מאמר זה מחליף את שבעת המאמרים שהוצגו בעבר בתת קטגוריה בשם 'הקוסמולוגיה החדשה של הרבנים'. לגישה למאמרים האורגינליים הקישו כאן.

מאפייני הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית

לקראת סוף המאה הרביעית לפני ספירת העמים החלה להתפשט ברחבי העולם דובר היוונית תמונת עולם חדשה ומהפכנית – הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית שנולדה באקדמיות של אפלטון ואריסטו ואומצה על ידי מספר הולך וגדל של משכילים. גיסותיו של אלכסנדר מוקדון הביאו את התורה החדשה למרחבי המזרח התיכון והיא קנתה לעצמה אחיזה גם בערים הלניסטיות דוגמת אלכסנדריה ובית שאן ומן הסתם גם בערים מעורבות דוגמת קיסריה, ציפורי ואשקלון. תמונת עולם חדשה זו מסתמכת על העקרונות הבאים:

1.

הארץ נראית ככדור והיא ניצבת ללא נוע במרכזו של היקום.

2.

את הארץ עוטפים תשעה כדורי בדולח חלולים. כדורי הבדולח עוטפים את כדור הארץ באותו האופן בו בובות הבבושקה עוטפות את הבובה הקטנה שבמרכז וכמו שהגלדים עוטפים את ליבת הבצל. כדור הבדולח הפנימי ביותר עוטף את כדור הארץ עצמו, הכדור השני עוטף את הכדור הראשון וכך הלאה עד לכדור הבדולח התשיעי שעוטף את כל שמונת הכדורים הפנימיים ואת הארץ שנמצאת במרכזם. הבדולח, ממנו עשויים הכדורים, נקרא גם בשם 'אתר'. לחומר הזה אין אף תכונה ארצית ואין שום אפשרות לחוש בו. 

3.

בתוך שמונת כדורי הבדולח הפנימיים שובצו כל הגופים הזוהרים בשמיים: השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת ומאות כוכבי השבת. הכדור החיצוני (הנקרא במקורותינו בשם 'הגלגל החוזר') אינו נושא עימו שום גרם שמימי ותפקידו היחידי הוא להעניק תנועה לשאר הגלגלים.

4.

בכל אחד משבעת הכדורים הראשונים שובץ רק גוף זוהר אחד: הירח בכדור הראשון, כוכב (מרקורי) בשני, ונוס (נגה) בשלישי, השמש ברביעי, מרס (מאדים) בחמישי, יופיטר (צדק) בשישי וסטורן (שבתאי) בשביעי. בכדור השמיני, לעומת זאת, שובצו כל כוכבי השבת גם יחד.

5.

כדורי הבדולח סובבים על צירם וממילא הם סובבים גם סביב כדור הארץ. בעת שהם נעים הם נושאים עימם את הגופים הזוהרים ששובצו בהם. אדם שניצב על פני כדור הארץ לא יראה את סיבובם של הכדורים השקופים ועיניו יבחינו רק בתנועתם של גרמי השמיים ששובצו בהם.

6.

כדורי הבדולח נוגעים זה בזה ואין כל מרווח בין כדור אחד למשנהו. כתוצאה מכך, כל כדור חיצוני מתחכך בכדור שמתחתיו ומעניק לו את תנועתו. הכדור התשיעי מסובב את הכדור השמיני שבתורו מסובב את הכדור השביעי וכך הלאה עד לכדור השני שמסובב את הכדור הראשון. הכדור הראשון, שבו כזכור שובץ הירח, אינו נוגע בכדור הארץ ולכן הוא אינו מניע את כדור הארץ. עם זאת, סיבובו של כדור הירח מערבל את האויר שמעל לארץ ומשבי הרוח גורמים להתהוותם, ההתרכבותם וכליונם של כל הגופים הארציים.

7.

כדור הבדולח התשיעי עוטף את כדור הבדולח השמיני ושפתו החיצונית משמשת כגבולו של היקום כולו. מחוץ לכדור התשיעי אין גופים חומריים אבל ניתן למצא שם מצבור אנרגיות חסר כל גשמיות. מצבור אנרגיות זה הוא המניע הבלתי מונע או בניסוח אחר, השלמות הבלתי משתנה שחושבת רק על עצמה. אנו נוכל לכנותה בשם 'האל של הפילוסופים'.

8.

מתחת לכדור (בלשון חכמינו: גלגל או חוג) הירח, היינו, על הארץ ובאויר שמעליה, ניתן למצא אינספור תרכובות של ארבעה יסודות בסיסיים – יסוד האדמה, יסוד המים, יסוד האויר ויסוד האש. בכל הכדורים שעוטפים את כדור הארץ, לעומת זאת, ניתן למצא רק יסוד אחד, יסוד הבדולח/אתר.

9

כל העצמים על פני כדור הארץ מכילים תרכובות שונות של ארבעת היסודות הארציים. העצמים הללו נוצרים או נולדים, גדלים, מתנוונים ולבסוך מתכלים ונפרדים ליסודותיהם והללו שבים להתמזג זה עם זה כדי ליצור עצמים חדשים. יסוד הבדולח, לעומת זאת, הוא נצחי ולעולם לא חל בו כל שינוי. אתר חדש אינו נוצר, אתר קיים אינו משתנה ואתר ישן אינו מתכלה. יסוד האתר/בדולח הוא חסר טעם, ריח או צבע. בהיותו שקוף לחלוטין ניתן לראות כל מקור אור שנמצא מאחוריו.

קוסמולוגיה זאת השאירה את טביעות רגליה ברחבי התלמוד ולא יקשה עלינו לזהותה בלא מעט דיונים רבניים. המעמיקים ימצאו תיאור מפורט של הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית במאמר בשם 'ההשפעה האריסטוטלית'[א].

היהדות מאמצת את האריסטוטליות

הרמב"ם, במאה השתים-עשר לספירת העמים, כבר ידע שהארץ ניצבת במרכז היקום, עטופה בתשעה כדורי בדולח שקופים שנושאים עימם את כל גרמי השמיים. למעשה הוא היה בטוח לחלוטין שהקוסמולוגיה הגיאוצנטרית מתארת במדוייק את היקום שנוצר על ידי האל ולכן הוא קבע שיש זהות מוחלטת בין 'בורא העולם' לבין מי שמסובב את כדורי הבדולח וגורם לשמש, לירח ולכוכבים להלך בשמיים. את החובה לזהות את האל עם מסובב כדורי הבדולח, הרמב"ם הגדיר כ'מצוות עשה', כלומר מטלה שחובה לעשותה. אי לכך, כל מי שאינו מבין שהאל מסובב את כדורי הבדולח בהתמדה ובאופן נצחי עובר על אחת ממצוות התורה ואולי אפילו על החשובה שבהן[ב].

יתר על כן, ממשיך וטוען הרמב"ם, האדם יאהב את האל ויחשוש מפניו רק לאחר שיבין את פלאי בריאתו ויסיק בעצמו שחכמתו של הבורא חייבת להיות אינסופית ובלתי מוגבלת[ג]. כדי להקל על הקוראים, הרמב"ם החליט לפקוח את עיניהם ולהסביר להם כיצד העולם נראהומהי החוקיות שפועלת בו. בעזרתו אנו מגלים שהעצמים נוצרים על ידי הטבעת צורות בחומר היולי קדום וחסר תכונות ושלצד העצמים שמשנים את צורתם קיימים גם עצמים נצחיים, דוגמת כדורי הבדולח (שחכמי ימי-הביניים בחרו לכנות בשם 'גלגלים') וגרמי השמיים ששובצו בהם. כל הגלגלים הם עגולים ככדור, לכולם מרכז משותף והארץ תלויה באמצעיתם[ד].

הגלגלים, לשיטת הרמב"ם, אינם קלים ואינם כבדים ואין להם שום צבע, טעם או ריח[ה]. בשמונת הגלגלים הראשונים משובצים הירח, השמש, חמשת כוכבי הלכת וכל כוכבי השבת בעוד שהגלגל התשיעי עוטף את כל שאר הגלגלים ומסובב אותם. הגלגלים הם טהורים וזכים כזכוכית ולכן אין אנו מסוגלים לראות את כדורי הבדולח עצמם ונדמה לנו שכל גרמי השמיים נמצאים בגלגל אחד[ו]. כוכבים מסוימים הם קטנים מהארץ ואחרים גדולים מהארץ. השמש היא הכוכב הגדול ביותר בעוד שהקטן ביותר הוא כוכב הלכת ששובץ בגלגל השני שנקרא, בצורה קצת מבלבלת, בשם 'כוכב'. השמש גדולה פי מאה ושבעים מהארץ והארץ גדולה פי ארבעים מהירח[ז].

הכוכבים והגלגלים, מוסיף הרמב"ם, הם יצורים חיים, לכולם יש נפש, דעה ושכל וכולם מכירים את בורא העולם[ח]. המלאכים מהווים קטגוריה משל עצמם בהיותם צורות טהורות שאינן קשורות לחומר כלשהו[ט]. הצורות חסרות הגוף, כל אחת לפי מעלתה, מכירות את הבורא אך אף אחת מהן אינה מסוגלת לתפוס את כל מהותו[י].

תמונת העולם של הרמב"ם הקבילה לחלוטין לקוסמולוגיה שאומצה לבסוף על ידי כל מלומדי ימי הביניים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, וכולם הכירו בעובדה שהעולם נראה כמו בצל עטוף בגלדים, או בצורה יותר ציורית, כמו תפוח זהב שליבתו מוקפת בקליפה עבה ושקופה וזו מוקפת בקליפה עבה ושקופה נוספת וכך הלאה עד לקליפה החיצונית ביותר שתוחמת את הפרי כולו. הכדורים השקופים סובבים סביב מרכזם, היינו סביב כדור הארץ, ובעת סיבובם הם נושאים עימם את גרמי השמיים ששובצו בהם. המתבונן בשמיים אינו יכול לחוש בכדורי האתר השקופים ולכן הוא רואה רק את מהלכם של גופי האור ששובצו בכדורים הללו - את השמש ביום ואת הירח, חמשת כוכבי הלכת וכל כוכבי השבת בלילה.

בעקבות הרמב"ם, התורה הגיאוצנטרית הפכה לאבן היסוד של המחשבה היהודית ועד היום קשה לשומרי האמונים לקבל את האפשרות שהארץ אינה ניצבת במרכזו של העולם ושגם היא, כשאר כוכבי הלכת, סובבת סביב שמש מרכזית. לשם משל, המדע אולי מתעקש לטעון שלעולם יש מבנה הליוצנטרי[יא], היינו שהארץ סובבת סביב השמש ולא להיפך, אבל רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, לא נרתע מלאחוז בקרני השור ולאחר שהוא גמר להשתלח במדע המודרני הוא קבע:

אם התנ"ך, התלמוד ו'המשנה תורה' לרמב"ם מתארים את הארץ כקבועה במרכז היקום, והשמש חגה סביבה, עלינו לקבל את הדברים כפשוטם. למרות שתיאור זה שונה מקצה לקצה ממה שמלמדים בבתי הספר התיכוניים (ואפילו בגני ילדים!) אין זה צריך לגרום לנו לחוש שלא בנח.[יב]

כך, באופן אירוני, הרבי מליובאוויטש ושאר המאורות של העולם התורני לא רק מגינים על כבודם של התורה, התלמוד והרמב"ם אלא בראש ובראשונה על כבודם של ההוגה היווני אריסטו והתוכן האלכסנדרוני תלמי.

בגלל ריחוקו ממרכזי התרבות ההלניסטית, הישוב היהודי בארץ ישראל כמעט שלא נחשף לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית והיהודים שמרו אמונים לדעות המדעיות שרווחו במעצמות המזרחיות ששלטו בארץ: מצרים, אשור, בבל ופרס. גייסותיו של אלכסנדר מוקדון, שכבשו את כל המזרח התיכון בשליש האחרון של המאה הרביעית לפני ספירת העמים, אמנם הביאו עימם את פירותיה של התרבות ההלניסטית, אבל שומרי האמונים בעם ישראל נטו להתבדל משכניהם ולכן מעטים בלבד נחשפו לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית בעוד שרוב הציבור היהודי המשיך לדבוק בקוסמולוגיית שלוש הקומות המסורתית של התנ"ך והתנאים הקדומים.

לא ארך זמן רב ואלכסנדריה שבמצריים הפכה אור לגויים והחלה להפרות את כל סביבתה, ובכלל זאת את הקהילה היהודית שפרחה בה. מקהילה זאת צמחו הוגים גדולים, דוגמת פילון האלכסנדרוני, שלא היססו לדחות את הישן מפני החדש ולאמץ בזרועות פתוחות את זרמי המחשבה המודרניים. אין זאת אומרת שיהודי אלכסנדריה נטשו את היהדות לטובת האמונות ההלניסטיות, ההיפך הוא הנכון, הם פשוט החלו לקרא את כתבי הקודש היהודיים דרך משקפיים פילוסופיות וקריאה זאת אפשרה להם להעניק פירוש אלגורי לכל התבטאות שעל פניה נראתה להם מוזרה ופרימיטיבית.

יהודי אלכסנדריה ויתרו על ההבנה הפשוטה של המקרא והחלו לחפש בכתבי הקודש את הרמזים שיוכיחו שהתורה האלוהית תואמת לחלוטין את תורתם של הפילוסופים ומהר מאד הסתבר להם שמשימה זו אינה קשה כלל ועיקר. הם גילו שעם קצת רצון טוב ניתן להוציא פסוקים מהקשרם ולהפכם לאסמכתאות שמוכיחות כל תיאוריה פופולרית. התנ"ך, בפרשנותו האלכסנדרונית, איבד את משמעויותיו המביכות ונאמניו יכלו ללכת 'עם' ולהרגיש 'בלי' - להמשיך ולדבוק במנהגים היהודיים ובמקביל להרגיש חלק בלתי נפרד מהקדמה ההלניסטית ושותפים לחיי הרוח התוססים של העיר המתקדמת ביותר בעולם.

הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית נכנסה לתחומי ארץ ישראל לאחר שרוב התנ"ך כבר נכתב והופץ ולכן אין ספק שכל קשר בין הקוסמולוגיה התנ"כית לקוסמולוגיה של הרמב"ם ונאמניו הוא לכל היותר קלוש ומקרי. הרבי מליובאוויטש וחבריו רוצים שנאמין שהתנ"ך, התלמוד ו'המשנה תורה' של הרמב"ם מציגים תמונת עולם אחידה ומימי מתן תורה היהודים תמיד שיוו לנגד עיניהם עולם בו השמש, הירח והכוכבים מבלים את זמנם בשיוט מעגלי סביב הארץ המרכזית אבל אין דבר רחוק יותר מין האמת – התנ"ך דבק בקוסמולוגיה המסורתית שמשתקפת בכל המיתולוגיות הקדומות של אגן הים התיכון, הרמב"ם מייצג בנאמנות את התורה האריסטוטלית/תלמאית והתלמוד מתבלבל בעקביות בין שתי החלופות ולצד נאמנותו לקוסמולוגיה התנ"כית/מיתולוגית הוא נותן ביטוי גם לתיאוריות מודרניות יותר שהחלו לנשב באותה תקופה אפילו בחללה של ארץ ישראל הרומאית. 

תפארת יוון באהלי שם

הסלידה מתורת יוון החלה להתמתן לאחר שהרומאים גמרו להכחיד את האלמנטים היותר קיצוניים בעם היהודי והחלו לבסס את המוסדות המקומיים סביב הנשיאים המתונים מבית הלל, ובעיקר סביב החשוב שבהם, רבי יהודה הנשיא שהצליח לרכך את יחס השלטון מחד ואת התוקפנות היהודית מאידך. הפשרנות של הנשיאים לבית הלל הנמיכה את חומות החשדנות ואפשרה לרעיונות המודרניים שנישבו בעריה ההלניסטיות של הארץ לחדור להיכליה העתיקים של היהדות.

בתקופה זאת חכמי ארץ ישראל החלו לעבור תהליך דומה לזה שעבר על יהודי אלכסנדריה מאתיים שנה קודם לכן ורבים מהם גילו, להפתעתם, שכתבי הקודש מכילים את כל הרמזים הדרושים להטמעתם של הרעיונות הפילוסופיים בתוך היהדות הרבנית. הפרשנות החדשה של הפסוקים הישנים אפשרה לחכמים לא רק לעגל את היקום ולהציב את הארץ במרכזו אלא גם להגדיל את מספר הרקיעים לתקן הפילוסופי ולהרחיב את העולם למימדים שחושבו על ידי תוכני אלכסנדריה.

כבר במשנה אנו מוצאים הכרת מה באופיו הכדורי של היקום:

כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה - דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר (או) כַדּוּר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר.[יג]

והתלמוד הירושלמי מבהיר מדוע חל איסור על צלמים שמחזיקים בידם כדור:

וחכמים אומרים: אינו אסור, אלא כל שיש בידו מקל או ציפור או כדור. ... כדור – שהעולם עשוי ככדור (ולכן מי שמחזיק כדור בידו משול לאלוהים).[יד]

דיון זה מלמד שהעולם הכדורי לא היה זר לחכמינו ושהקוסמולוגיה הגיאוצנטרית החלה להסתנן אט אט גם למבצריה של קוסמולוגיית שלושת הקומות. עם זאת, המעבר לראית העולם הגיאוצנטרית ארך זמן רב וחכמי ישראל המשיכו להתחבט בבעיה עוד שנים רבות וארוכות.

בראיה שטחית קיים דמיון מסוים בין קוסמולוגית שלושת הקומות המיתולוגית לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של הפילוסופים היווניים. התנ"ך מתייחס בבירור לרקיע קשיח הנקרא 'שָּׁמָיִם'[טו] ומרמז על רקיע נוסף הנקרא 'שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם'[טז] בעוד שהקוסמולוגיה האריסטוטלית מתבססת על תשעה כדורי בדולח קשיחים שמקיפים את הארץ המרכזית. קשיחותם של הרקיעים מחד וכדורי הבדולח מאידך הקלה על מלאכתם של הרבנים שרצו לקרב בין שתי ראיות העולם ורבים מהם הגיעו למסקנה שמעבר לשני הרקיעים המוכרים חייבים להמצא במקרא רמזים לקיומם של רקיעים נוספים שיעזרו ליהודים לעמוד בתקן האריסטוטלי. בלט לטובה ריש לקיש שהצליח לסחוט מהפסוקים עוד חמישה או ששה רקיעים חדשים:

אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן שנאמר 'הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם'[יז].

ריש לקיש אמר: שבעה ואלו הן – וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.[יח]

רבי יהודה, מורו השמרן של רבי יהודה הנשיא, מסתפק בשני הרקיעים המסורתיים בעוד שריש לקיש, תלמיד תלמידו של רבי יהודה הנשיא, מאלץ את הפסוקים להניב עוד רקיעים קשיחים ועל ידי כך להתקרב למספר כדורי הבדולח של הפילוסופים. כך, בעזרת להטטנות פרשנית, הרקיעים נמצאו שקולים ל'גלגלים' והיהדות השלימה מהלך נוסף לכיוונה של המודרנה האריסטוטלית. עתה גם התחוור לעיני כל שתורתנו הקדושה תמיד קיפלה בחובה את כל הידע המדעי המהימן והמודרני ביותר ושרבותינו, בזכות תורתם, הגיעו בדיוק לאותן האמיתות המוחלטות שחכמי האומות הסיקו בעזרת הגיונם.

התנאים הקדומים רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה נחלקו בשאלה אם העולם השטוח נראה כמו פרוזדור או כמו אוהל אבל שניהם הסכימו שהשמש נכנסת אל מתחת לכיפת הרקיע במזרח, מטיילת בצידו הפנימי של הרקיע במהלך היום, יוצאת אל מחוץ לרקיע לעת ערב ועוקפת את כיפת הרקיע, מעליה או מצידה, במהלך הלילה.[יט]

גישה זאת נוגדת לחלוטין את הראיה האריסטוטלית שמחייבת את השמש המשובצת בכדור הבדולח הרביעי להקיף את הארץ הכדורית ולבלות את שעות החשיכה מצידו האחר של כדור הארץ. הבדלי הגישות כפו על תלמידי תלמידיהם של רבי יהושע ורבי אליעזר דיון מחודש בסוגיה אך כיאה לתקופה, תוך התחשבות בתיאוריות המדעיות שכבר ריחפו בחללה של ארץ ישראל:

(כתוב) 'וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם'[כ].

(נשאלת השאלה:) כיצד גלגל חמה ולבנה שוקעים ברקיע?

(נחלקו בכך) רבי יהודה בר אלעאי ורבנן.

רבנן אמרין (אומרים): (השמש והירח שוקעים) מאחורי הכיפה ולמטה (כלומר, הם יוצאים מחוץ לכיפת הרקיע ופונים כלפי מטה, אל מתחת לארץ).

ורבי יהודה בר אלעאי אמר: מאחורי הכיפה ולמעלה (הם יוצאים מכיפת הרקיע ופונים כלפי מעלה, אל מעל לכיפת הרקיע).

אמר רבי יוחנן: נראין (נראים) דברי רבי יהודה בר אלעאי דהוא (שהוא) אמר מאחורי הכיפה ולמעלה (כי) בימות החמה שכל העולם כולו רותח ומעיינות צוננין (תופעה שניתן להסביר בכך שהשמש מהלכת מעל לרקיע והרחק מהמעיינות). ומלהון (ומאידך, גם דברי) דרבנן דאמרינן (שאמרו) מאחורי הכיפה ולמטה (הם סבירים כי) בימות הגשמים שכל העולם כולו צונן ומעיינות פושרין (וזה יייתכן רק אם השמש מהלכת מתחת לארץ ומחממת את מי המעיינות שזורמים מתחת לקרקע).

אמר רבי שמעון בן יוחאי: אין אנו יודעין אם פורחין (פורחים) הן (הם, השמש והירח) באויר (שמתחת לרקיע) ואם שפין (משפשפים הם) ברקיע (בעת שהם נעים במסילותיו) ואם מהלכין הן כדרכן (משובצים בתוך גלגל ונסחפים איתו). הדבר קשה מאד ואי אפשר לבריות לעמוד עליו.[כא]

רבי יהודה בר עילאי, התנא השמרן שלחם את מלחמתם של שני הרקיעים כנגד ה'מודרניסט' ריש לקיש שוב אינו מסכים לותר על העמדות המסורתיות ולגבי דידו בכדי להגיע חזרה למקומה שבמזרח השמש חייבת להלך במהלך הלילה מעל לרקיע הקשיח והאטום לאור.

לרבנים, לעומתו, אין עכבות דומות והם ששים לאמץ את שיטתם של חכמי אומות העולם האריסטוטליים שראו בעיני רוחם את השמש והירח מנצלים את שעות הלילה להקפת הארץ מצידה התחתון. רבי יוחנן המבולבל אינו מסוגל לפסוק לטובת עמדה זו או אחרת שכן לשתי הגישות חיזוקים אמפיריים משכנעים ונראה שלא נותר לו אלא לאמץ את גישתו של רבי שמעון בר יוחאי ששלל מראש את יכולתם של הבריות לרדת לסוף דעתו של הבורא, שהרי אנו, החגבים, לעולם לא נוכל לדעת אם השמש מהלכת באויר החופשי שמתחת לכיפת הרקיע, אם היא נעה במסילות מיוחדות שנחרצו עבורה בתוך הרקיע או שמא, כדעת חכמי האומות, היא משובצת באופן קבוע בגלגל ענק שנושא אותה עימו בעת שהוא סובב סביב הארץ.

הנושא שב ועלה בדיון תלמודי נוסף אלא שבשלב זה הוא כבר נטש את האסמכתאות המקראיות ולבש צביון של מחלוקת בין שתי גישות שונות – גישתם המסורתית של חכמי ישראל וגישתם הגיאוצנטרית של חכמי אומות העולם. באופן לא ממש מפתיע, רבי יהודה הנשיא, אבי הפתיחות לרעיונות ההלניסטיים, פוסק לטובת הצד שהביא את החיזוקים המדעיים המשכנעים ביותר, היינו לצידם של חכמי אומות העולם שדוגלים בקוסמולוגיה הגיאוצנטרית:

חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע.

אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.[כב]

הניסוח הרבני של עמדת חכמי אומות העולם, הדוגלים בגישה הגיאוצנטרית, אינו מקפיד על הפרטים הפחות מהותיים ונראה שהתלמוד העדיף שלא להזכיר את העובדה שחכמי אומות העולם האמינו בשמש שנוטה להקיף ארץ כדורית במסלולים מעגליים ולא במסלולים המפותלים המתבקשים מהאמונה בארץ שטוחה. עם זאת, קשה שלא להעריך את רבי יהודה הנשיא שבחר להתעלם ממדרשים שמסתמכים על פסוקים מפורשים ולהעדיף את קול ההגיון, אפילו כשקול זה בקע מגרונם של חכמי יוון שעד אותה עת היוו מטרה נוחה לחיציהם השנונים של מוריו וחבריו.

המאבק בין קוסמולוגית שלושת הקומות לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית שב ועולה במלא עוזו גם בדיון בין רבי יהודה הנשיא, שנבחר במקרה זה לייצג את הגישה המסורתית,  לבין רב אחא בר יעקב, שחי ופעל כשלושה דורות אחריו, שנבחר להביע את הגישה ההגיונית:

תנו רבנן: חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין (נעים על פני הרקיע) וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר (נע, מסתובב) ומזלות קבועין (קבועים בתוך הגלגל/כדור).

אמר רבי תשובה לדבריהם (של חכמי האומות): מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון (והיינו מצפים למצוא זאת אם כל גרמי השמיים היו נסחפים יחד עם תנועת הגלגלים/כדורי הבדולח).

מתקיף לה (התקיף אותו) רב אחא בר יעקב: ודילמא (אולי, הכוכבים בגלגל קבועים) כבוצינא דריחיא (כמו הציר המרכזי של הרחיים) אי נמי (או גם) כצינורא דדשא (ציר הדלת - ששניהם נעים מעט בשעה שהרחיים והדלת נעים בקשת רחבה).[כג]

ניתן להניח שחכמי ישראל הסיקו מפסוקים דוגמת 'עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתו'[כד]ֹ ו-'מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא'[כה] שהרקיע ניצב איתן על עמודי השמיים והכוכבים הם שנעים במסילות שעל פניו ואולם רב אחא בר יעקב, בן הדור השלישי לאמוראי בבל, מחליט שלא להסתייע באסמכתאות המקראיות ועל כן הוא תוקף את ממצאיו של רבי יהודה הנשיא רק בעזרת אנלוגיות לוגיות. התפרצות נדירה זו של חשיבה מדעית חושפת בפנינו לא רק את הקף השפעתה של התורה הגיאוצנטרית אלא גם את טביעת רגליה של הפילוסופיה היוונית כולה. בדיעבד נוכל לברך על התעשתותם המהירה של רבני ישראל שסרבו להעביר את הודאויות התורניות במסננת הלוגיקה ונצמדו לתורתו של בורא העולם שכאמור מקפלת בחובה את כל האמיתות הנסתרות מעיין והרחוקות מהשגת השכל. 

פלישה נוספת של הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית ניתן למצא גם בסיפורו של רבה בר בר חנה:

אמר לי (לרבה בר בר חנה, הערבי שהוביל אותי במדבר): תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי (בוא ואראה לך היכן נושקים הארץ והרקיע זה בזה).

(רבה רצה להתפלל ולכן הוא) שקלתא לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיעא (הניח את סלו ושם אותו בחלון שברקיע).
אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה (כשגמר להתפלל הוא חיפש את הסל ולא מצא אותו).
אמינא ליה (אמר לו, רבה לערבי): איכא גנבי הכא (יש גנבים פה).

אמר לי (לו, הערבי לרבה): האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר (זהו גלגל הרקיע שהסתובב, ולקח עימו את הסל ששמת באחד מחלונותיו). נטר עד למחר הכא ומשכחת לה (חכה עד מחר כאן ותמצא אותו).[כו]

סיפור זה ממחיש היטב את הבלבול שאחז בחכמי ישראל שכן לצידן של הרקיע הקשיח וחלונותיו, תבניות רבניות במיטב המסורת של מחשבת ישראל, אנו מוצאים גם את הדיה של חכמת יוון שכן הרקיע של רבה בר בר חנה אינו מקפיד להשאר במקומו ובהתאמה מלאה לדרישות הפילוסופים הוא בוחר לנוע סביב הארץ ולהשלים את סיבובו במחזור של עשרים וארבע שעות.

מספר הרקיעים

אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן שנאמר 'הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם'[כז].

ריש לקיש אמר: שבעה ואלו הן – וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

וילון - אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר ...

רקיע - שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ...

שחקים - שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר ...

זבול - שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן ...

מעון - שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל. ...

מכון - שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש שנאמר ...

(שואלים:) הני ברקיעא איתנהו (האם כל אלו בשמים הם)? הני בארעא איתנהו דכתיב (הרי בארץ הם כפי שנכתב) 'הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת. אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'[כח]. ...

(משיבים:) אמר רב יהודה אמר רב - דוד ביקש עליהם רחמים והורידן לארץ אמר לפניו, 'רבונו של עולם לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך (במגורך) רע'. צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע.'

ערבות - שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם. ...[כט]

בקטע זה, דרך אגב, אנו מוצאים שתי דוגמאות מצוינות ליכולותיהם הוירטואוזיות של אותם רבנים שמעולם לא הניחו למכשולים הגיוניים להתייצב בפני להגם:

את הדוגמא הראשונה נמצא בדיון על הרקיע הנקרא 'מכון'. לריש לקיש היה חשוב להגדיל את מספר הרקיעים ועל כן הוא החייה, יש מאין, רקיע נוסף בו אמורים היו להימצא אוצרות השלג והברד, עליית הטללים הרעים, עליית האגלים, חדרם של הסופה והסערה, מערתו של הקיטור ודלתות האש. כרועץ לשיטתו באו הפסוקים 'הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת. אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'[ל] שמיקמו את השלג, הברד, הקיטור, האש ורוחות הסערה אי שם עלי האדמות. כיצד, לנוכח סתירה זאת, ניתן לפשר בין הרצוי למצוי, בין הצרכים הרבניים לבין פסוקים מפורשים שמורים על ההפך הגמור? פשוט מאד – על ידי הפיכת האל לתמהוני חסר ישע שנזקק לעצתו של דוד המלך על מנת להעמיד את העולם על תיקונו:

אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם (על השלג, הברד, הקיטור ורוח הסערה, שהיו עד אותה עת ברקיע השישי) רחמים והורידן לארץ.

אמר לפניו (דוד לאל): 'רבונו של עולם 'כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע'[לא] (וכוונתו הייתה) - צדיק אתה ה' לא יגור במגורך (בסמוך אליך) רע (דבר יש בו רע כמו שלג, ברד, טללים רעים וכדומה)'.[לב]

טיעוניו של דוד הם בהחלט הגיוניים ולא לגמרי ברור מדוע האל לא הגיע בעצמו למסקנות דומות באלפיים ושבע מאות השנים שחלפו מאז ימי בראשית ועד לבואו של אותו מלך צדיק ופוקח עיניים. לנו נותר רק להסיק שכבודו של האל לא ממש עמד ברום מחשבתם של הרבנים ונראה שחשוב היה להם יותר להוכיח למלעיזים שתורת ישראל אינה מפגרת אחרי חכמת הגויים ושגם בספרינו הנצחיים חבויים היו מאז ומתמיד רמזים ברורים לקיומם של אותם רקיעים שמקיפים את הארץ המרכזית.

את הדוגמה השניה ללהטוטנות פרשנית שתולדתה בסתירות מטרידות אנו מוצאים בדיון על הרקיע הנקרא 'ערבות'. כאן קובעים חכמינו שבעת שהאל נמצא ברקיע זה הוא מוקף בחושך, ענן וערפל, כפי שניתן ללמוד בנקל מהפסוק 'וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים'[לג]. קביעה זאת מייד מעלה את השאלה הבלתי נמנעת: האם יש חושך לפני האל?, שהרי כתוב במפורש 'הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהֹירָא (קרי - וּנְהוֹרָא) עִמֵּהּ שְׁרֵא'[לד]. שני הפסוקים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת שהרי האחד מלמד שהאל שרוי לבחושך והשני שהאל מצוי באור. למרות זאת, נראה שגם סתירה זו אינה בעיתית במיוחד שכן לרבנים היה ברור שספר דניאל מדבר על 'בתי גואי', בבתים פנימיים בהם יש רק אור, בעוד שספר שמואל ב' מדבר על 'בתי בראי', בתים חיצוניים המוקפים בחושך.

העובדה שגם בעל ספר שמואל וגם הנביא המזויף דניאל[לה] לא טרחו להבדיל בין הבתים הפנימיים, יהיו אלא אשר יהיו, ובין הבתים החיצוניים אינה מעלה ואינה מורידה ואין ללמוד ממנה דבר – בעלי המקראות רשאים להגיד כל העולה על דעתם והרבנים רשאים ליישב את הסתירות בכל אמצעי סביר, אפילו אם לשם כך הם צריכים לנייד את האל ולהזיזו, בהתאם לצורך, פעם לבתים חיצוניים ופעם לבתים פנימיים.[לו]

שבעת הרקיעים תאמו את מוסכמות המדע ה'מודרני' של הפילוסופים היווניים טוב יותר מאשר שני הרקיעים התנ"כיים אך עדיין חסר היה לפחות רקיע אחד על מנת להגיע למכסה שהיתה מקובלת על משכילי התקופה. רב אחא בר יעקב מיהר לספק את הרקיע הנוסף תוך שהוא משאיר פתח לאפשרות שבמקרה הצורך גם מעל לרקיע זה עלולים להימצא עוד אי אילו רקיעים נסתרים:

ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות שנאמר 'וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא'[לז]. עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך אין לך רשות לדבר שכן כתוב בספר בן סירא 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות.'[לח]

במחלוקת על מידת שיתופה של רוח הקודש בכתיבת הספרים החיצוניים, עימם נמנה גם ספר בן סירא, אנו מוצאים את רב יוסף מצהיר במפורש 'בספר בן סירא נמי (גם כן) אסור למיקרי (לקרוא)' [לט]. כמוהו, גם הרמב"ם טרח להיות מאד חד-משמעי בבואו לדון בספר בן סירא ובמחברו:

ובספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים[מ] וכן ספר בן סירא והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים, אין בהם טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל.[מא]

עם זאת, ניתן לציין בגאוה שלא רב אחא הוא האיש שירשה לאיסורים הללו להסיטו ממטרתו והצורך לרמוז על קיומם של רקיעים נוספים הצדיק בעיניו את ההסתמכות על דבריו של בן סירא, במיוחד לאחר שהסתבר שאף סירוס של פסוק תנ"כי אינו מוכן לעמוד בפרץ.

כך קיבלנו גם אנו מספר רקיעים נסתרים ומופלאים שאין לנו רשות לדרוש בהם ולחקור את טיבם ושמספרם לבטח ישלים כל מכסה שחכמי יוון יחליטו להטיל עלינו. אם די לפילוסופים בשמונה רקיעים אזי בא הרקיע שעל ראשי החיות ומשלים את המניין. מאידך, אם בתשעה רקיעים יחפצו הפילוסופים אזי נוכל לחייך חיוך מסתורי ולהבטיח שגם במקורותינו חבויים רמזים לרקיעים נוספים ורק האיסור לדרוש בנסתרות מונע מאיתנו לחשפם לעין כל.

האם רבותינו באמת ניסו להגדיל את מספר הרקיעים על מנת לעמוד בתקן שהציבו הפילוסופים היווניים? האם תורת משה והנביאים שופרה על מנת שתתאים למוסכמות המדעיות של התקופה? הרמב"ם אינו מנסה להסתיר את התשובה הברורה מאליה והוא מסביר: 'הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע וזבול וערבות והם תשעה גלגלים'[מב].

גם רבינו בחיי קושר בין הרקיעים לגלגלים בלשון נקייה, ברורה וחד-משמעית:

אמר יהודה שני רקיעים הם שנאמר ..., ריש לקיש אמר ז' ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ולדעת חכמי המחקר והם הפילוסופים הם ט' ואלו הן: גלגל המקיף, שני לו גלגל המזלות ואחריו ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל (שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה).[מג]

שם, בספרד של ימי הביניים, יצא לבסוף המרצע מן השק. הרקיעים נמצאו שקולים לגלגלים ואם נתחשב גם ברקיע שמעל ראשי החיה וברקיע המופלא מאיתנו הרי שגם בתורתנו ניתן למצא, הפלא ופלא, בדיוק תשעה רקיעים!

היהדות השלימה את מסעה הגדול ועתה התחוור לעיני כל שתורתנו הקדושה תמיד קיפלה בחובה את כל הידע המדעי המהימן ביותר והמודרני ביותר ושרבותינו, בזכות תורתם, הגיעו בדיוק לאותן האמיתות המוחלטות שחכמי האומות הסיקו בעזרת הגיונם.

גודלו של העולם ועביו של הרקיע

התלמוד הירושלמי, בהניחו שלעולם יש שלוש קומות, החליט לגלוש לדיון באשר לעוביים של הארץ, הרקיע והתהום:

(טוענים(: וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה (כלומר, המרחק שאדם ממוצע מסוגל לעבור בחמישים שנה).

(שואלים:) ומה טעם (הטענה הזאת, כלומר, כיצד יודעים שעובי הרקיע, הארץ והתהום הוא כמרחק שאדם ממוצע הולך במשך חמישים שנה)?

(משיבים: כתוב) 'הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ'[מד] וכתיב 'וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ'[מה] וכתיב 'בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם'[מו] – (ולומדים שלכולם אותו עובי מהשימוש המקביל במילים) 'חוג' 'חוג' (על סמך מידת ה)לגזירה שוה.[מז]

הרבנים נהגו למדוד מרחקים גדולים ביחידות של שנות הליכה. יחידת מידה זו חושבה על סמך ההנחה שאדם ממוצע מסוגל ללכת מידי יום מרחק של עשר פרסאות, היינו, ארבעים מיל או משהו בין 36.48 קילומטר לשיטתו של הרמב"ם ל-46.08 קילומטר לשיטתו של החזון איש. מכאן שבשנת הליכה רצופה אותו אדם ממוצע יעבור כ-3650 פרסאות ובחמישים שנה הוא יגמע 182,500 פרסאות או משהו בין 665,750 ק"מ ל-840,950 ק"מ.

אין אנו יודעים אם במספרים הללו נפלה ידו המתעתעת של מעתיק רשלן או שהשנים שחלפו בין חתימת התלמוד הירושלמי לחתימת התלמוד הבבלי הביאו עימם הערכות מעודכנות יותר אבל במסכת פסחים של התלמוד הבבלי אנו כבר מוצאים את הגדלים הרלוונטיים מוכפלים פי עשר:

תא שמע (בא שמע מה ש)דאמר רבן יוחנן בן זכאי:

מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר 'אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'[מח]?
יצתה (יצאה) בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו. כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה שנאמר 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה'[מט]. (צא וחשב) מן הארץ עד לרקיע - מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע - מהלך חמש מאות שנה, ובין כל רקיע לרקיע - מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע (כלומר, להגיע עד לאלוהים יש ללכת 7,000 שנה ונבוכדנצר היהיר שעתיד היה לחיות עד גיל 80 לכל היותר חשב שהוא יוכל להידמות לאל העליון? לכן עונשו יהיה) 'אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר'[נ].[נא]

הלגלוג של רבי יוחנן בן זכאי אינו במקומו. הציטוט התנכי עליו הוא מסתמך נלקח מספר ישעיהו: 'אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר.'[נב] אבל קשה להאמין שהשם 'הלל בן שחר' מתייחס לנבוכדנצר השני שהחריב את בית המקדש הראשון כמאה וחמישים שנה לאחר ימיו של ישעיהו אפילו אם נניח שהנביא התנבא על העתיד הרחוק נהיה חייבים להניח שהוא ראה בעיני רוחו את הקוסמולוגיה המסורתית של התנ"ך והניח שהאל נמצא ברקיע שמעל לבמת אב, היינו העננים, שנח על מרומי הר מועד בירכתי צפון. ברקיע זה הכוכבים טיילו במסילותיהם ואל לנו לבא לנביא בטענות אם הוא הסיק שאדם שמתמיד לטפס במעלה הר מועד מסוגל להגיע לרקיע, לחצות אותו ולהרים את כסאו אל מעל לכוכבים. בתקופתו של ישעיהו, בחצי השני של המאה השמינית לפני הספירה, איש לא שמע על בגלגלים ואך אחד לא העלה על דעתו שפאתי הרקיע אינם נשענים על הרים גבוהים. האפשרות שהאל שיושב מעל הרקיע ישליך למטה כל מלאך סורר נראתה בהחלט הגיונית. אלף ומאה שנים מאוחר יותר כל פרח רבנות כבר ידע שהרקיעים הם בעצם כדורי בדולח אריסטוטליים שנמצאים במרחק עצום מכדור ארץ אליהם אף בן תמותה לעולם לא יגיע. 

בת הקול שהעמידה במקומו את אותו רשע מרושע הניחה שעוביו של הרקיע מסתכם בחמש מאות שנות הליכה במהלכן אדם ממוצע מסוגל לעבור כשבע וחצי מליון קילומטר (כמיליון קילומטרים פחות לשיטת הרמב"ם וכמיליון קילומטרים יותר לשיטת החזון איש). הנחה זאת, למרבה הצער, אינה מתיישבות עם חישוביהם המתמטיים של רבא ורבי יהודה:

אמר רבא: שיתא אלפי פרסי הוי עלמא (ששת אלפי פרסאות הוא העולם) וסומכא דרקיעא אלפא פרסי (ועובי הרקיע אלף פרסאות). חדא (אחד, היינו המרחק בו השמש מהלכת במהלך היום) גמרא (מסורת שעוברת מרב לתלמיד) וחדא (ואחד, היינו עובי הרקיע הוא) סברא (הנחה לוגית).

סבר לה כי הא דאמר (הוא סבר כמו שאמר) רבה בר בר חנה (ש)אמר את דברי רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני (ממוצע) ביום? עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה (הוא הולך) חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים (הוא הולך) חמשה מילין. נמצא (ש)עוביו של רקיע אחד מששה (שישית) ביום (כלומר, שישית מהמרחק הכולל שהשמש עוברת במהלך היום).

רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום (עשירית מהמרחק שהשמש עוברת במשך היום). תדע, כמה מהלך אדם בינוני (ממוצע) ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה (הוא הולך) ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים (הוא הולך) ארבעת מילין. נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום (עשירית מהמרחק שהשמש עוברת במשך היום).[נג]

ה'גמרא', היינו המסורת היהודית שעוברת מדור לדור, לימדה את רבא שבמהלך היום השמש עוברת ששת אלפים פרסות, כמרחק שבין הקצה המזרחי של היקום לקצהו המערבי. בתחילתו ובסיומו של המסע היומי השמש חייבת לחצות את הרקיע הקשיח ולהלך בתוך חלונותיו. בשעה שהחמה חוצה את החלונות הללו זוהרה מתעמם והבריות רואות מעין אור דמדומים - את דמדומי השחר כשהחמה מהלכת בתוך חלונות הרקיע שבמזרח ואת דמדומי השקיעה כשהחמה מהלכת בתוך חלונות הרקיע שבמערב.

היחס בין המרחק היומי שאדם ממוצע נוהג להלך לבין המרחק שהוא עובר בשעת דמדומי השחר או דמדומי השקיעה חייב להיות זהה ליחס שבין המרחק היומי שהחמה מהלכת בשמי הרקיע למרחק שהיא מהלכת בתוך חלונות הרקיע. אם נציב בנוסחה את הערכים המתאימים נגלה כי לשיטת רבה בר בר חנה (אדם ממוצע מספיק להלך חמישה מילים בעת הדמדומים) עובי הרקיע חייב להיות 750 פרסאות, היינו, שמינית מרוחב הארץ ולשיטת רב יהודה (אדם ממוצע מספיק להלך רק ארבעה מילים בעת הדמדומים) עובי הרקיע הוא בהכרח 600 פרסאות או עשירית מרוחב הארץ.  

חדי העין וודאי יבחינו בטעות הקלה שנפלה בחישוביהם של אותם רבנים שהסבירו את שיטתו של רבא שכן החישוב המתמטי מראה שעובי הרקיע אינו שישית מרוחבה של הארץ אלא רק שמינית מרוחב זה. שוב היינו רוצים לייחס את הטעות למעידתו של מעתיק עייף שבמקום 'נמצא שעוביו של רקיע אחד משמונה ביום' העתיק 'נמצא שעוביו של רקיע אחד מששה ביום' אבל אל לנו להחפז בהטלת דופי במעתיקים המסורים שכן ככל שנגלה יותר ויותר טעויות סופר כך נחסיר יותר ויותר מאמינותו של הטקסט ולבסוף עוד נגיע למצב בו לא נוכל לקבוע את מידת המהימנות של ההוראות השונות ונימצא מערערים על אמינותה של התורה שבעל פה כולה. טוב נעשה, אם אין ברצוננו לפתוח תיבת פנדורה חדשה, שבמקרה זה נתלה את האשם בנטייתם של הרבנים להעדיף את לימודי הקודש על פני לימודי החול ונניח שהעדפה זו היא שמנעה מהם להגיע לדיוקים המקסימליים שהתחבבו על כל אלה שדעתם אינה תפוסה בנסיון להעפיל לרום אמיתותיו של אלוהי כל האמיתות.

מעבר לאי הדיוקים הזניחים בתוצאות החישוב, הנסיון להעריך את עוביו של הרקיע חושף בפנינו קן צרעות נוסף. בסיפור על נבוכדנצר הרשע, רבי יוחנן בן זכאי ניצל לצרכיו את העובדה שעוביו של הרקיע מסתכם בחמש מאות שנות הליכה, או 1,825,000 פרסאות, בעוד שמחישוביהם של רב יהודה, בן הדור השני לאמוראי בבל, ורבא, בן הדור הרביעי לאמוראי בלל, עולה שעוביו של הרקיע הוא 600 או 750 פרסאות בלבד – מרחק זניח אותו ניתן לעבור בנקל תוך בערך חודשיים ושבכל מקרה אינו מגיע אלא לשבריר קטן מהגודל שהיה ידוע לרבי יוחנן בן זכאי. הכיצד? האם שרשרת המסירה של התורה שבעל פה עקפה את רבי יוחנן בן זכאי? האם רבה זכה לגילויים אלוהיים שנסתתרו מרבי יוחנן?

כמובן שלא! רבי יוחנן בן זכאי, גדול דורו ואחד הצינורות המרכזיים דרכם זרמה המסורת היהודיות, חי למעלה משלוש מאות שנה לפני רבא ואין כל אפשרות שתורתו לא הקיפה את כל המסורות האמיתיות שנמסרו במרומי הר סיני. כיצד, אם כן, חדרה לתורה מסורת אוטנטית כביכול, 'גמרא' של ממש, על פיה האל הגדול קרא אליו את משה רבנו ולימדו שרוחב העולם הוא 6,000 פרסאות בלבד? האם ניתן לזהות כאן את הדיה של תורה מאוחרת שקנתה לה אחיזה בתודעה הרבנית? האם החכמים בחרו להטמיע דעות חדשות בתוך תורת ישראל ולצרפן בצנעה לנכסי צאן הברזל של המסורה היהודית? לא לנו הפתרונות אבל מדבריו של רבא ניתן להבין שבימיו הסוגיה כבר הוכרעה וגודל העולם כבר הפך לחלק מהמסורת שניתנה למשה בסיני היישר מפי הגבורה.

סיכום

מתוך דפי התלמודים והמדרשים צפה ועולה דמותם של רבנים חמורי סבר ומלאי חשיבות עצמית שהקדישו את זמנם לנסיונות חסרי תוכלת למצא סינתזה מתקבלת על הדעת שתפשר בין מסורות קדומות, פסוקים סתומים ורסיסי תורות מדעיות.

אל לנו לקנא ברבנינו הקדומים שמצאו עצמם ניצבים בפני אותן הבעיות שמייסרות עתה את רבני דורנו. מצד אחד הם ירשו אוצר בלום של אמונות לא אקטואליות שזכו להתקדש בכתובים ובמסורת האבות ומצד שני הם נחשפו להדיהן של תורות מודרניות, דוגמת אלו שנבטו בקרקעה הפוריה של יוון וצמחו בחממות האינטלקטואליות של הערים ההלניסטיות בכלל ושל אלכסנדריה השכנה בפרט.

דבקות עיוורת במסורת הקדומה היתה ממיטה על רבנינו את קיטונות הבוז שהעולם המודרני שומר לריאקציונרים חשוכי עיניים בעוד שהיצמדות יתרה לתורות המודרניות היתה מעוררת שאלות קשות בקשר לתקפותה של התורה האלוהית וגורמת לזעזועים לא נעימים באושיות המשטר הרבני. הרבנים, כדרכם, לא איבדו את עשתונותיהם ובעזרת להטטנות דרשנית מחד והתעלמות מכוונת מאידך הם הצליחו לסחוט מהפסוקים את היקום העגול והרקיעים המרובים שנדרשו בכדי לבסס את הטענה שתורתנו קודמת ועדיפה על תורתם ושכל דבר שהיוונים גילו בהגיונם אנו כבר למדנו מפענוח הסודות שהאל בחסדיו שיבץ בתורתו הקדושה והנצחית.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.