Skip to content

1VSDAT

שבת, 14 אוגוסט 2010 13:02

האל המטייל

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
אל חסר גוף, צורה וממשות אינו יכול לנוע מאתר אחד לשני או למצוא את עצמו במקום מוגדר ולו רק בשל העובדה שיחד עם מוחשיותו הוא איבד גם את האיכות, הנספח, המקום, הזמן, הקנין, הקימה וכו'[א], בלעדיהם לא ניתן לנוע או לשהות. מפליא, אם כן, שהתנ"ך והכתבים הרבניים מעולם לא חסכו בתיאורי מסעותיו, דילוגיו וביקוריו של האל חסר המנוח ומכולם מצטיירת דמות ממשית ומוחשית שנעה בטבעיות ממקום אחד למשנהו.  
 
 
בסיפור המעשה במגדל בבל אנו מוצאים את התיאור הבא:
 
וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.[ב]
 
חכמינו למדו מפסוקים אלה הלכה וקבעו שאסור לדיינים להרשיע את הנאשם עד שיעמיקו לחקור ויבינו היטב את עניינו. גם רש"י אינו עוסק בפשטו של הפסוק והוא משאיר לאבן עזרא לתלות את השימוש במילה 'וַיֵּרֶד' להרגלו של המקרא לדבר כלשון בני אדם. אנו מצידנו היינו נותנים למקרא להנות מהספק אלמלא היתה לאל תכונה קבועה לרדת, לעלות, לצעוד, לשוטט ולטייל במרחבי הארץ. למען האמת, חרף קביעתם של גדולי ימי הביניים שלאל היהודי אין לא גוף ולא צורה הרי שבספרי התורה, הנביאים והכתובים, במשנה, בגמרא ובמדרשי האגדה אותה ישות חסרת מנוח תמיד מוצאת את עצמה בתנועה פיזית מאתר ספציפי אחד למשנהו או לחליפין, בתוך גבולות מאד מוגדרים ולרוב גם מאד מוגבלים.
כבר בתחילת הסיפור אנו מוצאים את אדם וחוה שומעים 'אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן'[ג]. רש"י ממהר להזכיר שהכתוב מדבר רק בקולו של האל שהיה מתהלך בגן ובמרומז משתמע מכך שבשוטטות זו אין להאשים את האל עצמו אלא רק את קולו. מאידך, ההגיון נותן שמקורו של קול מתהלך במשמיע נייד וזאת היתה כנראה גם מסקנתם של אדם וחוה שכן הפסוק ממשיך ומציין 'וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן'. האל, דרך אגב, לא הצליח לגלות את מקום מחבואם של השנים והוא נאלץ לקרא להם בקולו המשוטט ולשאול היכן בדיוק הם מסתתרים, כמסופר: 'וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה'. המדרש מנסה להואיל אך נמצא מזיק:
 
נאמר 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן'[ד]. אל תקרא 'וַיִּשְׁמְעוּ' אלא 'וישמיעו' ומכאן ניתן ללמוד שאדם וחוה שמעו את קולם של אילנות שהיו אומרים: זה הגנב שגנב דעתו של הבורא.
דבר אחר: הם שמעו את המלאכים אומרים: יהוה אלוהים הולך לאותם שבגן.[1]
 
האילנות סברו שאדם הראשון גנב את דעתו של בוחן הכליות והלב בעוד שהמלאכים ידעו בודאות שהאל הגדול והנורא הלך לבקר את אלה שבגן. סברתם של האילנות אינה חשובה ואינה מחייבת ויש כמובן גבול למידת האמינות שנוכל לייחס למי שבבא היום עתיד להפוך לדיקט. לא כך לגבי דעתם של המלאכים ונראה שיש להעניק משקל רב לגרסתם. מי אם לא המלאכים אמור לדעת להיכן בדיוק מועדות פניו של האל?
 
יצר השוטטות האלוהי מקבל חשיפה נוספת בתיאור ההכנות לטבח שהאל התעתד לבצע בבכורי מצרים. בסיפור זה אנו מוצאים את האל מודיע למשה:
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה. ְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.[ה]
 
ומשה, בהמשך, מתדרך את בני ישראל:
 
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר יְהֹוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהֹוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.[ו]
 
אין זה מתפקידנו לשאול מדוע מי שהוא כל-רואה וכל-יודע צריך להבחין בסימני דם שעל המזוזות לפני שהוא משתכנע שבבית גר יהודי כשר ולא חס וחלילה איזה מצרי חף מפשע. לעומת זאת, לא נוכל להתעלם מאל שעובר ופוסח, היינו, ממי שעובר מדלת לדלת ומחליט היכן עליו לנגף והיכן עליו לחלוף, לעבור ולמנוע מהמשחית לבא אל הבית. אבן עזרא אינו מוותר ומסביר לנו שלא יהוה הוא העובר אלא 'כח השם וגבורותיו הם העוברים' אבל אפילו רש"י אינו מוצא טעם בהסחת הדעת והוא מאמץ את הפירוש הפשוט בקבעו שהאל אכן דילג וקיפצץ בין בתי ישראל לבתי המצרים:
 
אני אומר: כל פסיחה היא לשון דלוג וקפיצה. 'ופסחתי' – פירושו שהאל דילג מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרוים זה בתוך זה וכן 'פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים'[ז] וכן כל הפסחים הולכים כקופצים וכן 'פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט'[ח] שמובנו מדלגו וממלטו מבין המומתים.[2]
 
האל, שכנראה חזה מראש שחכמי ימי הביניים עוד ינסו להעניק למשמיד אחר את תהילת הקטל ההמוני התעקש לחזור ולשנן לנו שאת הטבח לא ביצע אף משוטט אחר: לא מלאך, לא שרף, לא שליח ואפילו לא 'כח השם וגבורותיו' אלא:
 
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.[3]
 
הכבוד והתהילה שייכים רק ליהוה. הוא זה שעבר, הוא זה שטבח והוא זה שעשה שפטים, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח. הוא לבדו ולא אחר.
 
נעבור לדוגמה אחרת וניזכר שבין כל הצווים שניתנו לישראל במדבר שובצו גם מספר הוראות פרקטיות שחשיבותן רבה הן להבטחת ההיגינה הציבורית והן למניעת הפגיעה באנינות האלוהית:
וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.[ט]
 
בני ישראל הצטוו להצטייד ביתד חפירה כך שיוכלו לחפור לעצמם גומה קטנה ולכסותה בתום עשית צרכיהם – נוהג ראוי ורצוי שבא למנוע מיהוה המשוטט במחנה מלראות דברים מגונים ולא אסטטיים. הכתוב כנראה אינו מניח שאת ערותם של בני ישראל יכול רואה-הכל ויודע-הכל לזהות גם מנקודת תצפית מרוחקת ועל כן הוא מתאר את האל כמתהלך בקרב המחנה כדי להדגיש שאיש לא יחמוק מעיניו הבוחנות.
 
התיאור המאניש לבטח הביך את המפרשים ועל כן רובם העדיפו שלא להסתבך בנסיונות לפרשו, במיוחד לאור העובדה שבפרק עמוס ציוויים זה לא בנקל ניתן לייחס את התיאור המגשים למליצת השיר. יחד עם זאת, במדרשים ניתן למצא אזכורים לשכינה שמטיילת במחנה[4] והמפרשים אימצו בשתי ידים את נוסחת השכינה המשוטטת ונתלו בה בכדי להוריד את הנושא מסדר יומם העמוס. בנסיונות לייחס את הביטויים המאנישים לשכינה ולא לאל עצמו נדון מאוחר יותר אך בינתיים יש לתמוה על הכתוב שבחר להשתמש בתיאורים כה מוחשיים כשבאותה קלות ניתן היה להעביר את הציווי החשוב גם בלי התיאור המאניש.
 
לאל היהודי היסטוריה ארוכה של מסעות והמקרא כלל אינו מנסה להסתיר את מוצאו הדרומי ואת נדודיו במדבר בדרכו לארץ המובטחת. רבותינו לא החמיצו אף אחת מההתפתלויות האפשריות סביב הפסוק 'יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ'[י] אבל ברור שמובנו הפשוט מצביע על סיני, שעיר והר פארן כמקומות בהם האל בילה את ימי בחרותו, לפני שהחליט לעלות לארץ ישראל. 
 
מוצאו הדרומי של יהוה היה ידוע גם לדבורה הנביאה ולברק בן אבינועם ובשירתם הם מתארים את המסע האלוהי צפונה:
 
יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.[יא]
 
קל לנו לדמיין צעדה זאת: הארץ מזדעזעת מהלמות פעמי האל, ההרים נמסים מלהט אישו, ברקים מפלחים את מרחבי השמיים וגשם זלעפות מקדיר את האוירה ומשווה לה את הוד הקדומים הרצוי. התפארת הנוראה של המסע מוצאת ביטוי גם בדבריו של הנביא חבקוק: 'אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ'[יב]. הלשון של חבקוק מצניעה אמנם את המשמעויות האנתרופומורפיות אך הסיפור אינו משתנה - האל, עתה אפוף הוד ותהילה ולא רק אש, ברקים ורעמים, יוצא ממדבריות הדרום ועושה את דרכו צפונה לארצו העתידית.
 
קשה לדעת אם הפסוקים הללו מעלים מסורות נשכחות על מוצאם של השבטים העבריים אבל ברור לחלוטין שהם אינם מתייחסים לנדודי ישראל במדבר שכן מסופר בהם על יהוה שיצא משעיר וצעד בשדה אדום בעוד שעל בני ישראל נאסרה הכניסה לממלכת אדום[יג] והם נאלצו לעקוף אותה ממזרח[יד]. בני ישראל לא עברו דרך הר שעיר, הנמצא במערבה של ארץ אדום, וממילא הם לא יכלו לספק את האליבי הדרוש להצדקת מסעו המדברי של אלוהיהם.
 
עובדה זו לא הפריעה לפרשני ימי הביניים לנסות ולקשר את ההתייחסויות הסתומות לאירועים מוכרים. הרמב"ם, לשם דוגמה, מסביר שהאל 'נגלה מעט מעט, לאט מראשי ההרים, מראש הר לראש הר עד שירד על הר סיני' והוא מתפעל מהדיוק המופלא המתגלה בתיאור האירוע:
 
והבן איך דייק הכתוב שבהר פארן הרחוק נאמר 'הוֹפִיע' ובהר שעיר הקרוב יותר נאמר 'זָרַח' ובהר סיני שם שכן כבוד יהוה בעת שניתנה התורה ... נאמר 'מִסִּינַי בָּא'[5].
 
רש"י, לעומתו, מקשר את הפסוקים לאגדה החביבה המתארת כיצד האל חיזר אחר העמים בתקוה למצא עם שיקבל ממנו את תורתו[6]. בעקבות המדרש הוא מוצא בביטוי 'וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמו'ֹ רמז לפניה לבני אדום, המכונים גם בני שעיר, ובביטוי 'מֵהַר פָּארָן' רמז לפניה לבני ישמעאל. מהביטוי 'מִסִּינַי בָּא', לעומת זאת, לומד רש"י כי האל 'יצא לקראת בני ישראל כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה'[7]. לנו, בכל אופן, צריך להיות ברור שעל אף דיוקו של הפסוק ועל אף נטיתו של האל לחזר אחר האומות, פשוטו של המקרא מרמז על מולדתו הרחוקה של האל ועל הדרך הארוכה שהוא נאלץ לעבור בעת המסע לארץ המובטחת.
התייחסויות לאל משוטט, מטייל או מקפץ ניתן למצא לאורכו ולרחבו של התלמוד ודי לנו במספר קטן של דוגמאות. אנו נרצה להניח שרבינא קצת נסחף בדרשה הבאה ונקבל על עצמנו שכוונתו לא היתה לקפיצה של ממש:
 
אמר רבינא: לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע ואמר: אם אומר לו לחזקיהו אביא את סנחריב ואמסור אותו לידך הוא יאמר לא אותו אני רוצה ולא את פחדו אני רוצה.
מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע: שיביא אותו שנאמר 'נִשְׁבַּע יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר'[טו].[8]
 
מאידך, לא נוכל להתעלם מאזכורים אחרים של תנועתיות דומה ובמיוחד כאשר האל בכבודו ובעצמו הוא זה שמביע את חיבתו לטיולים:
 
נאמר 'אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה'[טז].
שואלים: מה הכוונה במילה אַחַר'?
אמר רבי אבא: לאחר שתפס הקדוש ברוך הוא את בגדו של ירבעם ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.
שאל אותו ירבעם: מי ילך בראש?
ענה לו האל: בן ישי ילך בראש.
ענה לו ירבעם: אם כך אין אני רוצה.[9]
 
המדרש מלמדנו לקח מאד חשוב על מידת הגאותנות אך מבעד למוסר ההשכל העמוק מבצבצות אמונותיו הבסיסיות של רב אבא ונראה בעליל שהוא מקבל בפשטות ובטבעיות את זכותו של האל לטייל בגן עדן מתי שרק ירצה ועם מי שרק יעלה על דעתו.
 
המדרש הבא מלמד לא רק על קלילותו המופלאה של הבורא המדלג אלא גם על העובדה שהשמות 'אדוני', 'יהוה', 'שכינה', 'כבוד יהוה' ו'אלוהי ישראל' מתייחסים לדמות אחת ויחידה:
 
אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה ולומדים זאת מהפסוקים. כנגד עשר המסעות הללו גלתה הסנהדרין לעשרה מקומות וזאת לומדים מהמסורת. הוא מפרט:
עשר המסעות שנסעה שכינה עליהם לומדים מהמקורות הם: מכפורת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי'[יז].
מסבירים: מכפורת לכרוב, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן: שנאמר 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת'[יח] ונאמר 'וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף'[יט] ונאמר 'וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת'[כ].
ממפתן לחצר שנאמר 'וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יְהוָה'[כא].
מחצר למזבח שנאמר 'רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ'[כב].
וממזבח לגג שנאמר 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג'[כג]. מגג לחומה שנאמר 'וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ'[כד].
מחומה לעיר שנאמר 'קוֹל יְהֹוָה לָעִיר יִקְרָא'[כה].
ומעיר להר שנאמר 'וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר'[כו].
ומהר למדבר שנאמר 'טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר'[כז].
וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי'[כח].[10]
 
לא מתפקידנו להשיג על הקולאז' שהדרשן בחר להרכיב מפסוקים שנדלו בקפידה רבה ממרחבי הטקסט המקראי אך ברור מהציטטות שהוא מייחס משקל זהה למושגים 'אֲדֹנָי', 'יְהֹוָה', 'כְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ו'כְּבוֹד יְהוָה' וברור שכל אלא יחד נקראים אצלו 'שכינה'. באותו אופן, אין לו גם שום קושי לדמיין את אדוני/יהוה/כבוד יהוה/כבוד אלוהי ישראל מקפץ בין הכפורת, הכרובים, המפתן, החצר וכדומה.
 
הדרשה, ללא ספק, באה ללמד אמיתות נפלאות ועמוקות אך העובדה שרב יהודה בר אידי אינו מוצא כל צורך להתנצל בשם רבי יוחנן על הקפצת האל מנקודה לנקודה ואינו רואה כל סיבה לתרץ את תיחום האלוהות למיקומים גיאוגרפיים ספציפיים מחייבת אותנו לשאול אם האמוראים הללו לא מצאו כל פסול באל מקפץ ומדלג? די היה במשפט אחד בכדי להסיר את כל הספקות אך משפט זה, משום מה, אינו מצליח למצוא את דרכו אל הטקסט. התלמוד פשוט מתעלם לחלוטין מכל הקושיות, הקשיים והמבוכות ועובר לו בטבעיות לנושאים הבאים שעל סדר היום.
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
 
 


[א]             
ראה המאמר 'האל של רבי סעדיה'
[ב]       
בראשית יא:ה-ז
[ג]        
בראשית ג:ח
[ד]        
בראשית ג:ח
[ה]       
שמות יב:יב-יג
[ו]        
שמות יב:כב-כג
[ז]        
מלכים א' יח:כא
[ח]       
ישעיה לא:ה
[ט]       
דברים כג:יד-טו
[י]        
דברים לג:ב, 'לָמוֹ' – לעצמו, 'וְאָתָה' – ובא, 'אֵשְׁדָּת' - אש-דת, ביטוי סתום במקצת שיש בו אזכור לאש המתלווה תדירות ליהוה
[יא]       
שופטים ה:ד-ה ומקבילה קצת שונה בתהילים סח:ח-ט
[יב]       
חבקוק ג:ג, 'מִתֵּימָן' - מדרום
[יג]       
במדבר כ:יח-כא
[יד]       
במדבר כא:ד
[טו]       
ישעיה יד:כה
[טז]       
מלכים א' יג:לג
[יז]       
הושע ה:טו
[יח]       
שמות כה:כב
[יט]       
שמואל ב' כב:יא
[כ]        
יחזקאל ט:ג
[כא]      
יחזקאל י:ד
[כב]      
עמוס ט:א
[כג]       
משלי כא:ט
[כד]       
עמוס ז:ז
[כה]      
מיכה ו:ט
[כו]       
יחזקאל יא:כג
[כז]       
משלי כא:יט
[כח]      
הושע ה:טו


[1]       
'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן'. אל תקרי 'וַיִּשְׁמְעוּ' אלא 'וישמיעו'. שמעו קולם של אילנות שהיו אומרים: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה. דבר אחר: שמעו קולם של מלאכים אומרים: יהוה אלוהים הולך לאותם שבגן.
(בראשית רבה יט:ח)
[2]       
ואני אומר: כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה. 'ופסחתי' - מדלג הי' מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרוים זה בתוך זה וכן 'פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' וכן כל הפסחים הולכים כקופצים וכן 'פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט' - מדלגו וממלטו מבין המומתים.
(רש"י על שמות יב:יג)
[3]      
הגדה של פסח
[4]          
למשל במדבר רבה ט:י, במדבר רבה ט:ז. מאידך לא כך הדבר בויקרא רבה כד:ז שם ההתיחסות היא שוב לאלוהים ולא לשכינה.
[5]       
והבן איך דייק שפארן שהוא יותר רחוק נאמר בו 'הוֹפִיע' ושעיר שהוא יותר קרוב אמר 'זָרַח' וסיני ... אמר בו 'מִסִּינַי בָּא'.
(הרמב"ם, אגרות תימן)
[6]                      
איכה רבה ג:א; תנחומא, וזאת הברכה, פרק ד
[7]       
יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה.
(רש"י על דברים לג:ב)
[8]       
אמר רבינא: לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע ואמר: אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנה ליה בידך השתא אמר: לא הוא בעינא ולא ביעתותיה בעינא. מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע: דמייתינא ליה שנאמר 'נִשְׁבַּע יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר.'
(סנהדרין צד:ב)
[9]       
'אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה'. מאי 'אַחַר'? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו - חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.  אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא.
(סנהדרין קב:א)
אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא. עשר המסעות נסעה שכינה מקראי: מכפורת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי'. מכפורת לכרוב, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן: דכתיב 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת' וכתיב 'וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף' וכתיב 'וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת'. וממפתן לחצר דכתיב 'וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יְהוָה'. מחצר למזבח דכתיב 'רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ'. וממזבח לגג דכתיב 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג'. מגג לחומה דכתיב 'וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ'. מחומה לעיר דכתיב 'קוֹל יְהֹוָה לָעִיר יִקְרָא'. ומעיר להר דכתיב 'וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר'. ומהר למדבר דכתיב 'טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר'. וממדבר עלתה וישבה במקומה דכתיב 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי'.
(ראש השנה לא:א)
נקרא 3675 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים