בין הפסוקים שהוקרבו למטרה זאת ניתן למנות את:
|
*
|
הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ.[א]
|
|
*
|
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.[ב]
|
|
*
|
וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.[ג]
|
|
*
|
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.[ד]
|
|
*
|
לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה.[ה]
|
|
*
|
כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.[ו]
|
לאלה ניתן להוסיף את הפסוק:
|
כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.[ז]
|
ולהסיק שהאל התנ"כי נהנה מאז ומעולם מטרנסנדנטיות חסרת גשמיות שמעמידה אותו בשורה אחת עם כל האלים המודרניים.
יש להודות שהביטויים הללו אכן מרמזים, במידה זו או אחרת, על ריחוקו של האל אך האם באמת ניתן לחלץ מהם את שלילת-ההגשמה הנכספת? האם בינות לאלפי הפסוקים התמוהים שמחייבים פרשנות אלגורית שובצו גם מספר פסוקים שמלמדים על תפיסת האלוהות האמיתית של אבותינו? נראה שלא. גם בפסוקים אלה, אם לא ננתקם מהקשרם, אין כל ישועה וברקעם עדיין עומד אל גשמי ומוחשי שמעולם לא העלה על דעתו לעזוב את עולמו ולהרחיק את עצמו לגבהי הטרנסנדנטיות. נסיון להשגיב את האל ולרוממו מעל לכל מתחריו בהחלט יש כאן. נסיונות להציגו כאל שיתאים לצרכיהם של רבנו סעדיה והרמב"ם – לבטח שלא!
לפני שנבדוק ביתר פירוט אחדים מהפסוקים המושיעים הללו עלינו לשים לב לעובדה שאת מרביתם מספק לנו הנביא המכונה ישעיהו השני, לו נוטים לייחס את הבעלות על הפרקים מ' עד נה' בספר ישעיה. החוקרים מניחים שנביא זה חי ופעל בתקופת שיבת ציון, לאחר שהיהדות כבר נחשפה לתפיסות הדתיות של הפרסים האָרִיים, ועל כן אין לראות בו מייצג נאמן של יהדות בית ראשון המאופיינת על ידי נביאים דוגמת ישעיהו הראשון, לו מיוחסת הבעלות על הפרקים א' עד לט' בספר הקרוי על שמו, שחי כ-200 שנה לפניו. עם כל זאת, גם ישעיהו השני אינו מצליח להתעלות להבנה המודרנית' של חכמי ימי הביניים. אלוהיו הוא אמנם גדול ונשגב אבל את מקומו הוא עדיין מוצא בתוך העולם בעל שלושת הקומות ואת מעייניו הוא עדיין משקיע ב'מאורעות הגופים' שפוקדים את ברואיו.
ישעיהו השני אמנם משלב בנאום הנחמה הגדול שמתחיל בפסוקים הנפלאים:
|
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָה.[ח]
|
מספר פסוקי השגבה שהבולטים בהם הם:
|
*
|
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.[ט]
|
|
*
|
וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.[י]
|
|
*
|
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.[יא]
|
אבל פסוקי ההשגבה הללו מצאו את עצמם, למרבה המבוכה, במחיצתם של פסוקים מאנישים דוגמת:
|
*
|
פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.[יב]
|
|
*
|
וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהֹוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר.[יג]
|
|
*
|
קוֹל אֹמֵר קְרָא.[יד]
|
|
*
|
הִנֵּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ.[טו]
|
|
*
|
הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.[טז]
|
|
*
|
וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.[יז]
|
האם ניתן לייחס את הביטויים המאנישים הללו למליצת השיר? השירה הנפלאה הזאת הרי מזמינה מטאפורות דוגמת 'כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר' או 'וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ' או 'נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ' אך כיצד עלינו להתייחס לביטוי דוגמת 'וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהֹוָה' או 'הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ'? ל-'כְּבוֹד יְהֹוָה' מקום של כבוד במקורותינו ואנו מוצאים אותו לעיתים קרובות כשהוא ממלא את המשכן או מראה את עצמו לבני ישראל, לעיתים 'כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר'[יח] אך לרוב מכוסה בעננים בקרבת המחנה. אם הכבוד הוא ממשי מדוע עלינו להניח שהפה המדבר שכל בשר ראו יחדיו אינו מוחשי באותה מידה? באותו אופן, חוג הארץ הוא אכן מקום מושבו של האל ולכן אין שום סיבה שלא לפרש כפשוטו גם את הביטוי 'הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ'.
בשירת ישעיהו השני האל הוא בהחלט גדול. לא סתם גדול אלא ענק שבענקים המסוגל למדוד בשעלו את הים ובזרתו את השמיים, דמות אדירת הוד שיכולה להחזיק בידה פלס לשקילת הרים ומאזניים לשקילת גבעות. את מי באמת ניתן לדמות לאל עצום מעין זה? הרי כגבוה שמים מארץ כך גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. בכל העולם כולו אין עוד אל שמשתווה אליו בגודל, חוזק, חכמה וכפי שכבר ראינו, גם יופי. הנשגבות והתפארת נשפכים כמים אבל אין בכל המליצות בכדי להשכיח את העובדה שאם האל מדד בשעלו מים ובזרתו את השמיים הרי שחייבים להיות לו גם רגלים וגם זרתות ואם יושבי הארץ נראים לו כחגבים הרי שחייבות להיות לו גם זוג עיניים שנשמעות לכל חוקי האופטיקה והפרספקטיבה.
באותו אופן ניתן להסיר מסדר היום את כל שאר הנסיונות להעניק פירושים מרחיקי הגשמה לפסוקים שכל יעודם הוא רק לרומם ולהשגיב. שלמה המלך, שזה עתה גמר לבנות בית לאלוהיו[יט], תורם את תרומתו להשגבה האלוהית באומרו:
|
*
|
אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.[כ]
|
|
*
|
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.[כא]
|
|
*
|
לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד.[כב]
|
אבל התעלות זאת אינה מפריעה לו לשזור בנאומו הארוך גם שפע של דימויים מאנישים דוגמת:
|
*
|
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהֹוָה.[כג]
|
|
*
|
יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.[כד]
|
|
*
|
בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.[כה]
|
|
*
|
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת .... לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה.[כו]
|
|
*
|
וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתּ.[כז]
|
|
*
|
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם.[כח]
|
|
*
|
כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.[כט]
|
|
*
|
לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ.[ל]
|
ניתן אולי להוציא פסוק פה פסוק שם מהקשרם ולטעון שאלוהיו של שלמה היה מרוחק, טרנסנדנטי וחסר גוף וצורה אבל מהנאום המליצי שב ובוקע אל גשמי למדי שרואה, שומע, מתחשב, סולח, ופועל, שלרגל המאורע החליט לרדת ממכונו שבשמיים ולהתארח בבית שהמלך האהוב בנה לכבודו.
בעייתי במיוחד הוא הפה האלוהי שהחליט לחשוף את עצמו ברבים בשני הפסוקים:
|
*
|
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר.[לא]
|
|
*
|
אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה.[לב]
|
אך נראה שסיבות טובות כופות על שלמה לשוב ולהדגיש את הפה המדבר שהרי ללא האישור הגשמי והמוחשי שהוענק לדוד מהמרומים לא היינו יכולים להיות בטוחים שהאל אכן אמר 'וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל'[לג] וללא האמירה המפורשת הזאת לא ניתן למעשה לייחס גיבוי אלוהי כלשהו למרידתו של דוד במלכות שאול ולרודנות המתמשכת של צאצאיו. זכותו של בית דוד למלוכה לא התבססה על מראות הלילה ולא על חזיונות הנבואה אלא על דברים מפורשים שנאמרו לדוד בפיו הממשי של האל ויש להניח שכל המתכחשים למוחשיותו של הפה המבטיח מצאו עצמם מהר מאד דנים במהותה של ההתגלות האלוהית עם מחלקה של כרתים ופלתים משוללי כל חוש הומור.
לאל אולי מותר לנפוש מפקידה לפקידה בעולמות העליונים אבל אסור לו להיעלם כליל ובעיתות הצורך הוא חייב לרדת אל התחתונים, להתגשם ולהעניק בקולו את תמיכתו הבלתי מסויגת בבעלי השררה והכח. כשם שהיה צורך בגיבוי של אל גשמי לתורה הכהנית, על התרומות, המעשרות ועשרים וארבעה מתנות הכהונה המפורטים בה, כך היה גם צורך בפה מוחשי שיכשיר את המרידה במלכות ויאשר את כל הזכויות השלטוניות שמלכי בית דוד נטלו לעצמם.
נותר לנו להתעמת רק עם עוד פסוק דוחה הגשמה אחד:
|
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.[לד]
|
פסוק זה אינו שולל את גשמיותו של האל, שהרי גורם כלשהו חייב היה לשכון בתוך האש ולדבר מתוכה, ויש לייחסו למאבקו העיקש של הממסד הכוהני בתמונות, סמלים ותבניות שמסמלות את האלוהות כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא:
|
פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.[לה]
|
האיסור לעשות תמונות, צלמים ותבניות אינו תלוי בשאלה אם לאל יש או אין דמות שהרי באותה מידה אסור לעשות גם פסלים של גופים מוחשיים בעליל דוגמת בהמות, ציפורים, רמשים, דגים וגרמי שמיים. אדרבה, הכתוב עצמו תולה את אזכור העובדה 'לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ' בחשש 'פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה'. האיסור החמור הוא על צלמים ופסלים ולא על האמונה באל מוגשם. הכתוב אינו טוען שלאל אין גוף וצורה אלא רק, בסתירה תמוהה למקרא מפורש המספר על האל שנגלה באותו היום מול עיניהם המשתאות של משה, אהרון, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל[לו], שבני ישראל לא ראו בעיניהם את דמותו של אותו האל שדיבר מתוך האש.
הכוהנים, מאז ומעולם, טרחו להדגיש שאלוהיהם הוא תקיף, אלים, קנאי ומוחשי ושידו החזקה וזרועו הנטויה מונפים תמיד על כל אלה שאינם מוצאים לנכון להקריב קורבנות, להפריש תרומות ומעשרות ולהקפיד על מתן כל עשרים וארבע מתנות הכהונה. מאידך, בשלב מסוים הם החליטו להשחית את חמת זעמם בצלמים, גלגולים, פסלים, מסכות ותמונות. מדוע? האם פסל חמוד שיושב לו בשקט בפינת החדר יכול לאיים על מי שהשמיים ושמי השמיים קטנים מלכלכלו? האם מסיכה יכולה לקום על בורא השמיים והארץ שהכל נעשה כדברו? מה פסול מצאו הקנאים בכל אותם חפצי אמנות חסרי ישע?
התשובות לשאלות הללו יתחוורו לנו אם, יחד עם מרבית החוקרים המודרניים, נייחס את עריכתו של ספר דברים לימיו של המלך יאשיהו, היינו לרבע האחרון של המאה השביעית לפני ספירת העמים. הסיפור המלא אינו נסתר מפנינו[לז]: חילקיהו הכהן הגדול, באמצעות שפן הסופר, מודיע ליאשיהו שבעת שיפוץ המקדש נמצא ספר תורה בלתי מוכר ובלתי ידוע. הספר נמסר לבדיקתה של חלדה הנביאה, אשתו של שר המלתחה המלכותית, והיא מאשרת את מקורו האלוהי ושופכת קיטונות של איומים על כל מי שאינו נשמע להוראותיו. המלך המבוהל ממהר לעלות לבית המקדש ולקרא באזני העם את הספר שהתגלה במפתיע על ידי הכוהנים. שומעיו הנרגשים מחליטים לכרות ברית מחודשת עם אלוהיהם והם מבטיחים 'לָלֶכֶת אַחַר יְהֹוָה וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה'[לח].
מגובים בצו מלכותי וההתלהבות העממית, כוהני המקדש מתחילים לפרוע בכל מתחריהם: הם מבערים מהמקדש הירושלמי את כל אביזרי הפולחנים הזרים, מפטרים את כל כוהני הבמות ומשמידים את כל אתרי הפולחן שלא נוהלו על ידי הכהונה הירושלמית. ליתר בטחון, כוהני המקדש המשולהבים גם טובחים וזובחים את כל כוהני הבמות אף שכמה פסוקים קודם לכן כוהני הבמות המסכנים נענשו רק בפיטורין ובאבדן מקור לחמם. כשההמולה שוכחת המלך מצווה לערוך פסח ליהוה, בדיוק על פי המפרט של הספר החדש, והמקרא, בהשתאות והערכה, מציין 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה'[לט] ומרמז בכך שלאחר מאות שנים של נהיה אחר אלוהים זרים עם ישראל שב לבסוף למקורותיו ומעתה הוא יקפיד לעשות רק את הטוב בעיני כוהניו של אלוהיהם.
הסיפור שמאחורי הסיפור חושף את עצמו מבין השורות: כוהני המקדש מנצלים את נפילתה של ממלכת ישראל ואת התחזקותו של מלך יהודה ובעזרת חצרנים דוגמת שר המלתחה הם מצליחים לשכנע את המלך הצעיר שהספר שנמצא במקדש בעצם נכתב מאות רבות של שנים קודם לכן. אין אנו יודעים אם המלך יאשיהו, שמן הסתם לא התמחה בחקר כתבי יד עתיקים, הולך שולל ונכנע לתכתיבי הכוהנים או שתבונתו הפוליטית הובילה אותו להתייצב במודע אחר הפרוגרמה הכוהנית. כל שידוע לנו הוא שבכוחות משותפים, המלך וכוהני החצר שלו הצליחו להשתלט על כל מוסדות הדת ולנטרל את כל הכוהנים שלא סרו למרותה של הכהונה הירושלמית.
לרשות כוהני המקדש עמד עתה ספר אלוהי שעל הוראותיו איש לא העז לערער ולאחר שהם סיימו להשתלט על כל מוקדי הכח הם כבר לא היו זקוקים לסממנים פולחניים דוגמת הפסלים והמסכות ובלב קל הם יכלו לאסור על אחזקתם ועל השימוש בהם. המקדש בירושלים ממילא כבר החזיק בכל אביזרי הפולחן המותרים: הארון, הכרובים והמנורה והפסילים ששימשו את כוהני הבמות והעניקו להם לגיטימיות הפכו למיותרים וראויים להשמדה.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
|
מלכים א' ח:כז
ישעיה מ:יב
ישעיה מ:יח
ישעיה מ:כה
ישעיה מו:ה
ישעיה נה:ט
דברים ד:טו
ישעיה מ:א-ב
ישעיה מ:יב
ישעיה מ:יח
ישעיה מ:כה
ישעיה מ:ג, ומשתמע שיהוה נוהג לנוע בדרכים סלולות
ישעיה מ:ה, בעלי הבשר יכולים לראות לא רק את 'כְּבוֹד יְהֹוָה' אלא גם את פיו של יהוה עצמו
ישעיה מ:ו, לאל יש קול
ישעיה מ:י, ידו החזקה של 'אֲדֹנָי יֱהֹוִה' תעזור לו למשול בעמים
ישעיה מ:כב, האל עדיין יושב על חוג הארץ ומותח את הרקיע הקשיח
ישעיה מ:כד, גם הנשיפות האלוהיות עדיין לא תמו
שמות כד:יז
במלכים א' פרק ח
מלכים א' ח:כג
מלכים א' ח:כז
מלכים א' ח:ס
מלכים א' ח:י
מלכים א' ח:יב
מלכים א' ח:יג
מלכים א' ח:כט
מלכים א' ח:ל
מלכים ח:לב, לד, לו, לט
מלכים א' ח:מב
מלכים א' ח:נב
מלכים א' ח:טו
מלכים א' ח:כד
מלכים א' ח:טז
דברים ד:טו
דברים ד:טוז-יט
שמות כד:ט-יא
מלכים ב' כג:ג
מלכים ב' כג:כב
התגובות האחרונות