מאמר זה מחליף את שמונת המאמרים שהוצגו בעבר בתת קטגוריה בשם 'התלמוד והקוסמולוגיה המסורתית'. לגישה למאמרים האורגינליים הקישו כאן.

שלושת קומותיו של היקום

את ההכרה הברורה ביותר בשלושת הקומות של היקום מעניק לנו התלמוד הירושלמי שקובע:

וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. ומה טעם?

(כתוב) 'הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ'[א] וכתיב 'וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ'[ב] וכתיב 'בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם'[ג]. 'חוג' 'חוג' לגזירה שוה (כלומר, המילה 'חוג' מלמדת אותנו שעובי הרקיע שווה לעובי הארץ ולעובי התהומות).[1]

קטע זה ממחיש לנו שהקוסמולוגיה המסורתית השתמרה עד לתקופה מאוחרת למדי ובמאות הראשונות של העידן הנוצרי רבני ארץ ישראל עדיין דבקו בראיית העולם המיתית של התנ"ך וחילקו את היקום לשלוש שכבות בעלות עובי זהה: שכבת התהומות, שכבת הארץ ושכבת הרקיעים. עם זאת, בארץ ישראל האמונה המסורתית נאלצה להתמודד עם הדעות המודרניות שנכנסו לאיזור בעקבות ההלניסטים והקוסמולוגיית שלושת הקומות החלה בהדרגה לפנות את מקומה לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של הפילוסופים היוונים. בבבל ופרס, לעומת זאת, ההשפעה ההלניסטית הייתה הרבה יותר חלשה והרבנים המשיכו לדבוק במיתוסים החביבים עליהם עד לעלייתם של הערבים שהחיו מחדש את הפילוסופיה היוונית וכפו על היהודים לשדרג את השקפת עולמם ולאמץ את הסטנדרטים של ה'מודרנה' המדעית. זאת הסיבה שאנו עדיין מוצאים תיאורים קוסמולוגיים שמתבססים על עולם שטוח ורקיע קעור גם בפרקי דרבי אליעזר, יצירה שנכתבה עמוק בתוך התקופה הערבית:

קורקוס השמים במי אוקינוס הם אחוזים שמימי אוקיאנוס עומדין בין קצות השמים ובין קצות הארץ.

וקצות השמים על מימי אוקיאנוס הן פרוסין שנאמר 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עַלִיּוֹתָיו'[ד].

תוכן של שמים כקופתא (כקערה) הוא עולה למעלה כאוהל. כקופתא שהיא פרוסה כאוהל וקצותה למטה ותוכה למעלה ובני אדם יושבין בתוכה רגליהן עומדין בארץ וכלם בתוך האוהל, כך הן השמים - קצתן למטה ותוכן למעלה וכל הבריות יושבים תחתיהן כאוהל שנאמר 'וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת' [ה].[2]

פרקי דרבי אליעזר מתארים את השמים כבאהל, או יותר נכון, כקערה שקצותיה אחוזים במי האוקיאנוס שמשתרע מסוף היבשה ועד קצות השמים, היינו, קו האופק בו כיפת השמים נושקת למי האוקיאנוס. קו אופק זה תוחם את העולם ומעבר לו אין דבר זולת ריק מוחלט. 

מדרש פרקי דרבי אליעזר החליט גם להעניק לאלכסנדר מוקדון, תלמידו של אריסטו, הלכי מחשבה יהודיים ולכן הוא הציג אותו כמי שחפץ לחקור את כל שלושת קומותיו של הקוסמוס התורני - את השמיים שבקומה העליונה, את התהומות שבקומה התחתונה ואת הארץ השטוחה שבקומה התיכונה:

המלך השמיני הוא אלכסנדר מוקדון שמלך מסוף העולם ועד סופו שנאמר 'וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ'.[ו]

'על פני הארץ' אין כתיב כאן אלא 'עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ'.

ולא עוד אלא שרצה לעלות לשמים ולידע מה בשמים ולירד בתהומות ולידע מה שבתהומות ולא עוד אלא שבקש לילך לקצות הארץ ולידע מה שבקצות הארץ.[3]

אף שהראיה הגיאוצנטרית כבשה לבסוף את כל המעוזים היהודיים אנו מוצאים את שרידי הקוסמולוגיה המיתולוגית עוד שנים רבות לאחר מכן ואפילו הרמב"ן, בן המאה השלוש עשרה, לא הצליח לגייס את כוחות הנפש הדרושים לביצוע התנתקות מוחלטת מהמסורת הקדומה והוא השאיר לקורא לבחור בין הארץ השטוחה של קוסמולוגית שלושת הקומות לארץ הכדורית של הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית:

(את הפסוק) 'יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם' (יש לפרש כך):

היה התהום שהוא (מורכב מ)מים ועפר כעין המים העכורים, וגזר (האל) על המים שיקוו במקום אחד מסובב כל הפאות (מכל קצוות הארץ), וגזר על העפר (שהיה בתוך המים) שיעלה עד שיראה (יצוף כך שניתן יהיה לראותו) על המים וייבש (יתיבש), ותהיה (כך) יבשה שטוחה ראויה לישוב, וכן כתוב 'לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם'[ז].

או שמא (לחליפין) שתהיה (הארץ) כדורית, מקצתה מגולה ורובה משוקעת (מתחת לפני הימים והאוקיאנוסים) אשר (כשם ש)ידמו היונים במופתיהם הנראים (בראיות אמפיריות הנראות לעיין) או המפתים (שניתן להבינם באמצעות החושים).[4]

פסוקי התנ"ך שיכנעו את התנאים שהיקום דמה לתיבה בעלת שלוש קומות: קומת התהומות, קומת הארץ וקומת הרקיעים, ואת תמונת העולם הזאת הם המשיכו לשקע במאמריהם ואגדותיהם עד שהקדמה שיכנעה אותם, לקראת סוף עידן התנאים, שהיקום נראה לגמרי אחרת וניתן למצוא בו שבעה או שמונה כדורי בדולח שמקיפים את הארץ הכדורית שהיצבת במרכזו.

הארץ השטוחה

בדוגמה אחר דוגמה אנחנו רואים שרבים מחכמי ישראל לא העלו על דעתם שהארץ אינה שטוחה, שהיא אינה יושבת תחת כוכב אחד ושהמרחק ממזרח למערב אינו זהה למרחק מהשמיים לארץ. דוגמה טובה לכך אנו מוצאים בדבריו של רבי אליעזר הגדול:

רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה (יש בלילה) ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר 'יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ'[ח].[5]

הלילה, כך רבי אליעזר, מתחלק לשלוש משמרות ובכל אחת מהן הקדוש ברוך הוא מתפנה מכל שאר עיסוקיו ופוצח בשאגה אדירה. עם זאת, כאבו של האל אינו יכול להשכיח מאיתנו את העובדה שאל תקני יכול להסתפק בשלוש שאגות ליליות רק כאשר העולם הוא שטוח לחלוטין. עולם קצת יותר עגלגל כבר אינו נהנה מלילה אחיד והאשמורות הרבות באזורי הזמן השונים היו מחייבות כל מי שאינו רואה עצמו מוגבל לפיסת קרקע קטנה בקצהו המערבי של הסהר הפורה, לפעור את פיו לאורך כל שעות היממה ולשאוג שוב ושוב מספר רב של פעמים.

העולם השטוח עומד גם ברקעה של הקביעה הבאה:

רבי נתן אומר: כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב (ממוקם, נמצא).

תדע שהרי אדם נותן עינו (נועץ מבטו) בכוכב אחד, הולך למזרח – (הכוכב עדין) עומד כנגדו (נמצא מעליו). (הולך) לארבע רוחות העולם (לכל מקום שירצה) – (הכוכב עדיין) עומד כנגדו (נמצא מעליו).

מכלל (מכאן עלינו להסיק) דכל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב (נמצא).[6]

מדרש שהחוקרים מייחסים לתקופת הגאונים[ט], שנים רבות לאחר תקופת התלמוד, אפילו ממליץ על ניסוי אמפירי שיוכיח את הטענה שכל העולם נמצא תחת כוכב אחד:

אמרו חכמים: כל הישוב יושב בין (מזל) עגלה ל(מזל) עקרב.

אמרתי להן (להם): רבותי, עפר אני תחת כפות רגליכם (ובכל זאת) אני אומר לפניכם דבר אחד.

אמרו לי: אמור.

אמרתי להם (לחכמים): תחת כוכב אחד (בלבד) כל באי עולם יושבין כמו שאמרו חז"ל (כלומר, האיזור המיושב נמצא תחת כוכב אחד ולא בין שני כוכבים).

אמרו לי: תן לנו סימן לדבריך (תוכיח את טענתך).

אמרתי להן (להם): אני נותן!

אמרתי להן (להם): רבותי, יעמדו שנים (שני אנשים), אחד בארץ ישראל ואחד בכרך גדול שבבבל, וישימו ראשיהם תחת כוכב אחד ביציאת החמה או בשקיעת החמה, בראש חודש או בחמשה לחודש. (האם) לא העומד בארץ ישראל כעומד בבבל (ששניהם יראו את אותו הכוכב מעל לראשיהם)? הא (מכאן) למדת שכל העולם (נמצא) תחת כוכב אחד ויושב כמו שאמרו חז"ל.[7]

ברור שניסוי כה חסר הגיון יכול להתבצע רק כשהעולם הוא שטוח שאם לא כן, כל החכמים היו מבינים שהחמה זורחת ושוקעת בבבל שעה לפני שהיא עושה זאת בארץ ישראל.

רעיון דומה מביע גם המאמר שקובע שאיזור המיושב מהווה חלק קטן בלבד של העולם שכן השמש זורחת ישר מעליו רק שעה אחת ביום ובשאר שעות היום היא נמצאת מעל לאיזורים הלא מיושבים:

וכל הישוב כולו אינו הוה (מהווה) אלא שעה אחת ביום. (ויודעים זאת משום) שאין חמה נכנסת לישוב אלא שעה אחת ביום.

תדע: שבחמש (השעה החמישית אחרי הזריחה ה)חמה (נמצאת) במזרח ובשבע (השעה השביעית אחרי הזריחה ה)חמה (נמצאת) במערב. (אבל בין) חצי שש וחצי שבע (חמש וחצי לשש וחצי שעות אחרי הזריחה ה)חמה עומדת בראש (מעל ראשיהם של) כל אדם (באי עולם).[8]

העולם המיושב, כך רבותינו, תפס את מרכזה של הארץ השטוחה ומכל צדדיו התפרשו מרחבים יבשתיים וימיים בלתי מאוכלסים. השמש, במסעה על פני הרקיע, בילתה את חמש וחצי השעות הראשונות של היום מעל לאזורים הלא מיושבים שבמזרח, שעה מעל למרכז המאוכלס וחמש וחצי שעות נוספות מעל לאזורים הלא מיושבים שבמערב. חלוקת זמן מעין זאת אינה אפשרית, כמובן, בעולם כדורי שנהנה מעשרים וארבעה, ולא רק שתים עשרה, שעות אור ביממה וניתן להבינה רק אם מעלים בעיני הרוח ארץ שטוחה שתשעים ושנים אחוז ממנה מוקדשים לימים ומדבריות ושמונת האחוזים הנותרים נמצאים במרכז פורה ומיושב.

במובאה קודמת ראינו כיצד המלך המוקדוני רצה לבקר בכל שלושת שכבותיו של היקום. עתה אנו מוצאים אותו לומד פרק בתורת הארץ השטוחה מזקני הנגב:

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני נגב.

אמר להן (להם): מן השמים לארץ רחוק (יותר) או ממזרח למערב?

אמרו לו: ממזרח למערב (רחוק יותר מאשר מהארץ לשמים). תדע, שהרי חמה במזרח - הכל מסתכלין (יכולים להסתכל) בה, חמה במערב - הכל מסתכלין (יכולים להסתכל) בה, חמה באמצע רקיע - אין הכל מסתכלין (אי אפשר להסתכל) בה.

וחכמים אומרים: זה וזה כאחד שוין (שווים) שנאמר 'כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ'[י] (ונאמר) 'כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב'[יא] ואי חד מינייהו נפיש (ואם מרחק אחד היה גדול מהשני) נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש (היה צריך לכתוב בשני המקומות את המרחק הגדול יותר).

(שואלים:) ואלא (וכאשר ה)חמה באמצע רקיע, מאי טעמא (מה הטעם, מדוע) אין הכל מסתכלין (יכולים להסתכל) בה?
(משיבים:) משום דקאי להדיא (שהחמה עומדת גלוייה) ולא כסי ליה מידי (ואין דבר שמכסה אותה).[9]

ההיגיון הרבני, כתמיד, מסתדר טוב עם הפסוקים המפורשים והחכמים אינם מטילים ספק בעובדה שהשמש עוזבת בבוקר את פאתי המזרח, מטפסת במעלה כיפת הרקיע, מגיעה בצהרים לרום השמיים ומבלה את שארית היום בהחלקה מתונה לפאתי המערב. אין גם כל ספק בכך שהשמש, כבר עם זריחתה, שולחת את קרניה על פני כל הארץ השטוחה ורק ההרים והגבעות הם שמסוככים בעדה ומונעים ממנה מללהט את הבריות.

גם במדרשים המאוחרים יותר אנו שבים ופוגשים את הארץ השטוחה. לשם דוגמה, מדרש תהילים[יב], שאינו נחשב לקדום במיוחד, מוצא דרך לעגן בפסוקים רלוונטיים ארץ שדומה לאנייה ששטה על פני המים:

ועד שלא נקוו המים נבראו התהומות, ואלו הן התהומות אלו שתחת לארץ.

שהארץ על התהומות היא נרקעת כאניה שהיא צפה בלב ים, כך הארץ מרוקעת על המים, שנאמר 'לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם'[יג].[10]

הדוגמאות הללו מוכיחות לנו שרבים מרבני ישראל המשיכו לראות בארץ מעין משטח גדול שצף או נרקע על פני האוקיאנוס והאפשרות שלארץ יש צורה כדורית לא עלתה על דעתם עד שבאו חכמי אומות העולם ושיכנעו אותם בצדקת טענותיהם.

עמודי הארץ

המקרא מעמיד את הארץ על עמודים יציבים ששקועים במי התהומות. הללו זכו ליצוג הולם גם בטקסט התלמודי:

רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות!

ארץ על מה עומדת? על העמודים, שנאמר 'הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן'[יד].

עמודים (על מה עומדים)? על המים שנאמר 'לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִםֹ'[טו].

מים (על מה עומדים)? על ההרים שנאמר 'תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם'[טז].
הרים (על מה עומדים)? ברוח שנאמר 'כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ'[יז].

רוח (במה היא תפוסה)? בסערה שנאמר 'רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'[יח].

סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא שנאמר 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם'[יט].[11]

לא פרשן אחד בלבד נפנה לחלץ את מוסרי ההשכל הגדולים שרבי יוסי אמור היה לשקע בזעקתו[כ] ואכן, אין ספק שמעיניו של רבי יוסי לא התמקדו רק במבנה העולם ומדרשו באמת בא ללמדנו אמת מוסרית ורוחנית גדולה וחשובה מכל אמת מדעית, היינו, שהעולם תלוי בזרועו של האל ולכן כל קיומנו עלי אדמות מותנה אך ורק ברצונו של הבורא ובחסדיו הגדולים. עם זאת, את מוסר ההשכל החשוב הוא מדגיש באמצעות הקוסמולוגיה שהיתה מוכרת לו, לעמיתיו ולכל בני דורו, היינו, זו הקובעת שהארץ נתמכת על ידי עמודים שניצבים בתוך מי התהומות שנחים על ההרים שצומחים מקרקעית היקום. השימוש בדימויים אלה מוכיח את השפעתה המתמשכת של קוסמולוגית שלושת הקומות ואת כושר ההשרדות שהיא הפגינה גם בדור שקדם לדורו של רבי יהודה הנשיא.

דוגמה נוספת להתבטאות תלמודית שצרכה מידה נדיבה של פרשנויות מתרצות מספק לנו הדיון במספר העמודים שתומכים בעולם:

וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים (הארץ) עומדת שנאמר 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[כא]. 

ויש אומרים: (הארץ עומדת על) שבעה עמודים שנאמר 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'[כב].

רבי אלעזר בן שמוע אומר הארץ (עומדת על על) עמוד אחד ו'צדיק' שמו שנאמר 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'[כג].[12]

כל קורא סביר אמור להבין שרבי אלעזר בן שמוע, החכמים והאחרים לא ביטלו את זמנם בדיוני סרק אלגוריים וכוונתם היתה הרבה יותר מעשית. אין ספק שכל המתדיינים קיבלו כמובנת מאליה את העובדה שהארץ השטוחה נחה על עמודים ובפניהם עמדה רק השאלה מהו מספרם המדויק של העמודים הללו. הפתרון, כתמיד, אמור היה להיות חבוי בספר הספרים ועל כן כל אחד מהם מיהר לסרוק את הכתוב בנסיון לאתר את הפסוק שמקפל בחובו את הרמז המבוקש.

גם הפעם נמצאו מספר פסוקים אלטרנטיביים וכל חכם אימץ את הפסוק שהתאים לשיטתו – אחדים מצאו הקבלה מופלאה בין עמודי התמך של העולם לבין שבטי ישראל והיה להם קל להשתכנע שהארץ נחה על שנים עשרה עמודים. אחרים סברו שקיים קשר סמוי כלשהו בין יסודות הארץ לשבעת ימי הבריאה, או נכון יותר, לחכמה שפעלה את פעולתה בעת הבריאה, ועל כן הם היו מוכנים להשבע ששבעה הם העמודים המייצבים את עולמנו. כנגדם, רבי אלעזר בן שמוע איתר פסוק מפורש, 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם', שמלמד, בצורה שאין עליה עוררין, שרק עמוד אחד, העונה לשם 'צדיק', הוא שתומך בארץ השטוחה וברקיע שנשען עליה.

קל לדמיין את החיוך שננסך על שפתי רבותינו, ובמיוחד את תחושת ההתעלות שגרמה לרבי אלעזר בן שמוע לעצום את עיניו ולהתפעם מהשלמות הסימבולית שהקדוש ברוך הוא נסך בתורתו שהרי לא רק שהפסוק חושף את העובדה שבעולם תומך עמוד אחד בלבד אלא שעמוד זה שקול לצדיק הנאמן – האחד מחזיק את העולם בזכות תכונותיו הפיזיות והשני בזכות סגולותיו הרוחניות.

הרקיע הקשיח

בדומה לעולם המרובד, הארץ השטוחה ועמודי התמך גם הרקיע הקשיח מככב בספרות הרבנית אבל הרבנים, כיאות לדרישות המקצוע, סרבו להסכים על השיטה ששימשה לחיזוקו ולהקשחתו:

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם'[כד].

רבנן אמרין לה (מוסרים) בשם רבי חנינא, ורבי פנחס ורבי יעקב ברבי אבין (מוסרים) בשם רבי שמואל בר נחמן: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' גלדה (קרשה) טיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים (שמתחת לטיפות האמצעיות שקרשו) ושמי שמים העליונים (שמעל לטיפות שקרשו).

רב אמר: לחים היו מעשיהם (מעשיהם, טבעם, של המים) ביום הראשון ובשני קרשו. (את הביטוי) 'יְהִי רָקִיעַ' (עלינו לפרש) יחזק הרקיע.

רבי יהודה ברבי סימון אמר: (הביטוי 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' מציין שהאל ציווה ש) תעשה מטלית לרקיע (כלומר, תיעשה שכבה מוצקה שתחזק את המים מלמטה) היך מה דאת אמר (כמו שנאמר) 'וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב'[כה] (שגם הם שישמו כשכבה מוצקה שחיזקה את דפנות המזבח).

אמר רבי חנינא: יצאה האש מלמעלה ולחכה את פני הרקיע.

רבי יוחנן כשהיה מגיע לפסוק זה 'בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה'[כו] היה אומר: יפה למדני רבי חנינא.

אמר רבי יודן ברבי שמעון: יצאת האש מלמעלה וליהטה (צרבה) פני רקיע.[13]

אסמכתא לקשיחותו של הרקיע מצא גם רבי יצחק:

רבי יצחק אמר: שמים - שא מים, טעון מים.

משל לחלב שהיה נתון בקערה. עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו (חומר שמשמש להקרשת החלב בתהליך הפיכתו לגבינה) הוא מרפף (רופף, נוזלי). כיון שירד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופא ועומד (מקריש ומתייצב).

כך (יש להבין את הפסוק) 'עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ'[כז]. עמדו שמים (לאחר ש)ניתן בהם את המסו ואז נאמר 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי'[כח].

אתיא (על זה תבוא הדרשה) כדאמר רב: לחים היו בראשון ובשני קרשו.[14]

והנושא העסיק גם את רבי יצחק וריש לקיש:

רבי יצחק ורבי שמעון בן לקיש (נחלקו ביניהם).

רבי יצחק אמר: (משל ל)מלך בשר ודם (שהוא) בונה אהל ומותח אהל. אננקי (מטבעו של עולם) על ידי שהות (לאחר זמן) הוא (האוהל, נעשה) רפי (רפה) קימעה. ברם הכא (אבל כאן, כתוב) 'תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים'[כט]. ואם תאמר שהן (השחקים) רפים תלמוד לומר 'חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק'[ל] (ומשתמע מכך שהם נשארו מתוחים כביום בריאתם).

רבי שמעון בן לקיש אמר: (משל ל)בשר ודם מוצק (יוצק) כלים (ממתכת) אננקי (מטבעו של עולם) על ידי שהות (לאחר זמן) היא (הכלי) מעלה חלודה. ברם הכא (אבל כאן כתוב) 'חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק'[לא]  (ללמדנו שהשמים) נראים כמין תרקיא (אבן יקרה).[15]

את אוהליהם של בני התמותה ניתן למתוח ואת כלי המתכת שלהם ניתן להבריק אבל לא ניתן בשום פנים ואופן להשוות את האוהלים והכלים לרקיע הקשיח שנמתח וצוחצח על ידי האל בכבודו ובעצמו.

כפי שכבר ראינו, השמש והירח נעים בתוך מסילות שיוחדו עבורם ברקיע הקשיח והמדרש הבא מוכיח שהם לא הפסיקו לחרוק ברקיע גם בתקופת התלמוד:

דאמר רבי לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה?

(הוא משיב:) מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים.

...

תנו רבנן: אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה.

תנו רבנן: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן: קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף לידה.[16]

אין לבלבל בין המושג הימי-ביניימי 'גלגל החמה' שמציין את כדור הבדולח הרביעי ל'גלגל החמה' המוזכר כאן, בז'רגון התלמודי המושג 'גלגל חמה' מתייחס ברוב המקרים רק לכדור הלוהט של השמש שחורק בתוך המסילה שנחרצה עבורו ברקיע הקשיח.

הניסוחים התנ"כיים לא היו תמיד מובנים די צרכם והרבנים נאלצו להסיר את אי הודאויות ולהעמיד דברים על דיוקם. לשם משל, המושג 'רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם' מציין כידוע את שמי השמיים שמכסים את התחום האלוהי שנמצא מעל לרקיע הקשיח ולכן אמור להתעורר בליבנו ספק קל כשאנו קוראים את הפסוק 'וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם'[לב], ממנו עלול להשתמע שהאל שתל את השמש והירח דווקא ברקיע השני ולא ברקיע בו נהוג לחפשם. הרבנים מיהרו להבאיר שאלו הם אכן פני הדברים:

(נשאלת השאלה:) היכן גלגל החמה ולבנה נתונים?

(משיבים:) ברקיע השני שנאמר 'וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם'[לג].

רבי פנחס בשם רבי אבהו אמר: מקרא מלא הוא ואנשי כנסת הגדולה פירשו אותו 'אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ אַתָּ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם'[לד].

(שואלים:) היכן הוא כל צבאם נתונים?

(משיבים:) ברקיע שהוא למעלה מן השמים.[17]

השמש, הירח וכל צבא השמיים אמנם נעים ברקיע השני ואורם זורח מבעד לרקיע הראשון, שחייב במקרה זה להיות שקוף לחלוטין. זאת אולי אינה הדעה המקובלת אבל עם פסוקים מפורשים, כידוע, קשה להתווכח.

מהקטע הבא נוכל ללמוד שהאמונה בקיומו של הרקיע הקשיח עדיין הילכה בישיבות הבבליות גם במאה השלישית לספירת העמים:

(אומרת המשנה:) דור הפלגה (דור בוני מגדל בבל) אין להם חלק לעולם הבא וכו'.
(שואלים:) מאי עבוד (במה חטאו בוני מגדל בבל)?
אמרי דבי (בבית מדרשו של) רבי שילא: (כך אמרו בוני מגדל בבל,) נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו (עד שיבקע הרקיע והמים שמעליו יזלו מטה).

מחכו עלה במערבא (צחקו עליהם במערב, היינו, בארץ ישראל) אם כן, ליבנו אחד בטורא (יבנו את המגדל על הר, שהוא גבוה יותר).[18]

פשוט פנינה. בבית מדרשו של רב שילא הבבלי האמינו שבוני מגדל בבל חטאו כיוון שהם שאפו לבנות מגדל גבוה שהעומדים עליו יוכלו להכות בקרדומים את הרקיע הקשיח ולגרום למים שמעל לרקיע לזלוג דרך הסדקים שיפערו בו. חכמי ישראל לא פסלו את הפירוש הבבלי לסיפור מגדל בבל בתואנה שאין מעלינו שום רקיע קשיח. חלילה. גם הם הרי הכירו את הפסוק 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ'[לה] אבל אותם הצחיקה המחשבה שהרוצים לטפס לרקיע הקשיח יבנו מגדל בבקעה ולא במרומי הר שנמצא הרבה יותר קרוב ליעד אליו הם רוצים להגיע.

לא נוכל להתעלם מהעובדה שרבני המאה השלישית לספירה עדיין חשבו שמעל ראשינו נטוע רקיע קשיח אליו ניתן להגיע באמצעות מגדל גבוה במיוחד, בין אם הוא נבנה בבקעה ובין אם הוא נבנה על הר כלשהו. 

מהלך השמש ברקיע

הגלית השמש לרקיע השני לא נעשתה בהסח דעת שהרי אם האל היה שם אותה ברקיע הראשון כולנו היינו כבר מזמן מתלהטים ונצלים:

רבי יהושע בר אבין אמר: (כתוב) 'וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ'[לו] (ללמדנו ש)לעתיד לבא שמים מתנים צדקה שעשה הקדוש ברוך הוא עם עולמו שלא נתנם ברקיע הראשון שאלו נתנם ברקיע הראשון לא היתה בריה יכולה לעמוד מאשו של יום (חומה של השמש).[19]

אדרבה, בתפוח לוהט כמו השמש יש לנהוג משנה זהירות וטוב עשה בורא העולם כשנקט באמצעי בטיחות נאותים:

גלגל חמה יש לו נרתיק שנאמר 'לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם'[לז] ובריכה של מים לפניו.

בשעה שהוא (השמש) יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם.

אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מערטלו מנרתיקו ומלהט בו את הרשעים שנאמר 'וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא'[לח].[20]

שמש שגרה באוהל ומתקררת בבריכה אינה יכולה להיות גדולה יתר על המידה ולכן לא יקשה עליה להשתלב בתמונת העולם המסורתית יחד עם הארץ השטוחה והרקיע הקשיח שבמסילותיו היא אמורה לשייט. את תמונת העולם הזאת אנו מוצאים גם במחלוקת שהתפתחה בין שני גדולי עולם בשאלה כיצד השמש מוצאת את דרכה חזרה למזרח לאחר שסיימה את מהלכה היומי בפאתי המערב:

רבי אליעזר אומר: עולם לאכסדרה (פרוזדור) הוא דומה (שיש לו שלושה קירות) ורוח צפונית אינה מסובבת (ובצד צפון אין לו מחיצה) וכיון שהגיעה חמה (שהשמש מגיעה) אצל קרן מערבית צפונית (לפינה הצפונית מערבית היא) נכפפת ועולה למעלה מן (מעל) הרקיע (וחוזרת ללצד מזרח).

ורבי יהושע אומר: עולם לקובה הוא דומה ורוח צפונית מסובבת (הדופן השמאלית סוגרת על המבנה) וכיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית מקפת (היא מקיפה את הדופן ויוצאת מהקובה) וחוזרת אחורי כיפה (מצד הכיפת הרקיע) שנאמר 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ'[לט]. 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם' – ביום, 'וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן' – בלילה, 'סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ' - אלו פני מזרח ופני מערב שפעמים (בימות החורף הקצרים, השמש) מסבבתן (מקיפה אותם בשולי הרקיע) ופעמים (בימות החמה הארוכים) מהלכתן (היא מהלכת ברום הרקיע).[21]

בעולמם של רבי אליעזר ורבי יהושע לא נמצא ולו שמץ של גיאוצנטריות ונאמנותם למבנה בעל שלושת הקומות היא שלמה ומוחלטת. שניהם מסכימים שהעולם אינו דומה כלל לכדור ומראהו כפרוזדור או כאוהל. רבי אליעזר גורס שקצות הרקיע אינם נושקים לכל ארבעת קצותיה של הארץ ובפינתו הצפונית של העולם, הרקיע אינו מגיע עד לקומת הארץ ונותרת פרצה גדולה דרכה השמש יכולה לצאת אל מחוץ לכיפה הקשיחה והאטומה ולשרך את דרכה חזרה לפאתי המזרח, משם היא תשוב ותפציע בבוקרו של יום המחרת. רבי יהושע, לעומתו, אינו מאמין שהאל ברא עולם כל כך אסימטרי ולדעתו הרקיע דומה לאוהל סגור מכל קצותיו. לשיטתו השמש מהלכת ברום כיפת הרקיע בימים שטופי השמש ובשולי הכיפה בימי החורף הסגריריים. לאחר השלמת מסעה היומי, השמש יוצאת אל מחוץ לכיפת הרקיע, מקיפה אותה מצידה וחוזרת חזרה לנקודת הזינוק של יום המחרת.

שתי השיטות מחייבות את השמש לחצות את הרקיע הקשיח. רבי אליעזר אמנם משאיר לשמש פתח מילוט לעת ערב אבל גם לשיטתו כשהשמש גומרת להקיף את הרקיע מבחוץ היא חייבת לחדור דרכו שוב לעת בוקר. רבי יהושע, לעומת זאת, דורש מהשמש לחצות את הרקיע הקשיח פעמיים ביום, בערב כשהיא יוצאת אל מחוץ לכיפה הקשיחה ובבוקר כשהיא שבה ונכנסת תחתיה. בעיה זו עלולה להטריד רק את אלו שאינם יודעים ש'שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקדוש ברוך הוא ברקיע - מאה ושמונים ושלשה חלונות במזרח ומאה ושמונים ושנים חלונות במערב.'[22]

חלונות הרקיע

את הצורך בחלונות הרקיע אין צורך להסביר שכן רק באמצעותם ניתן להבין כיצד השמש, הירח והכוכבים מצליחים לעבור מצידו הפנימי של הרקיע הקשיח לצידו החיצוני ולשוב מהצד החיצוני חזרה לצד הפנימי. החלונות הללו מככבים בסיפורו של רבה בר בר חנה:

אמר לי (הערבי שהוביל אותי במדבר): תא אחוי לך (בא ואראה לך) היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי (היכן נושקים הארץ והרקיע זה בזה).

שקלתא לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיעא (לקחתי את הסל שלי, הנחתי אותו בחלון שברקיע).

אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה (עד שהתפללתי חיפשתי אותו ולא מצאתיו).

אמינא ליה (אמרתי לו): איכא גנבי הכא (יש גנבים כאן).

אמר לי (הערבי): האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר (גלגל הרקיע הוא שמסתובב, והוא זה שלקח את סלך). נטר (המתן) עד למחר הכא (כאן) ומשכחת לה (תמצא אותו).[23]

סיפור זה ממחיש בבירור את הבלבול שאחז בחכמי ישראל שכן לצידן של הרקיע הקשיח וחלונותיו, תבניות רבניות במיטב המסורת של מחשבת ישראל, אנו מוצאים גם את הדיה של חכמת יוון שכן הרקיע של רבה בר בר חנה אינו מקפיד להשאר במקומו ובהתאמה מלאה לדרישות הפילוסופים הוא בוחר לנוע סביב הארץ ולהשלים את סיבובו במחזור של עשרים וארבע שעות.

רש"י, בחושיו הבריאים, הבין מייד שאת סיפור הביקור במפגש הארץ והרקיע קשה לקבל כלשונו שהרי ידוע ברבים שרבה בר בר חנה חי בארץ ישראל וארץ ישראל נמצאת בטבורו של העולם[מ] ואותו טבור של העולם רחוק מרחק חמש מאות שנות הליכה מפאתו של העולם ולכן רבה בשום פנים ואופן לא היה מסוגל לראות את הארץ נושקת לשמיים בקצה קצהו של העולם. בתנאים אלה לא נותרה לרש"י כל ברירה אלא להסיק שרבה לא כיוון בדבריו לקצה העולם ממש אלא רק להר גבוה שהתנשא עד לכיפת הרקיע[24]. בהשראתו של הפרשן הגדול גם אנחנו נימנע מחטטנות מיותרת בפרטים השוליים ונסתפק בציון העובדה שרבה, עמיתיו וככל הנראה גם רש"י האמינו בלב שלם שלארץ יש קצוות בהן הקרקע השטוחה נושקת לרקיע, שברקיע יש חלונות ושהרקיע, במיטב מסורת הפילוסופיים היוונים, סובב סביב הארץ ונושא עימו את החלונות שלו ואת הסלים שבטעות הונחו על אדניהם.

סיפוריו של רבה בר בר חנה עלולים להישמע לנו מוזרים במקצת ואולם למרעיו ומכריו הם נראו מהימנים ביותר והתלמוד תמיד מתייחס אליהם בצורה פשוטה ועניינית. בסיפורים אחרים אנו מגלים שרבה חזה במו עיניו כיצד ראם בן יומו, שגודלו כהר תבור, היינו כארבעה פרסאות או קצת יותר מ-15 קילומטר, הטיל גלל שסכר את הירדן. הוא גם ראה עורב שבלע תנין שכבר הספיק לבלוע צפרדע שגודלה כשישים בתים. במקרה אחר הוא ראה דג שהחריב שישים מחוזות בעת שהגלים המתעתעים זרקוהו אל החוף. גופתו של דג זה סיפקה מזון לשישים מחוזות, מגלגל עינו מילאו שלוש מאות נאדות שמן ומעצמותיו בנו מחדש את שישים המחוזות שהושמדו.

דג זה אינו היחיד שהרשים את רבה בר בר חנה שכן הוא ומרעיו הדליקו פעם מדורה על מה שנראה להם כיבשה וגילו להפתעתם שאת ארוחתם הם החלו לבשל על גבו של דג ענק שהחליט להתהפך ולהשליכם לים. בדג אימתני נוסף נתקל רבה בר בר חנה בעת שהפליג בספינה ולדבריו לקח לספינה שלושה ימים בכדי לשוט מראשו של הדג ועד לזנבו וזאת בשעה שהרוח והגלים היו בערפם של השייטים והדג שחה מולם.

לא רק דגים השאירו את חותמם על רבה בר בר חנה ולדבריו, הוא ומרעיו ראו ציפור עומדת עד קרסולה במים שבקרבת החוף והניחו בשל כך שניתן להשתכשך בבטחה בים הרדוד. למזלם עצרה בעדם בת קול שהסבירה להם שבמקום זה בדיוק נפל לפני שבע שנים גרזן מידו של נגר אחד וגרזן זה עדיין לא הגיע לקרקעית הים - לא משום עומקם של המים אלא משום שהים היה כה סוער עד שטלטל את הגרזן אנה והלוך במשך כל אותם שבע השנים.[25]

בדרכם למקום המפגש בין הארץ לרקיע[26], הערבי הראה לרבה בר בר חנה עוד מספר מקומות קסומים ומופלאים. כך זכה רבה לבקר באתר מנוחתם של יוצאי מצריים שמתו במדבר ולראות שם בר מינן אחד ששכב על גבו כשברכו זקופה באויר. תחת ברך זו עבר פרש ערבי, רכוב על גמל ומניף באויר רומח גדול. נפעם ממראה עיניו, רבה חתך את קצה טליתו של אחד המתים אך כח נסתר מנע ממנו כל תזוזה והחבורה לא יכלה להמשיך בדרכה עד שרבה החזיר את הציצית החתוכה לטליתו של המת. הערבי המשיך ולקח את רבה להר סיני אותו ראה רבה מוקף בטבעת של עקרבים שגדלם כגודל חמורים לבנים. משם הם הגיעו לאתר בלועי קורח, מקום בו ניתן היה לשמוע את קינתם של בני קורח שעמדו על עמוד שנתבצר עבורם בשאול לאחר שנפלו לתהום[מא] ונשארו בחיים[מב].

רבותינו, כאמור, תמיד הגיבו לסיפוריו של רבה בצורה העניינית והרצינית ביותר ללמדנו שדבריו אך ורק כלשונם וכפשוטם: רב פפא בר שמואל מאשר את הסיפור על הצפרדע, התנין והעורב ומעיד 'אי לא הואי התם, לא הימני (אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין)'[27]. רב דימי תורם לנו אינפורמציה חשובה בקשר למהירות הספינה שבילתה שלושה ימים בהפלגה בין ראשו לזנבו של הדג ומסתבר שהוא ידע בבירור שהספינה שטה שישים פרסאות בזמן שנדרש לחמם קומקום של מים ומהירותה היתה כה רבה שהיא אף הקדימה חץ שנורה מקשת. רב אשי ידע לקבוע ששמו של הדג המפלצתי הוא 'גילדן הים' ולמדנותו המופלגת אף אפשרה לו להגדיר את הציפור שעמדה עד קרסוליה במיים כ-'זיז שדי' שהרי נאמר 'יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי'[מג].

באותו אופן, פזיזותו של רבה זכתה לביקורתם של החכמים שלא הבינו מדוע היה עליו לחתוך את הציצית מטליתו של הבר מינן. ההסבר שסיפק להם, היינו, שביקש לבדוק אם ההלכה לגבי מספר חוטי הציצית היא כבית הלל או כבית שמאי, לא התקבל על דעתם שכן לטענתם ניתן היה למנות את החוטים במקום ולא היה כל צורך לחתוך את הציצית ולנטלה עימו.

לנזיפה נוספת זכה רבה לאחר שהסתבר לחכמים שבהר סיני הוא שמע בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי (להגלות את ישראל) ועתה שנשבעתי מי מפר לי?'[28] ולא עלה בדעתו לנצל את סמכותו הרבנית ולענות מייד - 'מופר לך'. אכן אכן, החכמים ציפו שרבה בר בר חנה יתיר את שבועתו של האל וכשלא עשה כן הם באו אליו בטרוניות קשות. לעומת הקובלים קמו גם כאלה שהצדיקו את רבה בר בר חנה בתואנה שרבה סבר לתומו שבת הקול מבקשת שיתירו לה את שבועת המבול, היינו את ההבטחה האלוהית להימנע מכל נסיון נוסף להטביע את העולם[מד], ועל כן טוב עשה שלא שיחרר את האל להשתלח בעולמו. טענה זאת, אף שלנו היא נשמעת הגיונית למדי, לא הניחה את דעתם של המקטרגים והללו רצו לדעת מדוע, אם אכן מדובר היה בשבועת המבול, האל טרח להקדים את דבריו בקריאה 'אוי לי'?[29]

הגיהנום וגן עדן

רבי יהושע בן לוי, בסיועם של הפסוקים המפורשים, קובע כי 'שבעה שמות יש לגיהנם ואלו הן: שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית.'[30] ומכאן שכל ההתייחסויות התנ"כיות ל'שאול'[מה], 'אבדון'[מו], 'באר שחת'[מז], 'בור שאון'[מח], 'טיט היון'[מט], 'צלמות'[נ] ו'ארץ תחתית'[נא] דנות באותו המקום. את הגהנום, השקול לדברי רבי יהושע בן לוי לשאול ולשחת, יש, אם כן, לחפש אי שם במעמקי התהומות שמתחת לארץ השטוחה.

אכן, קשה לחשוב על מקום מתאים יותר למקם בו את שבעת המדורים בהם מלאכי החבלה מצרפים את נשמות החוטאים – המדור הראשון בן מתייסרים, בין השאר, כל אלה שהפסיקו את לימודם לצורך שיחה בטלה וכל אלו שעברו לאחורי בית הכנסת בשעה שהציבור התפלל, המדור השני בו מוענשים המלבינים את פני חבריהם בהלכה שלא על מנת ללמוד, המתגאים שלא לשם שמיים, הנמנעים להתפלל בבית כנסת ודומיהם, המדור השלישי המיוחד למתגאים בהלכה בפני הציבור, לנמנעים מאמירת 'אמן', למדברים באמצע התפילה ולשאר מיני גסי הרוח, המדור הרביעי בו נמצא, בין האחרים, את המוציאים זרע לבטלה ואת השוכבים עם נכריות, המדור החמישי המיועד לאפיקורסים, לכופרים בתורה ולכופרים בתחית המתים, המדור השישי שיועד כולו לשימושם הבלעדי של בועלי הנידות והמדור השביעי אליו מגיעים רק אלו ששקעו עמוק בחטאם ואלו שנהגו להחטיא את הרבים[31].

אל לנו לפקפק במוחשיותו של אותו גיהנם תת-קרקעי ורבותינו הצליחו אפילו לסחוט מהפסוקים את מקומם המדויק של פתחיו:

ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. (על הפתח) במדבר (לומדים מכך) דכתיב 'וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה'[נב], (על הפתח) בים (מכך) דכתיב 'מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי'[נג], (על הפתח) בירושלים (מכך) דכתיב 'נְאֻם יְהֹוָה אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלַםִ'[נד].

ותנא דבי רבי ישמעאל  (מבית מדרשו של רבי ישמעאל, אמר): 'אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן' - זו גיהנם 'וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלַםִ' - זו פתחה של גיהנם.

(שואלים:) ותו ליכא (ואין עוד, פתחים)? והאמר (והלא אמר) רבי מריון (שמסר ש) רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה (ויש אומרים) תנא (שנה) רבה בר מריון בדבי רבי יוחנן בן זכאי (בשם באי בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי): שתי תמרות (עצי תמר) יש בגי בן הינום ועולה עשן מביניהן. וזו היא ששנינו (למדנו) - ציני הר הברזל כשירות (מותר לקחת לולבים מדקלי הר הברזל) וזו היא פתחה של גיהנם (ונרמזת השאלה: האם לא משתמע מכך שיש לגיהנום פתח נוסף?)
(משיבים:) (אין להסיק שקיים פתח נוסף) דילמא היינו דירושלים (ייתכן שהפתח הזה הוא הפתח שנמצא בירושלים).[32]

אם עדיין נמצאים בקרבנו ספקנים שמפקפקים בקיומו של הגהנום בא רבה בר בר חנה, בעל הסיפור על חלונות הרקיע, והעיד על כך שראה במו עיניו את אחד מפתחיו של הגיהנם ושמע במו אזניו את הקינות שעלו ממעמקיו:

(במקרא כתוב) 'וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ'[נה].

תנא משום (חכם שנה את דברי) רבינו (רבי יהודה הנשיא): אמרו - מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה.
אמר (העיד) רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא (פעם אחת הלכתי בדרך) אמר לי ההוא טייעא (אמר לי הערבי ההוא, זה ששימש לו כמורה דרך): תא ואחוי לך (בא ואראה לך את) בלועי דקרח (בני קורח שנפלו לתהום וכביכול לא מתו).
אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו (הלכתי. ראינו שני בקיעים שיצא מהם עשן).

שקל (לקח, הערבי) גבבא דעמרא (גיזת צמר), אמשייה מיא (הרטיבה במים) ואותביה בריש רומחיה (ושם אותה בראש רומחו) ואחלפיה התם (והעבירה שם, מעל הבקיעים) – איחרך (נחרכה, הגיזה).

אמר לי (הערבי): אצית (הקשב) מה שמעת?

ושמעית (ושמעתי, קולות) דהוו קאמרי הכי (שהיו אומרים כך): משה ותורתו אמת והן (הם עצמם) בדאים.

אמר ליה (לי, הערבי): כל תלתין יומין (שלושים יום) מהדרא להו (מחזיר אותם) גיהנום כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי (ואומרים הם, הבלועים, כך): משה ותורתו אמת והן (הם עצמם) בדאים.[33]

אנו נטיב להבין סיפור זה אם נזכור שספר במדבר מדווח על סופם המר של קורח ועדתו: 'וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ'[נו]. הניסוח הכוללני מחייב את הקורא להניח שעם 'כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח' יש למנות, מן הסתם, גם את בניו ועל רקע זה יש להבין את המבוכה שמתעוררת חמישה פרקים מאוחר יותר שהכתוב אומר 'וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ'[נז], כאילו שאין די בנפילה חופשית למעמקי השאול כדי להמית את הבנים המרדניים. כיצד, אם כן, יכולה הארץ לבלוע את בני קורח ובכל זאת להשאירם בחיים? הפתרון כמעט מכתיב את עצמו: בני קורח אמנם נבלעו בפי האדמה אך במקום לצנוח לקרקעית כבשנו של הגיהנם הם נפלו על עמוד שהוצב במיוחד עבורם ועליו הם עמדו ושרו שירי תהילה למשה ולתורתו, לפחות עד לימיו של רבה בר בר חנה שחי, כזכור, כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר.

תירוץ זה אולי אינו מסתמך על הסבירות המדעית והנסיון האנושי אך, באותו אופן, קשה גם להפריכו ולבטלו. מי יודע, אולי האל הגדול באמת החליט לבצר לבני קורח עמוד בגיהנם ממנו הם יוכלו להכריז עדי עד על גדולתם של משה ותורתו? לסיוע הרי יש בידנו עדות ראיה ושמיעה של אמורא חשוב וכשם שאין להעלות על הדעת שיש פגם כלשהו בסיפוריו האחרים כך נוכל לשלול כל ניסיון להמעיט בערכו של התיאור מפורט זה.

ראיה נוספת לקיומם של פתחי הגיהנם נוכל למצא בספר עטור ההסכמות שהוזכר לעייל, ספר 'אוצרות אחרית הימים'. מחברו של ספר זה מצטט דיווח מפיו של הרב חיים אלפסי שזכה לראות במו עיניו את פתח הגיהנום שבים:

וכמה מן החיים (אנשים שחיים היום) ראו פתח גיהנום שבמדבר מרחוק. ואני שמעתי מפי קדוש מדבר (מפיו המדבר של קדוש?), החכם השלם כמה"ר (כבוד מורינו הרב) חיים אלפסי ז"ל, שסיפרו לו נחותי ימא (יורדי ים), שיש מקום בשפת הים הגדול אשר שפתו מגיעה (נושקת) למדבר חרב, ושמה רואים ממרחק (מרחוק) בקיעה (בקיעים) בארץ, יוצא מתוכה (מהארץ, דרך הבקיעים) להבות אש עד לב השמים, והספינה מתרחקת הרבה (חייבת להתרחק משם מרחק רב), כדי שלא יהתך הזפת מחמימות (מחום) האש. ושהוא (הרב חיים אלפסי) זכרונו לברכה, הלך בספינה בים הגדול, ובלילה ראו להבות אש יוצאים מתוך הים, והלהב (הלהבה) היה (הייתה) משבר(ת) הרים ומפרק(ת) סלעים שבתוך הים, והספינות העוברות בים זה יודעין ומכירין המקום ומתרחקים משם הרבה (מרחק רב). וסיפרו לו אנשי הספינה שזה המקום (שהמקום הזה) הוא פתח גיהנום שבים, והאש הזה (הזאת) אינו נראה (אינה נראית) בתוך המים הנזכר (המוזכרים לעייל) כי אם בלילה, כי ביום מחמת אור השמש, (האש הזאת) אינו נראה (אינה נראית).[34]

לסיפור זה מוסיף המחבר עוד עדות שהוא מצא באחד הספרים שיצא לו לסקור במהלך מחקרו:

ואני ראיתי בספר אחד שיש מקום בעולם, והוא מדבר שם (המקום הזה נמצא במדבר), שהולכים שם שומעים קול צעקה וצווחה במקום אחד שבמדבר זה יוצאה מתוך הארץ, ובפרט אם נוטים האוזן סמוך לארץ מתחזקים הקולות, כדוגמת קולות המכין (מלקים) אותם וצועקים מתוך צערם. ואומרים ההולכים שם, ששם תחתיו (שמתחת למקום הזה) גיהנום שבארץ. ומלך אחד רצה לידע (לדעת) סיבת הצעקה הנשמעת במקום זה מהו (מהי), וציוה לחפור חפירות עמוקות מאד ולא מצאו דבר, אך הצעקה היתה נשמעת לעולם (תמיד).[35]

עדויות אלה אולי לא יעמדו בחקירה נגדית אבל גבולותיה הצרים של הלוגיקה אינם רשאים לכבול את חופש מחשבתם של גדולי הדור והללו, בדין ובצדק, חייבים להכפיף את שיקוליהם אך ורק לדעתה של תורה. אי לכך, אם חמישה עשר גאונים בחרו לסמוך את ידם על העדויות והמסקנות המובאות בספר אוצרות אחרית הימים מי אנו שנטיל בהן ספק ומי אנו שנרשה להגיוננו הדל לסתור אמיתות שמקורן במרומים?

כך, בעזרת עדויות מהימנות ובחסותם של המאורות הגדולים הצלחנו לאמת את העובדה שהגיהנם נמצא בתוך מי התהומות שמתחת לפני הארץ אך היכן הוא מקומו של גן העדן? האם עלינו לחפשו, כדעת ההדיוטות שמסתפקים בהבנה פשטנית של ספר בראשית, אי שם במרחבי עיראק או שמא, כגרסת לא מעט מתרצים, גן קסום זה אינו אלא ישות רוחנית שרק אוילים ינסו לאתר במרחביו של עולם החומר?

התיאור התנ"כי, אף שהוא לכאורה מצביע על אזורים הנמצאים בפאתי המזרח, מקום שם זורמים להם נהר הפרת ונהר החידקל, אינו מסייע לנו בחיפושינו. האל אמנם נטע את הגן מקדם, כלומר במזרחה של הארץ השטוחה, אך תיאור מערכת הנהרות היוצאים מעדן:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב.

וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.[נח]

אינו עוזר לנו למקם את הגן הקסום אלא בדיוק באמצעו של שום-מקום שכן אין עלי אדמות איזור בו ניתן למצא נהר בודד שמתפצל לארבעה ראשים שאחד מהם הוא נהר הפרת והשני נהר החידקל. רבותינו, שמן הסתם היו מודעים לקשיים הגיאוגרפיים הללו, כנראה החליטו, מבלי לתת לכך פרסום מיותר, למקם גם את גן העדן מתחת לפני האדמה. שם, הרחק מכל עיין בוחנת, ניתן אולי למצא נהר תת קרקעי שמתפצל לאותם ארבעה ראשים שיהפכו בהיבקעם לארבעת הנהרות התנ"כיים, הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל.

בדומה לגיהנם, גם לגן עדן התת-קרקעי חייבים להיות פתחי גישה נגישים והדעת נותנת שפתחים אלו ימצאו בליבו של איזור פורה שמצמיח פרי רב. ריש לקיש אינו מהסס לנצל את קו המחשבה הבריא והוא מצביע על שלושה פתחים פוטנציאליים:

(בענין) גן עדן.

אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא (גן העדן) - בית שאן פתחו, ואם בערביא - בית גרם פתחו, ואם בין הנהרות הוא - דומסקנין פתחו.[36]   

לגיהנם, כפי שכבר ראינו, יש פתח במדבר, פתח בים ופתח בירושלים ומכאן ניתן להסיק שמרחבי השאול תופסים חלל גדול למדי. חללו של גן עדן, לעומת זאת, חייב להיות הרבה יותר קטן ולומדים זאת מכך שכנראה די לו בפתח אחד הנמצא כאמור או בבית שאן, או בבית גרם או בדומסקנין.

חכמינו זכרונם לברכה ידעו שהמושג 'גן עדן' אינו מתייחס ליחידה אחת אלא לשתי יחידות:

ושמא תאמר הוא גן הוא עדן (כלומר, גן ועדן חדא הם) - תלמוד לומר 'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן'[נט] – (ומכאן לומדים) גן לחוד ועדן לחוד'.[37]

הבחנה זו בין 'גן' ל'עדן' חייבה כמובן מחלוקת ראויה לשמה:

נאמר 'גַּן בְּעֵדֶן'[ס]. רבי יהודה ורבי יוסי (חלקו בפירוש הפסוק).

רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן שנאמר 'וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים'[סא] (כלומר 'עצי עדן' היו בתוך הגן).

ורבי יוסי אומר: עדן גדולה מגן (שהרי נאמר 'גן בעדן').

(שואלים:) והכתיב (והרי כתוב)  'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן'[סב] (כיצד פסוק זה מתיישב עם כל אחת מהגישות שהרי ניתן להבין ממנו שהנהר יוצא ממקום ששמו 'עדן' ללכת אל הגן שנמצא במרחק מה ממנו)?
(משיבים:) על דעתיה (לשיטתו של) דרבי יוסי - מתמצית בית כור תרקב שותה (משיירי המים של השטח הגדול יותר שותה השטח הקטן יותר).

על דעתיה (לשיטתו של) דרבי יהודה - כפיגי שהיא נתונה בגינה ומשקה את כל הגינה (מעיין נובע בגינה ומשקה את כל השטח שמסביבה).

(שואלים:) והא (והלא ל)רבי יהודה יש לו שני מקראות (פסוקים, שתומכים בו) ורבי יוסי אין לו אלא מקרא (פסוק) אחד (ולכן נראה שדעתו של רבי יהודה מבוססת יותר)?
(משיבים:) אמר רבי חנין דציפורי: האיר הקדוש ברוך הוא עינו של רבי יוסי ומצא לו מקרא אחר מכריע על גביו (שמכריע את הכף). ואיזה זה? 'כִּי נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהֹוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה'[סג] (ובהשוותו את 'עדן' למדבר הגדול ואת הגן לערבה הקטנה הנביא למעשה קבע ש'עדן' גדולה מ'גן').[38]

נחזור לענייננו ונגלה שניתן למצא הוכחה נוספת למיקומו התת-קרקעי של גן העדן גם בספקולציות חסרות האסמכתא שהועלו בעוד אחת מאותן מחלוקות חסרות הטעם שכה הטיבו להשתלט על תשומת ליבם של החכמים:

(שואלים:) גיהנם וגן עדן כמה (מה יש) ביניהם?

(משיבים:) טפח.

רבי יוחנן אמר: כותל, ורבנן אמרי (אומרים): שתיהן שוות (אין מחיצה ביניהם) כדי שיהיו מציצות זו מזו (שניתן יהיה להסתכל מהאחת על השנייה).[39]

בדיון חינוכי זה רבי יוחנן מן הסתם רצה להמריץ אותנו להקפיד על כל המצוות הרבניות ולכן הוא הזכיר לנו שכל סטיה קטנה מדרך הישר עלולה להעביר אותנו מצידו המואר של הכותל לצידו האפל והמאיים. הרבנים, כבונוס, הבטיחו לנו שהצדיקים יוכלו לראות את קלונם של הרשעים המגיעים לשאול. עם זאת, נראה שכולם כאחד מסכימים שגן העדן והגיהנם ממוקמים זה לצד זה ואם את האחד נמצא במעמקי התהומות שם עלינו לחפש גם את השני.

את ההוכחה המכרעת למיקומו התת-קרקעי של גן העדן מספק לנו שוב רבי יוחנן:

אמר רבי יוחנן: בשעה שלויתן רעב (הוא) מוציא הבל מפיו ומרתיח (את) כל מימות שבמצולה שנאמר 'יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה'[סד] ואלמלא מכניס (הלויתן את) ראשו לגן עדן אין כל בריה (אף בריה אינה) יכולה לעמוד בריחו שנאמר 'יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה'[סה] (=מרקחת, היינו, בושם).[40]

רבי יוחנן מעניק לביטוי 'כַּמֶּרְקָחָה' משמעות של מרקחת בשמים טובים ולכן הוא מסיק שהלויתן מדיף ריחות כה חזקים שרק מרקחות גן עדן מסוגלות לבשמם. למען האמת, העולם כולו היה נכחד מסרחונו אלמלא היתה חיה אימתנית זאת נוהגת לצלול למעמקי התהום ולהכניס את ראשה לתוך גן העדן. ברור, אם כן, שגן העדן חייב להיות נגיש לשוכני מצולות דוגמת הלויתן ולנו לא נותר אלא לשוב ולהסיק שגם הוא חייב להיות ממוקם בקומתו התחתונה של המבנה בעל שלוש הקומות.

כל הדימויים הפנטסטיים הללו עלולים לגרום לנו להניח שרבותינו אינם מתייחסים למקומות של ממש ודבריהם אינם אלא תיאורים אלגוריים למציאויות רוחניות נסתרות מעיין. הרמב"ן ממהר לדכא את כל נסיונות הסרק הללו ולקבוע שגן עדן הוא מקום אמיתי ומוחשי ואין לראות בו לא משל ולא אלגוריה.

ומה (איזה) שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בגן הזה (גן עדן)? דבר זה עיקרו (נאמר במפורש) בתורה ופירושו בדברי סופרים שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאין משם ואחד מהם פרת הסובב ארץ ישראל, וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית (כל מה שמתפרש על פי הפשט של ספר בראשית) - הכל אמת! אין מקרא מהן יוצא מידי פשוטו. ואנשי המדות עצמן יאמרו שגן עדן תחת קו ההשויה (המשווה) שלא יוסיף היום ולא יחסר, ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספרו (מספרים) כי אסקלפינוס חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים, הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו (עד) קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ, ובבואם אל המקום ההוא ויברק (הבריק, הלהיט) עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו (נשרפו) כולם בשביבי (בהבזקי) הברק ולא נמלט מהם איש, ותשבות (תיפסק) חכמת הרפואה מן הגוים ההם ימים רבים עד מלוך ארתחששתא המלך, ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרפואה על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא (הרופאים), וכל אלה דברי אמת הם ידועים ומפורסמים גם היום כי רבים מבאי הארץ הלזו, ארצה (ארץ) בני קדם (בני המזרח), יראו (ראו) מרחוק (את) הלהט (של החרב) המתהפכת.[41]

קביעותיו של הרמב"ן מדכאות את כל הנסיונות לאלגוריזציה של גן העדן והגיהנם וחוסמות בגולל כבד את כל הספקולציות חסרות הביסוס של ההגיון. עתה, כשהוברר סופית שמדובר באתרים ריאליים ולא במצבים רוחניים ולאחר שכל מרחביו של כדור הארץ כבר נחקרו ומופו, אין לנו כל ברירה אלא לאמץ את ההנחה שאת גן העדן והגיהנם נוכל למצא רק במעמקי התהומות שמתחת לארץ השטוחה ושכל החפץ לבקרם חייב לאתר את פתחן של מחילות העפר שמוליכות אליהם או להצמד לראשו של לויתן אימתני שעה שזה צולל למעמקי המצולות ומתקרב לפתחים התת-מימיים של האתרים הללו.

סיכום

מנותקים מהמודרנה, מבוצרים מאחורי חומות האמונה ומחוסנים מכל סכנות ההגיון, התנאים וממשיכי דרכם המשיכו לפצח את הרמזים שהאל שתל בתורתו הקדושה ובעזרתם הם שבו וגילו את כל עקרונותיה של הקוסמולוגיה המיתולוגית של התנ"ך – הארץ השטוחה, הרקיע הקשיח, השמש הקטנה שמהלכת ברקיע השמיים, השאול שנמצא בתוך מי התהומות, גן העדן שנמצא על ידו וחלונות השמים שמאפשרים לשמש לצאת עם ערב אל מחוץ לכיפת הרקיע ולשוב לעת בוקר לצידה הפנימי. למזלם, בסוף תקופת התנאים חכמי אומות העולם הצליחו להבקיע מבעד לחומות המגן הרבניות ולשכנע את אמוראי ארץ ישראל שהיקום מורכב משמונה כדורי בדולח ענקיים, שעוטפים זה את זה ואת הארץ שניצבת במרכז כולם.