את מימדיו העצומים של המאמץ הפרשני נבין בעזרתו זעקתו המפורסמת של רבי יוסי:
|
רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה היא עומדת? על העמודים, שנאמר 'הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן'[א]. העמודים עומדים על המים שנאמר 'לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִםֹ'[ב]. המים עומדים על ההרים שנאמר 'תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם'[ג]. ההרים נישאים ברוח שנאמר 'כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ'[ד]. הרוח נסחפת בסערה שנאמר 'רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'[ה]. הסערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא שנאמר 'וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם'[ו].[1]
|
מעטים הם הראשונים שניסו להתעמת עם זעקתו של רבי יוסי ונראה שרובם לא מצאו בה נקודות סתומות שדורשות הסברים נוספים כלשהם. בולט לטובה רש"י שלא נרתע מלאחוז בקרני השור ולשאול: 'נאמר 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ'[ז] אך מה להרים אצל הרוח? תשובתו קצרה ועניינית: אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח'[2].. דברים אלה מלמדים אותנו שרש"י הבין את דברי רבי יוסי כלשונם והניח שהתנא הקשיש תיאר במדויק את המציאות הריאלית ששוררת בעולמנו.
כמוהו, גם עורכי התלמוד ראו בדבריו של רבי יוסי לא יותר מאשר דיווח ענייני והם בחרו לשבץ את קריאתו הנרגשת בין שני דיונים טכניים לחלוטין: הדיון בסוגית קדימות הבריאה והדיון בשאלת מספר הרקיעים. במחלוקת הראשונה בית שמאי אומרים: 'שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ' ובית הלל אומרים: 'ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים'. סברת בית שמאי נראתה לבית הלל כמופרכת מעיקרה שכן לא הגיוני שאדם יבנה עלייה (=שמים) ורק אחר כך יבנה בית (=ארץ) בעוד שבעיני בית שמאי נראתה גישתה של בית הלל כהזויה ומבדחת שהרי אין הדעת נותנת שאדם קודם יעשה שרפרף (=הארץ שהיא הדום רגליו של האל) ורק אחר כך את הכסא (=השמים שהם כסאו). לחכמים אחרים, איך לא, גישה שונה בתכלית ולדעתם השמים והארץ נבראו יחדיו ואין האחד קודם למשנהו. כיוון שכל צד סמך את דבריו בפסוקים סותרים לא נותר לריש לקיש אלא להסביר שבבריאה השמים קדמו לארץ אך בעת שהאל קיבע את השמים והארץ במקומם הוא הקדים את הארץ לשמים.
הגמרא ממשיכה ושואלת 'מהם שמים' ורבי יוסי בר חנינא ממהר להסביר שהשמים נקראו בשמם כיוון 'ששם מים'. דעה אחרת מביאה ברייתא שטוענת כי מקור המילה 'שמים' נעוץ בצירוף 'אש ומים' ומכאן אנו מתבקשים ללמוד שהקדוש ברוך הוא הביא אש ומים וטרפם זה בזה עד שהם הפכו לרקיע הקשיח. בדיון המובא לאחר זעקתו של רבי יוסי, רבי יהודה מכיר בקיומם של שני רקיעים שכן נאמר כך או אחרת בעוד שריש לקיש מזהה שבעה רקיעים שונים שהרי נאמר אחרת או כך. תיאורו הקוסמולוגי של רבי יוסי משתלב יפה ברצף זה ונראה שהוא אינו חורג מהותית מתיאורים דומים שהיו מקובלים על מוריו, רעיו ותלמידיו שכמוהו ניסו להבין את רזי הבריאה החבויים בפסוקיו הסתומים של ספר הספרים.
אף שהכתוב מדבר במפורש על עמודים, מים, הרים, רוח וסערה עדיין ניתן לחשוד שמעיניו של רבי יוסי אינם מתמקדים דווקא במבנה הקוסמולוגי של העולם וכל מדרשו לא בא אלא ללמדנו אמת מוסרית ורוחנית גדולה וחשובה מכל אמת מדעית, היינו, שהעולם תלוי בזרועו של האל ולכן כל קיומנו עלי אדמות מותנה אך ורק ברצונו של בורא העולם ובחסדיו הגדולים והמרובים. המהרש"א, מגדולי היורדים לעומק הרזים הנסתרים, לא הסתפק בניתוח כה פשטני ולדעתו בקטע התלמודי טמונים מכמנים עוד יותר עמוקים ומופלאים. לשיטתו, דבריו של רבי יוסי נסובו על זכות הבחירה החופשית שניתנה לאדם מישראל, שכידוע נחון בכוח לקיים את העולם או לאבדו. יהודי צדיק, שומר תורה ומצוות שמקפיד ללכת בנתיב הרבני דינו שיחזק את יסודותיו של העולם בעוד שיהודי רשע שמסרב להישמע לתכתיבי החכמים רק מערער את היציבות הקוסמית ומקרב את חורבנו של היקום כולו.
רבי יוסי, כך המהרש"א, אינו מדבר על עמודים גשמיים אלא על עמודים רוחניים דוגמת אלה שעליהם הצביעו שניים מגדולי האומה: שמעון הצדיק שאמר 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים'[3] ורבן שמעון בן גמליאל שקבע 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם'[4]. עמודים רוחניים אלה אינם יכולים לעמוד על מים גשמיים ועל כן עלינו להבין שהמים בדבריו של רבי יוסי מסמלים למעשה את התורה - כפי שניתן ללמוד בנקל מהפסוק 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'[ח]. המים הרוחניים, קרי התורה, נחים על הרים, המשולים במקרה זה לצדיקים הבוחרים בטוב – שהרי ההרים מסמלים את הצדיקים בפסוקים דוגמת 'קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת'[ט] ו-'אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל'[י]. אם המים משולים לתורה וההרים לצדיקים הרי שהרוח חייבת להיות משולה לנשמה הטהורה שניתנה לצדיקים והסערה ליצר הרע אותו האדם יכול לנצח אם רק יבחר ללכת בדרך הישר.[5]
למרבה הצער, במקרה זה יש למהרש"א שתי בעיות קלות: לחיזוק הזיהוי של הרוח עם הנשמה הטהורה הוא מצטט את הפסוק 'ויפח באפיו נשמת רוח'. המקרא, כאילו להכעיס, בחר להתנסח בלשון קצת שונה, 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים'[יא]. פסוק זה, בניסוחו המקראי, מעלה אולי אסוציאציות של רוח אך קצת קשה להסתמך עליו לביסוס הקשר בין הרוח הממשית לנשמתם הטהורה של הצדיקים. גם קישור הסערה ליצר הרע אינו עומד, למגינת ליבנו, בסטנדרטים הגבוהים של המהרש"א עצמו שכן במקרה זה לא נמצא אף פסוק המסוגל לקשר, אפילו במחיר שיבושה של מילה אחת או שתיים, בין הסערה ליצר הרע. המחדל אילץ את המהרש"א להתגמש ולבסס את ההשוואה על עמוד טז:א של מסכת בבא בתרא בו מובאים דבריו של רבא, שגרס כי איוב לא האמין בבחירה חופשית, בסמוך לדבריו של רבה שקבע כי איוב בסערה חרף - כפי שניתן ללמוד מהפסוק 'אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם'[יב]. סמיכות זאת מלמדת את המהרש"א שחייב להיות קשר כלשהו בין הסערה לבין היצר הרע שמהווה את אחד הגורמים שמשפיעים על הבחירה החופשית. לקשר זה ניתן למצוא חיזוק נוסף בעובדה שהמילה סערה נכתבה בפסוק זה ב'שין' ולא ב'סמך' ולדעת המהרש"א השימוש באות 'שין' לא בא אלא לרמז על היצר הרע שהוא כוחו של שעיר. מכאן הדרך כבר סלולה להשוואת הסערה התלויה בזרועו של האל לכוח האלוהי שבא לעזור לבן התמותה להגשים את החלטתו לבחור בטוב ולזנוח את הרע.
המהרש"א אינו ממצה כמובן את כל המרחב הפרשני ולצידו ניתן למצוא את המהר"ל מפראג שחש, אף הוא, חובה לרדת לסוף דעתו של רבי יוסי. בספר באר הגולה המהר"ל משתלח בכל אלה החושבים שיש להבין את דבריו של התנא המהולל כפשוטם שהרי המאמר לא בא אלא לומר:
|
השם יתברך מקיים את העולם כולו שלא יתמוטט כי אין קיום לעולם בזכות עצמו והוא מתקיים רק בזכות השם יתברך שמקיים אותו. קיומו של העולם תלוי בדביקות העולם באל יתברך ורק בגלל הדביקות הזאת יש לעולם קיום ולא זולת זה.[6]
|
את דבריו של רבי יוסי, טוען המהר"ל, יש לפרש 'על דרך מליצה יקר מאד' ולהבין כי העמודים מסמלים את בני האדם, המים מסמלים את התורה, ההרים מסמלים את החכמים הגדולים, הרוח הגשמית מסמלת את רוח הקודש והסערה את הנבואה. העובדה שהסערה תלויה בזרועו של האל מסמלת לנו כי יראת השמיים היא זאת המדביקה את המציאות כולה עם הבורא. מסכם המהר"ל:
|
דבר זה ברור לכל איש יודע חכמה כי זאת התעלות מהארץ הגשמית עד הדביקות בו יתברך, ורק האל מבטיח את קיום הנמצאים וכל זה סתרי החכמה הנעלמת.[7]
|
עמדתם של המהרש"א והמהר"ל ברורה ומובנת: את ענקי העבר לעולם לא נתפוס מלהגים דברי הבל ועל כן יש לחפש בדבריהם את העומקים הנסתרים שכוסו במשלים ואלגוריות. משלים ואלגוריות אלה, מעצם טבעם, אינם חייבים מאומה למציאות הריאלית וכשם שאיש אינו מצפה להיתקל בחיי היום-יום בעצים, שועלים, חסידות ואריות שמתנהגים ומדברים בטבעיות אנושית כך אין גם כל טעם לחפש אמיתות קוסמולוגיות במשלו של רבי יוסי. לא הפיסיקה, האסטרונומיה והגיאולוגיה הם שעמדו מול עיניו של התנא הגדול ומעייניו כוונו רק לנמשל הנשגב שמתאר מציאות רוחנית שהיא, בסופו של דבר, היסוד הריאלי היחיד של כל עולמנו.
המתרצים המאוחרים מצאו בזעקתו של רבי יוסי רק אלגוריה רוחנית רווייה במוסרי השכל חינוכיים וראוי שנבדוק את טיעוניהם ונשתכנע בעצמנו שדבריו של רבי יוסי הם באמת הרבה יותר עמוקים ומתוחכמים מכפי שנראה במבט ראשון. לשם כך ננסה להכיר טוב יותר את גיבור הסיפור ונראה אם הוא באמת נהג להעביר את הגיגיו על ידי אלגוריות מופשטות או שברוב שאר התבטאויותיו הוא הסתפק בניסוחים הרבה יותר ישירים ופשטניים. נרצה גם להתחקות אחר ידיעותיו המדעיות ולוודא שהללו באמת התעלו מעבר להשקפות המסורתיות שמצאו את ביטויין בתנ"ך וברבדים הקדומים יותר של התלמוד. לאחר זאת ננסה לאפיין את אלוהיו של רבי יוסי ונרצה לדעת אם אל זה באמת היה מסוגל לתלות את כל היקום על זרועו החסונה. לבסוף, ננסה לעקוב אחר גלגוליו של העולם התלוי בזרוע ונראה אם גם ממשיכי דרכו של רבי יוסי ראו בזעקתו לא יותר מאשר משל או אלגוריה.
[א] איוב ט:ו
[ב] תהילים קלו:ו
[ג] תהילים קד:ו
[ד] עמוס ד:יג
[ה] תהילים קמח:ח
[ו] דברים לג:כז
[ז] עמוס ד:יג
[ח] ישעיה נה:א
[ט] שיר השירים ב:ח
[י] יחזקאל יח:ו
[יא] בראשית ב:ז
[יב] איוב ט:יז
רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. ארץ על מה עומדת? - על העמודים, שנאמר 'הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן'. עמודים? - על המים שנאמר 'לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִםֹ'. מים? - על ההרים שנאמר 'תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם'. הרים? - ברוח שנאמר 'כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ'. רוח? - בסערה שנאמר 'רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'. סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא שנאמר 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם'.
(חגיגה יב:ב)
'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ' - מה ענין זה אצל זה? אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח.
(רש"י על חגיגה יב:ב)
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.
(משנה אבות א:ב)
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם.
(משנה אבות א:יז)
(המהרש"א על חגיגה יב:יב)
כי העולם כולו, השם יתברך מקיים אותו שלא יתמוטט, כי אין קיום לעולם בצד עצמו רק על ידי השם יתברך המקיים אותו. ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו יתברך, ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום ולא זולת זה.
(באר הגולה, הבאר השישי)
ודבר זה מבואר לכל איש יודע חכמה כי זה התעלות מן המטה עד הדביקות בו יתברך, והוא יתברך קיום הנמצאים וכל זה סתרי החכמה הנעלמת.
(באר הגולה הבאר השישי)
התגובות האחרונות