חורבן בית המקדש השני והתמוטטותו של הממסד הרבני אפשרו לפרושים להמציא דת חדשה שהתאימה בדיוק לצרכיהם. הרבנים, ממשיכיהם של הפרושים, החלו לטעון שברשותם נמצאת תורה בלתי כתובה שהאל מסר למשה יחד עם התורה הכתובה ששירתה את צרכיהם של הכוהנים. תורה זאת, לטענתם, עברה בעל פה מדור אחד למשנהו באמצעות שרשרת ארוכה של מוסרים מהמנים עד שרבי יהודה הנשיא העלה אותה על הכתב כאלף וחמש מאות שנים לאחר ההתגלות על הר סיני. הרבנים רצו להבטיח את אמינותה של תורתם החדשה ולכן הם המציאו שרשרת מסירה דמיונית בה גדול דור אחד לימד את התורה שבעל פה לגדול הדור שאחריו, החל ממשה שלמד את התורה שבעל פה מאל עצמו ועד לאנשי הכנסת הגדולה שמסרוה לרבנים. למרבה הצער, לא נמצאו בתנ"ך מספיק גדולי ישראל שיכלו להבטיח מסירה רציפה של התורה שבעל פה (תושב"ע) ולכן הרבנים נאלצו להתעלם מכל תכתיבי ההיסטוריה וההיגיון ולחפוף בין שני ענקי רוח שמעולם לא היו מסוגלים להכיר האחד את השני. כך אנו מוצאים את ברוך בן נריה מוסר את התורה שבעל פה לעזרא הסופר, אף שברוך נולד כמאה שנה לפני לידתו של עזרא. לאחר שנוודא שברוך בן נריה לא יכול היה להיות מורו של עזרא הסופר נשאל איזה תוקף יש לתורה שבבירור לא עברה ברציפות מדור אחד למשנהו. |
|
השיטה הרבנית נבנתה על חורבותיה של השיטה הכוהנית ששלטה בכיפה במהלך כל ימי הבית השני. לאחר קריסתה של המערכת הכוהנית, הרבנים האיצו את תהליך הבידול מדת האם ועיצבו לעצמם דת חדשה ומשופרת שעונה על כל צרכיהם. הם הגדירו מחדש את האל, כתבו לעצמם כתבי קודש חדשים, אימצו נרטיב האומר שמזוועות הגיהינום יכולים להימלט רק אלה שהולכים ב'דרך הישר' הרבנית והתאימו את ההיסטוריה לתבניות דמיוניות שנועדו לחזק את כל טענותיהם. את 'דרך הישר' שלהם הרבנים ביססו על ארבעה עקרונות מרכזיים: הקפדה על המצוות הרבניות, לימוד אובססיבי של התורה הרבנית, שינון אינסופי של נוסחאות התפילה הרבניות ומתן צדקה וגמילות חסדים לנזקקים שמשתייכים לקהילות של הרבנים. כל העקרונות הללו מחזקים את מעמדם של הרבנים, מעצימים את סמכויותיהם ותורמים לרווחתם הכלכלית. עם זאת, נראה שהשיטה הרבנית מתחילה להגיע לסוף דרכה וזאת משום שהיא נשענת על אוכלוסיות חלשות וחסרות השכלה, סחטנות פוליטיות, התרחקות הולכת וגוברת מהזרמים המרכזיים בחברה ואידיאולוגיה קיצונית שמתבטאת בפסילתם של כל ערכי העולם המודרני. סחטנות, התבדלות ובריחה מהמודרנה אינם יכולים להוות פתרון לטווח ארוך ולכן ניתן להניח שהפריחה הנוכחית של היהדות הרבנית היא גם שירת הברבור שלה.
|
|
הרבנים הממרידים והמסיתים, דוגמת הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף שבעת כתיבת מאמר זה כיכבו בכותרות, חושבים שהם עומדים לא רק בפסגת הפירמידה אלא גם מעל לחוקים שמחייבים נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת וסתם אזרחים. הרבנים הללו מעניקים לעצמם את גיבויה של 'דעת התורה' ולכן ראוי שנברר אם דעתה של התורה באמת תומכת במי שמחליט להתחמק מחקירה משטרתית, לסרב לפקודות חוקיות ולהתעלם מפסקי דין של ערכאות לא-תורניות. במאמר זה אני מראה כיצד התורה שבכתב בעצם שללה מאנשי הדת את סמכויות השיפוט והפסיקה וכיצד הרבנים מנסים להחזיר לעצמם את הסמכויות הללו בעזרת התורה שבעל פה, תורה שסרה למרותם הבלעדית ומגבה בצורה עיוורת את כל ההבלים והעוולות שרק עולים על דעתם.
|