מידע חדש. מאמר זה נכתב בעיקר עבור אלו שחושבים ששלוש מאות שנה לפני לידתו של אברהם אבינו האל פתח את ארובות השמים, גרם למבול שכיסה את פני כל הארץ למשך שנה תמימה והכחיד 99.999% מכל בני האנוש שעד אז הילכו עלי אדמות. המבול התנכי אמור היה למחוק את כל התרבויות האנושיות ויש להניח שלאחריו נדרשו כמה מאות שנים כדי לקומם מחדש את המין האנושי כך שיוכל לשוב ולבנות ערים ולהקים ממלכות. מאמר זה מנסה לאתר את עקבותיו של המבול העולמי ולמצוא את מאות השנים בהן אנו לא אמורים לפגוש ערים וממלכות. מסקנותיו העצובות של החיפוש יחייבו את שומרי האמונים להרהר שנית בנכונותם של סיפורי התנ"ך ובאמונות שבגינן הם משחיתים לריק את חייהם.  
 
אריסטו כובש את היהדות מתת הקטגוריה 'האל של הפילוסופים'
 
למעשה, היהודים אינם הראשונים שאימצו את האמונה באל חסר גוף וצורה אלא האחרונים שבהם! את זכות הראשונים אנו חייבים להעניק לפילוסופים היווניים הגדולים, אפלטון ואריסטו, שהבינו שאת השלמות לא ניתן למצא בעולם החומרי ועל כן כל אל שמתיימר לשלמות כלשהי חייב להמצא מחוץ לעולם החומר והמקרים. הפילוסופיה היוונית התגלגלה לכתות המזרחיות שהרחיקו את עצמן מתחומי ההשפעה של הכנסיה הקיסרית הממוסדת ומשם היא הגיעה לערבים שהשתלטו על פרס ועל מחוזותיה המזרחיים של האימפריה הרומית. מהערבים הפילוסופיה היוונית דילגה בקלילות למשכילים הקראים והללו כפו על הרבנים להיענות לאתגר ולהוכיח קבל עם ועדה שגם תורתם הקדושה טענה מאז ומעולם שהאל הוא חסר גוף וצורה, טרנסנדנטלי ומנותק מעולם החומר והמקרים.
 
 
רבני ימי הביניים רצו מאד למצוא בהתבטאויות המאנישות של חכמי התלמוד את המטפורות העמוקות שישללו מהאל את גופו ואת צורתו. לדאבון ליבם, התנאים, האמוראים והסבוראים סרבו בתוקף לשתף פעולה ובכל כתביהם מככב אל ממשי ומוחשי שמעולם לא בחל באף רגש או התנהגות אנושית.
 
 
החכמים לא היססו לעגן את מוסרי ההשכל שלהם בדרש חסר שחר שהתעלל ועיוות פסוקים תמימים ושוחרי טוב. המדרשים ההזויים לימדו את החכמים תובנות שאפילו הם עצמם התקשו לעכל ואם ידי חז"ל לא היו כבולות על ידי הפסוקים עצמם יש להניח שהם היו פוסלים על הסף את כל האמיתות המדהימות שהמקראות כפו עליהם. בין השאר, הפסוקים אילצו את הרבנים להאמין שמשה תפס את הקדוש ברוך הוא בבגדו בדרך שאדם תופס את חברו, שהקדוש ברוך הוא עמד לידו, שהוא הניף מניפה על יעקב לסוכך עליו או שהוא התעטף כשליח ציבור והראה למשה את סדר התפילה.
 
 
אם לאל אכן אין גוף וצורה אזי הפסוק 'כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' חייב להיות לא יותר מאשר אלגוריה יפה. למרבה ההפתעה חכמי עידן התלמוד מעולם לא היססו לנצל לצרכיהם את האל יוקד האש ולהוכיח בכך שאלוהיהם הוא לא רק לוהט ומקרין אבל גם מאד גשמי ומוחשי. בכך הם גם מוכיחים שדבריהם מעולם לא גלשו לתחום האלגוריה והם מבטאים אך ורק את המחשבות העמוקות שתמיד העסיקו אותם.
 
 
סברה אחת אומרת שכל הנביאים ראו את האל רק במטושטש דרך מראות או חלונות עכורים ורק משה ראה אותו דרך אספקלריה צלולה. אחרים גרסו שכל הנביאים דיברו עם האל מבעד וילון ורק משה דיבר עימו פנים אל פנים ויש אפילו מי שהסיק שהעוברים על גדות ים סוף ראו את בורא העולם דרך חלונות שנפערו בכרסי אמהותיהם. כך או כך, ברי המזל זכו לראות בבירור את האל הגשמי והממשי בעוד שהאחרים נאלצו להסתפק בבואתו בלבד.
 
 
התירוץ 'דברה תורה כלשון בני אדם' שב ועולה כל אימת שרב כלשהו ניצב בפני הצורך להסביר, בסבלנות ובסלחנות, מדוע התורה מרבה להתייחס לאל במונחים מגשימים ומאנישים. אנו, התמימים, חייבים להבין מכך שאין לייחס לדברי התנ"ך את משמעותם המילולית והאל, או מי שכתב את המקראות מטעמו, פשוט התנסח כדרכם של בני אדם שמסוגלים להתייחס רק למושגים קונקרטיים ומוחשיים. הבעיה היא שחכמים רבים, ובראשם רבי עקיבא, התנגדו לכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם' והם טרחו לחשוף משמעויות חבויות שאמורות היו להסתתר בכל מילה ובכל אות שמצאו את דרכם לספרי התנ"ך. גישה פרשנית זאת אינה מותירה מרחב תמרון לקריאה אלגורית ויש להניח שרבי עקיבא וחבריו הבינו את הניסוחים המאנישים ככתבם וכלשונם.
 
 
הכלל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' לא התאים לצרכיהם של רבני ימי הביניים והללו מיהרו לעקרו מכל משמעות על ידי הוספת ארבעה סייגים תמימים שמפקיעים את הגדרת המושג 'פשט' מידי הציבור הרחב והופכים אותו לנכס בלעדי של הרבנים. כשבידם הזכות להגדיר את 'פשוטו' של הפסוק כטוב בעיניהם, רבני ימי הביניים יכלו לגלגל את עיניהם לשמיים, להוציא את כל המקראות המביכים מידי פשטם ולהציג לנו אל חסר גוף וצורה שעומד בכל הדרישות של הפילוסופיה 'המודרנית'.
 
 
אם אני נשאל איך אני מגדיר את עצמי עלי להודות שאני סופיסט במובנה ההיסטורי של המילה, מטריאליסט, ספקן אפיסטמולוגי, מעין הומניסט-ליבראלי שמאמין בערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק, מעריץ מושבע של המדע וההשכלה וציוני נלהב שעדיין אוהב את המדינה הזאת. זה אולי אינו תמהיל אידיאלי אבל זה מה שאני ועם זה אני חייב להמשיך לחיות.
 
 
רבים מתריסים לעומתי את השאלה 'האם אתה בכלל מאמין באלוהים?' ממנה עלי להסיק שאם אני לא מאמין ביסוד הבסיסי ביותר של הדת היהודית אזי אני לבטח אפיקורס מוחלט שסותם את עיניו ואוזניו לאמת האלוהית ולכן אין כל טעם להתייחס לדבריי ולהשחית עלי ולו שניה נוספת של תשומת לב. שאלה זאת ראויה לתשובה ובמאמר זה אני מודה שאני פתוח לאמונה באלוהים כל עוד אין מדובר באל שהרבנים כה רוצים לדחוף במורד גרוני.
 
 
רבי עקיבא בן יוסף נחשב לעמוד התווך של הדת היהודית ולאות ומופת לכל הרבנים שבאו בעקבותיו. ניתן רק להניח שהשקר שיצא מפיו בעת שהבטיח להכניס את אימו של עז הפנים בשערי גן עדן לימד את ממשיכי דרכו שאין שום פסול בשימוש בכזבים ושקרים לקידום מטרותיהם הכיתתיות והאישיות. בהקשר זה ניתן גם לבדוק הבטחות דומות שניתנו על ידי דמויות מופת אחרות ולגלות שרבני ישראל לקו לא רק ביוהרה חסרת גבולות אלא גם בנטייה להבטיח מה שאף בן תמותה אינו מסוגל לקיים.
 
 
לפרשני ימי הביניים לא הייתה כל בעיה עם 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' שמצאו את דרכם לספרי התנ"ך וברור היה להם שמאחורי המונח 'אֱלֹהִים' לא מסתתרים אלים של ממש אלא רק אנשים סמכותיים או שרים של מעלה או שופטים ארציים או קדושים אנושיים או שת או אדם וחווה או מאריכי ימים או מלאכים או כל ישות אחרת שיכולה לטשטש את מבוכה שנגרמה בעקבות ניסוחיהם הלא זהירים של בעלי המקראות.
 
 
ההכרה בזכויותיהם הלגיטימיות של האלים המתחרים מצאה את מקומה ברוב ספרי התנ"ך ונראה שהאל היהודי לא פסל את זכותם של אלי הנכר לשלוט באחוזותיהם כל עוד הם לא שללו את זכויותיו המונופוליסטיות בשטחי יהודה והשומרון.
 
 
בנוסף לביטוי המביך 'בְנֵי הָאֱלֹהִים', פרשני המקרא נאלצו להתמודד גם עם השאלה הרטורית, אך הלא פחות בעייתית, 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה', אותה יכולים התמימים לפרש כהודאה בקיומם של אלים אחרים שאף אחד מהם אינו יכול להשתוות לאלוהינו. השוואות דומות ניתן למצוא בשפע ואף שהפרשנים מצאו תירוצים טובים לכולם יהיה קשה לנו להתנער מהתחושה שבעלי המקראות לא פסלו את האפשרות שלצד יהוה קיימים במרחב גם אלים אחרים.
 
 
זכויות הדרש שהרבנים הקנו לעצמם אפשרו להם לעגן בפסוקים את כל הסמכויות, זכויות היתר וטובות ההנאה שרק עלו בדמיונם. אכן, אם אפילו הבושה אינה מסוגלת להגביל את תאוותיך לא יקשה עליך לסחוט מהפסוקים את המעמד הבכיר, זכויות היתר וטובות ההנאה שהרבנים מצפים לקבל מהתמימים שקונים את תשדירי השירות הרבים שהם הפיקו במהלך כל הדורות.  
 
 
הרבנים הממרידים והמסיתים, דוגמת הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף שעלו לאחרונה לכותרות, חושבים שהם עומדים לא רק בפסגת הפירמידה אלא גם מעל לחוקים שמחייבים נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת וסתם אזרחים. הרבנים הללו מעניקים לעצמם את גיבויה של 'דעת התורה' ולכן ראוי שנברר אם דעתה של התורה באמת תומכת במי שמחליט להתחמק מחקירה משטרתית, לסרב לפקודות חוקיות ולהתעלם מפסקי דין של ערכאות לא תורניות. במאמר הבא אראה כיצד התורה שבכתב בעצם שללה מאנשי הדת את סמכויות השיפוט והפסיקה וכיצד הרבנים מנסים להחזיר לעצמם את הסמכויות הללו בעזרת התורה שבעל פה, תורה שסרה למרותם הבלעדית ומגבה בצורה עיוורת את כל דברי ההבל והעוול שרק עולים על דעתם.
 
 
השיטה הרבנית נבנתה על חורבותיה של השיטה הכוהנית ששלטה בכיפה במהלך כל ימי הבית השני. לאחר קריסתה של המערכת הכוהנית, הרבנים האיצו את תהליך הבידול מדת האם ועיצבו לעצמם דת חדשה ומשופרת שעונה על כל צרכיהם. הם הגדירו מחדש את האל, כתבו לעצמם כתבי קודש חדשים, אימצו נרטיב האומר שמזוועות הגיהינום יכולים להימלט רק אלה שהולכים ב'דרך הישר' הרבנית והתאימו את ההיסטוריה לתבניות דמיוניות שנועדו לחזק את כל טענותיהם. את 'דרך הישר' שלהם הרבנים ביססו על ארבעה עקרונות מרכזיים: הקפדה על המצוות הרבניות, לימוד אובססיבי של התורה הרבנית, שינון אינסופי של נוסחאות התפילה הרבניות ומתן צדקה וגמילות חסדים לנזקקים שמשתייכים לקהילות של הרבנים. כל העקרונות הללו מחזקים את מעמדם של הרבנים, מעצימים את סמכויותיהם ותורמים לרווחתם הכלכלית. עם זאת, נראה שהשיטה הרבנית מתחילה להגיע לסוף דרכה וזאת משום שהיא נשענת על אוכלוסיות חלשות וחסרות השכלה, סחטנות פוליטיות, התרחקות הולכת וגוברת מהזרמים המרכזיים בחברה ואידיאולוגיה קיצונית שמתבטאת בפסילתם של כל ערכי העולם המודרני. סחטנות, התבדלות ובריחה מהמודרנה אינם יכולים להוות פתרון לטווח ארוך ולכן ניתן להניח שהפריחה הנוכחית של היהדות הרבנית היא גם שירת הברבור שלה.
 
 
הרבנים אינם רוצים ששפוטיהם יחשפו לתרבות העולמית כי הם יודעים שכל מי שיתמכר לאמת וליופי שהאל העניק לאנושות לעולם לא יסכים לחזור למשטר העקר והמדכא של הרבנים. אני מציב אתגר לכל תלמידי הישיבה: ראו קטע אחד מהאופרה נבוקו של ורדי והחליטו בעצמכם באיזה עולם אתם רוצים לחיות.
 
 
העולם החרדי התרחב בעשרות השנים האחרונות בקצב מעורר אימה והיום כבר למעלה מעשרה אחוזים מתושבי מדינת ישראל משתייכים לציבור עני, ברובו אנטי-ציוני, שאינו לומד לימודים בעלי ערך ואינו תורם את חלקו לביטחון, לחברה ולכלכלה. התחזיות לעתיד מפחידות אף יותר ורבים כבר מבינים שקצב הילודה הגבוה של המגזר, ומפעלי החזרה בתשובה שהוא הקים בכספנו, מאיימים להציף אותנו בעתיד הלא רחוק בחרדים מרובי דרישות ומעוטי יכולות שישליטו את הבורות, ידלדלו את הקופה הציבורית ויבריחו מכאן את בעלי היכולות והאמצעים. למרבה המזל, קיים חוק-על נצחי שגובר על כל התנפחות זמנית, וחוק זה כופה על כל התלהבות להתקרר ועל כל בועה להצטמק לחזור לגודלה הטבעי. להערכתי, הריאקציה להתפשטות החרדית כבר החלה והיא עתידה לגרום לקריסתה של הבועה החרדית, הצטמקותו של עולם הישיבות, זניחתה של הקיצוניות והחייאתה של האורתודוקסיה המודרנית שתעודד את צעיריה לשרת בצבא, לרכוש השכלה גבוהה, לפרנס את משפחותיהם בכוחות עצמם ולהפוך לנכס במקום לנטל.
 
 
בהיעדר אינטרנט, טלוויזיה, רדיו או עיתונים, הרבנים יכלו לשווק את הנרטיב שלהם רק באמצעות הסיפורים הקצרים והקליטים שמרכיבים את ה'אגדה' הרבנית. אסור לנו, אם כן, לפסול את האפשרות שבדומה לתשדירי הפרסומת המוכרים לנו, גם סיפורי האגדה נועדו להעביר מסרים שיווקיים שיעזרו לרבנים למכור את הנרטיב הגדול שהם המציאו. אבל אם מדובר במאמץ שיווקי גרידא, מדוע עלינו להניח שהקופירייטרים המוכשרים שעמדו מאחורי תשדירי הפרסומת הרבניים כפו על עצמם להיצמד לאמת הערומה ולהתבסס רק על אירועים שאכן התרחשו בפועל? האגדות עצמן, אם נבחן אותם בעיניים ביקורתיות, בהחלט יוכיחו לנו שיוצריהם הרשו לעצמם להמחיש את מוסרי ההשכל שלהם באמצעות סיפורים דמיוניים שהקשר בינם לבין המציאות הוא לכל היותר מקרי וזניח, וזאת למרות המאמצים לשוות לאגדות אופי עובדתי בעזרת שילובם של גיבורי התרבות דוגמת האבות, משה רבנו, דוד המלך ורבני עבר מפורסמים. בעת הצורך הקופירייטרים הרבניים ליהקו באגדותיהם גם כוכב אורח בשם 'הקדוש ברוך הוא' שבאמצעות שליחיו, נפלאותיו או בת קולו אימת את המסרים הרבניים והעניק משנה תוקף למוסרי ההשכל שעבורם הומצאו הסיפורים מלכתחילה.
 
 
אין ספק שהדוגמה הטובה ביותר לנוהג הרבני להכפיף את העובדות למוסרי ההשכל הוא הסיפור על תנורו של עכנאי. גם הסיפור הזה, בדומה לסיפור על האי והארמונות של הקבצן שניאורסון, אינו יכול שלא לרתק את השומע:
 
 
הרבנים אהבו לתאר את האל לא רק כבן בריתם אלא גם כעושה דברם. כך בהחלט חשב רבי יהושע בן לוי שהאמין שהאל יעמוד לשרותו בעת שישמע בעיתוי הנכון את נוסחת ההפעלה המתאימה. בניגוד לסיפורים רבים אחרים, תשדיר הפרסומת הזה נשמע אוטנטי לחלוטין ולנו אין שום סיבה לפקפק במהימנותו ובנכונותם של כל פרטיו.    
 
 
את הזלזול שהרבנים מסוגלים להפגין כלפי אלוהיהם מטיב להדגים תשדיר הפרסומת בו רבי יוסי מיוקרת מקריב את בנו ובתו על מזבח מוסר ההשכל הרבני. האל, כתמיד, לוהק בתפקיד שולי שחייב אותו לעמוד מאחורי הקלעים ולהוציא לפועל את הוראותיו של חסיד מוטרף שבסיוע ההיגיון הרבני החליט לגזור גזר דין מוות על שני ילדיו החפים מפשע.  
 
 
הסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שמאימת השלטונות הרומיים נאלצו להסתתר במערה במשך שנים עשר שנים, יכול לבלבל גם את הטובים שבינינו אבל כל מי שיורד לפרטים יבין מייד שהקשר בין הסיפור לעולם האמיתי הוא מאד קלוש אם לא רק מקרי. מוסרי ההשכל שהוטבעו בסיפור מחזקים עד היום את התחושה שלרבנים יש תכונות על-אנושיות, אם לא חצי אלוהיות, ושאם לא נשמע בקולם הם עוד עלולים לתת בנו את עיניהם ולהפכנו לגל של עצמות.
 
 
התורה שבעל פה, שלימים מצאה את דרכה לתלמודים ולספרי המדרשים, מוצפת בפנינים קטנות שמשמרות לדורות את סיפורי המפגשים בין גדולי לישראל לשוכני המרומים. הסיפורים הללו לא רק רוממו את קרנם של הרבנים ואפשרו להם להתעלות מעל להדיוטות ששיתפו איתם את הביצה הקטנה בה כולם נאלצו לבלות את כל חייהם, אלא שהם גם מוכיחים שהיהודים באמת המציאו חלק מהתופעות שרבים אינם ממהרים לייחס להם, למשל, הסינדרום האירי אותו יזהה כל תייר שמבקר באי האזמרגד. לכן, הבנה טובה של הסינדרום האירי תאפשר לנו להבין טוב יותר את סיפורי חז"ל התמוהים, בהם רבנים מאוחרים יותר תמיד הצליחו למצוא עומקים וסודות שמעולם לא היו עולים על דעתם של מספרי הבדותות שבסך הכל רצו לעשות רושם על שומעיהם ולהתנשא במקצת מעל לשאר דירי הביצה.
 
 
כמו הרוסים בעידן הקומוניסטי גם אנו יודעים שהיהודים תמיד היו הראשונים שהבינו והפנימו את האמיתות הגדולות של האל. עם זאת, עיון קצת יותר מעמיק ילמדנו שרוב האמונות של העם היהודי עוצבו על בסיס ספקולציות דתיות קדומות יותר, שאבותינו למדו מהעמים עימם הם באו במגע, ושבמהלך כל ההיסטוריה אבותינו התמחו בהטמעה וגיור של אמונות זרות שהפכו תוך זמן קצר לנכס צאן ברזל של הדת היהודית. לשם דוגמה, הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים נבנתה כולה על יסודות החשיבה הפילוסופית של ההוגים היוונים הגדולים אפלטון ואריסטו והקבלה, במידה רבה, על הרעיונות המנכאים והגנוסטיים שהפעימו את המינות הקתרית. תופעות דומות נוכל לזהות גם בעת החדשה ואם נבדקן כראוי נגלה ששורשיה של תנועת החסידות נעוצים עמוק בתוך הפיאטיזם הלותרני, תנועה רעיונית שהפכה בהדרגה לזרם האוונגליסטי של הפרוטסטנטיזם האמריקאי.
 
 
בספרו 'המהפך – המדע מגלה את האמת בתנ"ך' הרב זמיר כהן מנסה לשכנע אותנו שארון הספרים היהודי הכיל מאז ומתמיד את כל הידע שהמדע המודרני הצליח לחשוף רק לאחרונה. בכדי להוכיח את טענותיו זמיר כהן מתאר את ממצאי המדע המודרני וכנגדם הוא מביא פסוקים תנכיים או קטעים מהספרות הרבנית שכביכול רמזו על אותן התובנות מאות, אם לא אלפי, שנים לפני שהמדענים סוף סוף פקחו את עיניהם וגילו את מה שרבנינו ידעו מאז ומתמיד. הרב כהן מונה בספרו עשרים חוקרים ואישים שסייעו לו בבירור המידע המדעי ואכן, התיאורים המדעיים שבספרו הם בהחלט נכונים ואמינים. בכל הנוגע לצד התורני של הדברים, לעומת זאת, הרב כהן כנראה החליט לוותר על עזרתם של רבנים מעמיקים ממנו והסתמך אך ורק על יכולותיו האישיות ולכן הספר מוצף בשגיאות וסילופים שמצביעים הן על דלות הידע והן על רדידות ההבנה מהם סובל המחזיר בתשובה בכל הנוגע לסתרי הדת היהודית.
 
 
מבקר באתר הפנה את תשומת ליבי לסרטון שהפך לחביבם של כל אלו שחפצים לשכנע את זולתם, אך בעיקר את עצמם, בנכונותם של המיתוסים בהם הם מאמינים. לאחר שצפיתי בסרטון הגעתי למסקנה שהמחזיר בתשובה אמנם הציג לי מספר אלטרנטיבות, והראה לי מדוע הלוגיקה מחייבת אותי לפסול את כולן חוץ מאשר את זאת בה כל חדורי הדת אוהבים להאמין, אבל בחכמתו ובזהירותו הוא נמנע מלהציג לי אלטרנטיבות נוספות אף שהן הרבה יותר סבירות והגיוניות מזו שהוא מנסה למכור לציבור התמים. הרב קֶלמן הוא בהחלט הרבה יותר מתוחכם וכובש מהרבה מחזירים בתשובה אחרים אבל אפילו קוסם גדול ממנו לא יצליח להפיח חיים במיתוסים חסרי כל בסיס עובדתי ולא יצליח למכור לאנשים חושבים תורה נושנה שאיבדה את הקשר למציאות כבר לפני מאות, אם לא אלפי שנים. 
 
 
באמונות מסויימות למושג 'ריבונו של עולם' יש משמעות לא טריוויאלית. ביהדות – לא.
גויים רבים חושבים שהאל שולט בעולמו שלטון מוחלט וחסר מיצרים. היהודים – לא.
ישנם אנשי דת שמשקשקים ממוראו של אל שאת מחשבותיו ומעשיו הם לעולם לא יצליחו להבין. הרבנים – לא.
להיפך, הרבנים מאמינים שדרכי האל נהירים להם כשבילי נהרדעא וברור להם שהסמכויות הריבוניות דווקא הופקדו בידם והאל נמצא כאן רק כדי לשרתם ולקדם את יעדיהם.
 
מדע ואמונה מתת הקטגוריה 'המדע והדת'
 
ראית העולם המיתולוגית של התנ"ך והקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של הרבנים פשטו זה מכבר את הרגל והמדע המודרני מספק אינספור ממצאים שמוכיחים שהארץ אינה ניצבת במרכזו של עולם חדש, קטן ומוגבל ושגרמי שמים, למעט הירח, אינם נוהגים להקיפה אחת לעשרים וארבע שעות. במהלך מאות השנים האחרונות הרבנים אמנם למדו כיצד ניתן לתרץ, לערפל ולטאטא אל מתחת לשטיח כל את האמירות המדעיות המביכות של קודמיהם אבל למרות המאמצים הרבים שהם השקיעו בהסתרתה וסירוסה של האמת הם אינם יכולים להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר התנ"ך טעה, חכמי התלמוד טעו, הרמב"ם טעה ואפילו הרבי מליובאוויטש טעה. כל מי שטועה, ולו אפילו בפרט אחד, אינו יכול להתיימר לייצג את האמת המוחלטת וחובתנו להתעלם מכל דבריו גם אם הוא חכם, גאון גדול, מרן, אדמו"ר או אפילו האלוהים בכבודו ובעצמו.
 
 
במדינת ישראל מתנהלת מלחמה בין בני האור, שמבינים שאם קיים לעולם 'בורא' הרי שהוא השתית את הבריאה על חוקי טבע שנשלטים על ידי כללים מתמטיים קשוחים ובלתי מתפשרים, לבין בני החושך שמאמינים שהעולם נברא על ידי אל נוקם ונוטר שבתחילה דרש קורבנות ופולחני דם והיום הוא תובע לימוד מתמשך של הבלים, מילמול מחזורי של תפילות וציות מוחלט לרבנים שמשתמשים בשמו ובסמכותו כדי להשתרר על עם ישראל ולייסרו בהלכותיהם חסרות השחר והתועלת. כרגע נראה שהכף נוטה לצד החשוכים אך אל חשש, עברנו את פלישות הברברים, עברנו את ימי הביניים, עברנו את משפט הקופים. נעבור גם את זה. 
 
 
המאמר עונה על שאלתו של שאלתיאל: תסביר איך זה שהרבי מליובאוויטש אף פעם לא טעה במה שהוא אמר. אתה יודע כמה ניסים ונפלאות סופרו עליו, אפשר לעשות על זה סדרה שלמה של ספרים. למשל בחלוקת דולרים איזה רווק בן 20 ביקש ממנו ברכה לזיווג הגון, והרבי אומר לו כי קרוב אליך הדבר מאוד. הרווק לא הבין מה הרבי התכוון, חלפו עשרים שנה והבנאדם מצא את זיווגו, החברים החליטו לעשות לו הפתעה והביאו לו את הסרטון כשנפגש עם הרבי, לתדהמתו הוא רואה בסרטון את זוגתו לעתיד, התברר שהוא היה אחרון בתור של הגברים והיא ראשונה בתור של הנשים, בגלל זה הרבי אמר לו כי קרוב וכו. אתה מבין הוא חשב שהרבי טעה ורק אחרי 20 שנה הוא כבר מבין שהרבי לא טועה, ויש עוד מאות סיפורים כאלה. רק תסביר לי את הסיפור הזה.
 
 
נניח שמזוקנים לבושי שחורים היו עוצרים אותך ברחוב ומבקשים ממך להניח תפילין, לקרא קריאת שמע ולברך 'ברוך אתה אדוננו המשיח ישוע בן מרים'. לא היית עושה צעקות ומזעיק את המשטרה? מדוע, אם כן, אתה מתמסר בקלות למזוקנים לובשי שחורים שעוצרים אותך ברחוב ומבקשים ממך להניח תפילין ולברך ''יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד'? האם אינך מבין שהחב"דניקים אינם מעוניינים במצווה אלא בשלוש מטרות סמויות: לגיטימציה של תנועת חב"ד והמשיחיות המוקצנת שהיא מנסה להחדיר לתורת ישראל, הרחבת פולחן הרבי מליובאוויטש ז"ל/שליט"א וגיוס חסידים חדשים לכת המיסיונרית שהופכת בני נוער מבולבלים למדקלמי סיסמאות ששונאים את הקדמה, ההשכלה, הדמוקרטיה ושלטון החוק?    
 
 
הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חב"ד, החל את חייו כאדם די שגרתי שהגיע להישגים אקדמיים לא מרשימים ומילא, כנראה, תפקיד זוטר במספנות הצי האמריקאי. בצל חותנו, האדמו"ר השישי של חב"ד, הוא אמנם הצליח להתברג לתפקידים קצת יותר מכובדים במוסדות החינוך, ארגון הצדקה והוצאת הספרים של החסידות אך שום דבר בעברו לא רמז על העתיד המצפה לו: ענק בתורה, נביא, מלך, משיח, עושה ניסים, מציל המונים ומלומד בעל שבעה דוקטורטים. התדמית המנופחת של הרבי מלמדת על תמימותם של החסידים שמוכנים לבלוע ולעכל כל דבר הבל, על חוסר היושרה של הרבנים שאינם מאפשרים לעובדות לדכא את פולחן האישיות שמשרת את צרכיהם ועל מצבה העגום של החברה הישראלית שמאפשרת לאברכי המיסיון ללכוד נערים מבולבלים ולהפכם לחברים בכת הזויה שמכרסמת בעקביות תחת אושיותיה של מדינת ישראל.
 
 
יזם מתוחכם בחר בקפידה את אחד הסרטונים בהם אני מתעד את הפעילות המיסיונרית שחב"ד מנהלת בשכונתי ובאמצעותו הוא ניסה להציג אותי כעוכר ישראל רע לב שרודף אחרי חבדניקים תמימים שרק רוצים לזכות יהודים במצוות הנחת תפילין. המציאות היא הרבה יותר מורכבת וסרטוניי מתעדים את המאמצים שהמיסיון החבדי משקיע בנסיון לחרד שכונה פלורליסטית ולהפיל במלכודותיהם את מקצת צעיריה. התופעה מתועדת בסרטונים הבאים:
 
 
חסידי חב"ד אינם כשאר אזרחי המדינה, ואפילו לא כשאר החרדים. הם יכולים להפיץ את תורתם בתוך מחנות צה"ל, משרדי הממשלה ולשכות הבכירים. הם רשאים להיפגש ולשוחח עם מקבלי ההחלטות ולהם מותר להעניק מתנות קטנות וחמודות לנבחרי ומשרתי הציבור. למרבה הבושה, חסידי חב"ד אינם מאמינים במתת בסתר והם אוהבים לתעד את הצלחותיהם ולפרסמם ברבים. כיוון שהאתרים של תנועת חב"ד הוצפו בתקופת חג הפסח בכתבות שמתארות את מעללי השליחים ובצילומים שלהם עם מקבלי ההחלטות החשובים במדינה, כתבתי ליועץ המשפטי לממשלה וביקשתי ממנו לפרסם קריטריונים מחייבים שיאפשרו גם לשאר הגופים והעמותות לקבל תשומת לב שווה מקברניטינו ומנהיגינו. אני עדיין ממתין לתשובה.
 
 
האיומים על מדינת ישראל הולכים ומתגברים ולכן אין עוד הרבה משמעות למחלוקות הישנות בין הימין והשמאל. על מדינת ישראל להכין את עצמה לשעת המבחן ההולכת ומתקרבת ולשם כל היא צריכה לטפל בגורמים שפועלים ללא לאות להחלשתה. על חוסנה החברתי, הכלכלי והצבאי המדינה תוכל לשמור רק אם היא תפרק את מערך הישיבות שהחרדים הקימו לעצמם, תשלול מהחרדים את התקציבים הייחודיים שהם הצליחו לסחוט מאיתנו ותכפה על האוכלוסייה החרדית להתערות בחברה, לדאוג לפרנסתה ולשרת בכוחות הביטחון או במערכות השירות הלאומי.  
 
 
הסרט 'אגורא' של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמֶנאָבר מנבא בצורה חדה, ברורה ובלתי נשכחת את האסון שהחרדים עומדים להמיט עלינו, ולו רק משום שהוא מתעלם מכל האירועים האקטואליים ומרחיק את סיפורו לעשרים וארבע השנים בסוף המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית בהם הפונדמנטליזם הנוצרי הצליח לדחוק את מתנגדיו ולהשתלט על העיר אלכסנדריה שבמצרים. בסרט זה היהודים משחקים תפקיד שולי בלבד והם, יחד עם הפאגאנים והנוצרים המתונים, סובלים מרדיפותיהם של הקנאים הנוצרים שהצליחו להרוג, לגרש או להכניע את כל מתנגדיהם, למרק את אלכסנדריה מכל נאורותה ולרצוח את היפאטיה, אחרונת הוגי הדעות שפעם פיארו את האקדמיה של העיר והעלו את קרנה ברחבי העולם ההלניסטי. הבמאי כנראה רצה להזהיר את האירופאים מפני האסלאם הקיצוני אבל רק עוצמי עיניים מושבעים לא יזהו בו גם את משליכי האבנים, שורפי עגלות האשפה וכורתי עצי הזית שכוחם ההולך וגובר מדרבן אותם לקחת את החוק לידיהם, לדחוק את רגלי הקדמה, המדע והדמוקרטיה ולהשליט על הציבור הרחב את דעותיהם החשוכות והנבערות מדעת.
 
 
הדורות הקצת פחות תמימים נוהגים להצניע את הספר 'מנחת יהודה, הרוחות מספרות' של החכם יהודה פתיה ז"ל אף שספר זה מטיב לבטא את האמונות שרווחו בקרב יהודי בבל בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. לספר זה חשיבות אקטואלית ולו רק משום שאותה הקרקע הפורייה שהנביטה את סיפוריו של הרב פתיה הצמיחה גם שני רבנים שהטביעו חותם עמוק לא רק על חיי הדת במדינת ישראל אלא גם על סוגיות ביטחוניות, חברתיות, כלכליות: מרן מרדכי אליהו שהוביל את הציונות הדתית למרחבים הרדיקליים שמעבר לגבולות הטעם הטוב ומרן עובדיה יוסף שהמיט על עם ישראל מפלגה דלת הישגים ורבת תביעות. הרקע של שני האישים הללו מחייב אותנו לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת יכולים לישון בשקט בידענו שהפקדנו את הגה המדינה בידיהם של אנשים שמאמינים בשדים, רוחות ודיבוקים?
 
 
העולם כולו היה מזדעזע אם איזה שהוא הגמון נוצרי היה מפרסם ספר בשם 'נצרות ויהדות' שמפרט את הבסיס התיאולוגי לשנאת היהודים, פוסל את קודשיהם וטוען שמבתי הכנסת שלהם נודף ריח של בית כסא. אצלנו, לעומת זאת, ספר מקביל זוכה למקום של כבוד בארון הספרים היהודי ומחברו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הוא אחת הדמויות הנערצות ביותר בציונות הדתית. תלמידיו של הרב קוק מכתיבים כיום את הטון בהתיישבות היהודית בתחומי יהודה והשומרון ומלבים את גלי הקנאות שמאפשרים לקיצונים יהודים לבטל את כל זכויות האנוש של האוכלוסייה הפלסטינאית, לפסול על הסף את דעותיהם ורצונותיהם של שאר האזרחים ולהתעלם כליל מחוקי המדינה ותכתיבי המשטר הדמוקרטי.     
 
 
כשהתבקשתי לחוות את דעתי על חוברת בשם 'אבולוציה: תורת ההתפתחות', שנכתבה על סמך שיעור שניתן על ידי הרב גיורא רדלר, מיהרתי לקפוץ על המציאה שכן אין כחוברת זאת להדגים את השיטה בה הציבור הציוני-דתי מנסה לגשר על התהום שפעורה בין הדת למדע. בניגוד לחרדים, אנשי הציונות הדתית נהנים מהשכלה רחבה ולכן קשה להם לדבוק בדעה שהעולם נברא תוך שבוע אחד לפני פחות מששת אלפים שנה. כתוצאה מכך הם נאלצים להתעלם ממספר רב של פסוקים מקראיים ומאמרי חז"ל ולהרחיק את הפשט למישורים רוחניים, לפנימיות התורה, לסודות התורה או לעומקי התורה. הרב רדלר מאמין שהוא הצליח להוכיח שאין כל סתירה בין תורת האבולוציה לתורת ישראל אבל להערכתי הוא הצליח רק להראות עד כמה גדולה היא הבעיה עמה אנשי הציונות הדתית נאלצים להתמודד ועד כמה דלים הם הכלים שעומדים לרשותם. 
 
 
האם אנו זקוקים לרבנים? בעבר הם אכן מילאו תפקיד חשוב בחיי העם היהודי, הן כחלק מההנהגה שתמיד עשקה את פשוטי העם והן כספקים של שירותים דתיים שהם עצמם ליבו את הדרישה להם. האמנציפציות האירופאיות ותנועת ההשכלה היהודית שמטו את הקרקע מתחת לרגלי הרבנים וסללו את דרכם של היהודים אל תוך העולם המודרני אך הרבנים, כמצופה, הגיבו בהקצנה, בעויינות ובהתבדלות. מדינת ישראל הציונית הייתה אמורה להעניק את מכת החסד לדת הגוועת אבל דורות של פוליטיקאים שהעדיפו שיקולים קצרי טווח על פני טובת העם והמדינה העניקו הנשמה מלאכותית לעולם הרבני, החיו אותו, עזרו לו לנפח את מערכי הישיבות שלו ואפשרו לרבנים להקים צבאות של קנאים חסרי השכלה ומקצוע שתלויים אך ורק במוצא פיהם. ההתעצמות החרדית הולידה לנו אויב פנימי שחותר תחת המדינה הציונית, פוגע בבטחונה ובשגשוגה, מכרסם באושיותיה ומקרבה במהירות אל עבר פי פחת. הפתרון היחיד הוא בהחזרת השד לבקבוקו, בהפיכת השירותים הדתיים למוצרים שנמכרים בשוק החופשי ובהסרת הגיבנת הרבנית מעל גבה של האומה.
 

האם אני שונא חרדים? חס וחלילה. ישמרנו. אני אוהב אותם לפחות כמו שהם אוהבים אותי ואם היו לי כאלו לא הייתי מתבייש לומר שחלק מידידיי הטובים ביותר הם חרדים. אני אמנם קצת כועס עליהם אבל מכאן ועד לשנאה של ממש, דוגמת זו שהם עצמם חשים כלפי הנוצרים, הערבים, החילוניים, השמאלניים, משפחת לפיד ובית המשפט הגבוה לצדק - הדרך עודנה ארוכה. אין להסיק מכך שאני מסתכל בשוויון כשמזוקנים יורקים על ילדות קטנות, כשהם זורקים אבנים על שוטרים או כשהם מגדפים כל מי שלא נברא בצלמם וכדמותם, אבל גם במקרים הקיצוניים ביותר אני משתדל לא לרדת לרמתם ולכן אני נמנע מלהטיח נאצות, קללות, עלבונות, אבנים או חיתולים מלאי צואה.
 
 
מאמר באחד האתרים החרדיים הזכיר לי את תולדות היהודים בארצות הברית – אפוס מרגש ומעורר השראה שהצליח, בסיוע החרדים, להפוך לפרק נוסף בטרגדיה המתמשכת של עם ישראל.
 
 
ארבעה מושגים העמידו את עצמם לרשותם של רבנים שנוהגים להשתמש בהם בחופשיות שלוחת רסן כל אימת שעולה הצורך לטשטש את משמעויותיהן האמתיות של האמירות המביכות שקודמיהם פיזרו ביד נדיבה ברחבי ארון הספרים היהודי. המושגים הללו הם 'רוחניות', 'עומקה של התורה', 'סודות התורה' ו'פנימיותה של התורה' וכולם מרמזים על כך שמעבר למובן הפשוט והברור של הפסוק התנכי או האמירה הרבנית מסתתרות משמעויות נפלאות שרק ענקי רוח אמיתיים, דוגמת הרבנים הגדולים, מסוגלים להבין ולהעריך. עומק זה הוא נחלתו הבלעדית של הממסד הרבני וממילא הוא חסום בפני כל השאר, במיוחד בפני אלו שהחליטו ללמוד את המקורות ללא תיווכם של ברי הסמכא שתמיד דואגים להטעין את האמירות הנושנות במשמעויות שמשום מה מתלבשות ככפפה על האינטרסים שלהם, ולרוב גם על האג'נדה הפוליטית שהם בחרו לאמץ.
 
 
שני רבנים בשם אברהם מסמלים עבורי את שני הקטבים של העם היהודי. האחד מייצג בעיני את אצילות הרוח שהפכה את העם שלי למגדלור של חרות, שוויון וצדק, והשני את הכיעור, הסחי וצרות האופקים שמבאישים את ריחו של עם ישראל בקרב כל מי שכבר יצא מחשכת הדת אל הקדמה והנאורות ואימץ את העקרונות הליברליים וההומניסטים שמנחים כיום את כל האומות השפויות.
 
 
נגיד שמתחשק לי להוסיף לשמי תואר מכובד זה או אחר. האם מישהו יכול למנוע ממני להציג את עצמי בתור 'פרופסור עדי אביר' או 'דוקטור עדי אביר'? כמובן שכן. התואר 'פרופסור' הוא תואר מקצועי ורשאי להתהדר בו רק מי שמלמד במוסד אקדמאי מוכר. בדומה, את התואר 'דוקטור' רשאי לשאת רק מי שעמד בכל הדרישות של אחד מהמוסדות שהוסמכו להעניק את התארים הללו. מה בדבר מהנדס, ארכיטקט, פסיכולוג, מנתח מערכות, עורך דין? לא, לא, לא, לא ולא. גם את התארים הללו יכולים להעניק רק מוסדות שהוסמכו על פי חוק ואיש אינו רשאי לשאתם אם אין ברשותו תעודה רשמית שמוכיחה את זכאותו לתואר. מה בדבר התואר 'רב'? האם אני רשאי להציג את עצמי בתור 'הרב עדי אביר'? מסתבר שכן. התואר הזה הוא פרוץ לחלוטין וכל מי שמגדל את זקנו, לובש את המדים התקניים ומתחיל לדבר בשם הגבורה רשאי להדביק לשמו את התואר המכובד. למען האמת, אפילו אנשים כמוני שנדרו להתגלח מידי יום ביומו, ללבוש בגדים צבעוניים ולהוציא מפיהם רק דברי אמת רשאים לשאת את התואר בגאון ובראש מורם, וזאת ברשותה המפורשת של הרבנות הראשית לארץ ישראל.
 
 
הרבה דם רע זורם בין חסידי התורה הדרוויניסטית, שאימצו את הדעה שכל המינים ובכללם גם בני האדם התפתחו ממינים קדומים יותר, לבין אבירי האמונה ששכנעו את עצמם שהאל ברא את כל היצורים החיים, במתכונתם הנוכחית, כבר בשבוע הראשון לבריאה. הרבי מליובאוויטש, הארכי-פונדמנטליסט שאת תרומתו המלאה למיעוט הידע האנושי מוקדם עדיין לאמוד, קיבע את העמדה החרדית במסמרות:
 
 
האם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה שפוט של כת לאחר שעבר שטיפת מוח שמחקה את כל הידע והתובנות שעמדו לרשותו, את אישיותו ואת יכולתו לחשוב בצורה עצמאית? פולחן אישיות קיצוני כבר ראיתם? האם העלתם על דעתכם שישנם צעירים שאינם מסוגלים להבדיל בין המציאות להזיה ולהבין שהכת המסוכנת שלכדה אותם מדרדרת אותם אל עברי פי הטירוף?
 
 
אותם הזקנים, אותה הרטוריקה, אותן סיסמאות נבובות וחסרות שחר, אותו קוצר ראיה, אותה חוסר יכולת להבדיל בין העיקר לטפל, אותן החלטות שגויות, אותם המונים שנותנים לאחרים לחשוב במקומם – מזרח אירופה בשנות השלושים של המאה שעברה וישראל של ימינו.
נקרא 3682 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה שבת, 07 פברואר 2015 13:34 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שומר השער:
    אם מה שאתה נוהג לעשות לאנשים שאתה מרחם עליהם זה לגדף אותם אז אני ממש מאושר שאינני מכיר אותך.

  • קישור לתגובה שבת, 07 פברואר 2015 10:26 הוסף ע״י שומר השער

    אני מרחם עליך שונא ישראל!

K2 User

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים