הסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שמאימת השלטונות הרומיים נאלצו להסתתר במערה במשך שנים עשר שנים, יכול לבלבל גם את הטובים שבינינו אבל כל מי שיורד לפרטים יבין מייד שהקשר בין הסיפור לעולם האמיתי הוא מאד קלוש אם לא רק מקרי. מוסרי ההשכל שהוטבעו בסיפור מחזקים עד היום את התחושה שלרבנים יש תכונות על-אנושיות, אם לא חצי אלוהיות, ושאם לא נשמע בקולם הם עוד עלולים לתת בנו את עיניהם ולהפכנו לגל של עצמות.
את הזלזול שהרבנים מסוגלים להפגין כלפי אלוהיהם מטיב להדגים תשדיר הפרסומת בו רבי יוסי מיוקרת מקריב את בנו ובתו על מזבח מוסר ההשכל הרבני. האל, כתמיד, לוהק בתפקיד שולי שחייב אותו לעמוד מאחורי הקלעים ולהוציא לפועל את הוראותיו של חסיד מוטרף שבסיוע ההיגיון הרבני החליט לגזור גזר דין מוות על שני ילדיו החפים מפשע.
בתשדיר פרסומת זה רבי שילא לא היסס לשקר לדיינים שניסו לברר מדוע בניגוד לחוקי המדינה הוא ציווה להלקות אדם שלא ביצע שום פשע ממשי. במשפטו, רבי שילא יצא זכאי בזכות עדותו הכוזבת של אליהו הנביא ומצג שווא נוסף זיכה אותו בשררה שאפשרה לו לרצוח את היהודי שאיים לחשוף את מסכת שקריו. המאמינים יבינו מסיפור האימים הזה שדיני התורה מחייבים יותר מדיני המדינה ושהאל תמיד מגבה את רבניו ואת הסמכויות שהם נוטלים לעצמם. אנחנו, מן הסתם, נבין את הסיפור קצת אחרת.
הרב השולי חנינא, בנו של רב איקא, שילם בחייו על ניסיונו להתעלות לדרגת החכמה של בכירי ישיבת נרש, רב פפא ורב הונא. בעקבות כך גם אנו צריכים להבין שלא כדאי לנו, בני התמותה הרגילים, לפלוש לתחומם של החכמים הגדולים ולהשתמש בחידודים השמורים רק להם.
מי שחושב שהחיים בעיראק במאה הרביעית לספירת העמים היו משעממים צריך רק לקרוא את הסיפור על התרמית באמצעותה אביי ורב פפא הונו יבם לא הגון. הסיפור מדגים היטב את גדולתם וכישוריהם של הרבנים הגדולים ורק חבל שהוריו של רב פפא נאלצו לשלם בחייהם בגין הפלפול שאפשר לבנם לפטור את גיסתו מההתחייבות לשלם 200 זוז.