קשה להתעלם מהעובדה שרק החזירים והעמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה עמוקה ומוחלטת. השנאה לחזיר היא הגיונית ומובנת וקשה להאמין שקיים אדם נורמטיבי שמסוגל לא לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רוחש לשבט הנוודים שאולי יצא אי פעם בהיסטוריה למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי כדי להצדיק את הטבח ששבני שמעון ביצעו בעמלקים בימיו של המלך חזקיהו.

עיניים שעדיין לא סֻמאו על ידי מסכי העשן שהרבנים אוהבים לפזר סביב כל סיפור מביך אינן יכולות שלא להבחין בחולשותיהם ומגרעותיהם של רבים מגיבורי התנ"ך. לחכמי ישראל, לעומת זאת, היה חשוב לרומם את הדמויות הללו לדרגה של רבנים מופתיים ולכן הם התאמצו להכשירם ולתרץ את כל עוולותיהם. ילדי ישראל מתחנכים לאורם של משה, דוד ושלמה ולכן חשוב שנכיר גם את מגרעותיהם של האישים הללו ונראה כיצד חכמי ישראל ניסו למרקם, לייפותם ולהפכם לאידיאלים רבניים.

האם אנשים שכותבים בהשראתו של האל יכולים לשתול בשני סיפורים זהים ערכים מספריים שונים לחלוטין? מסתבר שכן. האם פרשני המקרא יכולים לתרץ את הפערים הניכרים שבין המספרים הסותרים? כמובן שכן! אין מחסום שיכול למנוע מהפרשן למצא את ההסבר שיניח את דעתם של שומרי האמונים, במיוחד אם בינו לבין התירוץ הגואל ניצבים רק תכתיבי ההיגיון.

קשה מאד לתאם את כל הקטעים השונים כשמספרים סיפור בהמשכים, במיוחד אם הסיפור מתייחס למשפחה אחת שפעלה במשך מספר דורות וקורותיה תוארו בשנים, שלושה, ואולי אפילו יותר, ספרים תנכיים שונים. הקטעים הבלתי מתואמים הציפו לא מעט סתירות וכפו על הפרשנים להיכנס להתפתלויות מהן הם לא תמיד יצאו כשידם על העליונה.

הרבנים רוצים שנחשוב שהתנ"ך כולו נכתב על ידי האל או בהשראתו ושכתבי היד המקודשים שרדו את מעתיקי כל הדורות והגיעו אלינו בנוסחם המקורי. כיוון שכך, כל אימת שהם נתקלים בטקסט ששובש קשות בידי איזה שהוא מעתיק רשלן הם ממהרים למצוא את המשמעויות העמוקות שמצדיקות את הניסוחים התמוהים. את 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו', לשם משל, הרבנים נאלצו לרומם לדרגת ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה, אחרת הם היו נאלצים להודות שבידם הוא משובש ובמקור היה כתוב בו רק 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'.