ההתגלויות לאדם הראשון ולנח
לא ידוע לנו אם לאדם הראשון הזדמן לראות את אלוהיו. המקרא אמנם מספר לנו שהאל אסר עליו לאכול מפרי עץ הדעת ובהמשך נאמר שאדם וחוה שמעו את 'קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם'[א] אבל אין בכך משום הוכחה למפגש בלתי אמצעי ובהחלט ייתכן שהאל דיבר עם שני ברואיו מנקודת מסתור מרוחקת. גם מהעובדה שיהוה האלוהים עשה לאדם ולאשתו 'כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם'[ב] אין להסיק שהשנים אכן פגשו את האל הנשגב וסביר יותר להניח שההלבשה בוצעה בצנעת הליל, בעת שאדם וחוה היו שקועים בחלומות לילם.
באותו אופן אין בידנו כל הוכחה להתגלות האל לקין ויתכן מאד שקין לא ראה את בן שיחו בשעה שזה שאל אותו 'לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ'[ג] ובשעה שהוא תיחקר וקילל אותו בעקבות רצח אחיו[ד]. גם נח, הצדיק התמים שהפך לבן בריתו של יהוה, שמע במו אזניו את צווי אלוהיו אך זאת, כנראה, מבלי שזכה לראות במו עיניו את מלא הדרו. הכתוב אמנם מציין שהאל סגר עבורו את פתח התיבה[ה] אבל סביר להניח שבשלב זה נח ומשפחתו כבר היו טרודים בהשכנת שלום בית בין החיות ודעתם לא היתה פנויה להבחין במעשיו של האל שבאותה שעה עמד, שחה או ריחף מחוץ לתיבה.
ההתגלויות לאברהם אבינו
התמונה משתנה כשאנו מגיעים לשלושת אבות האומה ונראה שאברהם אבינו היה הראשון שלא רק שמע קולות אלא גם ראה מראות. את תחילת מסכת ההתגלויות אנו מוצאים בפסוק:
|
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.[ו]
|
ובשיחה שהתפתחה בין השנים האל אשרר את ההבטחות שכבר הבטיח למאמינו הראשון, שינה את שמו של הצדיק מאברם לאברהם ואת שם אשתו משרי לשרה, הבטיח לו את ארץ כנען לאחוזת עולם, ציווה עליו למול את בשר ערלתו ואת ערלותיהם של בנו ועבדיו ובישר לו על הבן שעתיד להיוולד לו מאשתו העקרה. בתום השיחה האל עלה מעל אברהם[ז] ומן הסתם חזר למעונו שבשמיים.
ספר בראשית פרק יח
(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
מספר ימים מאוחר יותר אנו שבים ומגלים את אברהם יושב על פתח האוהל כחום היום כשלפתע 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא'[ח]. אברהם נושא את עיניו ורואה שלושה 'אֲנָשִׁים' ניצבים עליו וכיאות למי שעתיד להיות סמל להכנסת אורחים הוא קם, רץ לקראתם ופונה אליהם בלשון יחיד:
מייד לאחר מכן הוא מזמין את האורחים לשבת בצל העץ ולאחר שהללו מתישבים הוא מציע להם כד מים לרחיצת רגליהם ופת לחם להשבת נפשם. המבקרים נעתרים להפצרותיו ואברהם ממהר להכין להם סעודת מלכים. הוא שולח את שרה לאפות עוגות והוא עצמו רץ לבחור בן בקר רך וטוב אותו הוא מוסר לנער האמון על מלאכת הצליה. את בן הבקר העסיסי, בתוספת חמאה וחלב, אברהם מגיש לשלושת הזרים תוך שהוא עומד עליהם לשרתם.
האורחים שואלים אותו היכן שרה אישתו והוא משיב כי היא נמצאת באוהל. אחד מהשלושה מבשר לו שבתום שנה הוא יזכה לביקור נוסף ובאותה עת שרה תחבוק בן. שרה, שכבר לא היה לה אורח כנשים, צחקה בקרבה ושאלה את עצמה האם 'אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן'.[י] יהוה, שלפתע הפך לאחד השחקנים בדרמה המרתקת, נפגע כנראה מגישתה הספקנית של שרה והוא שואל את אברהם 'לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה'[יא]. עם זאת, הוא שב ומבטיח ששרה אכן תחבק בן כאשר הוא יחזור לבקר את אברהם בדיוק בעוד שנה. שרה מכחישה וטוענת כי לא צחקה אך הדובר מתעקש וטוען כי היא אכן צחקה.
שלושת האורחים קמים והולכים לנקודת תצפית המשקיפה על סדום ואברהם מלווה אותם בדרכם. יהוה שב ומברך את אברהם שיהיה גוי גדול ועצום ויתברכו בו כל גויי הארץ וזאת כיוון שיהוה מכירו וידוע לו שאברהם יצווה את בניו ואת כל בני ביתו לשמור את דרך יהוה ולעשות צדקה ומשפט.[יב] בשלב זה יהוה מחליט לגלות לאברהם את תכניתו והוא מספר לאברהם שזעקת סדום ועמורה עלתה באזניו וכיוון שחטאתם כבדה מאד הוא החליט לרדת, מן הסתם מהיכלו שבין שני הרקיעים, ולודא בעצמו עד כמה רעה דרכם.[יג] שנים מהאנשים נפנים ויורדים לכיוון סדום ואברהם נותר לעמוד לפני יהוה.[יד] אברהם מנסה להעביר את רוע הגזרה ומצליח להשיג מיהוה הבטחה שהעיר תינצל אם ימצאו בה חמישים צדיקים, או אפילו ארבעים וחמישה צדיקים. העמידה על המקח אינה פוסקת ויהוה מסכים לחוס על סדום גם אם ימצאו בה ארבעים או שלושים או עשרים או אפילו רק עשרה צדיקים.[טו] בתום השיחה יהוה הולך לדרכו ואברהם שב לאהלו.[טז]
ההתגלויות לאברהם סיפקו השראה למספר רב של מדרשים וכל אחד מהם יש בו כדי לשוב ולהוכיח לנו שחכמי המדרש והתלמוד עדיין לא נחשפו לכתביהם של רבנו סעדיה גאון והרמב"ם ועל כן הם גם עדיין לא למדו שלאל החי והקיים אין בעצם גוף וצורה:
|
אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: די לך שזכית בגדולה של מצוות מילה שלא נתתיה אלא לך ולבניך.
שאל אותו אברהם: ומי ימול אותי?
ענה לו האל: אתה תימול את עצמך.
מיד נטל אברהם סכין ואחז בערלתו ובא לחתוך ואחז בו פחד משום שהיה זקן. מה עשה הקדוש ברוך הוא? שלח את ידו ואחז את הסכין יחד עימו והיה אברהם חותך.
לומדים זאת מכך שנאמר 'אַתָּה הוּא יְהֹוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית'[יז]. 'כרות לו הברית' אין כתוב כאן אלא 'וְכָרוֹת עִמּוֹ' - מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא אוחז בו.[1]
|
הדרשן לומד מהביטוי 'וְכָרוֹת עִמּוֹ' שהאל השתתף באופן פעיל בחיתוך ערלתו של אברהם ולנו נותר רק להסיק שלאל כזה טוב ומטיב יש מן הסתם לא רק לב זהב אלא גם ידיים יציבות.
אין אנו חושדים באל, חלילה, שהוא נוהג לשלוח את ידיו לאבריהם המוצנעים של אלו שאינם נמנים על נבחרי נבחריו ועל כן ברור לנו שהיד האלוהית שנשלחה לחלציו של אברהם חייבת להמחיש את קרבתו של האל, השגחתו המתמדת ונכונותו חסרת המעצורים לעזור לצדיקי עמו. הבעיה היא שהיד הנשלחת חייבת גם להיות יד גשמית ומנוסה ולו רק משום שקשה לסמוך על יד מטפורית שתרחיק את הסכין החותכת מאזורי הסכנה. בהעדר היד המוחשית נאלץ, אם נרצה להיות כנים עם עצמנו, להודות שבאותו היום בעצם לא התרחש שום נס יוצא דופן. רוח הקודש אולי נחה על אברהם ובשכלו הוא אולי השיג את נשגבות דרכיו של האל אבל ללא סיוע פיזי של ממש אברהם המסכן עלול היה למצוא את עצמו חותך בבשרו החי, על כל המשמעויות הרות הגורל לעתידו של העם היהודי.
גם במדרש האגדה הבא אין כל סיבה שלא להאמין לאל הטוען שהוא בכבודו בא ונגלה על אברהם:
|
אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, עתה כשמלתי יכול להיות שהם יפסיקו לבא אלי.
|
כשבני האדם מפסיקים לבא לאברהם האל ממהר למלא את מקומם. הסימטריה מחייבת שאם בני אדם של ממש באו לבקר את אברהם גם האל שממלא את מקומם חייב להיות גשמי ומוחשי, במיוחד אם הוא עתיד להתגלות למאמין הראשון במלא כבודו.
הקשר האמיץ שבין האל לאברהם התבטא לא רק בביקורי חולים ובסיוע לעריכת בריתות מילה אלא גם בגילויי כבוד והערכה הדדיים:
|
נאמר 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל'[יט] ונאמר 'וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי'[כ].
שני הפסוקים דנים באברהם: הביטוי 'וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ' מתייחס לאברהם שהיה בן חסותו של האל, הביטוי 'וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי' מזכיר את העזרה שהאל הושיט לאברהם בעת שהושלך לכבשן על ידי נמרוד, כשירד מצריימה מפני הרעב וכשיצא לרדוף אחרי המלכים והביטוי 'וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי' מציין את ענוותו של האל שעמד לצידו של אברהם בעת שזה ישב, על זה נאמר 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה'.[3]
|
בהקשר זה מעניין להציץ באיור במחזור ליפציג[כא] שהודפס בגרמניה בראשית המאה הארבע עשרה. בצידו השמאלי של האיור המיניאטורי אנו רואים את המלך נמרוד יושב על כסאו ולמולו תרח, אביו של אברהם, שמאשים את אברהם והרן אחיו בסטיות אידיאולוגיות ובמינות חמורה. נמרוד משתכנע שאברהם באמת סטה מדרך הישר של הפסילים והצלמים ומצווה להשליך אותו לכבשן. הציווי המלכותי כנראה בוצע כלשונו ובצידו הימני של האיור אנו רואים את אברהם עטוף בלהבות. דאגה, עם זאת, אין בליבנו שכן ממעל כבר נשלחת ימינו הסועדת של האל שנחפזת להציל את המאמין המסור. המאייר אולי ידע שלאל אין ידיים של ממש אך עובדה זו לא הפריעה לו לקשט את הפיוט למנחה של יום כיפור באיור של היד האלוהית שהצילה את אברהם אבינו מכבשנו של נמרוד[4].
במקרה אחר, הדרשן מקביל זוג פסוקים בישעיה למסופר בתחילת פרק יח בספר בראשית ולומד שהביטוי 'מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ' חייב להקביל לביטוי 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' וממילא הוא מסיק שבאלוני ממרא מלך מלכי המלכים נגלה לאברהם במלוא יפיו ותפארתו:
|
נאמר 'הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים'[כב].
רבי יהודה בן רבי סימון מסר בשם רבי חנין שמסר בשם רבי יוחנן: האל העלה את אברהם למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו: 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה'[כג] אנו מבינים שהוא הוציא את אברהם אל מחוץ לכיפת הרקיע שאין משתמשים במילה 'הַבֶּט' אלא כשמסתכלים מלמעלה למטה, אחרת היה הכתוב צריך לומר 'שא עיניך'[כד].
הביטוי 'מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ' מדבר על ענני כבוד שכן אברהם נלקח למרומים ולכן אין אנו עוסקים עוד במצודות סלעים ארציות,
שני הפסוקים 'הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים' מקבילים לתיאור ההתגלות באלוני ממרא:
הביטוי 'מֵימָיו נֶאֱמָנִים' מקביל לביטוי 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם[כו]
|
מדרש זה אינו מצטעצע בעומקים מיותרים וכל מטרתו להדגיש את חשיבותה של הכנסת האורחים ולהבליט את התענוגות שנופלים בחלקם של צדיקים אמיתיים. אברהם נלקח לתחומם של העליונים, התחום הנמצא בין הרקיע הקשיח לשמי השמים העליונים. שם, בזכות הכנסת האורחים המופתית שלו, הוא זוכה לראות בעיניו האנושיות את הדרו של האל. העיניים שחזו את המלך ביפיו הן בדיוק אותן העיניים שראו את האל הנגלה באלוני ממרא וכל התירוצים שבעולם לא יועלו להסיט את המדרש ממישור הראיה החושית למישור ההשגה השכלית. גם ה'כבוד הנברא' ו'אור יהוה' לא ימצאו את מקומם במדרש זה שכן אפילו רבנו סעדיה לא יעלה על דעתו להקביל את ה'מלך' לאחת התופעות הברואות שהאל, כביכול, משלח לבריות הנמצאות עלי אדמות. העיניים הרואות גם מרחיקות את האפשרות שרק בחלום עסקינן שכן אם נתחיל לחשוב בכיוון זה נאלץ בשלב מסוים להניח ששיגורו של אברהם אל מחוץ לכיפת השמיים לא היה אלא חלום שחלם אברהם, או רבי יוחנן, או רבי חנין, או רבי יהודה בר רבי סימון.
כשם שחכמי התלמוד לא מצאו כל קושי באל השולח את ידו לסייע במילתו של אברהם או באל שלוקח את אברהם לביקור קצר מעל לרקיע הקשיח, כך אין להם שום בעיה עם האל שבא לבקר חולים ונשאר לדון בעתידה של סדום. רבי חמא בנו של רבי חנינא מפרט לנו את אירועי אותו היום:
|
שואלים: מה ענין 'כְּחֹם הַיּוֹם' לכאן?
אמר רבי חמא בן רבי חנינא: אותו היום היה היום השלישי למילתו של אברהם והקדוש ברוך הוא בא לשאול בשלומו. הוציא הקדוש ברוך הוא את החמה מנרתיקה כדי למנוע מאותו צדיק להטריח את עצמו באירוח אורחים. אבל אברהם רצה לקיים מצוות הכנסת אורחים ולכן הוא שלח את אליעזר החוצה בכדי לברר אם מישהו במקרה הגיע.
יצא אליעזר החוצה ולא מצא אף אורח. אמר אברהם לאליעזר: אין אני מאמין לך. על זה אומרים בארץ ישראל: אין נאמנות בעבדים. יצא אברהם עצמו החוצה וראה שהקדוש ברוך הוא עומד על הפתח וזאת לומדים מהפסוק 'אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ'[כט].
כשהאל ראה את אברהם קושר ומתיר את תחבושותיו הוא אמר: אין זאת דרך ארץ לעמוד כאן וזאת לומדים מהפסוק 'וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם'[ל].
בתחילה באו ועמדו עליו אך כשראו שיש לו צער אמרו: אין זאת דרך ארץ לעמוד כאן.[6]
|
רבי חמא בר רבי חנינא אינו ממצמץ כשהוא מספר לנו כיצד אברהם יצא וראה את הקדוש ברוך הוא עומד על פתח האוהל אך תיאורו הפשטני, כך מסתבר, אינו משקף את התמונה במלא עומקה. רבי סעדיה גאון, לשם משל, לומד מסופו של הסיפור המקראי על תחילתו ומוצא שאם לאחר האירוח נאמר: 'וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה'[לא] הרי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שאין כל קשר בין 'הָאֲנָשִׁים' לבין 'אור יהוה' שנשאר לעמוד לפני אברהם.
אותו אור אלוהי, אליבא דרבי סעדיה, נגלה לאברהם גם בתחילת הסיפור ותפקידו שם היה להורות לאברהם שעליו להתיחס בכבוד לשלושת השליחים שבאו לבקרו. אברהם אולי קרא לאחד המבקרים בשם 'אֲדֹנָי', עם קמץ תחת הנון, אבל ברור שכאן נשמטה מילה, כדרך הבריות להשמיט מילים המובנות מאליהן, וכוונתו של אברהם היתה בעצם לקרא לאנשים בשם 'מלאכי אֲדֹנָי' או 'שליחי אֲדֹנָי'.[7]
הרמב"ם, לעומתו, מייחס את כל הארוע למראות הנבואה ומסביר שבתואר 'אֲדֹנָי' אברהם פנה לגדול משלושת המלאכים. מדוע אברהם בחר להשתמש דווקא במונח חשוד זה אין טעם לשאול שכן הרמב"ם מקדים ומסביר שהסיבה לשימוש במונח 'אֲדֹנָי' בפניה למלאך הינה 'סוד מן הסודות'.[8]
לעומת רבי סעדיה והרמב"ם שגיבשו תורות סדורות להדחקת ההתגלות האלוהית, רש"י המסכן לא הצליח למצא את ידיו ורגליו בשפע המקורות הסותרים ונראה שפרק זה מצליח לבלבלו לחלוטין: מצד אחד הוא מסכים עם רבי חמא בר חנינא שכל הסיפור התרחש ביום השלישי למילתו של אברהם, בעת שהאל הדואג בא לשאול בשלומו של אברהם המתייסר. באותו אופן, אין לו שום הסתייגות מהסברה הגורסת שיהוה הוציא את החמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים ויטריחו את אברהם. מאידך, בדומה לרס"ג, הוא מזהה את שלושת האנשים כשלושה מלאכים, אחד שבא לבשר לשרה על הולדת יצחק, אחד שיועד להפוך את סדום ואחד שבא לרפא את אברהם. עם זאת, נראה שהוא אינו מקבל את תורת האור האלוהי שכן את השימוש הראשון במילה 'וַיֵּרָא' בפסוק 'וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו'[לב], הוא מבין כפשוטו, היינו כמלמד על ראיה של ממש בעוד שאת השימוש השני במילה 'וַיַּרְא', בהמשך אותו הפסוק, 'וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה'[לג] הוא מפרש כלשון המלמדת על הבנה שכלית. לכאורה ניתן להבחין כאן בניצני תורתו של הרמב"ם שהתמיד להפקיע את תיאורי ראית האל מהמישור החושי ולהעבירם למישור השכלי אבל רש"י, למרבה הצער, אינו מצליח להתעלות לנשגבות הרמב"מית שכן הוא טורח להסביר שהבנתו של אברהם אבינו הסתכמה בכך שאברהם 'ראה שהאנשים עומדים במקום אחד והבין שהם לא רצו להטריח אותו'[9].
מפשטו של הכתוב ניתן להבין שאברהם פנה אל אלוהיו בתואר הכבוד 'אֲדֹנָי' ורבותינו החליטו להעניק לעניין זה תשומת לב נוספת:
|
כל שמות האלוהות האמורים בתורה בהקשר של אברהם אבינו הם שמות קודש חוץ מאשר מקרה זה שהוא חול שנאמר 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ'[לד].
חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה מסרו בשמו של רבי אלעזר המודעי: אף במקרה זה המילה 'אֲדֹנָי' היא שם קודש.
שואלים: כשיטתו של מי נקבעה סוגיה זו?
עונים: רב יהודה מסר בשמו של רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה ויש להבין שאברהם באמת נפנה מהאל ורץ לקבל את פניהם של האורחים. לכן קובעים שהסוגיה הזאת נפסקת כשיטת חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה שאמרו שהמילה 'אֲדֹנָי' היא שם קודש.[10]
|
נראה שהתנאים, רבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, אינם חושבים כרבי סעדיה גאון ושניהם מאמינים שאת אברהם ביקר האל בכבודו ובעצמו ולא מין יצור מוזר הנקרא 'אור אדוני'. מדרש זה שב וממחיש את ההבדלים המהותיים בין חכמי עידן התלמוד לפרשני ימי ביניים: שני התנאים הבינו את הסיפור המקראי כפשוטו ופירשו את המילה 'אֲדֹנָי' כפניה ישירה לאל המתגלה. סברתם אומצה על ידי אמוראים מאוחרים יותר שפסקו שאת המילה 'אֲדֹנָי' יש להבין כמילת קודש שמתייחסת אך ורק לאל החי והקיים. רבנו סעדיה, שכבר ידע שבהיעדר גוף וצורה האל אינו יכול להתגלות כך פתאום באמצע היום, מיהר לתקן את ניסוחיו של מחבר ספר בראשית וקבע שבמשפט נשמטה מילה ואברהם בעצם רצה לומר 'עבדי אדוני' או 'מלאכי אדוני'. הרמב"ם הוסיף נדבך חשוב לאי הבהירות המתפתחת וייחס את כל האירוע לחלומות ולמראות הנבואה. רק רש"י, שגמר אומר לפרש את המקרא הן על דרך הפשט והן על דרך הדרש, היה כנה דיו לחשוף בפנינו את כל מגוון הדעות ולהמחיש לא רק את הבלבול אלא גם את הפער המעציב שנפער בין חכמי התלמוד לבין מתרציהם בימי הביניים.
בשלב זה ראוי להעלות שוב קושי ותיק ולשאול מדוע האל הכל-יכול והכל-יודע מצא לנכון לשלב בתורתו ניסוח כל כך רב-משמעי שמלכתחילה אינו יכול להביא אלא לפורענות? האם לא היה פשוט יותר לשים בפי אברהם ניסוח קצת יותר מדויק דוגמת 'יהוה, אם נא מצאתי חן בעיניך' או לחליפין, 'רבותי, אם נא מצאתי חן בעיניכם'. גם כאן, כמו במקומות רבים אחרים, השקעה של שניה אחת נוספת היתה חוסכת אינספור התפתלויות מדורות רבים של פרשנים ומוסיפה שעות שינה רבות לתלמידיהם המיוסרים.
נסיים את הדיון במילת אברהם אבינו בקטע המתאר את אירועי אותו היום מזוית קצת אחרת:
|
נאמר 'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'[לה].
רבי אבהו ורבי לוי דרשו בפסוק זה.
רבי אבהו אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו עשה מערלותיהם גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בניו של אברהם לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות, אתמלא חמלה ואהפוך את מידת הדין למידת רחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.
רבי לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל עשה מעורלותיהם גבעה וזרחה השמש על העורלות והן הרקיבו והעלו תולעים ועלה ריחן של העורלות הרקובות לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי להבות האש שבמזבח. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות, אתמלא חמלה ואהפוך להם מידת הדין למידת הרחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.[11]
|
אין לפנינו מחלוקת עקרונית באשר לעובדות: האל חורט בזכרונו את ריחן הדשן של העורלות המתולעות ומבטיח שהריח ישוב ויזכיר לו כי עליו לרחם העל בני ישראל כשהללו יבואו לידי עבירה. אי ההסכמה מתפתחת רק באשר לזיהויה של ערימת העורלות הראויה לתודותינו. רבי אבהו מאמין שהריחות שהפיצה גבעת העורלות של אברהם הם הנצורים לנצח בזכרונו של האל ואילו רבי לוי גורס שאת שלמי התודות יש להפנות דווקא לגבעת העורלות של יהושע[לו]. מחלוקת זו מספקת גם לי הזדמנות נדירה לחדש דבר גדול בתורה:
|
נאמר 'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה' ... באותן השעות אמר הקדוש ברוך הוא: כשיבואו בני ישראל לידי עבירות ומעשים רעים אני אזכר בריח העורלות הרקובות של אברהם ובני ביתו ו/או בריח העורלות הרקובות של יהושע ובני ישראל, אתמלא חמלה ואהפוך את מידת הדין למידת רחמים. זאת הסיבה שנאמר 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.[12]
|
רבי אבהו ורבי לוי יודעים בדיוק אילו ניחוחות עולים בזכרונו של האל אבל הדיוטות שכמוני, שלא התברכו בידע ובכישורים של שני גדולי העולם הללו, חייבים להניח שבזכרונו של בורא העולם נחרטו גם הריחות של תלולית אברהם וגם הריחות של גבעת יהושע והוא לבדו יחליט אילו סרחונות יעלו בזכרונו ואילו לא. האל הוא שליט בעולמו ורק הוא רשאי לבחור את הצחנות החביבות עליו!
ההתגלויות ליצחק וליעקב
יצחק, בנו של אברהם אבינו, זכה אף הוא בשתי התגלויות שונות: רעב כבד היה בארץ ויצחק הלך אל גרר, עירו של אבימלך מלך הפלשתים. בגרר יצחק ראה את יהוה וזה הנחה אותו לא לרדת לארץ מצריים כיוון שהאל עימו והוא יברכו, יתן לו את כל הארץ וירבה את זרעו ככוכבי השמיים.[לז] מאוחר יותר יצחק עזב את עירו של אבימלך ולאחר חניה בנחל גרר הוא עלה לבאר שבע שם יהוה נראה אליו בלילה.[לח] יהוה הציג את עצמו כ'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ' והבטיח שוב לברך את יצחק ולהרבות את זרעו בעבור אברהם עבדו.
בבואנו לסיפורי יעקב אבינו, בנו של יצחק ונכדו של אברהם, אנו שוב מוצאים שני קטעים, אחד ברור יותר ואחד ברור פחות, שמתארים מפגשים עם האל העליון. הקטע הראשון מספר על יעקב שנשאר לבדו לאחר שנשותיו, בניו, משרתיו ועדריו חצו את נהר הירדן:
|
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.[לט]
|
בתיאור השני האלוהים נראה ליעקב בשובו מפדן ארם.
|
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל.[מ]
|
הקטע הראשון אינו חד משמעי וחכמי המדרש ניצלו את ההזדמנות וקבעו שהמתאבק הלילי היה רק המלאך ששימש כ'שרו של עשו'.[13] הקטע השני, לעומת זאת, מצטיין בחדות הניסוח ובבהירות התמונה - האל נראה ליעקב, מדבר איתו ועולה מעליו. הזיהוי ברור ופסקני ויעקב עצמו סתם את הגולל על כל המרננים כשהעיד בפני נכדיו, אפרים ומנשה, על המפגש עם האל הנראה והגשמי:
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם תפנו את ההשמצות והתשבחות למדורים המתאימים בפורומים.
|
בראשית ג:ח
בראשית ג:כא
בראשית ד:ו
בראשית ד:ט-טו
בראשית ז:טז
בראשית יז:א
'וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם' (בראשית יז:כב)
בראשית יח:א
בראשית יח:ג ויש לשים לב לקמץ שתחת האות 'נ' במילה 'אֲדֹנָי'.
בראשית יח:יב
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי' (בראשית יח:יג)
'וַיהֹוָה אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.' (בראשית יח:יז-יט)
'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.' (בראשית יח:כ-כא)
'וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה' (בראשית יח:כב)
'וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע ... וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה ... וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.' (בראשית יח:כג-לב)
'וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.' (בראשית יח:לג)
נחמיה ט:ז-ח
בראשית יח:א)
בראשית יח:א
תהילים יח:לו
ישעיה לג:טז-יז
בראשית טו:ה
את הוצאת אברהם מחוץ לכיפת הרקיע ניתן ללמוד גם מהמילה 'הַחוּצָה' בביטוי 'וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה' (בראשית טו:ה)
'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.' (בראשית יח:ה)
'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ' (בראשית יח:ד)
'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם' (בראשית יח:א)
בראשית יח:א
בראשית יח:ב בראשית יח:ג
בראשית יח:ב
בראשית יח:כב
בראשית יח:ב
בראשית יח:ב
בראשית יח:ג
שיר השירים ד:ו
ככתוב ביהושע ה:ג, 'וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת'
'וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ ... וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ... וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ ... וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ... וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל ... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.' (בראשית כו:א-ו)
'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.' (בראשית כו:כד)
בראשית לב:כה-לא
בראשית לה:ט-טו
בראשית מח:ג
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: דיו לעבד שיהא כרבו. אמר לפניו: ומי ימול אותי? אמר: אתה בעצמך. מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהיה זקן. מה עשה הקדוש ברוך הוא? שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנאמר 'אַתָּה הוּא יְהֹוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה.'. 'כרות לו הברית' אין כתוב כאן אלא 'וְכָרוֹת עִמּוֹ' - מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא אוחז בו.
(בראשית רבה מט:ב)
אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי. אר לו הקדוש ברוך הוא: עד שלא מלת היו בני אדם באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הדא הוא דכתיב 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא'.
(בראשית רבה מז:י)
'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל': כתיב 'וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי'. 'וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ' - זה אברהם, וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי' - בכבשן האש ברעבון ובמלכים, 'וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי' - מה ענוה הרבה הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת וזה שנאמר 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה'.
(בראשית רבה מח:א)
ראה גם מאמרו של ד"ר שלום צבר במחניים, רבעון להגות ותרבות יהודית, כרך 7, סיון התשנ"ד, עמודים 193-192
'הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים'. רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי יוחנן: העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הדה דהוא אמר לה: 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה'. אינו שיך לומר הַבֶּט' אלא מלמעלה למטה. 'מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ' - אלו ענני כבוד. 'לַחְמוֹ נִתָּן' – 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם', 'מֵימָיו נֶאֱמָנִים' – 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם', 'מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ' – 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא'.
(בראשית רבה מח:ו)
'וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם'. מאי 'כְּחֹם הַיּוֹם'? אמר רבי חמא בן רבי חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים. שדריה לאליעזר למיפק לברא. אמר: לא מהימנא לך. היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי. נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא, היינו דכתיב 'אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ'. כיוון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם אכא היינו דכתיב 'וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם'. מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא, אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.
(בבא מציעא פו:ב)
(אמונות ודעות מאמר שני אות ו')
(מורה נבוכים - חלק ב פרק מב)
כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש חוץ מזה שהוא חול שנאמר 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ'. חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש. כמאן אזלא הא? דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. כמאן כאותו הזוג.
(שבועות לה:ב)
'עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'. רבי אבהו ורבי לוי חד אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהם החמה והתליעו. ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים. ואמר הקדוש ברוך הוא: לכשיבואו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. מה טעם - 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'. רבי לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטורת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אשים. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין לרחמים. מה טעם - 'אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר'.
(שיר השירים רבה ד: ו)
המחבר ברגע של קלות דעת
בראשית רבה עח:ג
התגובות האחרונות