עד לימיו של הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, חב"ד נוהלה ככת חסידית טיפוסית בה האדמו"ר מתעשר על חשבונם של חסידיו. הרבי מליובאוויטש זיהה את הנוסטלגיה שהתפתחה בקרב יהדות הפרוורים העשירה שרצתה להיזכר במסורות, ריחות וטעמים של מזרח אירופה ועבורם הוא פיתח מוצר בשם 'יידישקייט'. את המוצר הזה הוא וממשיכי דרכו שיווקו ומכרו באמצעות 'שליחים' שנשלחו להביא את היידישקייט ליהודים שזיקתם לדת אבותיהם הלכה ודעכה. השליחים הללו למדו כיצד ניתן לעורר רגשות נוסטלגיים בקרב הדור השני והשלישי של יהודי אירופה וכיצד ניתן לנצל את הגעגועים למסורת לגיוס תרומות שמשמשות לרכישת נכסי דלא ניידי. השליחים הצעירים מסכימים לוותר על השכלה וקריירה, להתרחק ממשפחותיהם ולהקדיש את חייהם למכירת נוסטלגיה מזוייפת בעקבות שטיפת מוח שמשכנעת אותם שפעילותם מקרבת את בואו של המשיח ואת גאולתו של עם ישראל. בינתיים עברו עשרים ואחת שנה ממותו של הרבי והמנגנון המשומן של חב"ד מתחיל לחרוק. האם זאת תחילת קריסתה של האשליה והתרמית? האם עסקי חב"ד עומדים בפני סגירה?
|
חסידות חב"ד היא לכאורה מערכת מבוזרת של עמותות שמופעלות על ידי 'שלוחים' אידיאליסטים שחבים את נאמנותם אך ורק לרבי מליובאוויטש ולתורתו. חב"ד רוצה שנאמין שהשליחים פועלים באופן עצמאי ומממנים את רכישתם והפעלתם של 'בתי חב"ד' באמצעות תרומות שהם מגייסים בכוחות עצמם. התמימים עלולים להסיק ממצגת זאת שהנכסים נרשמים על שמן של העמותות שהוקמו על ידי השלוחים ולא על שמן של העמותות שמנוהלות על ידי ראשי החסידות. בפועל התמונה היא כנראה הרבה פחות אידיאית ושתי תביעות שהגיעו לפתחם של בתי המשפט חושפים את פרצופם האמיתי של האנשים הציניים והכוחניים שמצליחים להשתלט על כל נכסי החסידות ולצבור לעצמם הון שהיה גורם אפילו לקורח להוריק מקנאה.
|