Print this page
שישי, 20 אוגוסט 2010 22:37

גודלו של האל

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
האל היהודי הלך ותפח במהלך השנים. בתחילה הוא דמה לבני האנוש שבצלמם הוא עוצב ועם הזמן, כשהסתבר שהוא אינו עומד בתחרות עם אלים דוגמת אהורה מזדה הזורואסטריאני, הוא גדל והתרחב למימדים של מאות אלפי פרסאות. לזכותם של נאמניו יש לומר שאף אחד מהם לא התפתה לשלול מהאל את גופו ולחסוך ממנו את הצורך להתאים את מימדיו לרוח התקופה.
 
 
התנ"ך משתדל ברוב המקרים להתייחס לאל בעל גודל הגיוני שמימדיו אינם חורגים מגבולות הסביר. לשם דוגמה:
 
*
אברהם לא הבדיל בין האל המבקר לבין אורח שגרתי.[א]
 
*
יעקב נאבק עם האל וחשב בתחילה שיריבו הוא סתם איזה בריון מקומי.[ב]
 
*
כפו של האל היתה בגודל אנושי ולכן הוא היה מסוגל לכסות בה רק את עיניו של משה ולא, כפי שהיינו מצפים אם האל היה גדול יותר, את ההר כולו.[ג]
 
*
משה שלא זכה לראות את פני אלוהיו נאלץ להסתפק באחוריו וממילא גם האחוריים האלוהיות חייבות להיות בגודל סביר אחרת הם לא היו יכולים להכנס לתחום ראיתו של משה.[ד]
 
*
רעיתו של משה, ציפורה, נבהלה ממראהו הפראי והמפחיד של האל הזועם אך לא מגודלו.[ה]
 
*
זקני ישראל ראו אל בגודל תקני שנמנע מלשלוח אליהם את ידו.[ו]
 
*
גדעון לא זיהה את האל שישב והמתין לו.[ז]
 
*
עמוס ראה את אלוהיו ניצב על חומה ועל מזבח וברור שאל בעל גודל לא סטנדרטי לא היה מצליח לשמור בתנאים אלו על שיווי משקלו.[ח]
 
*
דניאל ראה את האל, שערו צחור ובגדיו לבנים, יושב בניחותא על כסא של אש.[ט]
 
*
האל הצליח להתמקם, כנראה בנוחות רבה ביותר, בתוך ענני האש והעשן שהלכו לפני המחנה.[י]
 
אם עדיין נותרנו מסופקים בא הקטע הבא ומגדיר במפורש את רוחבו של המקום שיוחד במשכן לשימושו הבלעדי של האל:
 
וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[יא]
 
משה נצטווה לכסות את ארון הברית בכפורת זהב שמידותיה הן שתים וחצי אמות אורך על אמה וחצי רוחב ולהציב שני כרובים מכונפים, או יותר נכון שני פסלים בצורת כרוב בעל כנפיים, זה לעומת זה משני צידי הארון. הכרובים סוככו בכנפיהם את הארון והכפורת שמעליו ובתוך החלל המוגן שמתחת לכנפי הכרובים ומעל לכפורת הארון האל היה אמור למקם את עצמו כל אימת שעלה בפניו הרצון להיוועד עם משה. תיאור זה מבליט את העובדה שרוחבו של האל לא עלה על אמה וחצי, או תשעים סנטימטר לערך, שאם לא כן הוא לא היה מצליח להתרווח על הכפורת שבין שני הכרובים. 
 
האל בעל המימדים הסבירים של התנ"ך הלך ותפח במהלך התקופה הרבנית. ההשפעה אריסטוטלית שהגדילה את היקום והוסיפה לו חמישה או שישה רקיעים נוספים דרשה הגדלה מקבילה במידותיו של האל ובעטיה אנו כבר מוצאים את המדרש המרשים הבא:
 
נאמר 'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת'[יב].
 
אמר רבי אלעזר: אופן זה הוא מלאך אחד שעומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות.
 
בבריתא שנה התנא: מלאך זה נקרא בשם סנדלפון והוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה ולכן הוא מסוגל לעמוד מאחורי המרכבה ולקשור כתרים לאלוהיו.[1]
 
קטע זה אינו מציין ערכים מוחלטים אלא רק גדלים יחסיים ולכן עלינו לדעת מה גובהו של מלאך לפני שאפילו ננסה לאמוד את גובהו של האל. למזלנו יש בידנו מדרש שמלמד במפורש מהו רוחבו של מלאך ממוצע ובעזרתו ננסה לאמוד את גם את גובהו:
 
שואלים: מה היה רוחבו של הסולם שיעקב ראה בחלומו?
 
משיבים: שמונת אלפים פרסאות שנאמר 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ'[יג]. מפסוק זה עלינו להבין ששני מלאכים עלו ושני מלאכים ירדו ובכל זאת הם לא פגעו זה בזה. לכן, כל אחד משלבי הסולם מסוגל היה להחזיק ארבעה מלאכים בעת ובעונה אחת. בנוגע למלאכים כתוב  'וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ'[יד] ואנו יודעים שגודלה של תרשיש הוא אלפיים פרסה.[2]
 
רוחבו של מלאך מסתכם, אם כן, לאלפיים פרסה. אם נניח עתה שגובהו של כל יצור דמוי אנוש הוא בערך פי חמישה מרוחבו אזי לא נטעה הרבה אם נאמר שגובהם של המלאכים הוא עשרת אלפים פרסאות לערך, או קצת פחות משלוש שנות הליכה.[3] סנדלפון גבוה מחבריו בחמש מאות שנות הליכה ולכן גובהו חייב להסתכם לחמש מאות ושלוש שנות הליכה לערך. כאן אנו חייבים להתמודד עם בעיה לא פשוטה שכן על פי האמור בברייתא סנדלפון מגיע רק עד החיות ולמרות זאת הוא מסוגל לקשור כתרים לאל שיושב על הכסא שניצב על הרקיע שמעל ראשי החיות[טו] ועלול להשתמע מכך שראשו של האל נמצא בסמוך מאד לראשי החיות, דבר שהוא בלתי סביר לחלוטין שכן האל גדול מכל משרתיו[4] ולא ייתכן שאחד ממלאכיו יהיה גבוה ממנו. מהסבך הזה ניתן לצאת רק אם מניחים שסנדלפון נהג לקשור את הכתרים רק בשעה שהאל היה יורד מהמרכבה ומשתרע על ספה או כסא נח אבל במקרה זה אין לנו למעשה שום אפשרות לאמוד את גובהו של האל ונוכל רק להגיד שגובהו של האל הוא יותר מאשר חמש מאות ושלוש שנות הליכה. אני יודע שזה לא הרבה אבל פה באמת נגמרות היכולות שלי. מתנצל.
 
בכך לא מסתיימות הבעיות ורבותינו, תמיד חריפים כסחוג, זיהו מייד קושי נוסף:
 
מקשים רבנן: כתוב 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ'[טז] ומכאן שאת מקומו של האל איש אינו יודע. כיצד ייתכן, אם כן, שהמלאך סנדלפון ידע היכן יש לקשור כתרים לקונו?
 
פותרים את הקושי: סנדלפון היה אומר את שמו של הכתר והכתר היה הולך בעצמו ויושב בראשו של האל.[5]
 
היינו מחפשים לילה שלם ולא היינו מוצאים דוגמה טובה יותר לדחף הבלתי ניתן לכיבוש שתוקף את הרבנים כל אימת שהם נתקלים בשתי אמירות שאינן מצליחות לעלות בקנה אחד. הביטוי 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ' מוכיח בעליל, לפחות על פי דפוסי החשיבה הרבניים, שאיש אינו יודע היכן מקומו של האל וזאת בסתירה גמורה לעובדה שכתרים אינם יכולים להיקשר לראשו של קונה העולם אם איש אינו יודע איפה בדיוק אמור להימצא ראש זה. התירוץ הגואל - העתקה מאגית של הכתר מידיו של סנדלפון היישר לראשו של האל - ראוי לו להכלל בעשיריה הפותחת של להיטי כל הזמנים, אפילו אם ימצאו ספקנים שיעקמו את אפם ויטענו שנזקו של התירוץ עולה על תועלתו.
 
הקושי נעוץ כמובן במנגנון ההנחיה האחראי להעברתו של הכתר מידיו של סנדלפון לראשו של האל. אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שנתוני השיוט של הכתר אינם נקבעים על ידי סנדלפון – שאם לא כן היינו חייבים להניח שהמלאך דווקא כן יודע היכן מקום קונו. באותו אופן לא נוכל להניח שהכתר יודע מאליו את מקומו של הראש האלוהי שכן כתרים, אפילו אם הם מועצמים על ידי לחשים יעילים במיוחד, אינם נוהגים לקבוע בעצמם את מסלול הילוכם. אדרבה, אם הכתר הנחה את עצמו היה עלינו להסיק שהכתר, בניגוד למלאך, דווקא כן יודע היכן מקומו של מלך מלכי המלכים. באותו אופן, נוכל לפסול גם את ההנחה שמילות הקסם גורמות לגורם שלישי כלשהו להכנס לפעולה ולנייד את הכתר ממקום אחד למשנהו שכן גם במקרה זה נהיה חייבים להניח שקיימת ישות כלשהי, אפילו אם היא נסתרת ובלתי נראית, שיודעת היכן בדיוק נמצא הראש הקדוש. נותרה, אם כן, רק אפשרויות אחת – הכתר אינו נשלח אל האל אלא שהאל, בין במודע ובין שלא במודע, הוא זה שמושך את הכתר אליו. פתרון נפלא זה אמנם נוגס מעט בעצמאותו של האל שנאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ולטפל בשינועו של הכתר כל אימת שסנדלפון בוחר להשמיע מספר לחשי קסם – אבל הוא מוריד מסדר היום סתירות יותר מביכות וראוי לנו לאמצו בברכה.
 
מעניין לגלות שרגישותם של הרבנים לא דחקה בהם להתמודד גם עם סתירות קצת פחות טריויאליות. חכמינו אמנם תיארו את המנגנון שמאפשר את הכתרתו של ראש שנמצא במקום בלתי ידוע אך איש מהם לא נתן את דעתו לשאלה כיצד ניתן להכתיר ראש בלתי מוחשי הנמצא ברומה של אלוהות חסרת גוף וצורה. אם החכמים היו מודעים לחוסר גשמיותו של האל הם היו צריכים להיזעק ולהתמודד עם הראש העומד נכון לקבל את כתריו של סנדלפון. את חכמי התלמוד שתמיד הקפידו בפרטים התפלים ביותר לא נוכל להאשים ברשלנות וגם מפלט האלגוריזציה לא יעמוד להם שכן אם הסיפור על סנדלפון קושר הכתרים הוא רק אלגוריה נפלאה שמכסה על אמיתות עמוקות ונסתרות מדוע עלה בכלל הצורך להתייחס לראש האלוהי ולהיתלות בתעלול המאגי המשמש לשיגורו של הכתר היישר אל פסגתו? לנו לא נותר אלא להסיק מסקנה אחת בלבד – רבותינו מעולם לא העלו על דעתם שהאל אינו דומה לבני צלמו ואיש מהם לא פקפק בזכותו של אל זה להנות מהכתרים שמלאכיו הנאמנים חפצו לקשור לראשו הגשמי והמוחשי.
 
אם עד עתה רשמנו לעצמנו הצלחה חלקית בלבד אולי נוכל לעדכן את האומדנים שלנו בעזרת הקטע הבא:
 
הלא המרחק בין הארץ לרקיע הראשון הוא כמרחק אותו יכול אדם ממוצע לעבור במשך חמש מאות שנה.
עוביו של אחד משבעת הרקיעים אף הוא כמהלך חמש מאות שנה ומרחק זהה מפריד בין כל רקיע לרקיע.
 
מעל לשבעת הרקיעים נמצאות חיות הקודש.
גודל רגליהן של חיות הקודש הינו כעוביים של כל הרקיעים,
גודל קרסולי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים,
גודל שוקי חיות הקודש כעוביין של כל הרקיעים,
גודל ברכי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים,
גודל ירכי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים,
גודל גופם של חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים,
גודל צוארי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים,
גודל ראשי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל קרני חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים.
 
מעל חיות הקודש נמצא כסא כבוד.
גודל רגלי כסא הכבוד כעוביים של כל הרקיעים,
גודל כסא הכבוד כעוביים של כל הרקיעים.
 
מלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם.[6]
 
כאן, סוף סוף, ניתן לחוש בגדלים של ממש. השואף לשזוף את עיניו בזיוו של האל המוחשי והגשמי חייב קודם כל להלך במשך 7000 שנה עד שיסיים לחצות את שבעת הרקיעים והמרווחים שביניהם. 63,000 שנים נוספות יידרשו לטיפוס במרומי הרגלים, הקרסוליים, השוקיים, הברכיים, הירכיים, הגופות, הצווארים, הראשים והקרניים של החיות. מכאן הדרך כבר סלולה ותוך כ-14,000 שנה הטייל ההרפתקן יוכל לחצות את כסא הכבוד ולהגיע לאל עצמו, או בכל אופן לקצה ישבנו. נתונים אלה מאפשרים לנו להצביע בדיוק רב למדי על מקומו של האל השוכן, כך מסתבר, במרחק של 84,000 שנות הליכה מאיתנו. אדם בינוני מתקדם בקצב של כ-15,000 קילומטר לשנה לערך וחישוב פשוט מלמדנו שהאל החי והקיים חייב להימצא במרחק של כ-1,260,000,000 קילומטרים מהמשטח עליו אנו חיים, היינו, אי שם בסביבתו של כוכב הלכת שבתאי.
 
אם בעקבות הברייתא על סנדלפון יכלנו רק לקבוע שגובהו של האל חייב להיות יותר מאשר 503 שנות הליכה הרי שבעקבות הקטע הזה אנחנו כבר יכולים לומר, ברמה גבוהה של ודאות, שגובהו של האל הגדול מכל משרתיו חייב לעלות על 63,000 שנות הליכה. נתון זה מתיישב מצוין עם גובהו המחושב של כסא הכבוד, 14,000 שנות הליכה, שכן היחס בין 63,000 ל-14,000 הוא בדיוק 4.5, כיחס ביו גובהו של אדם ממוצע לגובהו של כס כבוד ממוצע. לאור כל זאת לא נטעה הרבה אם נאמץ הנחת עבודה האומרת שגובהו של האל הוא משהו בסביבת 63,000 עד 65,000 שנות הליכה, היינו, קצת פחות ממיליארד קילומטרים.
 
את הדיון באל הקולוסלי נחתום במדרש אגדה שממחיש בצורה ציורית למדי לא רק את מימדיו האסטרונומיים של האל אלא גם את היחס שבינו לבין לעולמו:
 
שואלים: למה קוראים לקדוש ברוך הוא בשם 'מקום'?
 
משיבים: מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.
 
אמר רבי יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם או אם העולם מקומו אך כיוון שנאמר 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי'[יז] הרי שהאל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו של האל.
 
אמר רבי יצחק: נאמר 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם'[יח]. אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעונו של עולם או אם העולם מעונו אך כיוון שנאמר 'אַדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ'[יט] הרי שהאל הוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו של האל. משל לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו תלויים ומשתלשלים אילך ואילך, הסוס טפל לרוכב ולא הרוכב טפל לסוס שנאמר 'כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה'.[כ][7]
 
האל משול לרוכב והעולם לסוס וברור שכאשר העולם מוצנע בחיק האל אזי אבריו, בגדיו וכליו של האל 'משופעים אילך ואילך' וברור שהעולם הקטן תפל לאל הענק ואין האל תפל לעולם, אותו עולם שהיחס בינו לבין קונו הוא כיחס שבין ההדום הרגלים העלוב ליושב על הכס הרם והנישא.
 
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
 


[א]      
בראשית פרק יח
[ב]      
בראשית לב:כד-ל
[ג]      
שמות לג:כב
[ד]      
שמות לג:יח-כג
[ה]      
שמות ד:כד-כו
[ו]      
שמות כד:ט-יא
[ז]      
שופטים פרק ו:יג-יח
[ח]      
עמוס ז:ז, ט:א
[ט]      
דניאל ז:ט
[י]      
למשל, שמות יג:כא
[יא]     
שמות כה:טז-כב
[יב]         
יחזקאל א:טו
[יג]          
בראשית כח:יב
[יד]         
דניאל י:ו
[טו]         
ראה יחזקאל א:כו
[טז]         
יחזקאל ג:יב
[יז]      
שמות לג:כא
[יח]     
דברים לג:כז
[יט]     
תהילים צ:א
[כ]      
חבקוק ג:ח


[1]      
'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו'. אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא: סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.
(חגיגה יג:ב)
[2]      
כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות דכתיב 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ' - עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדי הדדי? הוו להו ארבעה וכתיב ביה במלאך וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי.
(חולין צא:ב)
[3]          
הרבנים נהגו למדוד מרחקים גדולים ביחידות של שנות הליכה. יחידת מידה זו חושבה על סמך ההנחה שאדם ממוצע מסוגל לגמוע עשר פרסאות ביום ו-3650 פרסאות בשנה.
 
[4]          
ראה מדרש תנחומא בראשית:פרק ה
[5]      
איני? והכתיב 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ' מכלל דמקומו ליכא דידע ליה. דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישיה.
(חגיגה יג:ב)
[6]      
והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקודש. רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן. למעלה מהן כסא כבוד. רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן. מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם.
(חגיגה יג:א)
[7]      
למה מכנים שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראים אותו 'מקום'? מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אמר רבי יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם או אם העולם מקומו. ממה דכתיב 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' הוי הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. אמר רבי יצחק כתיב 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם'. אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעונו של עולם או אם העולם מעונו. ממה דכתיב 'אַדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ' הוי הקדוש ברוך הוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו. משל לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו משופעים אילך ואילך, הסוס טפל לרוכב ולא הרוכב טפל לסוס הדא הוא דכתיב'כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה'.
(ילקוט שמעוני בראשית, פרק כח, רמז קיז)
נקרא 4890 פעמים

4 תגובות